רוי
לראשונה מזה תקופה ארוכה אני לא מרגיש מועקה כאשר אני מגיע הביתה. למעשה אני מרגיש שאני נושם ועם זאת הכל נראה לי זר פתאום, לא קשור אליי.
את הבית רכשתי לפניי נישואיי ומזמן הרגשתי שאיבדתי אותו.
״את יודעת,״ אני אומר לדבי שמחכה לי בסלון. היא לא באה לקראתי אלא עומדת בידים שלובות ומישירה אליי מבט.
אני מחייך לעצמי כשאני חושב שעדיין יש לה חוצפה להישיר מבט מלא בטחון אליי למרות שאמרתי לה בפירוש את מה שאמרתי.
"למרות הריחוק שנוצר בינינו כבר זמן רב, ישנתי איתך כל לילה באותה מיטה. הלילה הזה היה שונה מכל הלילות. ישנתי בלעדייך ולא היית חסרה לי בכלל.״
״שכבת עם הצלמת?״ היא יורה לעברי.
"היא באה לצלם אותי לכתבה לעיתון לא כי חיפשה לשכב איתי.עד אתמול לא שמעתי את שמה," אני עונה לה.
אין לי כוונה לשתף אותה במה שהיה בינינו. כמה רגוע הייתי איתה. כמובן שאין לי כוונה לספר לה שהייתי מאד רוצה לשכב איתה. בכל מקרה לא שיקרתי, זה לא קרה.
״את מבינה שאנחנו שני עולמות שונים כבר הרבה זמן. חשבתי הרבה על מה שקרה אתמול. זה באמת לא מפריע לי. את אישה יפה וחכמה. מגיע לך להיות מאושרת. אני לא יכול לתת לך את האושר שלך. אין לי דרך לתת לך אותו.״
"אז יש לך מישהי אחרת ואתה רק רוצה שארגיש רגשי אשמה שבגדתי בך,״ היא אומרת בלעג.
״את יודעת שהפילגש שלי זו העבודה שלי. היא הפכה לכזו כי אותך לא עניין מה עובר עליי. אין לך סבלנות לשמוע על הקשיים שאני עובר בחברה. אבל לא. לא שכבתי עם אחרת מאז שאני איתך.״
״העבודה שלך…איזה פתרון עלוב,״ היא ממשיכה בקו שלה. הגאווה שלה לא נותנת לה להודות בטעותה.
״פתרון? פתרון למה בדיוק? איך את חושבת שאת יכולה להרשות לעצמך את החיים שאת חייה. חיים, שכך מסתבר אינם קשורים אליי."
אני שמח שגיליתי את האמת. היא הגישה לי אותה על מגש של כסף ואיתה את הסיבה לפרידה ממנה.
" הכי מצחיק שלא היה בי הכח לעזוב אותך כי חששתי לפגוע בך. זה נגמר. אין בי יותר כח למשחקים איתך. יש לי חברה שעליי לטפל בה, אני צריך לשמור את הכוחות עבורה.”
אני ניגש לחדר שינה, מרוקן מהארון שלי בגדים ונעליים, אורז אותם במספר מזוודות גדולות, וחוזר לסלון. אני רואה אותה עומדת קפואה. "יש לך חודש מהיום למצוא לך מקום מגורים אחר. בכוונתי להעמיד את הבית הזה למכירה."
גם אני רוצה חיים חדשים נטולי זכרונות, רוצה להתחיל דף חדש. אני מוכן לעבור ארבעים שנה במדבר כדי להגיע ליעד. אני יודע מי אני רוצה שתחכה לי שם.
אני ממהר לחזור לביתה של אנה. אני לוחץ על הגז, שם מוסיקה בפול ווליום, ופותח את החלון.
אני מהרהר על כך שלמרות שחייתה איתי מספר שנים, ונדיר שראתה אותי לא לבוש בחליפה, היא לא אמרה מילה על כך שאני בג'ינס וחולצת טריקו.
אני חושב כמה זה מתאים למי שאני כעת. יש לי הרגשה שאני חי..
אני לא מתאפק ומתקשר לשרה.
״אני בדרך אלייך. הודעתי לה שזה נגמר,״ אני מחכה לראות איך היא מגיבה.
״איך אתה מרגיש עם זה?״ הקול שלה חם ומלטף לי את הבטן.
״את זוכרת איך הרגשנו כשיצאנו ממצרים?״ אני עונה בשאלה. היא צוחקת.
״אתה באמת משוכנע שנפגשנו במעמד הר סיני, נכון?״ הצחוק שלה כל כך אמיתי.
״ברור,״ אני עונה לה ברצינות.
"יצאו לך תמונות מעלפות . אני כל כך מרוצה מהתוצאה," היא אומרת בהתלהבות, "וגם כתבתי ליד כל אחת כמה מילים עליך."
"מממ….זה מתחיל להשמע מעניין. מה כתבת?" אני ממש סקרן עכשיו.
״כמה בלתי נסבל אתה כמובן," היא עונה לי בטון רציני, "וכבר מה יכולתי לכתוב? שאני…."
"מתוקה שאת. את משתתקת בדיוק בחלק הכי מעניין," אני מתגרה בה שתמשיך.
"אתה יודע מה הכי מעניין? הכי מעניין מה היא אמרה על איך שאתה נראה," היא מסיטה ממנה את הנושא.
"את לא תקבלי תשובה עד שלא תסיימי את המשפט," אני לא מוותר.
"אם היית פה היית מבין. יש לי נטייה להסמיק כשאני נבוכה," היא משתפת אותי, "אני כל הזמן מדברת איתך על ביעור החמץ שאתה עושה בחייך. אני די הרבה זמן במדבר, מתגעגעת למצוא אותך.״
המילים שלה מחסירות ממני פעימה. בחיים לא אמרה לי אישה מילים כאלה.
״אתה שותק. אני מבלה את השעות האלה שאינך פה בלימוד עליך דרך התמונות. מה הפלא ש..״
אני מחייך. ״אני לא יכול כבר לחכות לראות אותך. אני אספר לך הכל. כל מה שקורה בחברה. אני יודע שאיתך גם את ביעור החמץ הזה אצליח לעשות.״
ואז מתקשר אליי אנטוניו.
"אני כבר חוזר אלייך יש לי שיחה דחופה," אני מנתק את השיחה איתה ועונה לאנטוניו.
״הבנתי הכל. נפגש עוד חצי שעה?״
"אחזור אלייך," אני אומר לו להפתעתו.
"אתה רציני? אחרי כל המתח שעברת אתה לא רוצה לגלות סוף סוף את האמת?" הקול שלו בהחלט מסגיר את התדהמה שהוא חש מההתחמקות שלי.
"אני שמח שבידך הפתרון," אני עונה לו, "יהיה אשר יהיה, הוא לא יברח. לעומת זאת אני נפגש כעת עם הצלמת. כידוע לך הפגישה אמש התבטלה.
אני צריך קצת לשטוף את הראש. בטח תשמח לשמוע שפירקתי היום את החבילה עם דבי."
שרה גרייס
הוא מתפרץ הביתה בסערה, כאילו עדת זאבים רודפת אחריו. ואז הוא נעצר מול דלת הסלון הגדולה המובילה לחצר ומסתכל עליי.
אני מנסה להבין מה גורם לו לסקור אותי כך כאילו הוא רואה אותי בפעם הראשונה.
הוא פותח לאט את הדלת ויוצא בצעדים איטיים החוצה כאשר ידיו תקועות בכיסיו. מין הליכה כזו של גבר בטוח בעצמו. הוא מרים גבה וחיוך על פניו.
הוא מתיישב מולי ומושיט לי יד. ״נעים מאד רוי דייסון, מנכ״ל תעשיות דייסון. אני מניח שהכנת שאלות עבורי. אני מוכן.״
אני מסתכלת עליו בתדהמה.
״רוי?״ אני לא יודעת מה לומר לו, ״אתה רוצה לספר לי משהו?״
״עזבתי את הבית. הבאתי איתי מזוודות עמוסות בבגדיי שלא אצטרך לחזור אליו. כולי שלך,״ הוא אומר, ״איפה אנה?״
״היא נסעה לפני זמן קצר. המסילה לכיוון דרום פונתה והרכבת חזרה לפעול.״
״אז היא פשוט קמה ונסעה?״ הוא מופתע ואני מבינה שזה כנראה לא אופייני לה.
״היא אמרה שהיא משאירה אותי אחראית על הבית ושאתה מוזמן לשמור עליי. אלה הן המילים שלה,״ אני מוסיפה מייד.
״אני מרגיש מפוצץ באדרנלין. לאנטוניו שהוא חבר טוב שלי וגם מי שעוזר לי לפענח מה קרה בחברה יש תשובות בקשר למה שקרה בה. אני אמור להיפגש איתו. אני רוצה לבוא אליו רגוע.
מהיום אני לא אתן לאיש לראות אותי בחולשתי. אם תתני לי אני רוצה שתהיי האי שלי. המקום בו אוכל להתפרק ולאגור כוחות.״
"אני חושבת שההחלטה כבר לא בידי," אני לוחשת לו, ״לא באתי אליך נקיה מעבר. באתי ממקום מאד בודד. אתה הארת לי את הדרך מהמקום החשוך שהייתי בו. התחלתי להרגיש שוב, להאמין ש….״
הוא מצמצם את המרחק בינינו, מרים אותי בזרועותיו ולוקח אותי לחדר שבו ישנו.
״אני רוצה אותך בטירוף,״ הוא אומר לי והמבט בעיניו בוער. ״אני לא זוכר שהרגשתי כך אי פעם. תמיד הייתי מאופק. לא איתך.״
הוא מבעיר בי מייד את האש ואוהב אותי כמו שלא ידעתי שאפשר לאהוב.
״את מודעת לכך שלא נזהרנו,״ הוא אומר לי, ״אני רוצה שתדעי שאני מוכן לשאת בתוצאות. אף פעם לא דמיינתי את עצמי בתור אבא. עכשיו פתאום אני רוצה ממך הכל.״
אני שולחת יד ומלטפת את לחיו. אני מדברת אליו בעיניים לא במילים.
רק אתמול הכרתי אותו.
רק אתמול העולם שלי היה כל כך שונה.
כמה שאנסה להסביר לעצמי מה קורה בינינו. אני לא יכולה. אני רק יודעת שזה מה שאני רוצה. אני גם יודעת שזה לא יקרה בין לילה. יש לנו עוד דרך לעבור עד שבאמת נהיה מוכנים לכך.
״אמרתי לך שיצאנו יחד ממצרים? זה בדיוק מה שאנחנו חוזרים ועושים היום,״ הוא אומר בשעה ששנינו מתלבשים אחרי מקלחת משותפת.
״תבואי איתי לפגוש את אנטוניו?״ הוא שואל ואני רואה בעיניו את הכמיהה שאבוא.
״קבעתי איתו במרכז העיר. יש שם בית קפה קטן שאנה נוהגת לקחת אותי אליו."
"בעצם למה לא?" אני עונה לו והולכת להתארגן. כמובן שאני לא שוכחת לצרף אליי את המצלמה.
"בית הקפה הזה," הוא מספר לי ומבטו מוצף געגועים כשאנחנו בדרך, "זה מקום שהוא רק שלנו. היה חשוב לי שתכירי את אנה. היא האי של השפיות שלי. גדלתי במשפחה מוכת גורל. אחד מבין חמישה אחים. היחיד שהצליח לצאת ממעגל העוני.
התחברתי לחבר שבא מבית עשיר. הוא היה שותף להקמת החברה רק שסירב להשקיע בה מכספו. כאשר אמר זאת כבר הייתי שקוע בהלוואות ולא יכולתי לסגת מהקמתה. מה גם שבאותה תקופה המשכתי במקביל ללמוד.
אני הולך לשמוע מאנטוניו שהוא זה שמנסה להרוס את החברה. בליבי אני יודע שזה מה שקרה, אני רק צריך את ההוכחה לכך כדי שאוכל לפעול נגדו משפטית."
"תבקש צו איסור פרסום. אני אשלח את הצילומים שלי של מי שאני יודעת שאתה, ובלי שום קשר למה שקורה. שכן אתה לא משתף איש בחייך הפרטיים, נכון?"
"תקשיבי מתוקה, הבוס שלך לא מטומטם. הוא ראה את היכולות שלך בתאונה. הוא לא ירפה ממך עד שתביאי לו משהו עסיסי," הוא עונה לי והעצב נשמע מקולו.
"אני לא אתן למישהו אחר להתקרב אליך ולכן אספק לו רק את מה שאני חושבת שיספיק," אני עונה לו ומרימה טלפון לבן.
"מה נשמע בניו יורק. הכל רגוע?" אני שואלת את בן.
"מתי את נפגשת עם המנכ"ל?" הוא שואל בלי להתעניין בשלומי.
"תודה ששאלת. הראש מציק לי. בכל זאת נפצעתי במצח. אני בטוחה שראית את התחבושת הגדולה שמעטרת אותו," אני לא מתכוונת לעשות לו חיים קלים.
"אני שמח לשמוע," הוא ממלמל, "רק שאת מבינה שאני צריך חומר לגיליון."
"איזה מזל שלא נהרגתי," אני רוצה שיבין שאני לא מרוצה, "בכל מקרה ברור לך שהמנכ"ל לא יושב ומחכה שארגיש טוב יותר, כך שתאלץ לחכות. את הכתבה עליו כתבו כבר. אולי זה יעזור לי לדעת מה לצלם."
"על איזו כתבה את מדברת. אף אחד לא יכול להתקרב אליו. הוא אדם מאד דיסקרטי," הוא רוטן.
"אז למה אם כך אתה צריך תמונות? אני ממש לא מבינה את מטרת הצילומים שלי. אמרתי לך העולם הזה זר לי לגמריי. לא מספיקים הצילומים הבורסה שהבאתי?"
"אני לא קובע את המדיניות," הוא נאנח.
"ואתה סומך על הכישורים הנשיים שלי, על החיוך המקסים שלי שאוציא ממנו כמה מילים?" אני מתגרה בו, "כי יש מצב שאני לא אמצא חן בעיניו והוא ישתוק כמו דג."
"אישה יפה כמוך? למה את חושבת ששלחתי אותך," הוא מתחנף אליי.
"עכשיו נעלבתי. חשבתי שנשלחתי כי אני מוכשרת. אני חוזרת לניו יורק ברכבת הראשונה," המבט על פניו של רוי משתנה.
אני מושיטה יד ואוחזת בשלו. אני נדה בראשי לשלילה. רוי נאנח ומחייך אליי.
"התמונות יגיעו עד סוף היום למערכת או שאת…" הוא מתחיל לאיים עליי.
"מפוטרת?" אני צוחקת ומנתקת את השיחה, משאירה אותו לתהות מה אעשה.
"אין לו מושג איזו כתבה אוהדת זו תהיה," אני אומרת לרוי, "יש לי עניין שכך תהייה. נדבר על זה אחרי הפגישה."
"אני לא יכול לחשוב על כך שתחזרי לניו יורק," הוא מביט בי במבט מלא רגש.
"אני לא חושבת שאחזור. הימים שלי כצלמת טבע נראים רחוקים מתמיד.
יש לי תארים במדעי המחשב. תמיד עשיתי בחירות לא נכונות. גם בעבודה, גם בבחירת בני זוג, הגיע הזמן שאעשה באמת מה ששר לי הלב.
אני לא יכולה להסביר לך במילים מה אני מרגישה.
אני מרגישה כאילו שרשראות ברזל כבדות שאחזו בי בידיי ומנעו ממני להיות מי שאני, מתנתקות ממני.
אני רואה מה שאתה עובר, וזה נותן לי כח לעשות בעצמי את השינוי. אני יודעת מה שאני רוצה שיקרה בסופו," אני מרימה אליו עיניים דומעות," אני יודעת מי אני רוצה שיחכה לי בסופו."
"שוב אנחנו חוזרים לאותה נקודה," הוא נאנח.
אני נבהלת מהרצינות שבמבטו.
"אני מצטערת," אני ממלמלת, "אני מפטפטת יותר מידי."
"את יודעת, את לא מכירה אותך בכלל. את טוענת שאת לא יכולה לכתוב, את טוענת שכל מה שאת עושה זה טעות. אבל יותר מכל את טוענת שאת לא יכולה לבטא במילים את מה את מרגישה, ואת מניחה לפניי אותן."
אבל אז אנחנו מגיעים והחבר שלו מנופף לו ביד לשלום והשיחה הזו נקטעת.
אנחנו יוצאים מהרכב. רוי מגניב מבטים לצדדים. אני מניחה שהוא מחפש פנים מוכרות, וממהר להבלע בפטיו של בית הקפה שמוסתר מעיני העוברים ברחוב, לא לפני שהוא מפנה לי את הדרך שאכנס לפניו.
"אתה יכול לדבר בחופשיות לפניה. היא אישתי עוד מימי קבלת התורה," הוא אומר לאנטוניו שמביט בו המום.
"מרגע שפגש אותי הוא אומר לי את זה," אני עונה לו בחיוך, "כנראה שזה נכון."
"את לא מבינה," אומר לי אנטוניו, "אני מאמין לו. הגבר הזה הוא כל כך מסוגר. לא חושף כמעט כלום מעצמו. בטח לא את הרגשות שלו. בראש של המהנדס שלי זה נראה לי הדבר הכי שפוי שקרה לו בשנים האחרונות. מאז התאונה אתמול הראש שלו רק בך."
"גם אתה מדור המדבר?" ברור לי שאיננו יהודי. מוצאו האיטלקי לא נעלם מעיניי.
"מצד אימי," הוא עונה ברצינות, "שזה הופך אותי ליהודי שלם."
"אתה יודע מתי אנה חוזרת?" אני שואלת את רוי.
"אני כבר רואה מה עובר בראש שלך מתוקה," רוי מחייך, "אני צודק? שלושתינו יחד בליל הסדר?"
"אני יודעת שאתה ואני לא מחפשים משפחה בפסח הזה ואתה אנטוניו?" אני נדה לעברו בראשי.
"את יודעת הכל. התשובה היא כן," הוא צוחק. "יש מצב שגרתי באוהל קרוב לשלכם במדבר." שלושתינו פורצים בצחוק.
אחרי שאנטוניו דיווח בכמה מילים את מה שרוי כבר ידע, הדוח שכתב נשלח לעורך הדין שיפעל משפטית נגד החותרים תחתיו.
אנחנו ממשיכים לשבת שעות ומדברים. כל אותו הזמן המצלמה בידי ואני מנציחה רגעים אינטמיים.
הלילה עוטף את החצר ומתחיל להיות קריר יותר. "כדי שנזוז," אומר רוי קם. ובכל זאת אנחנו עומדים וממשיכים לדבר.
הטלפון של רוי שנמצא על רטט לא מפסיק לצלצל.
"תענה," אני מביטה עליו במבט מלא רגש, "מה שזה לא יהיה אנחנו פה איתך."
בחוסר רצון בולט הוא מוציא את הנייד מכיסו ועונה. "רוי דייסון מדבר."
שפת הגוף שלו משתנה. נראה שמה שנאמר לו מסעיר אותו מאד, ועדיין הוא נשאר מאופק.
"אני לא יודע אם לכעוס או לצחוק," הוא אומר, "את לא תאמיני. הבית שלי עולה באש."
אנחנו מבקשים מהמלצרית שתביא לנו את החשבון, משלמים והולכים לרכב.
השעה שעת עומס ביציאות מהעיר, אבל הדרך לתוכה לא צפופה במיוחד. רוי מאיץ את הרכב ודוהר לכיוון שכונת מגוריו.
ניידת משטרה עוצרת אותו על מהירות מופרזת, אבל כאשר הוא שומע על הסיבה לכך שנהג מהר מפעיל השוטר את הצופר ואומר לרוי שייסע בעקבותיו.
אנחנו מגיעים למקום ומביטים המומים בלהבות האש העצומות שפורצות מהבית מכל כיוון. "תני לי את המצלמה," מבקש רוי ומתחיל לתעד את הבית הבוער.
אני ניגשת לכבאי ומציגה לו את תעודת העיתונאית שלי.
המצלמה שלי בידיו של רוי ואני מראיינת אותו באמצעות הטלפון הנייד שלי.
"אין מה להציל," אומר לי שון הכבאי.
"בדקתם שאין איש בבית?" אני שואלת.
"בעלת הבית נצפתה על ידי השכנים בורחת במקום," פניו המלוכלכים של שון מלמדים שהוא היה בתוך הבית הבוער.
"של מי הרכב שבחניה ידוע לך?" אני שואלת.
"בדקנו לפי לוחית הזהוי, והוא שייך לבעלת הבית. השכנה אמרה שהיא נראתה עוזבת עם הגבר שהיה איתה אתמול בטלויזיה."
"ומה לדעתך הסיבה לשריפה?" אני שואלת ועיני מחפשות את רוי כדי לבדוק שהוא לא מסתכן ונכנס פנימה.
"אין לנו ספק שזו הצתה. מיכלי דלק נמצאו שרופים בכניסה לבית. ברור שההצתה נעשה באופן רשלני. מישהו מקצועי היה מנסה לטשטש את עיקבותיו," הוא מסכם את מה שעובר לי בראש.
"ומה לגבי בעל הבית?" אני שואלת משתדלת שקולי לא ירעד.
"הוא היה מחוץ לעיר. ברור לנו שאין לו קשר לשריפה," אני נושמת לרווחה. לא בגלל שחשבתי שיש לו חלק בדבר, הוא היה איתי והייתי מעידה על כך לו נשאלתי, אלא כי הוא עובר מספיק בימים האחרונים.
אני מודה לשון על הריאיון. אני שוב מחפשת את רוי.
אני רואה אותו מתרחק בצעדים מהירים מהבית, עובר את הסרטים הצהובים שמסמנים שהמקום אסור למעבר וניגש לאחת המכוניות שמתוכה יוצא גבר בחליפה.
הוא מתחיל לפסוע לכיווני. אני מודעת לכך שיש מצלמות מסביבנו ולא רוצה שיתעדו אותנו. אני ניגשת לגבר שהולך לידו. אני מראה לו את תעודת העיתונאית שלי. "שרה דייסון צלמת עצמאית," אני מציגה את עצמי.
"אני ג'ורג' עורך הדין של מר דייסון." כבר ברור לי שג'ורג' יודע מי אני.
אני מגישה לו את הטלפון שלי.
"תקשיב לריאיון שלי. הייתי רוצה לשמוע דעתך האם לשלוח אותו למערכת החדשות."
"אפשר את המצלמה שלי?" אני לוחשת לרוי, רגע לפני שהוא מתרחק עם ג'ורג' להקשיב למה שתעדתי.
"אני מבין שאת עיתונאית," פונה אליי גבר שבידו מיקרופון, "ראיתי אותך אתמול בפעולה באזור התאונה. מאד הרשמת אותי.הייתי רוצה להציע לך עבודה."
"אני צלמת טבע," אני לא רוצה להראות לו שאני מתלהבת מהמחשבה שתהיה לי עבודה פה בבוסטון. אני מרגישה שאני חייבת לדבר עם רוי.
בלילה, כשאנחנו שוב בביתה של אנה ויושבים בסלון אחרי ששטפנו מעלינו את ריחות עשן השריפה, מסתכל עליי רוי בריכוז דקות ארוכות.
"אני מנסה להבין מה עבר לדבי בראש כשהעלתה את הבית באש? היא ידעה שהבית מוקף מצלמות שמחוברות למוקד אבטחה.
אני חושב לעצמי כמה טעיתי כשבחרתי בה. אני יודע כמה אני לא, שאני בוחר בך."
שבוע אחרי..
אנחנו בעיצומם של ימי חול המועד.
"את יודעת," אומר לי רוי בשעה שהוא יושב על כיסא נוח ואני מכורבלת בזרועותיו, "כל שנה אני קורא את ההגדה ומעולם לא הרגשתי מחובר אליה כמו השנה.
היא הייתה סיפור היסטורי עבורי. לא משהו שנגע בי בכלל. הרי עברו אלפי שנים מאז.
השנה זו הפעם הראשונה שאני מרגיש מחובר למהות של יציאה מעבדות לחרות. אני מרגיש שנשרו ממני כל כך הרבה שכבות, ואני חופשי לעשות באמת מה שאני רוצה.
אני כל כך מאושר שאת איתי פה ומרגיש שיש בי כל כך הרבה לתת לך כעת, כאשר אני אדם חופשי.
כנראה שכל המכות שקיבלתי היו כדי להעיר אותי. אני שמח שהתעוררתי ואני שמח לראות אותך כאן.
תראי איך הכל הסתדר. היית צריכה לעבור תאונה ושביתי ישרף מה שהוביל להצעת העבודה עבורך.
בינתיים עד שיגמר החג בואי נהנה. יש לנו עוד מלחמות לעבור ודרך לא פשוטה. אבל הפעם נעשה את זה יחד.
?
עוגת שוקולד של עפרה
©כל הזכויות של הסיפורים המופיעים באתר זה שמורות לכותבת.
אין לשכפל, להעתיק, לצלם, להקליט, לתרגם, לאחסן במאגר מידע,
לשדר או לקלוט בכל דרך או אמצעי אלקטרוני,
אופטי או מכני או אחר כל חלק שהוא מהחומר שבאתר זה.
שימוש מסחרי מכל סוג שהוא בחומר הכלול באתר זה אסור בהחלט
אלא ברשות מפורשת בכתב מהכותבת.
