אם תביטו במאי היום לא תוכלו לנחש את עברה.
היא שתקנית, ולא נראית כמעט מחוץ לדירתה שבקומת הקרקע.
איש לא יכול להאמין שהיא היתה פעם הנסיכה השולטת על העיר.
לאיש אין מושג מה מתרחש בין כותלי הדירה, שאם תסתכל עליה מהרחוב
תראה שתריסיה מוגפים כמעט כל שעות היום והלילה.
היא לא בחרה לגדול במשפחה שגדלה.
למעשה היא לא ידעה את האמת על עצמה אלא בגיל שש עשרה.
האמת התגלתה לה במקרה לחלוטין.
"מי את בכלל!" קרא לעברה רוברטו, "סתם חתולת רחוב!"
ביום רגיל וודאי היתה עונה לו שהיא בתו של מלך שיקגו,
אבל היה משהו במבט שלו שעצר מבעדה לענות.
"באמת?" שאלה אותו, "ובאיזה רחוב לדעתך אני גרה?" שאלה מול שערי האחוזה המוגנת ביותר בעיר.
"כולם יודעים שאת ממזרה," ענה לה רוברטו בזלזול, "אמא שלך הייתה זונה."
*
מאי סורנטו
לפני חמש שנים…
אני לא יכולה להסביר למה, אבל יש משהו בטון שדיבר איתי רוברטו שגורם לי היום לגשת לאישה שאני קוראת לה "אימא" ולשאול אותה מי אני.
"מה את מבלבלת את המוח," אומרת לי אימא," מה השאלה הפילוסופית הזו באמצע היום."
"אני מבקשת לדעת מי אימא שלי," אני עונה לי בביטחון כזה שגורם לה לחשוב שאני יודעת את התשובה.
"את רוצה שאני אומר זאת בקול שאימא שלך הייתה זונה?" היא שואלת.
"אם כך מה אני עושה כאן בשערי האחוזה המפוארת הזו?" אני שואלת אותה.
לפני שאני מבינה מה קורה כף ידה נוחתת על לחיי בסטירה מצלצלת.
"את מוכנה להסביר לי מדוע זכיתי לכבוד הזה שתתני לי סטירה," אני אומרת לה ומקשיחה את מבטי. אני אלופה במבטים האלה . למדתי אותם היטב מצפייה באבי ובעובדיו המסורים.
האם הוא באמת אבי?
"את פה להזכיר לי כל יום מה קורה כאשר אני לא עושה את רצונו של בעלי," היא אומרת לי.
"אני לא מבינה. את מוכנה להסביר לי?" אני מבקשת.
"אבא שלך לוקח כל אישה שהוא רוצה. הוא רצה גם אותי למרות שהייתי זונה. הוא דרש ממני דברים שאף קליינט לא ביקש. כאשר סירבתי להיות שלו, הוא כפה עליי הריון וקשר אותי אליו. זה לא מנע ממנו אחר כך להמשיך לצוד נשים אחרות. את מרוצה ממה ששמעת?"
"אם כך צדקו במה שאמרו. מקומי ברחוב," אני חושבת לעצמי בזמן שאני מטפסת ברגליים כבדות במעלה גרם המדרגות העצום של אחוזת סורנטו.
שעות מאז אותה שיחה לא נאמרה עוד מילה ביני לבין אימי.
כל כך חיכיתי בחוסר סבלנות לסיום שנת הלימודים. אמנם בשל הצטיינותי היתרה בלימודים דלגתי על כיתה, אבל עדיין נותרה לי שנת לימודים אחת בתיכון. אני כבר יודעת שלא אסיים אותם כאן. עכשיו משעלה הנושא כל מה שנותר הוא לחכות.
*
הערב יש לאבא ישיבת גישור. המילה שלו היא המילה הפוסקת ואין לערער עליה.
אני עוזרת למריסול להכין את הכיבוד לאורחים. כל כניסה שלי מלווה במבטים מוגנבים לעברי למרות שאני משתדלת ללבוש צנוע ככל הניתן.
אבא יושב ועל פניו מבט זועם. איש מהם לא יודע שלא עליהם הוא כועס אלא על העובדה שהעזתי לשאול שאלות שלא היו נעימות לאוזנו.
אני יודעת שברגע שתינעל הלילה הדלת, תהיה השעה אשר תהיה, אני אקרא לחדרו. אין לי מושג מה הוא יאמר לי ואני מתכוננת לגרוע מכל.
"מאי, הגברת ביקשה שתיגשי אליה," אומרת לי מריסול.
"תודה," אני אומרת לה בפנים חתומות. אני כל כך מתורגלת לעטות על פני מסכה שלמריסול אין מושג איזו מהפיכה יש לי בבטן למשמע המילים האלה.
אני עולה לקומת חדרי השינה. אני עומדת לפנות לכיוון החדר של הוריי כאשר אני שומעת לחישה מכיוון החדר שלי. אני מפנה את מבטי בפליאה. "אני כאן," אומרת לי אימא.
עוד לפניי שנאמרת בינינו מילה אחת אימא מחבקת אותי חזק דקה ארוכה. אחר כך היא אוחזת בראשי בשתי ידיה ומתחילה לנשק את הלחי עליה היא סטרה לי.
"התנהגתי כמו פחדנית. אין סיבה בעולם שארים עלייך יד. בטח לא בגלל משהו שאני עשיתי," אומרת אימא ודמעות זולגות מעיניה, "את הנחמה שלי, האוצר שלי, הסיבה שאני עדיין חיה."
אימא ממשיכה ללטף את לחיי ללא הפסק. "אני יודעת שלעולם לא תסתכלי עליי כמו קודם. ניסיתי לחסוך ממך את האמת, אבל סודות סופם להתגלות."
"אני יודעת שהחיים שלי עומדים להשתנות," אני אומרת לה, "אבל את אימא שלי לנצח. אני לא יכולה לשפוט אותך. לא חייתי במקומך. אני מבטיחה לך שהאהבה שלי אלייך וההערכה שלי כלפייך היא לנצח."
"מה שלא יקרה הלילה, אני מבקשת ממך שלא תיעלמי לי," אומרת לי אימא ומגישה לי מעטפה. "יש לך כאן עשרת אלפים דולר. אני לא רוצה שתתגלגלי ברחובות. אני יודעת שאת ילדה טובה ושומרת על כבודך. תבטיחי לי שמה שלא יהיה לעולם לא תמכרי את גופך."
"אני מבטיחה לך אימא שלא אתן לגבר לגעת בגופי אלא אם כן הוא יהיה בן הזוג שלי," אני מבטיחה לה, "אני לא יכולה לקחת ממך את הכסף. אינני יודעת מה מקורו."
"אני מבטיחה לך שהכסף חוקי ואין בו דופי. יש לי לא מעט מעטפות כאלה. אני מניחה כל חודש כסף בצד שיהיה לימים קשים. יש לי מספיק עבורי אל תדאגי לי," אומרת אימא.
היא מגישה לי טלפון. "זהו מכשיר חדש שאיש אינו יודע על קיומו. המספר שלו ידוע רק לי כך שאיש לא יוכל למצוא אותך אם לא תרצי," אומרת אימא,
"אני חושבת שעדיף שאלך כבר כעת אימא," אני אומרת.
"ארזתי לך מה שיכולתי," אומרת אימא ומלווה אותי ליציאה האחורית של הבית, "אני אומר לאביך שהלכת לתרז ללמוד למבחן. זה יקנה לך זמן. השארתי לך בטלפון מזכר עם הכתובת לאן ללכת הלילה."
"תודה אימא אני מעריכה את כל מה שעשית למעני," אני אומרת לה.
*
חמש שנים עברו מהיום שעזבתי את בית הוריי.
אני ממתינה לחומר שצריך להגיע אליי ממשרד הפרסום בו אני עובדת. אני מנצלת את הזמן ללכת למטבח ולהכין לי משהו לאכול. בזמן שסיר המרק המבעבע מתבשל לאיטו על הגז אני אוספת את קליפות הירקות החתוכים זורקת לפח והולכת לזרוק את השקית העמוסה לפח בחדר האשפה.
הנורה מחוץ לדירתי מהבהבת, קול של פיצוץ נשמע וחושך משתרר. אמנם יש בידי את הטלפון ואני יכולה להפעיל את הפנס, אבל אני עסוקה בצלילי המוסיקה שזורמים ממנו לאוזניי. אני עולה במדרגות לעבר הלובי. המוסיקה מונעת ממני לשמוע את צעדיו המתקרבים לעברי, והאור של הלובי המסנוור את עיניי.
ההתנגשות עם הגבר הזר גורמת לשקית האשפה שבידי להישמט ותכולתה נשפכת על ריצפת השיש המבריקה מניקיון. הוא מביט בי במבט מזוגג וריח של חריף של אלכוהול נודף ממנו.
"אני לא במיטבי," הוא מלמל לעברי. ממש גאון. כאילו שאני לא רואה את זה, "אני מצטער, תני לי לעזור לך."
"אני בסדר," אני עונה לו, "אני אסתדר לבד."
רק בבקשה שלא יתעקש. יש לי בחילה מהריח. בחיים לא שתיתי בירה, בטח לא בכמויות כאלה. הריח היחיד שאני מכירה הוא ריח הוויסקי ששותה המלך של שיקגו, וגם אותו אני לא סובלת.
"מה פתאום, זו לא אשמתך," הוא אומר לי.
"בבקשה, אני לא יכולה לשאת את ריח האלכוהול שנודף ממך. אני אסתדר. מבטיחה לך שהרצפה תהיה נקייה ואיש לא ידע מה קרה פה."
"שכנעת אותי," הוא עונה לי, "אני באמת מריח נורא."
אני ממהרת לאסוף את האשפה, הוא ממהר להעלם לתוך המעלית. אני אפילו לא טורחת לראות לאיזו קומה הוא עולה. רק דבר אחד מנצנץ למול עיני והוא הגיטרה שעל גבו.
אני זורקת את השקית לפח ויורדת לדירתי כדי לקחת חומרי ניקוי. כאשר אני חוזרת אני רואה את הזר מנקה את הריצפה וריח ריחני של מבשם פרחים ממלא את כל הלובי. אני חומקת חזרה לדירתי. הדבר האחרון שאני רוצה הוא שהוא יפתח איתי שיחה.
אני מרגישה שהריח שנדף ממנו דבק בי ואני נכנסת להתקלח. כאשר אני יוצאת מחכה לי ההודעה שחיכיתי לה ואני צוללת ישר לתוך העבודה שמשכיחה ממני את מה שקרה.
בארבע בבוקר אני זוחלת מותשת למיטה לעוד לילה של סיוטים.
בשבע בבוקר מצלצל השעון כמדי בוקר.
אני נאבקת בקורי השינה. בעיניים חצי עצומות נכנסת לחדר האמבטיה, שוטפת את פני במים הקרים מה שגורם לכך שאתעורר מיד.
אני שוטפת את הריצפה ופותחת את התריסים כדי להחדיר אוויר נקי לדירה בדיוק כפי שעושה מידי בוקר.
אני נכנסת למטבח, מוזגת חלב לקערה מלאה בדגני בוקר ומפעילה את הקומקום. אני רוצה להכין לי קפה אבל מגלה שצנצנת הקפה ריקה. שוב שכחתי לרשום זאת ברשימת הקניות. אני מוציאה דף ומתחילה לרשום רשימת קניות.
אני מסיימת את האוכל ואת הרשימה.
"חמש דקות אצלך" מתקבל מסרון מחברת הפרסום.
אני ממהרת ללבוש ג'ינס ויוצאת בריצה במעלה המדרגות.
"בוקר טוב מיס מאי," אומרת לי השומרת בכניסה.
"בוקר טוב אידה," אני עונה לה.
"תגידי, גם את מריחה ריח של מבשם פרחים, או שזו רק אני?" היא שואלת.
אני מעמידה פנים שאני מריחה. "בהחלט, יש ריח מאד נעים פה," אני עונה.
"מעניין," היא ממלמלת.
אני יורדת במדרגות המובילות לרחוב בדיוק כשהשליח מגיע עם קופסה מלאה באוכל חתולים.
"תודה רודריגו," אני אומר ופונה להיכנס.
"לא ידעתי שלזקנה יש חתולים," אומר לי גבר מעלף בחליפה.
אני מסתכלת עליו. על איזו זקנה הוא מדבר?
"תתני לי לעזור לך," הוא אומר, "פיצוי קטן על מה שהיה אתמול. אני מקווה שאהבת את ריח מבשם הפרחים איתו ניקיתי אמש."
"זה אתה?!" אני אומרת בלי לחשוב ורק אחר כך אני קולטת שזה לא מנומס.
אני רוצה להתנצל אבל הוא מקדים אותי. "כן," הוא צוחק, "לעיתים רחוקות אני שיכור. אני לא יכול להרשות לעצמי להופיע בבית משפט בגילופין."
"אני בדרך לקנות קפה. תצטרפי אליי?" הוא שואל, "כמחווה של פיוס כמובן."
"תודה. אני חייבת להתחיל לעבוד. יש לי דד ליין לעמוד בו," אני עונה.
"וניל או שוקולד?" הוא שואל, "תעני בלי לחשוב."
"שוקולד," אני עונה והולכת חזרה לדירה.
רק כשאני בתוכה אני מרשה לעצמי להשתחרר. "וואו. בהחלט וואו. מי היה מאמין שכך הוא נראה כשהוא פיכח."
*
ג'ורדן מילר
אני מרגיש צורך לפצות את הקטנה הזו. למה? אין לי תשובה.
העובדה שלא זיהתה אותי רק מראה לי כמה נורא נראיתי. לא פלא שהיא מתחמקת ממני. אני רגיל שנשים נמשכות אליי. האם זה בגלל שהיא היחידה שהביעה כזו דחייה ממני?
אני הולך לסטארבקס בפינה ומזמין קפה. "ומה תרצה בנוסף ג'ורדן?" שואלת אותי המוכרת.
לרגע אני מתפלא מהיכן היא יודעת את שמי. רק אחר כך אני נזכר שבשעת ההזמנה אני מתבקש תמיד למסור אותו. אני נזכר בקטנה. "אני אקח היום עוד כוס קפה ושני בראוני."
אני חוזר לבניין לקחת את הרכב שלי. אני ניגש לדירת הקרקע בבניין ונוקש על הדלת. "זה בשבילך," אני אומר ומוסר לה את הקפה והשקית עם הבראוני.
"תודה," היא אומרת לי, "באמת לא היית צריך." היא מציצה לשקית ואני רואה אותה מחניקה חיוך.
"עבודה נעימה," אני אומר לה ועוזב.
"שיהיה לך יום מוצלח", היא קוראת אחריי. לו ידעה כמה אני זקוק לברכת הדרך הזו. אני מנפנף לה בידי לאות תודה, אבל לא מסתובב אליה. היא ראתה אותי מספיק חשוף אתמול. אני לא מתכוון לחזור על הטעות הזו.
*
"החיים של אחיך בידייך," אמר לי ארמנדו בקול מאיים.
אין לי מושג איך הוא נכנס לדירה שלי.
עובדה הייתה שהוא עמד ליד מיטתי בשעה שישנתי וניער אותי שאתעורר.
לא היה לי מושג על מה הוא מדבר.
"על מה אתה מדבר לעזאזל?" נבחתי עליו חזרה.
"אתה מעמיד פנים שאינך יודע?" הוא אמר לי בקול כועס.
"אני באמת לא יודע," עניתי לו וקפצתי מהמיטה.
הוא נרתע לאחור.
אני מניח שלא ציפה שאעז לעמוד מולו.
הוא בחן אותי.
הייתי בתחתוני בוקסר בלבד, מה שהראה לו את הגוף השרירי שאני נוהג לטפח.
העובדה שהייתי גבוה ממנו ביותר מראש ערערה אותו מעט.
"מעבר לעובדה שפרצת לביתי, ויותר מכך לחדר השינה שלי, אני דורש שתסביר לי על מה אתה מדבר," אמרתי לו בקול מאיים.
"אני רק השליח," אמר לי בקול לא יציב.
"מי ששלח אותך לא מעניין אותי, אח שלי לעומת זאת כן. על מי מהם מדובר," אמרתי לו.
וכי מה יכולתי לאמר לו?
בראשי התרוצצו המחשבות. יש לי שלושה אחים. במי מהם מדובר?
"ג'ונתן חשב שהוא כל יכול. שיוכל לקבל סחורה כמה שירצה ותמיד ייסלח לו על כך שאינו מסוגל לשלם מחיר מלא עבור החומר. הוא לא ידע עם מי הוא הסתבך," אמר לי בלעג, "ואתה עומד לשלם על כך."
"ולמה אתה חושב שאשלם לך?" אני שואל.
"כי אתה לא תרצה ללכת לאסוף את הגופה של אח שלך מהמזבלה ולהניח אותה על סף דלתם של הורייך," הוא עונה לי בחיוך שטני.
"כמה הוא חייב?" אני שואל, ממעט במילים.
"אתה עומד לייצג מישהו מהמשפחה, ודואג שרק הוא יהיה מעורב במשפט, שאף שם אחר לא יזלוג למשפט. נפלת לידינו כפרי בשל. אם יש מישהו שיכול לעשות זאת זה אתה."
"לא ענית לי. כמה?" אני עונה לו בקור.
"זה לא נתון למשא ומתן, הוא עונה לי.
*
"תקשיב לי טוב ג'ונתן," אני אומר לאחי הבכור, "אני מכניס אותך למכון גמילה ואתה לא יוצא משם עד שאתה נקי גם אם זה ייקח שנתיים. "
"מי אתה שתאמר לי מה לעשות?! הוא מרים את הקול עליי, "אתה חי לך בעולם שלך, מתהדר בבגדים היקרים שלך, נוהג בג'יפ יוקרתי ואין לך מושג מה קורה בעולם האמיתי."
"החיים בעולם האמיתי שלך לא היו מעניינים אותי אם לא היה נכפה עליי לייצג את בעל החוב שלך בבית משפט בעוד כמה שבועות," אני עונה לו.
ג'ונתן משפיל את מבטו. "החיים לא חייכו אליי כמו שאלייך," הוא אומר.
"אתה הבכור בין האחים," אני אומר לו, "הראשון שהצטרף למשרד עורכי הדין של המשפחה. איך בדיוק מצבי הפך להיות טוב משלך? יש לך מזל גדול שהם הגיעו לבית שלי ולא של אבא."
"אתה חושב שאבא היה מסרב לייצג אותם?" הוא שואל.
"אני חושב שאבא היה מקבל התקף לב אם הוא ידע לאיזה מסומם הפכת. לא שברור לי איך הוא לא רואה את זה בזמן שאתם חולקים את אותו משרד," אני אומר.
ג'ונתן מחוויר. "למה הכנסתי אותך," הוא אומר.
"עכשיו שאתה מבין, אתה בא איתי." אני אומר לו, "אחכה לך בג'יפ המפואר שלי."
שלושה שבועות מאז אותו יום
"השופט מורנו ביקש לראות אותך בלשכה," אומרת לי דריה העוזרת היפה שלי מייד כשאני מגיע לאולם.
"אני מבין שאתה משמש כסנגור מאותה סיבה שאני משמש כשופט במשפט הזה," הוא אומר לי.
"אני לא יודע על מה אתה מדבר," אני מיתמם.
"אני מכיר את אבא שלך שנים וגם אותך לא מעט שנים. אתה ילד טוב," הוא אומר לי, "אני מבקש שתברר מה מצופה ממך להשיג במשפט הזה."
אני לא סומך עליו. אין לי מושג כמה פעמים כבר היה מעורב במשפטים כאלה. "מצופה ממני להצטיין בו כהרגלי." אני עונה לו בטון של עורך דין שיודע מה הוא שווה.
"שיהיה לכולנו בהצלחה," הוא אומר, "נפגש באולם."
"מה רצה ממך השופט?" שואל אותי כלב השמירה שהיה אצלי בבית.
"הוא רצה לדעת מה אני רוצה להשיג במשפט," אני אומר לו, "לא מסרתי לו שום מידע. אני לא מכיר אותו מספיק כדי לדעת מה מותר לי לומר לו שלא ישמש כנגד הלקוח שלי."
אני נושם עמוק. הרושם הראשוני תמיד קובע ויודע שפניי פוקר הם המסכה הטובה ביותר במצבים כאלה.
"תקשיב לי טוב," אני אומר לעבריין שמובל לשולחן ההגנה, "אתה לא נושם, לא פוצה פה, ובטח לא מתעצבן ומקלל. אתה מדבר רק כאשר אני מרשה לך," אני אומר לו.
הוא מביט בי במבט מאיים.
"אני ברור מספיק?" אני מסנן לעברו.
"מה עשית שאתה עומד פה ומייצג אותי?" הוא שואל אותי בלעג.
"אני מייצג אותך תמורת חיים של מישהו יקר לי מאד ולכן אין לי כוונה להיכשל," אני עונה לו, "העולם שלך זר לי אבל אני מבטיח לך שאני לומד מהר ואדע להתנהל איתך ולגרום לכך שאתה תעשה כל מה שאני מבקש ממך כמו כלבלב קטן וממושמע."
אני אומר לו את המילים בקור מקפיא ובפנים מתהפכת לי הבית מרוב בחילה מהמצב שנכפה עליי.
"אני כבר חוזר," אני אומר לו וניגש לכלב השמירה שיושב מחוץ לאום.
"כמה כסף?" אני שואל.
"אתה שואל אותי כמה תקבל?" הוא עונה לי ומגחך.
"את התשובה לזה אני יודע. אתה תשלם לי כמה שאדרוש," אני עונה לו בקור, "כמה אתה מוכן לשלם ערבות כדי שישוחרר או שאינך מעוניין שיהיה בחוץ?"
מעולם לא עסקתי במשפט פלילי, אבל לא אראה לו כמה אני טירון בתחום הזה.
"חצי מיליון. זה מספיק להם. וכן, אני רוצה שישוחרר. צריך להשגיח עליו קרוב אלינו. להיות בטוח שלא יפטפט, " הוא עונה לי.
*
"אף מילה, אתה לא מחייך, אתה פסל, מובן לך?" אני מזכיר לנאשם בזמן שהשופט מורנו מתיישב על כס השופט.
"מה יש לך ללקוח שלך לומר מר מילר?" שואל השופט מורנו.
"הלקוח שלי מכחיש כל קשר לאשמה. אני מבקש לשחרר אותו מייד," אני אומר.
"כבוד השופט, חברי איננו רציני. אני מבקש שישוחרר בערבות של מיליון דולר. אני רוצה להיות בטוח שיגיע למשפט," אומר התובע.
"אני מוכן להסכים למאתיים אלף, אהיה נדיב איתך רבע מיליון לא דולר יותר," אני אומר לו.
"אני חושב שרבע מיליון הוא סכום מכובד," אומר השופט מורנו למורת רוחו של התובע.
"ברור לך," הוא פונה לנאשם, "שאין זה אומר שאני מקבל את העובדה שאינך אשם. על כך נדון כשיתנהל המשפט."
השופט עוזב את האולם ואני עוזב איתו, לא מעיף מבט נוסף לעבר הנאשם.
"תדאג להפקיד עוד היום רבע מיליון דולר ותקבל אותו," אני אומר לכלב השמירה וממהר לצאת.
*
מאי
אני יושבת לעבוד אבל הגבר הזר לא יוצא ממחשבותיי.
אף פעם לא היה לי חבר.
אני לא נמצאת מספיק זמן באותו מקום כדי שאקשור חברויות. הקשרים היחידים שיש לי הם עם אנשי המשרד עבורו אני עובדת. קשרים שאף פעם אינם מובילים ליציאות משותפות.
אף פעם לא התאהבתי.
אף פעם לא הרגשתי שאני ראויה לאהבה,
אף פעם לא האמנתי שזה יקרה לי.
אף פעם. עד היום.
אין לי ספק שהוא לא הרגיש בנוח שראיתי אותו במצב שראיתי. לפי איך שנראה הבוקר ברור לי שזה לא קורה לו הרבה
אם יכול היה בוודאי היה מוחק את קיומי מזיכרונו.
למה אם כן הוא טרח בכל זאת לפנק אותי הבוקר עם קפה ובראוני?
אני מלאת השראה וכותבת סיפור על חתולת רחוב ג'ינג'ית מתוקה שחתול סיאמי אצילי מזמין אותה לאכול איתו מפחית הקוויאר שלו. היא מריחה את הפחית ונרתעת.
היא חוזרת לחפש בין הפחים אוכל ומוצאת חתול רחוב כמוה שמזמין אותה לחלוק איתו את מזון החתולים שלו מתוצרת החברה אותה אנחנו מפרסמים, וכמובן בסופו של סיפור האהבה ביניהם פורחת.
בדרך כלל אני שולחת קודם את הרעיון לחברת הפרסום לאישור, אבל היום אני מחליטה לעבוד ישר על הסרטון. אני פותח את תוכנת הגרפיקה שלי והסיפור זורם מאליו.
אני עוברת עליו מספר פעמים, מכניסה בו שינויים קלים ושולחת אותו.
רק אחרי שהוא נשלח אני קולטת שבעצם כתבתי את הסיפור שלי. של חתולת רחוב חסרת בית.
כיוון שסיימתי את העבודה הרבה לפני הזמן שהוקצב לי אני מחליטה ללכת לספריה לקחת ספר.
יש משהו בכך שאת מחזיקה ספר ביד, נוגעת בדפיו, שמחמם לי את הלב, מרגש אותי הרבה יותר מלקרוא ספר בקורא אלקטרוני קר.
אני ממלאת לעצמי בקבוק מים, מניחה אותו בתיק הגב שלי, לוקחת את הספר שסיימתי לקרוא ומרכיבה את האזניות כדי שאוכל לשמוע מוסיקה בדרך. אני עולה למעלה בדילוגים, ומתפרצת ללובי.
"היי ילדה איך את יוצאת ככה בלי מעיל ומטריה?" שואלת אותי אידה השומרת בכניסה.
אני מציצה החוצה ונאנחת. "מה הקשר לגשם עכשיו?" אני אומרת בייאוש.
בדיוק אז נפתחת הדלת בסערה ורוח חזקה וקרה מכה על פניי. אני מרימה עיניי ורואה אותו.
"שוב את מחכה לאוכל לחתולים שלך?" הוא אומר לי.
"אני מבינה שהעבודה שלי מצחיקה אותך," אני אומרת לו נעלבת.
"אני חושב שלטפל בחתולים זו עבודה מאד מכובדת ורצינית," הוא אומר לי בטון רציני.
"אתה ממש מצחיק," אני אומרת לו, "אין לי חתולים."
"אבל יש לך אוכל עבורם שזה ממש הגיוני," הוא עונה.
"למה אני בכלל טורחת להסביר לך," אני ממלמלת, "כתבתי פרסומת לאוכל לחתולים."
"אם כך יש לך חתולים," הוא אומר.
"מה אתה לא מבין? אני גרפיקאית וכל מה שאני עושה הוא ממוחשב."
"כמה את מבינה במחשבים?" הוא שואל אותי.
"אני מתכנתת, אז כנראה שאני מבינה," אני עונה.
"את תמיד כזו מעצבנת?" הוא שואל.
"אם אני מעצבנת למה אתה ממשיך בכלל לדבר איתי?" אני אומרת לו ומרגישה כאילו ניצחתי בקרב. חתול הרחוב נגד החתול הסיאמי.
"תקשיבי אני במצב רוח ממש גרוע היום, אז בואי נעזוב את זה," הוא עונה לי.
"יש לך שתי אפשרויות," אני אומרת לו, "האחת לעלות לדירה שלך ולשכוח מהשיחה הזו, או לבוא לשתות איתי תה צמחים, כי אני כבר מבינה שלספרייה אני לא אגיע היום. תוכל לספר לי איזו עזרה אתה צריך עם המחשב."
"אני לא במצב רוח למפגש חברתי," הוא עונה, "יש לי הרבה על הראש."
הוא פונה ממני והולך למעלית. הוא משאיר אחריו שביל של מים שנוטפים ממעיל הגשם השחור שהוא לובש, ומהמטריה שהוא נושא בידו.
אני יורדת בריצה חזרה לדירה שלי.
אני מניחה את התיק בצד והולכת לחלוט לי תה.
"אני מקציבה לך חמש דקות להחליף את הבגדים ולהקיש על הדלת. דקה אחרי אני לא אפתח את הדלת, ואשב לשתות לבד," אני מדברת אל חלל המטבח הקטן, "שמעת? דקה לא יותר."
אני ממלאת מים בקומקום, ובינתיים קוטפת עלי לימונית מהאדנית שעל חלון במטבח.
"איך לא שמת לב שיורד גשם?" אני שואלת את עצמי. הדיבור הזה בקול רם הוא מנהג שהקניתי לעצמי בגלל שאני לבד. אחרת אשתגע.
אני בוחרת את אחד השירים האהובים עליי CARUSO ששרה לורה פביאן.
Lara Fabian – Caruso ( Lyrics ) – YouTube
האמת היא שלא באמת האמנתי שהוא יגיע.
כשאת לבד את ממציאה לעצמך כל מיני משחקים.
הנקישה על הדלת באמצע השיר מקפיצה אותי. בגלל האוזניות לא שמעתי אותה בהתחלה. חשבתי שאני מדמיינת אותה.
אני נושמת עמוק ופותחת את הדלת בנון שלנטיות, כאילו זה הדבר הכי צפוי שיקרה.
"אני מפריע?" הוא שואל.
"רגע אני אשאל את הרהיטים אם נוכחותך מפריעה להם," אני עונה לו.
הוא מתפרץ הצחוק. "הייתי זקוק לצחוק הזה. לצחוק ולתה שמריח כל כך טוב."
"אז החלטת לבחור בתה אני מבינה," אני אומרת ומפנה לו את הדרך שיכנס.
"בחרתי להיות איתך," הוא אומר. המבט בעיניו רציני וחודר לתוכי.
אני נרעדת. אולי לא הייתי צריכה להזמין אותו. הרי אינני מכירה אותו. אולי נתתי לו להבין ש..
"כלומר לשתות בחברתך," הוא מתקן את עצמו, "כבר אמרתי לך היה לי יום מאד קשה."
*
ג'ורדן
למה יש לי הרגשה שהיא ציפתה שאבוא?
או אם לדייק, מדוע יש לי הרגשה שהיה ידעה שאבוא?
"אני לא רוצה שתפרשי את זה לא נכון. אני מנסה…"
מה עובר עליי?
הדיבור שלי תמיד כל כך רהוט. איך זה שאני מתקשה בדיבור מולה?
"אני לא מחפש לשכב איתך," אני אומר לה לבסוף, "אלא באמת זקוק כעת לחברה."
"אם כך הגעת באמת למקום הנכון," היא אומרת, אוחזת בידי ומובילה אותי למטבח שלה, למרות שהוא נמצא במרחק כמה צעדים בלבד מהדלת, כמו שאר הדירה הזעירה שלה.
המגע של ידה החמה מפשיר לי את הגוף. אני לוקח נשימה עמוקה ונושף מתוכי את המתח שכלוא בריאותיי.
יש משהו בה שמשרה עליי נינוחות. אני לא יכול להסביר את זה.
"אני מאי," היא אומרת לי.
"בת כמה את מאי?" אני שואל.
"תנחש," היא מחזירה לי בשאלה.
"את אוהבת לשחק איתי?" אני שואל.
"באמת מעניין אותי איך מעריכים את גילי," היא עונה לי ברצינות, "כשאני מסתכלת בראי אני יודעת בת כמה אני."
"מה הסיפור שלך מאי. אני רואה בעיניים שלך עצב גדול," אני אומר לה.
"אני מנסה להבין מה מהשניים אתה. משחק אותה פסיכולוג, ואל תשכח שאמרת לי שאת עורך דין, או שזה אחד ממשפטי הפתיחה הקבועים שלך?" היא עונה לי.
"את פשוט בלתי אפשרית," אני אומר לה, "מה שכן את הסחה מעולה למחשבות שהטרידו אותי בראש. לשאלתך אני לא פסיכולוג, אין לי הערכה גדולה אליהם ולכן בטח שלא מתיימר להיות כמוהם. אני גם לא מחזיק בכיסי משפטי פתיחה ושולף אותם בעת הצורך. תני לי קצת קרדיט בתור גבר."
"עשרים ואחת," היא עונה לי ושותקת.
"ומה רע בגיל עשרים ואחת?" אני שואל.
"אני מרגישה ממש זקנה, ובעצם אני לא יודעת כלום," היא עונה.
"את נראית ממש צעירה. אני לא מבין למה את מרגישה זקנה," הוא עונה.
"אני חיה לבד חמש שנים," היא עונה לי.
אני מחכה לשמוע שתוסיף על כך אבל היא מתבצרת בשתיקה.
"התה ממש מחמם את הגוף והנפש," אני אומר לה, "אני יכול לקבל עוד?"
"אתה אומר את זה כי באמת טעים לך או שאתה מרחם עליי?" היא שואלת, "כי אני לא זקוקה לרחמים. אני בסדר גמור. אני אחראית לעצמי בלי עזרה של איש."
אני עורך חשבון מהיר. אם היא חיה לבד חמש שנים סימן שהיא לבד מגיל שש עשרה.
"אני לא יכול לתאר לעצמי חיים כמו שלך. אני בא מעולם שונה לגמרי. אני בא מבית יציב עם הורים שהרעיפו עלינו הרבה אהבה. לא חסר לי דבר," אני אומר לה, "לא שזה הפך אותי למפונק, אבל בהחלט עזר לי לבנות את מי שאני היום."
"אז איך זה שגבר מעלף כמוך, מבוסס והכל לא בזוגיות?" היא שואל.
"ומי אמר לך שאני לא?" אני שואל אותה.
"אני אהיה כנה איתך. אף פעם לא היה לי חבר, אבל אני מכירה גברים ויודעת לקרוא את המבטים שלהם," היא אומרת.
"ומה זה קשור אליי ולחברה שלי," אני שואל אותה.
"העיניים שלך מספרות שעוד לא מצאת את האושר שלך," היא עונה לי.
"אז עכשיו את נעשית אחת מהשתיים. או שלמדת פסיכולוגיה, או שזו הדרך שלך לשמוע על מערכות היחסים שלי," אני אומר.
היא צוחקת.
"בינינו, מי לא לקח קורס של מבוא לפסיכולוגיה באוניברסיטה, לא כי באמת הוא מאמין בזה אלא כדי לקבל עוד קרדיט?" היא שואלת.
"ובן כמה אני נראה לך?" אני שואל.
"אני תוהה האם לפני כמה חודשים חגגת שלושים או בעוד כמה חודשים תחגוג. כבר אמרתי לך שהגיע הזמן שתתחתן," היא אומרת.
"את לחוצה שאני אתחתן יותר ממני," אני עונה לה.
"אז הנה התקדמנו. אתה לא נשוי," היא אומרת, "השאלה למה. וזה מוביל אותי לשתי אפשרויות. או שאתה מפחד מהתחייבות, או שאין לך מועמדת ראויה עדיין."
"את תמשיכי לפטפט ולא לממלא לי את הספל בעוד תה?" אני שואל.
"אתה צודק זה לא ענייני. אני אפילו לא יודעת איך קוראים לך," היא אומרת ולוקחת ממני את הספל. "ספל שני מצריך גם פרוסת עוגה," היא אומרת.
"שמי ג'ורדן," אני אומר לה.
"אז תדע לך שאני יודעת שאין לך אישה. כי אם הייתה לך היא לא הייתה נותנת לך להגיע למצב שהגעת אליו אתמול, ואם אני טועה אז היא לא ראויה לך. אני בחיים לא הייתי נותנת לגבר שלי להגיע למצב כזה," היא אומרת לי.
"יש לך דעות ממש נחרצות מאי," אני אומר לה, "העולם הוא לא רק שחור או לבן."
"תאמין לי שאת זה כבר למדתי," היא עונה לי, "שבכל שחור צריך לחפש את נקודות האור וככה אני חיה. כי לבן קיים רק באגדות."
"אני סקרן לשמוע מה היית עושה כדי שלא אגיע למה שהגעתי?" אני שואל אותה, "שכן אני מבין שיש לך תשובה לכל דבר, גם אם הגורם לא ידוע לך."
"הייתי לוקחת אותך למיטה, מחבקת אותך ומנשקת אותך ככה שהיית שוכח מכל העולם," היא עונה לי.
"ואת זה אומרת אחת שאף פעם לא היה לה חבר," אני עונה לה, "ואת ממש בטוחה שזה היה עוזר."
"אין לי ספק," היא עונה, "ואת זה אומרת לך אחת שאף אחד לא אהב אותה כבר חמש שנים. שלא זכתה לחיבוק, ליטוף או נשיקה שתעזור לה להחריש את הרעש שיש לה בראש."
אני לא מתאפק וקם. אני עוטף אותה בזרועותיי, מצמיד אותה אליי ומחבק אותה חזק.
לרגע היא נרעדת אבל אחר כך שוקעת בתוך החיבוק שלי. אני רואה את עיניה נעצמות ודהירות הלב שהרגשתי אצלה נחלשות לאט לאט. גם הלב שלי נרגע איתן והמחשבות שלי מתפזרות ומרוכזות רק בה.
אני לא יודע עלייה דבר, אבל מרגיש שאני נקשר אליה. ועל כך אין לי הסבר.
בר אבידן,
מאמינה באהבה