ארוחת הערב מאחורינו, הבית מאורגן.
נכנסים למוד לילה.
שקט נופל על הבית.
אני לובשת חצאית טריקו ארוכה,
וגופיה מתחתיה.
אני פורסת את השטיח הוורוד עם הפרח הלבן על הריצפה
ומפעילה את ערוץ הכושר.
אומרים -"נפש בריאה בגוף בריא."
אני יורדת על ברכיי ושולחת רגל ארוכה לאחור,
על פי הוראת המאמנת בטלוויזיה.
אני מרגישה את שולי החצאית גולשים במורד הרגל,
נעצרים לפני שמגלים את הכול.
אני מחייכת לעצמי ומותחת את הרגל ככל שיכולה.
אני חוזרת שוב על אותה תנועה עם הרגל השנייה.
הבד שוב מחליק ומדגדג לי את הרגל.
אני נושכת את שפתיי כדי לא לצחוק.
אני אוספת את רגליי וממשיכה לתרגיל הבא.
אני מוצאת עצמי על הגב בתרגיל אופניים,
ולאחריו תרגיל נוסף שגורם לי לפסק את רגליי פיסוק רחב באוויר.
אני מרגישה שכל תנועה משחררת לי את המתח
שמסתבר שניבנה לי בגוף.
אני קמה ומצטרפת למדריכה בתרגיל מתיחות
שמטרתו להתכופף ולגעת בכפות רגליי.
ממקומי אני רואה את הגופיה מתרחק מהגוף וחושפת את מה שמתחתיה.
אבל אני לבד, אז מה איכפת לי.
אני מסיימת את האימון, מרגישה הרבה יותר משוחררת ורגועה.
אני מכבה את הטלוויזיה, מגלגלת את השטיח הוורוד והולכת להחזיר אותו למקומו.
ואז אני רואה אותו.
לבוש בג'ינס הזרוק שלו ,
חולצת הבד מחוץ למכנסיו,
וידיו תקועות עמוקות בכיסים.
הוא נשען על המשקוף ומביט בי.
אני נבוכה.
אני רוצה לשאול אותו כמה זמן הוא עומד שם,
מנסה להבין מה מכל זה ראה.
הוא לא משאיר אותי במתח ומספק לי מייד תשובה:
"ראיתי הכל."
ב.א.