ג'ורדן
אני מתיישב על הכיסא זקוף על הכיסא, לא מראה לו מה אני מרגיש.
"אתה רוצה לומר לי משהו?" הוא שואל.
אני לא יודע למה הוא מתכוון אבל יודע מה אני רוצה לומר לו.
"הבת שלך היא אישה מדהימה. אני מאד אוהב אותה. אני מבטיח לך שאעניק לה חיים מאושרים. הייתי מבקש את הסכמתך וברכתך," אני אומר לו.
"אני מבקש שתקרא למאי. אני רוצה שהיא תשמע את מה שיש לי לענות לך."
אני קם ממקומי ומתכוון לעלות למעלה לחדרי השינה והולך בצעדים מהירים לגרם המדרגות העצום שחוצה את הבית.
מאי עומדת על המדרגה העליונה חסרת סבלנות. היא הולכת הלוך ושוב וממלמלת משהו.
"מאי", אני קורא לעברה והיא יורדת בריצה את כל המדרגות ונופלת לזרועותיי.
"אביך מבקש לדבר עם שנינו," אני אומר לה.
"אבל רגע, תספר לי מה קרה," היא מבקשת ואני מבחין בחשש על פניה.
אני שומר על ארשת פנים רצינית. "מאי, הוא מחכה," אני אוחז בידה והיא נצמדת בחוזקה לזרועי מנסה לשאוב ממני אומץ.
אני גומע את המרחק מהמדרגות חזרה לחדר במהירות. על מפתן הדלת עוזב מאי את זרועי ונעמדת מאחוריי. אני מפנה לה את הדרך ומסמן לה בידי שתכנס לחדר לפניי.
"שבי. אני רוצה שתשמעי את מה שיש לי לומר למילר," אומר לה הבורר בפנים שאינן מסגירות מה הוא חושב או מרגיש. הוא מקמט מעט את מצחו כאילו עליו לסדר את מחשבותיו.
אני מתיישב לידה.
"אתה לא אדם טיפש," הוא מפנה מבטו אליי, "אתה יודע שלאורך כל הערב הזה בחנתי אותך. אני יודע שאתה בא מעולם אחר משלי, שאינך מודע לכללים של העולם שלי ועדיין לא אכזבת אותי.
הראית לי כמה חשובה לך מאי. לא השתמש בה כמגן כשנכנסת לישיבה שלא היה לך מושג מה יקרה בה.
לא ערערת על מילה ממה שאמרתי. הבעת בי אמון מלא בקשר לסכום שהונח לפניך, שאגב הוא מאתיים אלף דולר במדויק.
לא התחמקת מהחוב שלך כלפיי, גם כשאמרתי לך שהוא נושא ריבית גבוה.
אני רואה איך מאי מביטה בך ויודע שליבה שייך לך."
הוא קם וניגש למאי שמתכווצת מעט על כיסאה.
"ילדה שלי, לא הכל בחיים הוא בחירה. עשיתי בחירות טובות וכאלה שפחות. אני יודע שלא יכולתי להעניק לאימא שלך את מה שהיא ראויה לו. יש דבר אחד טוב שנתתי לה והוא את.
את ילדה מאד פקחית. חלמתי שתהיי חלק מהארגון שלי. אני עוקב אחרייך כבר שנים ויודע שמקומך לא איתי. את ראויה לחופש שלא יכולתי לתת לאימך. לא יכולתי לבחור עבורך גבר טוב ממנו.
חמש שנים לא ראיתי אותך. אמנם אני המלך של שיקגו, אבל גם מלך זקוק לחיבוק מהילדה שלו."
"אבא," אומרת מאי ופורצת בבכי. היא קמה ונאספת לחיבוק שלו. "אתה מבין שאהיה נאמנה לך כל חיי אבל מקומי לא כאן."
הוא אוחז בידה ומושיט יד לעברי. אני קם ומושיט לו את ידי.
הוא עוטף את ידינו בידיו. "אני נותן לכם את ברכתי לחיים מאושרים. אני מקווה שתסכימו שאהיה שותף בהם."
הוא מישר מבטו אליי. "אני יודע ג'ורדן," הוא מפתיע אותי וקורא בשמי, "מאי בחרה את הגבר הכי נכון בשבילה. היא בחרה את הנכון גם בשבילנו. אני יודע שלא פשוט לקבל משפחה כמו שלנו, אבל אני יודע שאתה תקבל אותנו."
"כל מי שיקר למאי חשוב לי אדוני," אני מחזק את מילותיי בתנודה ראש.
"בוא נתחיל בכך שתקרא לי פרנצ'סקו. לכי תבקשי מאימך שתרד," הוא אומר למאי ונושק לה על מצחה.
מאי מסתכלת עליי ומחייכת חיוך רחב. "אני כבר מבינה את השפה הזו," היא אומרת וממהרת לצאת מהחדר לקרוא לאימה.
"מיי, תרשי לי לברך אותך. הבת שלך עומדת להינשא לג'ורדן מילר. נתתי להם את הסכמתי וברכתי. אני אשמח אם גם את תתני להם," אומר פרנצ'סקו לאנג'ל.
אנג'ל מכסה בכפות ידיה את פניה ופורצת בבכי.
"אימא למה את בוכה? את לא שמחה בשמחתי?" שואלת מאי חנוקה מדמעות.
"את שמעת איך אבא שלך קרא לי?" היא שואלת אותה ודמעות מרטיבות את לחייה, "פעם ראשונה מזה עשרות שנים שאני שומעת את שמי ועוד מפיו של אביך."
"כך יהיה מהיום. מאחורי הדלת הסגורה אנחנו אנשים פרטיים. אני לא אביא לכאן יותר אנשים מהעולם שלי מיי, אני מבטיח לך. את עסקיי אנהל בשעות היום הרחק מהאחוזה הזו. אני רוצה שתהיה סביבה שקטה ונעימה, שג'ורדן ומאי יוכלו להביא אליה את הנכדים שלך," הוא אומר למיי ולתדהמתי נושק גם לה על מצחה.
***
שלוש שנים עברו מאז
"אני רוצה להבין עורך הדין מילר, האם זה נדמה לי או שעברת צד?" שואל אותי השופט דניאלס.
"כל אדם הוא חף מפשע אלא אם כן הוכח אחרת. אני לא חושב שמישהו פה הוכיח שמרשי אשם.
לשאלתך, כבוד השופט, אין זה סוד מיהו אבי אשתי. המשפחה שלי נמצאת במקום הראשון עבורי. כאשר מר סורנטו מבקש את עזרתי בייצוג מישהו ממקורביו אני עושה זאת, זה לא אומר עליי דבר, פרט לעובדה שנשכרתי לייצג אותו בגלל המוניטין שלי, שבו אין לי ושם כוונה לפגוע," השופט דניאלס משתדל להחניק חיוך. כבר ברור לשנינו שגם הפעם הפסיקה תהיה לטובת הלקוח שלי מהטעם הפשוט שאת הטענות שטענתי עבורו אי לא יכול להפריח.
"לפני שאני מסכם את הדיון. יש לך עוד משהו לומר?" שואל אותי השופט דניאלס.
"אני חושב שמגיע למרשי פיצוי על עוגמת הנפש בעצם הבאתו למשפט, וכמובן הוצאות עבור ההגנה המשפטית בגין תביעה כוזבת זו," אני אומר לכבוד השופט דניאלס, למרות שכולם מבינים שאינני מתכוון לדרוש כסף ממנו.
כמות גדולה של ניירות מונחת על השולחן ואני אוסף את כולם לתוך התיק שלי. ברור לי שלא יהיה לי צורך בהם יותר.
השמים מעליי קודרים ועומד לרדת גשם שוטף. אני פונה לכיוון החניון לקחת את הרכב שלי אבל ברגע האחרון יוצא חזרה לרחוב.
מעבר לכביש יש מרכז קניות. אני נכנס לתוכו, עובר בחנות הפרחים וקונה שני זרי פרחים. אחד למאי ואחד לאימה. אני ממשיך לחנות הספרים. עכשיו שהסתיים המשפט יש לי כמה ימים פנויים ואני מצטייד בכמה ספרים.
אני לא שוכח לקנות למאי מחברות לציורים שלה וחבילה של צבעים.
רק דבר אחרון נשאר לי. אני ניגש למחלקת הצעצועים קונה לפרנקי הקטן כמה ספרים. הבן שלי, כמוני, אוהב לקרוא ספרים. אני מוסיף ארנבה ורודה לתינוקת שעומדת להיוולד לנו בימים אלה.
כמה אני מחכה שמאי תלד. אני מתגעגע ללילות התשוקה שלנו, כשהיא מנשקת אותי ומזכירה לי כל מה שלימדתי אותה.
אני חוזר לרכב, מניח את כל השקיות ויוצא לדרך.
מבט זריז בראי מראה שיש לי זנב. לינקולן שחורה נוסעת מאחורי. אני לא מספיק לקרוא את המספר על לוחית הזיהוי כאשר הנהג חותך אותי ומסמן לי לעצור בצד.
אני מפעיל את הנייד ומתקשר למאי. היא לא עונה.
הנהג יוצא מהרכב וניגש אליי. אני נושם עמוק, עוטה על פניי מבט קשוח. "מה אתה רוצה?" אני יורה לעברו מיד מבעד לחלון הסגור.
"סע אחרי," הוא עונה לי קצרות במבט רציני.
"אני.." אני מתחיל לומר לו.
הוא קוטע אותי. "מאי בדרך לחדר לידה."
בר אבידן
מאמינה באהבה
©כל הזכויות של הסיפורים המופיעים באתר זה שמורות לכותבת.
אין לשכפל, להעתיק, לצלם, להקליט, לתרגם, לאחסן במאגר מידע,
לשדר או לקלוט בכל דרך או אמצעי אלקטרוני,
אופטי או מכני או אחר כל חלק שהוא מהחומר שבאתר זה.
שימוש מסחרי מכל סוג שהוא בחומר הכלול באתר זה אסור בהחלט
אלא ברשות מפורשת בכתב מהכותבת.
בר אבידן