רוי דייסון
צוותי הטלוויזיה ממשיכים לשדר ממקום האסון ואז עולה מבזק מיוחד.
בין נוסעי הרכבת הייתה גם צלמת הטבע של הניו יורק טיימס עמיתתנו שרה גרייס.
לאחר עזרה ראשונית שניתנה לה בשטח, למרות שהיא נפצעה, החלה שרה לשלוח תמונות ממקום האסון.
אנחנו מביאים לכם ריאיון קצר שנערך על ידה ובו היא מראיינת אחדים מצוותי ההצלה.
אני לא שומע מילה ממה שנאמר. קולה מהפנט אותי ואינני שומע איש מלבדה.
כיוון שהיא מצלמת פניה אינן גלויות ואני מנסה לדמיין איך היא נראית.
"למה לא מראים גם אותה? שואלת לינדזי.
"נו באמת," אומר לה אנטוניו והלגלוג בקולו לא נעלם מאוזניה, "היא זו שאוחזת במצלמה."
"אז שתעשה סלפי," היא עונה לו נעלבת.
"היא צלמת. היא לא מצלמת בנייד שלה אלא במצלמה," הוא אומר לה בביטחון.
"מאיפה אתה יודע? ואולי היא איבדה את המצלמה שלה?" היא לא מרפה.
"אני מבטיח לך שאם הייתה מאבדת את המצלמה שלה היא הייתה כעת עסוקה בלחפש אותה ולא מראיינת אנשים," הוא מביט בה במבט מנצח.
"ואולי היא וורקוהוליסטית שעובדת בכל מצב גם אם יש לה רק מצלמה של טלפון נייד?"
"וורקהולית," אנטוניו לא מתאפק ומתקן אותה.
"אתה, שום דבר לא מרצה אותך," היא עונה לו בכעס ועוזבת אותנו.
את כל זה אני שומע מתוך הבועה בה אני נמצא, כשעיניי סגורות מעט ואני מקשיב לקולה של שרה.
"אני לא מאמין," לוחש לי אנטוניו ומכה בצלעותיי במרפקו, "תסתכל."
אין ספק שהאישה ההיסטרית שרצה בין הפצועים היא דבי אשתי.
את התשובה למה היא עושה שם אני מקבל אחרי כמה דקות, כאשר אני רואה אותה נופלת לזרועותיו של לא אחר, מי שמזה זמן אני חושד שהוא המאהב שלה, פיטר שוגר.
אני לא חושב לרגע ומנציח את המפגש בטלפון הנייד שלי.
"אתה רואה," מסננת לידגזי בשפתיים קפוצות, "ראית שרוי צילם עם המצלמה של הנייד?"
"באמת?" הוא בוחן אותה. אני מניח שהוא רוצה לדעת אם הבינה מה צילמתי.
"כן," היא מרימה את סנטרה בתנועה מתריסה מולו, "תראה, הנייד עדיין בידו."
"אני לא מבין מה יש לו לצלם?" הוא ממשיך בקו שלו.
"לא כל יום קורה אסון כזה," היא עונה לו כאילו שאל את השאלה הכי מטומטמת שאפשר.
אני נד לו בראשי לאות תודה.
"עכשיו אני מבין למה הייתה כל כך היסטרית," אני לוחש לאוזנו, "היא ידעה שאני בפגישה עם הצלמת וחשבה לנצל את הזמן למפגש זריז."
"אני לא מבין למה אתה נשאר איתה," הוא עונה לי בשקט.
"בינינו, גם אני לא," אני נאנח, "כוחו של הרגל, אני מניח."
"זו הצלמת שהיית צריך להיפגש איתה?"
איך לא חשבתי על זה עד עכשיו? אני נכנס להודעה של העורך לראות אם כתב את שמה של הצלמת ורואה ששמה לא הוזכר בהודעה.
גם העובדה שנאמר שהיא צלמת טבע נותנת לי להאמין שזו לא היא.
אני לא מתאפק ונכנס לחפש פרטים עליה. תמונתה מעלה בי חיוך. 'את מתוקה אמיתית,' אני מדבר אליה בליבי.
עכשיו אני מביט בתמונתה ומקשיב לקולה שבוקע ללא הפסק מהטלוויזיה.
הנייד מצלצל ומעיר אותי ממחשבותיו.
אני שוקל לא לענות. אין לי חשק להעמיד כעת פנים שלא ראיתי את דבי איך שראיתי. אין לי כח לשקרים שלה יותר. הגיע הזמן לעשות לזה סוף.
על הצג מופיע שם שהכי לא צפיתי לו- שרה גרייס.
"מר דייסון? זו הצלמת שלך," היא גורמת לי לחייך.
אני רוצה לענות לה שאני בהחלט מוכן לקבל אותה כצלמת שלי.
"אתה שם?" היא מעירה אותי מהמחשבות.
"כן שרה. איך את מרגישה?" אני שולף את המשפט הכי סתמי.
"אם להיות כנה איתך? אני מותשת וכאובה. רציתי להתנצל שלא התקשרתי עד עכשיו. אני יודעת שבן הודיע לך, אבל גם אני הייתי צריכה להתקשר," היא עונה לי בשטף שמראה לי שהיא די בסדר.
"בטלוויזיה משדרים את התמונות שלך, והראיונות שאת עורכת במקום," אני שוב עונה לה משהו בלי קשר למה שאמרה.
"באמת? היא מתפלאת, "תאמין לי שאני עובדת כמו רובוט ולא רואה מה קורה מסביבי. אם כבר אני תקועה פה אז לפחות אשתף את האחרים במה שקורה.
ישבתי ברכבת ודווקא קראתי עליך. רציתי ללמוד אותך כדי לדעת איך לגשת לצלם אותך. אני לא מצלמת בדרך כלל תמונות כאלה, ורציתי להראות אותך באור פחות קר," היא מסבירה לי.
"אני מעריך את זה," אני מודה לה בליבי על הכנות.
"אני מחכה שיודיעו לנו לגבי הסעות לעיר, כך שעדיין אינני יודעת מתי אגיע. לא רציתי שתחכה סתם."
"אני אבוא לקחת אותך," אני אומר לה בלי לחשוב, "כשאהיה ליד מקום התאונה אתקשר אליך ונתאם איפה נפגש."
"אני לא יודעת," היא עונה לי בהיסוס, "אני מוכתמת בדם, ובטח לא מריחה מהבושם שהתזתי על עצמי בבוקר."
אני מניח על הדלפק שטר ללינדזי. "זזתי," אני טופח לאנטוניו על כתפו.
"לאן?" הוא שואל אותי מופתע מהקימה הפתאומית שלי אבל אני לא עונה לו.
"אני בדרך," אני ממשיך את השיחה איתה, "החפצים שלך איתך?"
"אתה יודע שאני צלמת טבע?" היא מפתיעה אותי עם השאלה.
"שמעתי," אני צוחק.
"אז אתה יכול להבין שאני רגילה ללכת עם תיק על הגב ובו חצי מהבית ארוז כהלכה," היא צוחקת, "אז כן הכל איתי. מסתבר שאחזתי אותו צמוד אליי בזמן שיצאתי מהקרון הפגוע. אני שמחה שכמה דקות קודם הכנסתי את המחשב פנימה והמשכתי לגלוש בנייד שלי."
"אם כך קורים גם דברים טובים," אני מעודד אותה, "או בואי נדייק יכול היה להיות יותר גרוע."
"אז עכשיו אנחנו משחקים במשחק הקלישאות? תוסיף לזה את 'דברים לא קורים סתם.' אם כי בזה אני ממש מאמינה בכל ליבי."
אני לא מספיק לענות לה כשהיא ממשיכה לדבר. "אני ממש שמחה שאתה לא כועס עליי שלא הגעתי לפגישה בזמן. ביחוד שבימים אלה החברה שלה סוערת מאד."
"למה את חושבת כך?" אני סקרן לשמוע מה יש לה לאמר.
"צילמתי אתמול את הפעילות בבורסה לניירות ערך בניו יורק," היא נאנחת, "תאמין לי שזה נראה כמו הג'ונגל באפריקה. בעצם יותר גרוע. הייתה מהומה גדולה סביב המניה שלך."
"את מתכוונת לשאול אותי למה?" אני מעלה בפניה השאלה שמסקרנת אותי.
"אני לא כתבת רכילות. מה שתרצה תספר. חוץ מזה שאני בכלל לא כתבת."
"דווקא מאד התרשמתי מהדיווחים שלך מהתאונה," אני מחמיא לה.
"זה משהו אחר. זה בא ממקום ריגשי."
אני שותק רגע ומנסה לעכל את מה שאמרה. "תסבירי לי," אני מבקש לבסוף.
"יש לי חתך במצח, חוץ מזה אני בסדר. אני פועלת כאוטומט. הייתי חייבת כדי לא לעצור ולתת לפחד ולהלם להתגבר עליי."
"טוב עשית," אני משבח אותה, "אני כבר כמעט במקום."
"אני שומעת מהטלפון שלך את יללות האמבולנסים," היא צוחקת. הייתי כל כך מרוכז בה שלא שמתי לב, לא לאורות של האמבולנסים שדוהרים מולי, ולא לסירנות שלהם.
"אתה מבין שאני לגמרי לבד פה. לעבור חוויה כזו לבד כשאין לך איפה להתפרק זה קשה הרבה יותר," הקול שלה נשמע פתאום עצוב.
"הודעת להורים, לבן זוגך?" אין לי הסבר למה אני מקווה שתאמר שאין לה בן זוג.
"רק אתמול דיברתי עם חברה שלי על הימים האלה של הקורונה. נפרדתי מהחבר שלי לפניי פרוץ המגיפה. לעבור את השנה הזו לבד לא היה לי פשוט, אבל לפעמים עדיף הלבד, מאשר לא להימצא במקום הנכון."
"את לא יודעת כמה המילים שלך באו לי בזמן," אני אומר בלי לחשוב, "עכשיו תגידי לי איפה את כי אני פה ליד ניידת השידור של NBC Boston.
"הייתי צריכה לשלוח לך תמונה שלי שתזהה אותי. במחשבה שניה סלפי היה עדיף כי אני עכשיו פצועה, מלוכלכת ופרועה."
אני לא אומר לה שאני יודע איך היא נראית. אני יוצא מהרכב ויוצא לחפש אותה.
"תודה שבאת," היא באה לקראתי, "אל תביט בי מופתע. אמרתי לך שעשיתי עליך מחקר קטן."
"תני לי לראות אותך," אני אומר ומסיט את שיער כך שאוכל לראות את הפציעה שלה.
היא עוצמת עיניים למגע ידי על עורה ונרעדת קלות. " הידיים שלך חמות," היא לוחשת במבוכה.
אני מתעלם מהמילים האינטימיות שאמרה ולא מראה לה שהן עושות לי מהפיכה בבטן. מתי פעם אחרונה שמעתי מילה טובה מאשתי?
"את בטוחה שאת לא צריכה לבדוק את הראש?" אני קצת מודאג מהעובדה שהיא נפצעה בראש.
"אני מדברת לא לעניין?" היא צוחקת.
היא מוציאה את הנייד שלה ומצלמת תמונת סלפי של שנינו. "הייתי חייבת להנציח את המבט המודאג שלך," היא מסבירה לי מדוע צילמה.
"למה?" אני תמה.
"כדי לזכור שפעם מישהו דאג לי," היא עונה כאילו אמרה את הדבר הכי הגיוני ומתבקש בעולם.
שרה גרייס
"בעצם אני חושבת שאתה צודק," אני אומרת לו, "אני מדברת אלייך כאילו אתה …אנחנו.. כאילו…לא משנה. תפסתי פטפטת היום. כנראה בהשפעת הלחץ והראיונות שעשיתי באזור התאונה."
"איפה את מתאכסנת?" הוא שואל.
"העורך הנחמד שלי שכח להזמין לי מקום," אני עונה לו את מה שגילתי רק לפני רבע שעה.
"אני לא יכול להביא אותך הביתה לאשתי," הוא צוחק, "האמת שגם את עצמי אני לא רוצה להביא הלילה לאשתי ואני בטוח שהיא לא רוצה אותי שם."
"אני מניחה שהלחץ שלך בעבודה משפיע עליכם," אני זורקת סתם ניחוש.
"אם היית כתבת רכילות," אני אומר לה ורואה שהיא מעוותת פניה בסלידה, "הייתי נותן בידך סקופ. אשתו של מנכ"ל חברה מסוימת נראתה באזור התאונה נופלת לזרועותיו של לא אחר מחבר המשפחה מר פיטר שוגר, מנהל קבוצת הכדורסל של הנוער בעיר."
"מצטערת לשמוע," אני באמת מצטערת בשבילו.
"לא מתוקה," הכינוי הזה נפלט ממנו בטבעיות. אני לא מגיבה, "הוא עשה לי טובה גדולה."
"אני אהיה חצופה ואשאל אותך אם נשארת איתה בגלל כסף," אני מעיפה בו מבט זריז, יודעת שעברתי את הגבול.
"אענה לך בכנות שאין לי תשובה. העובדה שנמנעתי להביא איתה ילדים לעולם מדברת בעד עצמה, את לא חושבת? אנחנו נשואים חמש שנים."
"זה אומר שלא היית מוכן עדיין. למה? זה כבר סיפור אחר."
הוא מעיף בי מבט ממושך.
"זו שיחה בינינו, זה לא יופיע בשום מקום," אני ממהרת להרגיע אותו, "אני אומר להם שאתה גבר בלתי נסבל וכמעט שלא הוצאת מילה כל הזמן שהייתי איתך. במחשבה שנייה לא אומר שאתה בלתי נסבל, רק שלא דיברת הרבה."
"אני חייב להודות שחיפשתי לראות את התמונה שלך רק בגלל שראיתי אותך משדרת ותהיתי אם זו את. באותו רגע לא חשבתי כמה זה היה מטופש, שכן לא ידעתי את שם הצלמת שנשלחה אליי."
"סיום אלגנטי לשיחה שלא במקומה," אני עונה לו נבוכה.
הוא לא עונה לי אלא מחייג. "יש לי חבר בהולידיי אין אני אבקש ממנו שיסדר לך חדר," הוא מסביר רגע לפני שפקיד הקבלה עונה לו.
"מסתבר שכל המלונות באזור תפוסים," הוא מרים ידיו כאילו אומר שאינו יודע מה לעשות.
"אתה באמת לא רוצה לחזור הביתה?" בראשי מתבשל כבר רעיון.
"לא רק שלא רוצה, אלא את הלילה הזה אני לא מבלה בבית."
הוא שוב מחייג. "אני לא חוזר הביתה," הוא אומר לאשתו, "תהני לך עם פיטר. אני כבר אודיע לך מה אני מתכוון לעשות בקשר לזה."
"על מה אתה מדבר??" אני שומעת את קולה כשהמילים נאמרות בטונים מאד גבוהים.
"אין טעם שתכחישי דבי. היית צריכה להיות זהירה יותר, ולא להראות על המסך הגדול בפני כל בוסטון והאזור."
היא משתתקת. "מה אתה מתכוון לעשות?"
"הביתה, אני לא חוזר. אני מניח שהוא מבולגן בגלל הניקיונות לפסח," הוא מגחך, "וכן, הצלמת מאד יפה. אמנם לא נפגשנו, אבל גם אותה ראיתי, היא הייתה בטלוויזיה."
אני מרימה גבה. מדוע הוא משקר לה בקשר אליי?
"פשוט ניסע מחוץ לעיר. לאיפה שנגיע נגיע," הוא אומר, "בעצם אני יודע לאיפה ניסע." הוא לוחץ על מכשיר הניווט ואני רואה את השם רומא.
"איך אתה מרגיש?" אני מגששת.
"לא אהבתי אה הרעיון שאת באה לצלם אותי, אבל הסכמתי בלית ברירה. אני לא יכול להסביר לך אבל משום מה אני מרגיש שבאת בזמן.
הסדקים האלה לא קרו בין לילה. ידעתי כל הזמן שזה מה שאני צריך לעשות, אבל התקשיתי להתמודד עם הכל בבת אחת."
"אתה מבין שאני צלמת. התפקיד שלי להביא תמונות שלך, לא לראיין אותך," אני מגיבה לדבריו.
"בדיוק בגלל זה אני מרגיש נוח לשתף אותך. אני מאמין להבטחה שלך שזה נשאר בינינו ומצד שני מרגיש נוח לדבר איתך. למה? לא יודע. אולי כי באת בזמן שאני מבין שאני בצומת דרכים ואת ההחלטות שעליי לקחת אין לי אפשרות יותר לדחות."
"אני לא מבינה. אתה מדבר על הנישואים שלך או העבודה?" פתאום אני נבהלת מהחדירה לפרטיות שלו. "סליחה מר דייסון, זה היה ממש לא במקום."
"אז עכשיו אני מר דייסון?" הוא צוחק.
"איך אני אמורה לקרוא לך?" אני רוצה לשמוע ממנו שהוא רוצה שאקרא לו בשמו הפרטי.
"לא נתנו לך תיק עליי?" הוא מתגרה בי חזרה.
"אתה עקשן. אמרתי לך שאני צלמת ומה שאני יודעת עליך זה מהחיפוש באינטרנט."
"ומה את יודעת עליי?" הוא מחניק חיוך.
"בערך כלום. אתה אדם מאד דיסקרטי. אני יודעת שלמדת באוניברסיטה, הוצאת תואר ראשון והקמת חברה תוך כדי לימודי התואר השני. כתוב שאתה נשוי וזהו."
"מעניין אם כך מה יכתבו עליי בכתבה אם זה מה שידוע עליי," הוא ממשיך במשחק.
"אולי אני באמת אכתוב עליך. ש.. תן לי לחשוב. נו באמת. אני יודעת! ציטוט שלך- המניה של העסק שלי עולה ויורד בקיצוניות ואין לזה הסבר," אני נאנחת.
ביליתי אתמול כמה שעות משעממות בבורסה לניירות ערך בצפייה בגרף של המניה שלך עולה ויורד, ותיעדתי את פניהם של אנשים שזה כל עולמם, והיה משעמם לא פחות."
"ספרי לי מה שמעת שאומרים על כך," הוא מסתכל בי בסקרנות.
"עכשיו שאני פה איתך אני מצטערת שלא הקשבת לשטויות שהם פלטו. כל מה שאני זוכרת שם אמרו –
"זה ברור היה שזה ינסוק למעלה זו חברה מעולה," וכמה דקות אחרי, "לא אמרתי לך שהמניה תתמוטט?" אני מושכת בכתפיי, "אתה מבין שאין שום אמת במילים שלהם?
"העיקר שהם יודעים מה קורה בחברה שלי," הוא זורק לחלל הרכב.
"אני לא מבינה," אני מהרהרת בדבריו, "אתה אמור כן לדעת למה. לא כן?"
"זהו שרה, שאני לא."
מוס שוקולד של נעה
©כל הזכויות של הסיפורים המופיעים באתר זה שמורות לכותבת.
אין לשכפל, להעתיק, לצלם, להקליט, לתרגם, לאחסן במאגר מידע,
לשדר או לקלוט בכל דרך או אמצעי אלקטרוני,
אופטי או מכני או אחר כל חלק שהוא מהחומר שבאתר זה.
שימוש מסחרי מכל סוג שהוא בחומר הכלול באתר זה אסור בהחלט
אלא ברשות מפורשת בכתב מהכותבת.
