כל יום
הייתה הולכת לתחנה.
לא עניין אותה
אם השמש
היכתה על ראשה,
או גשם שוטף ירד
והרטיב את כולה.
היא עמדה תחת הסככה המוצלת,
וחיכתה.
לא איכפת היה לה
אם היה זה יום שטוף אור
שסינוור את עיניה,
או לילה חשוך
בו לא יכלה לראות דבר.
היא הסתתרה תחת הסככה,
וחיכתה.
השעות
הפכו
לימים,
שהפכו
לחודשים.
היא כבר לא מחכה.
כששאלו אותה למה ענתה:
"כאשר יגיע,
שיעיר אותי משנתי."
כך אמרה
והלכה לחלום עליו.
ב.א.