"את כל כך יפה,"
אתה אומר,
מתפעל.
"רק מה שנראה בחוץ,"
היא עונה בעצב
"בפנים הכל שברים."
"את לא מבינה,"
אתה עונה לה בשקט
"יופייך לא יכול היה להאיר,
אם בפנים היית ריקה.
היהלום שבך מאיר
מבין השברים
על העולם."
"אני מרגישה אותם
מדממים לי מבפנים,"
היא מתעקשת.
אתה מחבק אותה חזק,
מעניק לה מחום גופך,
אוסף מתוכה את השברים
ומאחה אותם בדרכך.
עיניה עצומות,
פעימות ליבה
קצובות ושקטות,
ומנגנות לאוזנייך בלבד
את תודתה.
כשהיא פוקחת עיניה
זורחים מהן
אלפי כוכבים.
