סיימון (סאם) ברמינגהם
אני רואה את דורי יושבת על הספה עטופה בשמיכה ומולה עומדת המנקה.
"תקשיבי, אמנם אני ילדה אבל לא מטומטמת," אומרת לה דורי, "לא עזבתי אתמול את בית הוריי. מעבר לעובדה שלא אני הזמנתי אותך לנקות פה היום, אני יודעת שליז לא משלמת לך מאה חמישים. בואי נשמע כמה היא משלמת לך חמישים דולר? שישים? "
"שבעים," מודה המנקה לבסוף.
"שבוע שעבר באת בשעה סבירה. מה היה לך כל כך דחוף לבוא ולהעיר אותי היום?" היא אומרת לה.
"מיס ליז אמרה שאת יוצאת מהבית קצת אחרי שש," היא עונה לה.
"למה אני לא מתפלאת?" אומרת דורי ונאנחת בתאטרליות, "תקשיבי אני לא הזמנתי אותך ובטח לא בשעה כזו. אני אתן לך הזדמנות להוכיח את עצמך. אני משאירה לך כאן שטר של מאה דולר. הדירה הזו אחרי מה שקרה פה אמש באמת זקוקה לניקיון. את תתני לי ולמר ברמינגהם עשר דקות להתקלח ותתחילי בינתיים לנקות בסלון. אני מצפה ממך להבריק את הבית בצורה כזו שאני אוכל להסתכל על הריצפה ולראות את עצמי. אני מבקשת שבמקלחת כל הדברים של מיס ליז יהיו מרוכזים בצורה מסודרת ולא כתערוכה בכל מקום. אם אהיה מרוצה ממך תקבלי ממני מאה דולר גם בפעמים הבאות. מתחייבת לך."
השיחה הזו מוציאה את ליז מחדר השינה שלה. דורי מעיפה בה מבט כועס. "ההתנהגות שלך תביא אותך מאד רחוק," היא אומרת לה וחוטפת בהפגנתיות את השמיכה מהספה. "מה את מסתכלת עליי ככה? מה חשבת שהחבר שלך יישן בחדר שלי ואני אשן איתו?"
ליז ממהרת להיכנס לחדרה וטורקת את הדלת. דורי הולכת לחדר, מוציאה בגדים מהארון ופונה למקלחת.
"תפגשי אותי בלובי," אני לוחש לה, "נלך לשתות יחד קפה."
היא מעיפה בי מבט קצר וממשיכה ללכת לכיוון המקלחת. אני נוגע קלות בזרועה, "ודורי, תשאירי לי את ריח הבושם שלך במקלחת."
היא מחייכת אליי ונושכת את שפתיה. אני מנסה לנחש מה עובר לה בראש.
רבע שעה אחרי אני יורד למטה. דורי יושבת על הספסל ומסתכלת על הנייד שלה.
היא מבחינה בי מייד. "לפי הרשת החברתית נראה שאנשים לא ישנים כל הלילה," היא אומרת ונאנחת "מסתבר שלאנשים יש חיים. לאיפה אנחנו הולכים?"
"לסטארבקס בצומת הגדולה," אני עונה לה, "אני רואה שאת כבר מוכנה ללכת לעבודה."
"שכחת שיש לי היום מנקה?" היא עונה וצוחקת, "דווקא מתאים לי אחרי המהפכה שהשאירו בבית החברות של ליז."
"יש לי שאלה," אני אומר, "מתי עברת לישון בסלון?"
היא מתחילה לצחוק. "אתה לא תאמין. חמש דקות, קצת יותר, לפני שהמנקה הגיעה. אפילו לא הספקתי לעצום עיניים. כנראה שמישהו מלמעלה אוהב אותי ודאג שליז תראה אותי ישנה בסלון," היא עונה לי.
אני מציע לה לשאת עבורה את התיק, אבל היא אומרת שהוא לא כבד. "את אף פעם לא נותנת שיעזרו לך," אני קובע.
"וגם לא אוהבת שמשלמים עבורי. אני מזכירה לך שפעם שעברה אתה קנית את הקפה," היא אומרת.
"אל תתחילי איתי. להזכירך פעם שעברה את לא שתית אותו אבל הבאת לי פיצה," אני עונה לה.
"אוף אתה מעצבן," היא עונה לי.
אני מחייך לעצמי. הילדה הזו אומרת כל אשר על ליבה ללא מסנן. טוב, לא תמיד. הייתי רוצה לפענח מדוע העיניים שלה עצובות כל כך למרות החיוך המתוק שמקשט את פניה היפות.
אנחנו מגיעים לבית הקפה. אני מניח ידי על גבה בזמן שאני פותח לפניה את הדלת, מין רגע קטן של אינטימיות, ורואה שהיא מחייכת.
ברגע שהיא נכנסת לבית הקפה מתחילה המהומה. כולם נרגשים לראות אותה. "הילדה הגיעה. נסיכת החרוזים!"
"מי היה מאמין," אומרת סרינה המלצרית, "ששירת הים שלך תכבוש כך את העיר. בעצם זה לא נכון. אני האמנתי בך מהחרוז הראשון ששזרת. אני רק לא מבינה איך כולן רוצות את אותו דגם בדיוק."
"נכון?" עונה דורי, "אז לא רק אני חושבת כך."
"תדע לך," היא פונה אליי, "שכל גבר שנמצא פה מקנא בך כעת על שכבשת את ליבה של דורי. זה לא מפתיע שהיא בחרה בך. תמיד היה לה טעם משובח."
דורי מחניקה חיוך אבל לא מכחישה את הדברים. אני מחליט לשתף איתה פעולה ולשתוק. אני באמת רואה את המבטים שמופנים לעברה ויודע שסרינה לא הגזימה.
אבל אז פניה של סרינה מרצינות. "מה קורה?"
"נקווה שיהיה טוב. יש סימנים של שיפור אבל עדיין החשש קיים," היא עונה ועצב גדול ניבט מעיניה.
"תסלחו לי אני הולכת לדאוג לכם לשתייה," היא אומרת.
אני רוצה לאמר לה שעוד לא הזמנו אבל היא כבר מוסרת הזמנה למי שעומד מהצד השני של הדלפק.
"בוא נשב ליד החלון," מבקשת דורי, "אני אוהבת להשקיף על הנוף."
אנחנו מתיישבים ומבטה של דורי נודד. כמה הייתי רוצה לדעת על מה היא חושבת כעת.
סרינה חוזרת עם שתי כוסות קפה וכריכים של ארוחת בוקר. "ג'וש הכין אותם," היא אומרת לדורי.
"תמסרי לו תודה," עונה דורי.
"ג'וש מאוהב בה נואשות," אומרת לי סרינה.
"איזה שטויות את מדברת," היא אומרת לה.
"הילדה הזו לא רואה שמחזרים אחריה," היא נאנחת.
"מה את רוצה ממנו," רוטנת דורי, "הוא בסך הכל ביקש שנשתה פה קפה הבוקר כי…" היא משתתקת.
"פחדת להישמע בורגנית בגלל שיש לך מנקה?" אני שואל בחיוך אחרי שסרינה עוזבת.
"אפילו לא עלה בדעתי. חשבתי איך אני מסבירה מה הקשר בין זה שיש לי הבוקר מנקה, אליך," היא עונה.
היא גורמת לי להרהר בדבריה בזמן שהיא שוב נודדת עם מבטה דרך החלון.
שמיכת עננים שחורה עוטפת פתאום את השמים וגשם עז ניתך.
מבטי מונח עליה.
היא אוחזת בספל הקפה החם בידיה ומחממת אותן.
בחוץ גשם שוטף אבל לא קר, ובכל זאת היא רועדת.
שעות השינה המעטות נותנות בה את אותותיהן.
אני מביט בה. "מה אני יכול לעשות בשבילך?" אני שואל אותה.
"אתה יודע," היא עונה לי, "אנשים נוטים להאשים אחרים,
אבל רוב המלחמות מתרחשות בתוך נפשו של האדם,
ומי שמולו הוא רק ניצב בהצגה הזו.
כך זה איתה.
אני יודעת אין לי חלק בכל הסיפור הזה.
וכי במה אני אשמה בכך שבאתי לעולם הזה?"
אני המום ממנה כל כך, שאינני שואל על מי היא מדברת.
איך לעזאזל מישהו יכול להאשים מישהו על שהוא נולד?
צלצול הטלפון שלה קוטע את מחשבותיי. פניו של כריסטיאן מופיעים על המסך.
"בוקר טוב," היא אומרת לו.
"אני בדרך אליך," אומר כריסטיאן.
"אני בסטארבקס בצומת הגדולה," היא אומרת, "העוזרת שלי זרקה אותי מהמיטה."
אני שומע אותו צוחק.
"אז גם אתה חושב שאני בורגנית פתאום?" היא שואלת נעלבת.
"אני אכנס לבית הקפה," אומר כריסטיאן, "אני אקנה כבר שם את הקפה."
"בוקר טוב לעורך הדין דה פרנס," קוראת בקול סרינה דקות ספורות אחר כך.
הוא ניגש לדורי מעיף מבט על כוסות הקפה שלפנינו. "כבר הזמנת. הזמנתם. בוקר טוב ברמינגהם," הוא אומר, מראה לי שקלט אותי. הפנים שלו חתומות ואני מתקשה להבין אותו. זה לא קורה לי הרבה.
אני עוקב אחריו בשעה שהוא מזמין. "שלוש כוסות קפה ושלוש פעמים ארוחת בוקר, ותמלאו לי קופסה עם דונטס."
"דורי שילמת כבר?" הוא שואל אותה.
"אני משלם," אני קופץ מייד.
כריסטיאן מביט בי לרגע ואומר. "אני אשלם על ההזמנה שלי. אין צורך שתשלם עבור מה שאני לוקח להוריי. אשאיר לך לשלם על מה שהזמנתם."
"אני אסע עם כריס," אומרת לי דורי, "הוא כבר יביא אותי לעבודה. אני צריכה להוציא מהרכב שלך את התיקים שלי."
אני ניגש איתם לחניה. דורי מתכתבת עם מישהו בנייד. היא מרימה לרגע את עיניה ומסתכלת עליי. "תודה על הקפה", היא אומרת ושבה לנייד שלה.
כריסטיאן לוקח ממני את התיק. אני לא אוהב את זה. היא יכלה לקחת אותם בעצמה. דורי כבר יושבת ברכב שלו, ואיך לא, עסוקה בנייד שלה.
"אני מבין שלא סיפרת לה, " אומר לי כריסטיאן.
"תגיד לי מה הבעיה שלך. מה אתה רוצה ממני?" אני עונה לו, מתאפק שהוא לא יראה כמה דבריו מכעיסים אותי.
"אין לי מה לאמר לך," הוא אומר ומביט בי במבט הזה שאיני יכול לפענח אותו.
*
איזדורה (דורי) דה פרנס
"יש משהו שאני צריכה לדעת?" אני שואלת את כריס.
"הכל בסדר," הוא עונה לי, "דיברתי עם המחלקה ואמרו שאימא ישנה טוב."
"אתה יודע על מה אני מדברת. על סאם. ראיתי שדיברת איתו. אני מכירה את המבט הזה שלך. מה העניין?"
"אני לא יודע על מה את מדברת," מתחמק ממני כריס.
אני לא רוצה לריב איתו. אני לא חושבת שאי פעם רבתי איתו, מה שאני לא יכולה לאמר על ג'רי. "את כל כך ילדת טיפשעשרה מטומטמת," היא נוהגת לאמר לי בכל הזדמנות, "מתי תתבגרי כבר."
היא צודקת. אני בת תשע עשרה, אחד עשרה חודשים ושבועיים. אני עדיין נחשבת לבת גיל הנעורים המרדני. רק דבר אחד היא שוכחת והוא שהנעורים נלקחו ממני לפני שנתיים עוד לפני שסיימתי את הסמסטר הראשון באוניברסיטה כשעוד האמנתי שאהיה עורכת דין.
ג'רי האשימה אותי לא פעם שבגללי לא הלכה ללמוד. אני שמעתי עליה דברים אחרים, אבל זו לא בעיה שלי. אני לא מבינה איך אדם אחד קובע גורל לאדם אחר. אבל מי אני שאתווכח איתה. הרי כאמור אני בת טיפשערה מטומטמת.
אני חושבת עליה ובאמת לא מבינה למה היא כזו. היא אישה מדהימה ביופיה, חכמה, ובעלת כריזמה. היא תמיד מוקפת חברות שמעריצות אותה. ובכל זאת משהו חסר לה כל הזמן. אסור לי לשכוח שהיא מבוגרת ממני באחת עשרה שנים וישנם חלקים רבים על חייה שאני לא יודעת. אני יודעת שהיא לא מאושרת, ושמעתי שהיא מנהלת מערכות יחסים מחוץ לנישואין וגם בעלה. אם זה באמת נכון אני לא מבינה למה הם נשארים ביחד, ביחוד כשאין להם ילדים.
אני יודעת שכשאני אכיר את האחד שלי אני ארצה להיות רק איתו, ואם לא יהיה לי טוב אני פשוט אעזוב.
"כריס אתה חושב שיש לג'רי בעיות להיכנס להריון?" אני שואלת.
"מה פתאום. הרי הייתה כבר פעמיים," הוא עונה לי לתדהמתי.
"באמת?" אני שואלת.
"לפעמים אני שוכח שאת כזו צעירה. איך יכולת לדעת. היית עדיין פיצפונת," הוא עונה לי.
"הייתי בת עשר כשג'רי התחתנה. זה כבר לא כל כך קטנה," אני עונה לו נעלבת.
"תשכחי מזה," הוא עונה לי.
הפעם אני לא מוותרת לו. "מתי ג'רי הייתה בהריון?" אני שואל.
"כשהיא הייתה בת ארבע עשרה ושבע שערה," הוא עונה לי.
אני מהרהרת בדבריו. הוא צודק. הייתי בת שלוש ושש. "אבל כעת היא נשואה כבר עשור. למה עכשיו אין לה ילדים?"
"על זה אין לי תשובה," הוא עונה ואני לא בטוחה שהוא לא יודע. אין לי באמת מושג כמה הוא קרוב אליה. כשאנחנו מדברים עליה הוא תמיד מתלונן, אבל זה לא אומר שאין ביניהם קירבה מיוחדת. בכל זאת הם תאומים.
*
"יש משהו שאני צריך לדעת?" שואל כריס בזמן שהוא מחנה את הרכב בחניית בית החולים.
"בקשר למה?" אני שואלת אותו.
"בקשר לכך שאת והשותף שלך יושבים לשתות קפה בשעת בוקר מוקדמת," הוא מסביר.
"בטח. יש מלא מה לספר. ישנו יחד והוא הציע לי להיות שוגר דדי גם שלי. בכל זאת הוא גבר צעיר שכוחו במותניו," אני יורה מיד לעברו.
"את והשטויות שלך," עונה לי כריס.
"אני שמחה שאתה יודע שאני לא אחת שאתן למישהו להיות שוגר דדי שלי," אני אומרת לו. אם אי פעם יעלה הסיפור הזה שישנו יחד תמיד אוכל לאמר לו שסיפרתי לו שישנתי עם סאם. "אמרתי לך שהעוזרת הגיעה בשעה בלתי סבירה לכל הדעות. אני מנסה לפענח את ליז. היא עושה הכל כדי שאעזוב. מה הסיפור שלה?" אני עונה לו.
"היא…" הוא אומר ומשתתק.
"אתה מכיר אותה?" אני שואלת מופתעת.
"עזבי…לא אני לא מכיר אותה אישית," הוא עונה, "בואי ניכנס."
"רגע אבל את סאם אתה מכיר. אני יודעת שהוא לא חבר שלך," אני אומרת.
"הוא לקוח שלנו," הוא עונה לי.
"הכל בסדר איתו?" אני שואלת. רק זה חסר לי שאגלה עוד דברים עליו.
"הוא לקוח של ארן," הוא עונה לי.
"הגיוני," אני עונה לו, למרות שיש משהו באוויר שלא מריח לי נכון.
"בואי נעלה. הקפה מתקרר," הוא אומר לי.
*
בכניסה למחלקה אני רואה את ד"ר ג'ודי פרידמן. העיניים שלה עצובות כשהיא מבחינה בי. הלב שלי הולם בחוזקה אבל אני משתדלת לשמור על קור רוח ומחייכת אליה. היא ואימא חברות טובות ואני יודעת שהיא תעשה הכל כדי להוציא את אימא מהמחלה הארורה הזו.
"אני יודעת שאימא רוצה להיות בבית, אבל הקשבתי לכם. כל נסיעה כזו לבית החולים וחזרה מתישה אותה. הסברתי לה שזה לטובתה שתישאר פה עד שתתחזק. לא אמרתי לה שזה היה רעיון שלכם," היא אומרת לי.
"תביני שמבחינתי זה לא משנה להיכן אני נוסעת לדירה שלה או לבית החולים. אני חושבת שהגוף שלה חלש מידי לנסיעות האלה. אני יודעת שקשה לה עם הסכומים שאנחנו נאלצים לשלם, אבל אנחנו רוצים את הטוב ביותר עבורה," אני אומרת.
"הבאנו לה קפה שהיא אוהבת," אני אומרת ורוצה כבר ללכת לאימא.
"יש לה ביקור כעת," היא אומרת לי.
"הגיע הזמן," אני עונה, "אני שמחה שג'רי הגיעה לבקר אותה."
"זו ליאה," עונה ד"ר פרידמן.
"לא! שלא תחשבו על זה בכלל," אני אומרת ועיניי מתמלאות בדמעות.
"אוי ילדה. ממש לא. ליאה היא שהביאה אותה אתמול לכאן והיא עברה לראות מה שלומה," עונה לי ד"ר פרידמן.
אני מביטה על כריס. "הכל בסדר דורי. הצוואה של אימא נרשמה לפני שנתיים בתחילת המחלה. היא כבר לא מתעסקת בזה. היא שמורה אצל ליאה."
"חשוב לי שהיא תתרכז בהבראה שלה," אני אומרת לו כאילו רק בכך תלוי הדבר.
"דורי, שכחתי לאמר לך. התוצאות שלך בסדר," אומרת ד"ר פרידמן.
כריס מסתכל עליי בשאלה. "עשיתי בדיקה של סרטן צוואר הרחם. עכשיו גם אני בקבוצת סיכון," אני מסבירה לו.
כריס ממשיך לחדר של אימא עם הקפה וד"ר פרידמן מסמנת לי להישאר. "את יודעת שהעלות של חדר פרטי מאד גבוהה. אני חושבת להשאיר את אימך שבוע פה. את בטוחה שאת יכולה לעמוד בתשלום?"
"בין כריס לביני אנחנו יכולים לגייס את הסכום הזה. את מכירה את אימא. לא יהיה לה נוח עם שותפות, אפילו עם רק אחת. אז כן. אנחנו נעמוד בהוצאה," אני עונה לה.
"מה שאת אומרת בעצם הוא שג'רי לא תורמת את חלקה?" שואלת ד"ר פרידמן.
"אל תכנסי לזה בבקשה," אני עונה לה והולכת לכיוון החדר של אימא.
ליאה יוצאת מהחדר ופורשת את זרועותיה לקראתי. אני נאספת לחיבוק שלה.
"אני שמחה שאני פוגשת בך. כבר זמן מה אני רוצה לקבוע איתך פגישה. אני עוקבת אחרי איזדורה שלך בהתפעלות. ארן משתף אותי כל הזמן בסיפור ההצלחה הגדול שלך. השם שירת הים מוכר בכל העיר. אני רואה את האתר שלך ומתפעלת מהכישרון האדיר שלך. אני יודעת שבימים אלה קשה לקבוע איתך משהו. כעת כשאימך נשארת כאן אני חושבת שיהיו לך שעות יותר שפויות. מה דעתך שניפגש מחר?"
אני כל כך מתרגשת. "אני אתאים עצמי אלייך," אני עונה לה.
"אם כך אתקשר אליך בבוקר," עונה ליאה, "מתי את קמה בדרך כלל?"
"אני לא זוכרת מתי ישנתי פעם אחרונה שינה נורמלית. אני מניחה שבשעה שבע בבוקר," אני אומרת.
*
אני נכנסת לחדרה של אימא והיא מחייכת אליי.
"את נראית טוב אימא," אני אומרת לה.
"בטח. שעה ארוכה אני מדברת עם ליאה עלייך, ילדה מוכשרת שלי. תראי לאיזה מסע החיים לוקחים אותנו. כל החיים שלך היו מכוונים לקריירה בעריכת דין ותראי כמה את פורחת כעת. אפילו אני לא ידעתי ששמך נישא בכל מקום. אני יודעת שאת לא אוהבת שקוראים לך בשמך המלא והנה לחברה שלך קראת איזדורה. אני כל כך גאה בך."
"תשתי את הקפה שלך. הוא מתקרר," אני אומרת לאימא. אני עדיין נרגשת מהפגישה עם ליאה. כל החיים שלי הבטתי עליה בהערצה ועכשיו היא מדברת איתי על העסק שלי.
*
מאותו יודע שנודע דבר מחלתה של אימא וחומרתה ידענו שכל חודש עלינו לגייס סכומים אגדתיים. ידענו גם כי אין לנו ברירה אלא להרוויח אותם.
נפגשנו אז שלושת האחים בבית קפה. ג'רי אמרה שהיא לא יכולה לתרום אפילו דולר.
כריס ואני לא מצמצנו ואמרנו לה שזה בסדר ואנחנו נסתדר. "אני לא מבינה אתכם. זה סתם בזבוז כסף. זה הגורל שלה למות צעירה," היא אמרה לנו.
אני נחנקתי מהמילים שלה. אימא שלי היפה כל כך לא התקשרה לי עם מוות. יכולתי לאמר לג'רי את דעתי. כמו למשל על השורה האינסופית של השקיות שהיו לרגליה ברגע זה. גם אני בת ואוהבת מאד להתלבש. אבל יש גבול. "אני לגמרי מבינה שקשה לך," שיקרתי לה ובעטתי מתחת לשולחן ברגלו של כריס כשפתח את הפה לאמר משהו.
"דורי ואני נראה איך אנחנו מסתדרים," הוא ענה לה.
"יכולתי לחנוק אותה במו ידיי," הוא אמר לי כשנפרדנו ממנה. "באיזו תדירות היא באה לבקש כסף מאימא? שתתבייש לה. זה מעצבן אותי כי יש לה בעל שמרוויח הון. מה גם שהיא בוחרת שלא לעבוד. בינינו, לא משעמם לה בחיים כל היום לערוך מסע קניות? כמה בגדים כבר צריכה אישה?"
אני מסתכלת עליו וצוחקת. "נו באמת דורי. את תמיד לבושה יפה ועדיין לא ראיתי אותך בחיים עם ערמות של שקיות. עם כמות השקיות שלה אפשרת בטח להקיף את כדור הארץ אני לא יודע כמה פעמים."
"די תירגע. הבנו שאנחנו בזה לבד ואנחנו נסתדר," אני אומרת לו, "כל אחד מאתנו ייתן כמה שהוא יכול. מה שמפליא אותי שאבא עמד שם ושתק. אולי כי היה פשוט בהלם."
זו הסיבה שדחפה אותי להקים את איזדורה. בגללה העזתי ובקשתי סכומים יפים עבור היצירות שלי. הפכתי את החנות לסטודיו בוטיק והעליתי תמונות שלהן באתר. תשומת לב מיוחדת הקדשתי לצילומים של שירת הים, שהיה הצמיד האהוב עליי. יצרתי אותו כמתנה לחברתי נלה* כסמל לאהבה שלנו לאוקיינוס. אני מודה שהופתעתי מהביקוש שלו.
*
אימא לוגמת את הקפה בהנאה כאילו היה משקה גורמה במסעדה יוקרתית. הדבר האחרון שאני רוצה הוא להיכנס עם אימא לשיחה על התרופות היקרות שאנחנו קונים בשבילה או הוצאות האשפוז הלא הגיוניות שהיא מתבקשת לשלם.
אני רואה שאבא יושב עם כריסטיאן במרפסת. מילה לא נאמרת ביניהם. אני יודעת שאני יכולה לצאת אליהם ולשבור את השתיקה. אבל לא היום. היום זה מתאים לי. אני רוצה באיזשהו מקום שהקשר ביניהם יבנה לבד. אני מניחה שכריס מרגיש כמוני. איך זה שאבא לא מציע להשתתף בהוצאות? מה שיותר חשוב לי כעת שאימא לא תשים לב. אבל היא רואה ושותקת.
"גברים," אני פולטת, "אף פעם לא הבנתי איך הם יכולים להיות אחד ליד השני וכל אחד בטלפון שלו. ועוד אומרים עלינו הנשים שאנחנו כל היום מדברות," אני אומרת.
אימא פורצת בצחוק שמדביק גם אותי. "את מבינה למה אני כל כך אוהבת אותך? הרי ברור לך שאין להם מה לאמר אחד לשני ובכל זאת את מנסה בשבילי. את יודעת ילדה, אני לא יכולה לבנות את הקשרים של אבא שלך עם ילדיו. זה מוטל רק על כתפיו. מהבחינה הזו אני לא מרגישה אשמה. כשם שאני לא מרגישה אשמה על הבחירות שלו כיצד לנהוג בי. את חושבת שלא מפריע לי שהוא לא מציע לכם להשתתף בהוצאות שלי? מצפה לו הפתעה כשלא אהיה פה."
"זה ייקח עוד זמן רב," אני אומרת לה, "ובינתיים הקפה שלך כבר קר. אני אלך לחמם אותו במיקרו ואת בינתיים תתנהגי יפה ולא תאמרי מילה."
"ילדה שלי, אני מעריכה את המאמצים שלך ואין מי שרוצה יותר ממני לזכות שתכירי לי את הגבר שליבך יבחר בו לבלות את חייך, אבל אנחנו צריכות גם להתכונן לפרידה וזה שלא נדבר על זה לא ימנע אותה. אני יודעת שהתרופות קונות לי זמן שאיני מוכנה לוותר עליו, אבל הן לא תקננה לי חיים עד לזקנתי."
"בבקשה אימא. אני לא מוכנה עדיין," אני אומרת לה. אני מוציאה מתיקי את הליין החדש לגברים ומראה לה אותו. "זה ליין שאני עובדת עליו ממש עכשיו. מה הכי יפה בעינייך?"
*
שעת אחר צהריים וחם מאד. המיזוג בסטודיו עובד במלוא המרץ. אד בעל דוכן המיצים בפינת הרחוב מגיע אליי עם קנקן של מיץ לימון טרי סחוט. "דווקא היום מכל הימים יש לי תקלה במזגן," הוא מתלונן " באתי לעשות איתך עסקה. אני אתקרר לי פה במזגן שלך ובתמורה הבאתי לך קנקן מיץ."
"נפלא," אני עונה לו. אני לוגמת מהמיץ הממותק. הסוכר משפיע עליי מיד ואני מרגישה מסוחררת. רק עכשיו אני קולטת שלא שתיתי כלום מהבוקר. אני לוגמת מהמיץ בלגימות קטנות ומרגישה מיד יותר טוב.
"את עובדת קשה מידיי," אומרת לי מליסה, "כנסי לסטודיו ותעברי על ההזמנות באתר."
אני מחייכת למשמע המילים שלה. זה מדהים אותי כמה היא לא אוהבת לעבוד עם המחשב, ובו בזמן היא גולשת שעות בחנויות וירטואליות ושולחת פריטים לרשימת משאלות.
אני פותחת את החנות הוירטואלית שלי ורושמת את כל ההזמנות.
נלה עומדת להינשא בקרוב למתיאו ואני מנצלת את הזמן הפנוי לשזור לה צמיד שתיכננתי במיוחד עבורה. צמיד שתואם לשרשרת והתכשיט לראש שהכנתי עבורה.
אני מסיימת לשזור את החרוז האחרון ומביטה בסיפוק על היצירה המושלמת שלי.
אני ניגשת לחייג לנלה ולקבוע להיפגש איתה. אני כל כך מתרגשת להראות לה את התכשיטים שלה. בדיוק אז מצלצל הטלפון ומריאן על הקו.
"איפה את?" היא שואלת.
"אני בסטודיו," אני עונה.
"אני באה לאסוף אותך. אני צריכה את ההשראה לך לגבי דירה שאני מעצבת," היא אומרת.
"מתאים לי," אני עונה ורואה את מריאן חונה מול הכניסה לחנות.
"את מצחיקה. למה שאלת איפה אני אם את יודעת?" אני אומרת לה בזמן אני אומרת למליסה שאני יוצאת לפגישת עבודה.
"אני שמחה שאני מצחיקה אותך. לצערי, יכולת לאמר לי שאת עם אימך. אני שמחה שלא," היא עונה.
"צודקת," אני עונה.
*
אנחנו נכנסות לדירה הקרובה מרחק שני בניינים מהדירה של הוריי. נשמתי נעתקת למראה הדירה. אמנם היא לא מסודרת, הרהיטים מכוסים בבד בגלל שהיא נצבעה לא מזמן, אבל יש בה משהו שגורם לי לנשום אוויר מלוא ריאותיי.
"מריאן, זו הדירה הכי יפה שראיתי פה בעיר. היא מוצפת אור והמיקום שלה פשוט מושלם," אני אומרת בהתרגשות.
מריאן לא איתי היא בוחנת את הריהוט בסלון ואני רואה שמשהו מטריד אותה.
"אני לא מאמינה!" קוראת מריאן, "את קולטת שהמעצבת שעבדה על הדירה לפניי הציעה לבעלים להחליף את סט הישיבה המדהים הזה. היא אמרה לו שתפנה אותו ללא תשלום. אין ספק שהתכוננה לעשות על זה רווח יפה. היית צריכה לראות מה היא הציעה לו במקום. סטים עלובים מלפני כמה שנים."
"תראי מה זה," אני מראה לי, "אנשי המקצוע המוכשרים התיזו צבע על העור. מי צובע בצורה כזו רשלנית. למרות שאני מודה שלפחות הקירות צבועים בצורה מושלמת. הם הרסו את הספה לגמרי. ממש שערורייה."
אני ניגשת למטבח וחוזרת עם מגבת רטובה. אני משפשפת בעדינות את העור ומצליחה לנקות את כתמי הצבע.
"אני לא מאמינה," היא אומרת לי בהתפעלות, "לא האמנתי שאפשר להציל אותה."
"את לא מבינה מה בא לי כעת," אני אומרת למריאן.
"בגלל האש הזו שיש לך כעת בעיניים הבאתי אותך לפה," היא צוחקת אליי.
"אני חייבת לדעת אם הקירות יבשים," אני אומרת לה והיא מסתכלת עליי במבט של "אני לא מבינה מה זה משנה?"
"אנחנו מסדרות עכשיו את הסלון כפי שהוא צריך להראות באמת," אני אומרת לה.
שלוש שעות אחריי, בזמן שהרצפה מתייבשת וריח שטיפת ריצפה בריח פרחי יסמין עוטף אותה יורדת מריאן להביא לנו קפה, ואילו אני עולה במדרגות לראות את הקומה העליונה של הבית, אני עוברת במסדרון וסופרת שלוש חדרים שעדיין עומדים ריקים. בסוף המסדרון יש זוג דלתות גדולות. למרות שאין איש בבית אני נוקשת על הדלת ופותחת אותה לאט. חדר שינה גדול ומרווח נגלה לעיניי. על הריצפה מונח מזרון קינג סייז ואין דבר מלבדו.
ריח של מבשם מי הגלוח הרפתקה לבית מיו מילאן נישא באוויר. אני לא נושמת. זה הבית של סאם?
ברור לי שזה בראש שלי. הרי הוא לא היחיד שמשתמש במי הגילוח האלה ועם זאת הלב שלי אומר לי אחרת.
סאם
אני מגיע לדירה והיא חשוכה. אני מדליק את האור ורואה פתק על הדלפק:
יצאתי לבלות
לא אחזור הלילה
תהנו מהשקט
ליז.
אני תוהה האם היא עושה לי תרגיל ובוחנת אותי. אני מוציא את הטלפון שלי שולח מסרון לארן.
אני מבקש שתודיע לוייאט שליז השאירה פתק שיצאה לבלות. אין לי מושג מתי והיא לא ציינה לאן, אבל אני בטוח שהוא ידע איך לאתר אותה.
אני תוהה האם יש קשר בין היציאה שלה לבין החשד שלה שקורה משהו ביני לבין דורי. אני מתקשה להסתיר את המשיכה שלי אליה. אפשר לאמר הרבה דברים על ליז אבל היא לא מטומטמת.
משום מה יש לי הרגשה שהיא טומנת לנו מלכודת ורוצה לתפוס אותנו יחד.
פתאום עולה בי מחשבה שאין לי מושג האם הדירה מצולמת. אני מתקשר לארן.
"הדירה מקושטת?" אני שואל אותו.
ארן מבין מייד את כוונתי. "אם אתה מתכוון למצלמות, אז לא," הוא עונה לי, "אתה רוצה שנתקין פה האזנה ומצלמות?"
"לא. אין צורך. אם אצטרך מידע אני יכול לבקש ממצלמות האבטחה בבניין. נוכחתי לראות שיש כאן כאלה," אני אומר.
אני מוציא מהשקית את מנת הפסטה בולונז שהזמנתי מהמסעדה האיטלקית מאמא מריה. אני שומע את המפתח ננעץ במנעול הדלת והיא נפתחת.
שניה של חוסר זהירות גורמת למיכל שבו הפסטה להחליק מידי. אמנם אני תופס אותו אבל המכסה נפתח וזרם של רוטב עגבניות מתיז על חולצתי הלבנה.
אני מסנן קללה ומעיף מבט לאחור לראות מי מהן נכנסה.
"תתפשט," אומרת לי דורי, "לא היית רוצה שיישאר כתם על חולצת הקלאסיק של מיו מילאן שלך."
"נראה לי שאת מכירה את כל קולקציית הגברים של מיו מילאן. את עובדת שם?"
"לא. אבל יש לי אח גדול והוא מרבה לקנות שם," היא עונה לי, "אתה צריך שיפשיטו אותך?"
"זה דווקא נשמע רעיון מעניין," הוא עונה.
"נו באמת היא אומרת, "אני יודעת שלא תשלם לי את שכר הדירה."
"את רוצה שאשלם לך?" אני שואל.
"בחיים לא," היא עונה ומושיטה ידיים לפתוח לי את הכפתורים. המבט שלה מרוכז ורציני ואני מרותק אליו.
מגע ידיה מחשמל את עורי. ברגע זה כל מה שהייתה מבקשת ממני הייתה מקבלת. אם היה לי ספק, אני יודע שאני שבוי בקסמיה.
עכשיו כשכל הכפתורים פתוחים היא מכניסה את ידיה מתחתיה החולצה ומורידה אותה ממני.
אני עוצם עיניים ומשתדל לכבות את הבעירה שהדליקה בי.
בר אבידן
מאמינה באהבה©
דורי: fotki.yandex.ru
משהו על הדמויות ממשחקי הבקבוק שמתארחות בסיפור:
*נלה- היא אכן אותה נלה מ"ריגושים."