השמש מציצה מבעד לתריסים.
יום חדש נולד.
אני מתמתחת במיטה ,
מגרשת את קורי השינה מעיניי מנסה להתאפס על עצמי.
נגיעה מקרית בכר לידי מזכירה לי שאני לבד.
לבד בלב ליבה של מגיפה עולמית שמונעת ממני
לצאת לטבע ולצלם אותו.
מה שפעם הייתי עושה למחייתי.
אני נאנחת.
שוב יהיה עליי לצלם נוף עירוני ואנושי.
אני תוהה מתי כל זה ישתנה.
הטלפון מצלצל ואני רואה את שמו של אבא על הצג.
אני מעמידה פנים שלא ראיתי.
אין לי חשק שיאמר לי שוב בפעם המי יודע כמה
שעצוב לו שאין לנו אפשרות לחגוג את חג הפסח יחד כי הוא מפחד
להידבק.
באמת שאני לא מבינה את מה שקורה.
חלק מהמקומות פתוחים כרגיל, וחלקם מסוגרים בעצמם.
מה שמשותף לכולם הוא המסיכה שעלינו לעטות על פנינו במקומות סגורים.
אני קמה בעצלתיים מתפללת שיהיה לי יום שקט.
אבל אז מתחיל הטירוף….
©כל הזכויות של הסיפורים המופיעים באתר זה שמורות לכותבת.
אין לשכפל, להעתיק, לצלם, להקליט, לתרגם, לאחסן במאגר מידע,
לשדר או לקלוט בכל דרך או אמצעי אלקטרוני,
אופטי או מכני או אחר כל חלק שהוא מהחומר שבאתר זה.
שימוש מסחרי מכל סוג שהוא בחומר הכלול באתר זה אסור בהחלט
אלא ברשות מפורשת בכתב מהכותבת.
