לעת לילה !
By Bar Avidan on ינואר 28, 2021
“תכתבי אותנו,” הוא מבקש.
“אני בישיבה כעת,” אני עונה לו.
“וזה מעניין אותי כי..” הוא עונה לי.
“יש לך שעה להעלות את המילים שלך על הקיר שלך.
את ואני לעיני כולם,” הוא כותב.
“אתה בלתי אפשרי,” אני אומרת לו,
“ולעיניי מי אתה רוצה שאכתוב הפעם?”
המילים האלה פוגעות בו במקום רגיש.
“את יודעת מה את בשבילי,” הוא כותב.
אני לא מתרצה.
“אתה מפריע לי בישיבה,” אני עונה לו,
“אני לא יכולה להתנהל מולך,
כעת כאשר כל העובדים שלי מרוכזים במה שאני כותבת.”
“זה בשבילי. אני זקוק למילים שלך,” הוא כותב לי
ואני נמסה.
אני צריכה רק לעצום עיניים לרגע אחד כדי להתנתק מהדיון הסוער
שמתנהל סביבי, כדי לתת למילים שלו להשפיע עליי,
כדי לגרום לי לריגוש שלא אוכל לעצור.
אז אני לא עוצמת אותן, ומשתלבת שוב בשיחה הערה.
אני עושה הכול כדי למנוע מהמילים שלו להשתלט עליי.
אני עושה יותר מזה. אני מתנתקת מהנייד.
דווקא היום אנחנו לא מצליחים להגיע להסכמות
והישיבה מתארכת מעבר למצופה.
*
סוף סוף אני שוב לבד ועדיין משאירה את הנייד סגור.
אני מודה שאני מתרגשת כשהוא חושף בפניי את הצד הרגיש שלו.
הוא יודע שרק אני מסוגלת לעשות זאת.
זה מה שעושה אותי מיוחדת בעיניו.
זה לא מונע ממני לרצות את הצד האחר שלו, הפראי, הכובש.
אני יושבת לכתוב לו את המילים.
האש בוערת בי עם בחירת המילים שלי שמתארות אותנו.
אני בטוחה שהוא כועס, ממש כועס, כשהוא מגלה שאני מתחמקת ממנו,
מה שמעורר אותי יותר לדייק אותן.
אני כותבת על התנפלות המיידית שלו על שפתיי, מיד כשאני במרחק נגיעה.
על הידיים שלו שמתפזרות לכל מקום גלוי וחבוי בתוכי.
אני כותבת את המילים ומתחילה להרגיש אותן על גופי,
אני נעה על כיסאי, נושכת את שפתיי מחניקה את הקולות.
אני קוראת פעם נוספת את מה שנכתב עבורו,
פותחת את הנייד שלי, מתעלמת מההודעות שלו,
ושולחת את מילותיי כהודעה פרטית לעיניו בלבד.
*
אני מחייכת לעצמי. אני יודעת בדיוק מה קורה כעת.
הוא קורא את המילים.
בהיסח הדעת הוא שולח יד למכנסיו למקרא המילים הכל כך מדויקות.
בשעה שהוא קורא אותן אני קוראת אותן שוב.
עכשיו כשאני רגועה קל לי לקרוא אותן.
הגיע הזמן לספור, ואני סופרת:
1..2..3..
צלצול של הודעה נכנסת נשמע.
אני מחייכת לעצמי “אז לא הגעת אפילו ל-5…”
“מנוולת,” הוא כותב לי, “אני בעבודה.”
ב.א.?
mobile.twitter.com
#בתשוקתי_בר_אבידן