כשאת עצובה

האם הוא זוכר את הרגע המסוים שליבו התמלא בה?

עברו ימים רבים מאז.

הוא לא זוכר מתי הייתה חלק נפרד ממנו.

האם באמת חי לפניה?

הוא עומד מולה חסר מילים, ידיו בכיסיו.

הוא לא יודע איך לעצור את שטף דמעותיה.

מתי זה קרה לו שאבדו לו המילים,

הוא שהיה אשף בהן.

מיום שהכיר אותה התקשה להאמין שהיא רוצה אותו.

היא הביטה לו בעיניים.

הוא היה נבוך.

היא חייכה אליו.

"יש לך עיניים כל כך יפות," אמרה לו.

עד היום הוא לא מבין מה ראתה בהן.

"תסתכל לי בעיניים,"

היא אמרה לו,

"ותראה מה שאני רואה בך."

הוא עמד מול הראי

וראה בו רק את העצב שלה.

וככל שהביט בו יותר,

ידע מה עליו לעשות.

הוא נסע לשוק

 ומיהר לדוכן ההוא שעמדה אז מולו.

כששב

 הושיט לה כלוב מלא ציפורי אהבה,

ששה זוגות ליתר דיוק.

דמעות פרצו מעיניה.

"זה כל כך עצוב לראות אותן כלואות כך."

"את לא מבינה,"

הוא לחש לה,

 הוא הושיט ידו ולקח אותה החוצה.

"רציתי לשמח אותך.

כי כשאת עצובה, אני לא נושם."

היא הביטה בו במבט שואל.

הביטה לתוך עיניו וחיפשה את התשובה.

"הבאתי לך אותן כדי שתשחררי אותן," הוא אמר.

שלך..

בר