אני גומעת מים צוננים מהבקבוק הוורוד המונח קבוע על שולחני.
מים כתוב על הבקבוק בתוספת הסבר שמים הם נוזלים שהכרחיים לחיים של רוב בעלי החיים והצמחים.
אני מחייכת לעצמי למקרא ההגדרה.
ואיפה אני בה?
אני נזכרת שכאשר רק התחלתי לגשש את דרכי בעולם הכתיבה, כשעדיין הלכתי בצעדים מהוססים ולא ידעתי אם יהיה מי שיקרא את המילים שלי, אמרה לי מישהי בהתנשאות יתרה:
"סופרת היא רק מי שהוציאה לאור לפחות שני ספרים."
בינינו, לא ברור לי למה נאמרו לי המילים האלה שכן לא החשבתי את עצמי לכזאת.
באותו יום גמלה בי ההחלטה שמה שלא יקרה בעתיד עם הכתיבה שלי לעולם לא אקרא לעצמי סופרת.
רק כותבת.
התואר הזה הוא לא חשוב לי, כמו שחשוב לי שיאהבו את מה שאני כותבת.
זמן מה לאחר מכן היא הסבירה לי באותו טון מתנשא:
"משורר זה רק אחד שכותב לפי כללים מוקפדים."
אני זו אני.
מה שנכתב לי מוכתב לי לפי קצב פנימי.
מה גם שמעולם לא החשבתי עצמי למשוררת אלא אחת שכותבת את רגשותיה ורגשות של אחרים.
עברו כמה שנים מאז ועדיין…
היום אני סופרת, אבל לא במובן שאתם חושבים.
אני סופרת מילים.
כשאני כותבת סיפור בהמשכים,
וכשאני כותבת..
ספרתי כבר הרבה יותר ממאה אלף מילים,
לא פעם, ולא פעמיים.
אבל סופרת, אני לא.
אני רוקמת סיפורים.
כזאת אני.
שלכם,
בר