אותו מתלבש,
עונד את השעון,
ומוציא את הטלפון מהמטען.
היא שומעת אותו
הולך להכין לו כוס קפה
ראשון בוקר.
היא שומעת את רעש
המים הזורמים מהברז,
את מכונה הקפה מופעלת,
וזרם הקפה הנשפך לספל.
היא יודעת
שבעשר דקות הקרובות
הוא ישתה את הקפה
ויתעדכן בחדשות.
הוא שב לחדר השינה,
חושב שהיא ישנה,
ולכן נושק לה קלות
ויוצא.
*
היא מושכת את השמיכה
מתחבאת מתחתיה
ושוקעת בשינת הבוקר
הכה אהובה עליה.
היא מתעוררת בעשר,
לוקחת את הזמן במקלחת,
מתלבטת לגבי מה תלבש,
ואז נזכרת בקורונה,
ושבעובדה שהיא נשארת בבית.
אבל כיוון שכבר בחרה בגדים
היא מתלבשת.
היא מכינה לעצמה כוס קפה,
ומחפשת משהו לכרסם
ליד.
באותו זמן עצמו היא לוחצת
על כפתור ההפעלה
של המחשב.
ועד שיפתח,
היא מסתכלת על ההודעות
בטלפון.
היא לוגמת קפה בהסח הדעת,
ומתפלאת כשהיא מושיטה
את הספל לפיה,
ומגלה שסיימה לשתות.
השעות האלה הן שלה.
היא חופשיה ממנו
ויכולה לעשות כרצונה.
היא יודעת שעד שיחזור
בסיומו של יום ארוך
לא תשמע ממנו.
*
אין לה מושג
שבזמן שהוא יושב בישיבות,
וביניהן,
בכל הזדמנות שיש לו רגע
פנוי,
הוא מציץ לטלפון לראות
אולי..
אולי היום שלחה לו הודעה,
ולא משנה מה תוכנה,
הודעה שתראה לו
שחשבה עליו.
הוא יודע שכשיחזור הביתה
יעמיד פנים שהכל כשורה,
יחסוך ממנה
את מה שעבר עליו היום,
כי הוא כבר מבין,
שאותה זה לא מעניין.
*
אין לו כלל מושג,
שהיא בודקת את הטלפון
בתקווה,
בתקווה שתגענה כמה מילים
ממנו,,
שתראנה לה
שבכל הטירוף של יומו
הוא חשב עליה.
בר