זה לא שלא ידעתי שיש לו ישיבה חשובה של כמה שעות.
הוא הרי יידע אותי שהוא סוגר את הנייד.
"את יכולה להשאיר הודעה," הוא כתב לי, "אחזור אליך כשאסיים."
מבחינתי זה אמר שהייתי צריכה לחכות שלוש שעות אם לא יותר.
בשבילי זה היה יותר מידי.
שמחתי שדווקא היום באתי עם השמלה השחורה שהוא אוהב,
ונעלים עם עקב גבוה, ועדיין הוא התנשא לגובה מעליי.
לפני שעליתי למשרדו חידשתי את השפתון על שפתיי ועליו מרחתי ליפגלוס ששפתיי תברקנה.
הכנסתי את כרטיס הביקור שלי למעטפה קטנה, מאחור כתבתי:
"בא לי נשיקה ממך," והתזתי עליו את הבושם שלי.
עליתי במעלית למשרדו. הלב שלי התרגש והלם בפראות, אבל על פניי עטיתי מסיכה של רצינות.
"אני מבקשת לדבר עם המנכ"ל," אמרתי למזכירתו.
("למה היא צריכה להיות כל כך יפה?" שאלתי פעם.
"היא מייצגת אותי," הוא ענה לי, "היא לא בתחרות איתך.")
"הוא בישיבה," היא אמרה לי, "הוא ביקש לא להפריע לו."
"תמסרי לו את המעטפה בבקשה. תני לו להחליט," אמרתי לה והלכתי לעמוד ליד החלון.
החלטתי שאם אספור עד עשרים והוא לא יצא, אלך.
הדלת נפתחה בחמש….
הרגשתי את העיניים שלו בוערות על הגב שלי, ויורדות למטה לאורך הרגליים שחשפה השמלה הקצרה שלי.
כבר יכולתי להריח את מי הגילוח כמעט עליי.
הוא אחז בזרועי והכניס אותי לאחד החדרים. לא הייתי צריכה להסתכל מה הוא עושה כיוון ששמעתי את סיבוב המפתח והרעש של הנעילה.
הוא הצמיד אותי לדלת בגבי העיף בי מבט עמוק לתוך עיניי.
מבטו גלש לשפתיי ומשם הדרך לנשיקה היתה קצרה.
הדרך, לא הנשיקה. היא התארכה עד שלא נשארה לי טיפת אוויר.
"זה מה שרצית מתוקה?" הוא שאל אותי.
הנהנתי בראשי עדיין חסרת נשימה.
הוא הסיט את השמלה שלי וחשף את כתפי. הוא נישק אותה נשיקות קטנטנות ואז בלי כל הכנה השאיר בה את חותמו בדמות נשיקה נושכת.
"אני חושב שמלאתי את בקשתך," הוא אמר.
"תודה," אמרתי ופתחתי מעט את חולצתו ונשקתי לו."אם כך אנחנו שווים."
"מנוולת," שמעתי אותו מסנן בשעה שמיהרתי לצאת מהחדר.
אני מכירה אותו. יכולתי לדמיין אותו ניגש לשירותים ובודק במראה שלא הכתמתי לו את חולצתו הלבנה.
רק בערב הוא יגלה שאת הנשיקה הטבעתי לו באדום לוהט על חזהו, ליד ליבו, במקום שאיש לא רואה.
ב.א.