*שנה עברה מאז כתבתי את הסיפור הזה.
כל כך הרבה השתנה בה.
אני מעלה אותו שוב ומוסיפה לו גם את החג הזה. סוכות בצל הקורונה.
*
קסם אמיתי (סיפור לסוכות תש"פ)
האם חלמתם פעם לפגוש דג זהב שיעניק לכם שלוש משאלות?
אף פעם לא האמנתי בקסמים, למרות שהחיה האהובה עלי עד היום היא החד קרן. למה שקרה בחג הסוכות בו חגגנו עם חברים וידידים אין הסבר אחר פרט למילה קסם.
*
“את יודעת שגם אני חוגג את חגי תשרי,” אומר לי דייב מנכ”ל החברה, “אבל מה לעשות שאנחנו חיים בחו”ל והחיים בחוץ לא נפסקים.”
אני יודעת שזו הדרך שלו לבקש ממני להישאר שעות נוספות. אני אוהבת את העבודה שלי. אני נהנית מכל רגע. גם את דייב אני מחבבת. הוא נוהג איתנו מאד בחביבות.
“אתה יודע מה?” אני אומרת לו, “אני אישאר השבוע כמה שתבקש, בתנאי שבסוכות אני לוקחת חופש.”
“אני לא יודע מה לענות לך,” הוא אומר, "מיכל ודנה ביקשו חופש. הן רוצות לצאת לחופשה עם החבר.”
“אז זהו? אם אין לי חבר נגזר עלי להישאר תמיד במקום כולם? זה ממש לא נראה לי,” אני עונה לו, “חוץ מזה שיש לך מלא עובדים גויים שיכולים לעבוד בחג.”
“האמת היא מתוקונת, שאני מעדיף אותך על פניי כולן בלי שום קשר,” הוא עונה לי.
“מתוקונת? ומה אחר כך, תקרא לי יפיפיה? החנופה הזו לא עובדת עלי דייב. אני לא שואלת. אני מודיעה לך שבחג אני לא כאן.” אני לא מחכה לתשובתו ויוצאת מהחדר. “אבל את באמת מתוקונת,” אני שומעת אותו ממלמל לעצמו בשעה שאני סוגרת את הדלת.
אני יורדת לבית הקפה שבקומה הראשונה ומזמינה לי קפה ופרוסת עוגת בראוני. אני ממהרת לעלות חזרה ומתיישבת ליד השולחן. ערימת הניירת שעל שולחני רק הולכת ונערמת, אבל אני חייבת הפסקה. אני מסובבת את הכסא ומשקיפה דרך החלון על האגם הפרוש לפני ממרומי הקומה השלושים ושמונה של משרדי.
בשעה שקיבלתי את הקידום לפני חודשיים עברתי למשרד הזה. לא גודלו העצום הוא שימח אותי אלא החלון הזה. לא פעם מוצאים חבריי לעבודה תרוץ להיכנס למשרדי בתואנה זו או אחרת כי לגמוע מהמראה המרהיב של האגם.
אני יודעת שהזמן דוחק ואני מסתובבת חזרה לשולחן ומתחילה לעבור במרץ על הדוחות. לשמחתי אינני מוצאת הרבה שגיאות. אם כי גם אלה שאני מוצאת מלמדות על חוסר ריכוז של מי שהנפיק אותם.
“לא סתם את קודמת לתפקיד הזה,” אומר לי דייב בשעה שהוא מניח עוד חבילה של דוחות על שולחני, “את מדהימה. את מגלה טעויות בתוך ים של נתונים בדקות בודדות. אין הרבה כמוך.”
“גם אין הרבה כמוני שמרווחים משכורת כזו,” אני חושבת לעצמי, “וברגע זה הייתי מוותרת על המשכורת הזו בשביל שעות עבודה יותר סבירות.”
אני ממשיכה לעבוד. מיכל נכנסת לחדרי. “חיפשתי אותך,” היא אומרת לי “השארת את הנייד שלך על השולחן שלי. הוא צלצל כמה פעמים.”
אני לוקחת אותו מידה ורואה ארבע שיחות שלא נענו מאבא שלי. הפחד מתגנב לליבי. “מה כבר יכול לקרות שהוא מצלצל אלי בתכיפות כזו?”
“היי אבא,” אני אומרת, מנסה לשוות לקולי רוגע ככל שניתן, “מה שלום כולם”?
“אל תשאלי,” עונה לי אבי בדרמטיות לא אופיינית. הלב שלי מחסיר פעימה. “אף אחד מהאחים שלך לא יכול להגיע לפני ערב החג.” זה מאד מפליא אותי. אמנם ארבעתם לא גרים באזור, אבל עדיין זה מאד לא אופייני להם.
“אף אחד?” אני שואלת, “דיברת עם כולם”?
“כן קטנה שלי,” הוא אומר והייאוש ניכר בקולו, “את מבינה שאני לא יכול להקים את הסוכה לבד.”
“אני אבוא לעזור לך,” אני עונה לו בלי לחשוב כמה זה לא מעשי.
“הזמנתי שני חברי ילדות שלי עם המשפחות שלהם לערב חג,” הוא מסביר לי מדוע הוא כל כך לחוץ, “אני רוצה לבנות סוכה הגדולה השנה.”
“אני בטוחה שיש מישהו בקהילה שיכול לעזור לך. לא למדת עם מישהו בקולג’ שמתעסק בבניה?” אני מנסה למצוא פתרון.
“לארי שבר את האגן, ומייקל יצא לפנסיה מוקדמת בגלל שהוא חולה,” עונה לי אבי, “כל השאר המשיכו כמוני לאוניברסיטה. את מדמיינת רואה חשבון שיבוא לעזור לי?” הוא צוחק.
“את מי הזמנת לסוכה אבא?” אני שואלת וחושבת שאולי אם אראה התעניינות הדבר יסיח את דעתו.
“את הרוזנפלד’ס והרובינ’ס,” הוא עונה לי.
“רגע אבא, רובין זה לא זה שיש לו חברה לנכסים?” אני שואלת.
“ומה זה שייך?” הוא עונה לי.
“אני בטוחה שהוא יוכל להמליץ לך על מישהו שיבוא לעזור לנו,” אני אומרת לו, “דבר איתו בינתיים. אני אגיע בשש.”
אני מסיימת את יום העבודה מוקדם משתכננתי. כיוון שאני מנהלת כעת כפי שכבר סיפרתי, אני יכולה להחליט לבד מתי לסיים. אני רגועה מכיוון שההספק שלי היה גדול כך שאני יכולה לדחות את השאר למחר בבוקר. “אני יוצאת,” אני אומרת לדייב ומניחה את החומר המוכן על השולחן שלו.
“חשבתי שתישארי עד מאוחר היום,” הוא אומר לי לא מרוצה.
“אני חייבת לעזור לאבא שלי. אני אסיים הכל מחר. בכל מקרה ייקח לך הרבה זמן לקרוא את מה שכבר סיימתי. מבטיחה לך שמחר בבוקר הכל אצלך.”
“קיוויתי שתישארי איתי,” הוא אומר לי, “חשבתי שתעזרי לי להבין. אני טובע בכל הניירת הזו.”
“מצטערת,” אני עונה לו, “אני באמת לחוצה בזמן.”
אני נוסעת לבית הורי בפרברי העיר. אני ניגשת ישר לחצר האחורית ורואה אותה מוארת בפנסים גדולים. אני מחייכת לעצמי כאשר אני רואה שאבי לא לבד.
“עמליה הגעת!” צועק לי אבי ממרום הסולם, “תכירי את אלון הבן של רובין, הוא הציע לעזור.”
“היי,” אני פולטת לעברו, “אני נכנסת להחליף בגדים.” אני עוברת ליד אלון ורואה את המבט הזאבי המרוצה בעיניו. לבטח הוא כבר רואה אותי מתמסרת לו בין השיחים המקיפים את הבריכה שבבית הורי. אין ספק שהוא גבר מדהים ביופיו, אבל מה לעשות שלי יש חולשה לעיניים. הצבע של עיניו כחול כמו הצבע של אבני המוזאיקה בבריכה, אבל מה שהן משדרות זה בדיוק הדבר שהופך את זה לכך שאין לו אפילו סיכוי קלוש אצלי.
אני ממהרת לעלות לחדרי הישן, מוצאת אוברול ג’ינס קצר, וחולצת טריקו מודפסת. אני נועלת את נעלי הספורט הלבנות הישנות שלי. אני עוברת דרך המטבח, מסניפה את ריח עוגת התפוחים בקינמון ופשטידת הדלעת, נושקת לאימא ורוצה לצאת. “הוא מאד מתעניין בך,” אומרת לי אימא.
“הוא? מי זה הוא בדיוק?” אני שואלת.
היא מסמנת בראשה לכיוון מקום הקמת הסוכה. אני רואה שהיא רוצה לומר משהו, אבל מתאפקת. “דברי,” אני אומרת לה.
“את יודעת מילי,” אומרת לי אימא ומשתמשת בשם החיבה שלי כפי שהיא עושה כל פעם שהיא רוצה לרכך את האווירה, “אני אף פעם לא מתערבת בבחירות שלך בגברים.”
“מי ישמע כמה גברים כבר היו לי,” אני רוטנת לעברה, “עופר שהיה אולי מהגן ועד אמצע תיכון, והאידיוט ההוא זה שבגד בי, שכמעט שבר את ליבי, אבל לא.”
“אני לא אוהבת אותו בכלל. הוא חקר עליך, ועל העבודה שלך, ועל החברה שלך. כסף, כסף, כסף. מילי הוא לא בשבילך,” מסכמת אימא את דבריה, ודקה אחרי מתחרטת על כך.
אני צוחקת. “נו באמת אימא, נראה לך שאני בעניין שלו? העובדה שהוא גבר יפה לא תסלול לו את הדרך ללב שלי. אל תדאגי אימא, אני עוד אפגוש את האחד ואגרום לך נחת. ועכשיו לפני שהוא יבוא לחפש אותי, כדאי שאמהר לעזור להם.”
*
אני נכנסת לסוכה. אלון מנסה את כל הטקטיקות עלי. מהקשוח ועד המתחשב. לו היה לו מושג שמבט אחד בעיניו הספיק לי בשביל לא לתת לו סיכוי. עם זאת כיוון שאנו זקוקים לו בהקמת הסוכה, אני מעלה על שפתי את החיוך הכי מתוק והכי מעריץ שאני יכולה, ומשתדלת כפי יכולתי שמלאכת הקמת הסוכה תהיה נעימה ואפילו עליזה. אני מפעילה את המערכת והמוסיקה ממלאת את החצר. אני רוקדת לקצב המוסיקה, ואם להיות כנה כיוון שהוא מעצבן אותי אני קצת מתגרה בו.
אם הוא חושב שאני לא שמה לב שהוא כמעט לא עושה דבר, ורוב זמנו מכרכר סביבי סתם, הוא טועה. אבל אני לא מראה לו את זה. אני ניגשת לקחת מקדחה כדי לעזור להקים את אחד הקירות.
“את יכולה לתת לי את שרשרת האורות?” אומר לי גבר שמעולם לא ראיתי. הוא עומד על השלב האחרון של סולם באמצע הסוכות וידו מושטת לעברי. אני נועצת בו מבט כיוון שהשיער שלו נראה…טוב זה לא יכול להיות נכון…אבל הוא נראה כאילו הוא עשוי מזהב. אני מניחה שעבודה ממושכת בשמש צרבה כך את שיערו.
“אני אחכה עוד הרבה?” הוא שואל ואינו מעיף בי מבט. מה שנראה לי מוזר בהתחשב בעובדה שכך אינו יכול לראות אם אני גבר או אישה.
אני לא עונה וממהרת להוציא את השרשרת בזהירות מהקופסה וחוזרת אליו. “יפה מאד,” הוא אומר לי. אני רוצה לענות לו שאני לא ילדה קטנה, ולא זקוקה לציוניו. אבל אז הוא מסתובב אליי ואני רואה את צבע עיניו. אתם לא תאמינו לי אם אומר לכם שהן בצבע של חום בהיר מאד כמעט…כבר הבנתם זהב.
אני מנענעת את ראשי. אני כנראה הוזה. בשעה שאני מושיטה את השרשרת האצבעות שלו נוגעות בשלי. אני מרגישה שהן מוארות. זה נראה לי כל כך לא מציאותי, שכן אנחנו עומדים בחושך כמעט מוחלט שהנורות עדיין לא מחוברות.
“עוד משהו?” אני כמעט לוחשת.
“תודה לך,” הוא עונה לי ומתרכז בעבודתו.
אני נזכרת שבאתי לקחת את המקדחה וניגשת שוב לארגז הכלים לקחת אותה. אני מושיטה יד להוציא אותה מארגז הכלים. אור זהוב בוקע מהארגז בשעה שאני לוקחת אותה בידי. אני עומדת ותוהה מהיכן הוא מגיע שכן הסוכה בפנים עדיין לא מוארת.
אני מסתובבת לאט לאחור ורואה את הגבר המסתורי מסתובב ממני ועל שפתיו חיוך.
“קוראים לי, “אני מתחילה לאמר.
“עמליה, מילי. אני יודע,” הוא עונה לי מייד.
“נפגשנו כבר פעם?” אני שואלת אותו בפליאה. אני בטוחה שהייתי זוכרת גבר שנראה כמוהו.
“לא צריך להיות גאון גדול כשהשם שלך נישא באוויר כל הזמן ואת האישה היחידה שבאה לעזור,” הוא אומר
“אני מניחה שאבי סיפר לכולם שאני באה, כי אני לא מכירה כאן אף אחד,” אני עונה לו בתקווה שיציג את עצמו, אבל הוא לא עושה זאת.
הוא מסיים את התקנת שרשרת האורות. אני מתקשה להאמין למה שקורה מיד אחר כך. אני יודעת בוודאות שהשרשרת שמסרתי לו לא היתה כזו ארוכה, והנה הסוכה כולה מקושטת באור קסום כזה. אני הולכת עם המקדחה לעזור לסיים את התקנת הקיר אבל מבחינה שהוא כבר מותקן.
אני מרגישה שמשהו קורה פה ואינני מצליחה להבין מה הוא. אני חוצה את הדשא במהירות. “אמא, בואי תראי את הסוכה,” אני אומרת לה. אני בטוחה שהכל פרי דמיוני וכשאחזור אצחק על הדמיון הפרוע שלי.
אמא יוצאת איתי ואנחנו עומדות לרדת את המדרגות. “תראי מה זה,” אומרת אמא מוקסמת, “בחיים שלי לא ראיתי אור כזה בוקע מהסוכה. זה נראה כאילו האירו אותה באבקת קסמים.”
“אז מסתבר שאני לא מדמיינת. כי אם גם אימא רואה סימן שזה אמיתי,” אני חושבת לעצמי.
“בואי מילי אני חייבת לראות את זה מקרוב,” היא אומרת ומתחילה לצעוד על הדשא שכבר ספג מעט טל.
“איך עשית את זה אור?” היא שואלת את הגבר המסתורי.
אני לא שומעת מה הוא עונה אלא מהופנטת למבט שלו שבוחן אותי בשעה שהוא מדבר. העיניים שלו כאילו קוראות אותי מבפנים. אתם בטח תחשבו שהשתגעתי אם אומר לכם שאני מרגישה מין אור נעים מחמם אותי מבפנים. אני מחייכת. הוא נד בראשו אליי, כאילו שהוא אומר לי: “אני מבין מה את מרגישה.” ואחר כך אני רואה על פניו מין מבט שכאילו שואל אותי: “נו?”
בתגובה אני עוצמת את עיניי, מחבקת את עצמי ונושכת את שפתיי. עכשיו אתם בטח בטוחים שהשתגעתי.
“איך אתה עושה את זה?” אני שואלת אותו בשעה שהוא בא לעזור לי לאסוף את הכלים.
“שמעתי שאת מאמינה בחד קרן, אז הרשתי לעצמי קצת להשתעשע,” הוא עונה לי.
“באמת? ואיפה שמעת? במהדורה המרכזית בערוץ החדשות?” אני שואלת.
“אני מניח שלא היית לובשת חולצה עם הדפס כזה האמינו בחד קרן, אם לא היית מאמינה בו בעצמך,” הוא אומר.
*
*
ערב החג מגיע ואני עסוקה במלאכת הגשת האוכל. הסוכה מתמלאת והגיע זמן לקדש על היין. כולם משתתקים ואבי מתחיל לברך. כוס היין עוברת מיד ליד, וכל אחד מוזג מעט לכוסו ומעביר הלאה.
“אפשר למזוג לך?” אומר לי אור. רק אז אני שמה לב שהוא יושב לידי. הוא נראה שונה ממה שנראה לי אמש בשעה שהוספנו קישוטים אחרונים לסוכה. שקט יותר, רציני יותר.
“עמליה?” אני שומעת אותו שואל שוב.
“מילי,” אני עונה, יותר מזה אני לא מסוגלת לומר.
“תשתי,” הוא אומר ומגיש לי את היין. כשאצבעותיו מרפרפות על שלי אני מרגישה שאני לא נושמת.
“קיוויתי שתבוא,” אני לוחשת לו, “עזבת אתמול בלי שהספקתי לשאול אותך.”
“היה לך בכלל ספק?” עונה לי אור, “אחרי שמצאתי את האחת שגורמת לקסם שלי להאיר?”
*
חצי שנה אחרי
השעה שעת בין ערביים. באותו מקום בו הוקמה הסוכה הגדולה עומדת עכשיו במה קטנה, מכוסה בד סטן לבן, מעוטרת בפרחי אביב עליזים.
אור מרים את ההינומה מעל פני . “תשתי,” הוא אומר ומגיש לי את היין. הוא נועץ מבטו בשפתי בשעה שאני לוגמת מהיין ועיניו מגלות לי כמה היה רוצה להתחלף כעת עם הכוס.
הוא לוקח את טבעת הנישואין בידו האחת, ובשנייה אוחז בידי. הוא חוזר בקול רם וצלול אחרי הבטחתו לי. כשאצבעותיו מרפרפות על שלי, אני מרגישה שאני לא נושמת.
ואז זה קורה. בשעה שהוא נושק לי זיקוקים בצבע זהב מאירים את השמים מעלינו. איש אינו יודע מהיכן הם הגיעו ועיניי כולם נשואות אליהם. וכשזה קורה עוטף אותנו אור מלא ברסיסים של זהב .
איך כל זה קרה שאני מאמינה באהבה אתם שואלים? בדיוק כך זה קרה.
*
*
*
שנתיים אחרי ..
אור מביט בי באהבה גדולה. “דיברתי עם אביך. הכול בסדר אהובה,” הוא אומר לי, “האחים שלך הקימו סוכה לתפארת ועשו אותו מאד מאושר. אם נצא כעת נספיק להגיע לסעודה.”
אני נכנסת להחליף בגדים ואנחנו נוסעים לבית הורי. שקט משתרר במכונית ואני מנצלת את הזמן לתפוס תנומה. אני מרגישה את ידו של אור מלטפת את פני, משחקת בשערי. הוא אוחז בידי, מקרבה לפיו ונושק לי בחום. כבר שנתיים אנחנו יחד ועדיין אני נרעדת מכל מגע שלו. אני כבר רגילה למגע הקסם שלו אבל עדיין מתרגשת לראות את רסיסי הזהב שסובבים אותי בכל פעם שאנחנו מתקרבים אחד לשניה.
אנחנו מגיעים לבית הורי. רגע לפני שאנחנו נכנסים לסוכה אור מביט בי ונושק לשפתיי נשיקה ארוכה. “את מוכנה אהובה?”
אנחנו נכנסים לסוכה הגדולה. כולם מפנים מבטם אלינו. ידו האחת של אור אוחזת בידי ובשנייה הוא אוחז בעגלה שבה ישנים בשלווה שני הבנים התאומים שלנו. מעליהם מרחפים שני כדורי אור זוהרים.
“אני גאה להציג בפניכם את האושפיזין שלכם. הם באו לחגוג לראשונה בחייהם את חג הסוכות, אלה ילדי האהבה שלנו.”
ועתה בידכם הבחירה מה מתוך הסיפור הזה אמיתי. שמא כולו, חלקו, או אף לא דבר ממנו.
*
סוכות 2020
"כל כך עצוב," אומר לי דן בכורי, "קרן הקטנה לא יודעת מה זה סוכה."
"יש לי רעיון," אומר בן ,"אולי נקשט לה את המיטה כמו סוכה?"
"זה רעיון נפלא," עונה לו דן ומיד ניגש לפינת היצירה בחדר המשחקים.
"אמא!" הוא צועק לי מהקומה התחתונה, "תזכירי לי איך עושים שרשראות נייר?"
אני יוצאת במהירות מחדר העבודה שלי וסוגרת בשקט את הדלת.
"דן, אני מבקשת שלא תצעק. גם כיוון שכך לא מדברים וגם כי אני עובדת ואני עכשיו בישיבת זום."
"אבל אמא…" הוא אומר לי ותולה בי מבט כזה שממיס אותי.
אני חוזרת לישיבת הזום. "דייב, אתה יודע שסוכות ואתה יודע כמה החג הזה חשוב לי," אני אומרת.
"אבל עמליה אמרת שהשנה אביך לא בונה סוכה," הוא אומר לי.
"נכון," אני עונה, "לצערי אני לא יכולה אפילו לבקר אותו כעת. לכן אתה יכול להבין למה כל כך חשוב לי לעשות משהו עבור הילדים. המרחק מסבא וסבתא מאד קשה להם. כבר שבועות שהם לא ביקרו אותם."
"מה אני אעשה איתך עמליה," הוא נאנח, "איך אני יכול לסרב לך כאשר כל הדוחות מונחים כבר גמורים לפניי."
"אתה יכול לעשות משהו," אני עונה לו בחיוך, "תתקשר בזום לילדים שלך תברך אותם לקראת החג."
"אני לא יודע מה לאמר להם," הוא אומר.
"אתה כל כך רגיל לדבר בזום," אני עונה לו, "מה הבעיה?"
" אני משקיע כל כך הרבה שעות בעבודה שאני כבר לא מיומן בשיחות אישיות כאלה," אומר לי דייב, "אני רגיל שהם באים לאכול ומתנהלת שיחה מסוג השיחות שמנהלים ליד השולחן וזהו."
"אולי בגלל זה באה הקורונה בשבילך," אני עונה לו, "כדי שתלמד אותך שוב לדבר עם ילדייך."
דווקא הריחוק החברתי יכול לקרב בין אנשים. עכשיו שהכל השתנה, אולי זה הזמן להתחיל לדבר מלב אל לב.
חג סוכות שמח
מלא ברגעי קסם
מלאה בשמחה
מלא באהבה
בר אבידן
מאמינה באהבה