*
*
אחרית הדברים
נלה סבסטיאן
חודש עבר מאז.
זריחת השמש מקבלת את פנינו בזמן שהמטוס נוחת על המסלול בשדה התעופה ע"ש קנדי בניו יורק. הלב שלי עוד מלא במראה המרגש של הטיסה מעל החוף האהוב עליי כל כך.
אנחנו עוצרים בבית ופורקים את המזוודות לאחר שאנחנו שבים מירח הדבש בקריביים.
אני שמחה שהתעקשתי לכבס את הבגדים בתדירות גבוהה ורוב הבגדים נכנסים כבר לארון. "תלבשי את השמלה הלבנה עם הדפס האננסים אישתי," אומר לי מתיאו, "היא הולמת כל כך את השיזוף שלך."
"אז זהו אני כבר לא בייבי גירל?" אני שואלת בטון נעלב.
"אין לך מושג כמה פעמים חשבתי על כך שקראתי לך מהיום הראשון בייבי גירל. בדרך כלל גבר מכנה את האהובה שלו בייב. אין לי הסבר לכך. אז כן, את בהחלט בייבי גירל שלי, אבל סתם בא לי פתאום לומר אישתי," הוא אומר, "אני עדיין מתקשה להאמין שאני גבר נשוי."
אני מוציאה מהמזוודה את השקיות עם המתנות הרבות שקנינו למשפחה ואנחנו יוצאים לדרך. "האמת היא בייבי גירל, היה ממש חלומי, אבל אני שמח לחזור לשיגרה," הוא אומר לי, "כי החיים שלי איתך הם קסם בלתי נגמר."
מתיאו סבסטיאן
"היה ממש נפלא," אני עונה לשאלתם של בני משפחתי בזמן שאנחנו נפגשים בבית אבי לבארנץ' המסורתי של יום שבת, "היינו המון בים, נחנו המון. קראתי מלא ספרים, ונלה לא הפסיקה לכתוב. טיילנו באיים, אפילו יצאנו למועדונים לרקוד."
"את הפרטים הכי פיקנטיים אתה משאיר לעצמך," אומר רפאל.
"אח שלי. אני גבר נשוי. כבר לא הגבר ההוא ש…אם אתה דואג, אז תדע שדווקא מהבחינה הזו בחרתי טוב. האישה שלי יודעת בדיוק מה אני אוהב," אני עונה לו. רפאל מסתכל עליי. "נו באמת אתה רוצה שאספר לך מה מתרחש אצלנו בין הסדינים?"
"דווקא אהבתי את הסיפורים שלך," עונה לי רפאל.
"רפאל זה לא לעניין," נוזף בו אבא, "אני מבין שאתה מתקשה להאמין איזה שינוי חל בו. אני מבין את זה, אבל אפילו אני כבר יכול לראות אותי סבא בזכותו."
שקט מתוח משתרר. אבא לא היה צריך לגעת בנקודה הזו. אני רואה את הדמעות בעיניה של ג'יזל גיסתי שכל כך רוצה ילד.
"אני רוצה לשתף אתכם במשהו שעלה לי כשמתיאו דיבר," אומרת נלה, ולמרות שאינני יודע מה היא עומדת לומר אני מודה לה על שהיא שוברת את השתיקה.
"סיפרתי לכם שאני דיסלקטית. קשה לי לכתוב. דווקא עם קריאה אני מסתדרת. באמת כתבתי המון. בלי גמגום, בלי לחשוב, פשוט הכל נשפך ממני. אני נזכרת כשמתיאו שלח לי הודעות ראשונות הייתי כל כך נרגשת שלא הייתי מסוגלת לכתוב. כל החיים הייתי עסוקה בלתקן את אחותי." היא אומרת.
"היא לא אחותך," רוטן אביה.
"כן, אבא אתה צודק. אבל כל השנים כך גדלתי להזכירך," היא עונה לו.
"אני כל כך מצטער," הוא עונה לה.
"מה שבעצם רציתי לומר," היא אומרת ומתעלמת מהמילים של אביה, "שאני חושבת שבעצם כל אחד מאיתנו צריך להתרפא ולהרפות את הלילה ההוא. אדוארדו אתה לא אשם שמריה החליטה לבוא לקבל את פניך. אתה יודע שזו לא הסערה שהרגה אותה אלא נהג שיכור דמו היה מלא באלכוהול.
אני רוצה לספר לכם שביקשתי את התיק של התאונה. זה לא נכון שמריה התפרצה לצומת. יש תמונות שמראות שהיא עמדה מאחורי הקו הלבן.
מה גרם לאימא שלי לצאת שוב מהרכב המוגן על זה אין לי תשובה. הרי רפאל ומתיאו היו כבר ברכב, והיא ידעה שמריה איננה. באמת שאת זה לא נדע. מה שאני כן ראיתי בתמונה הוא שהיו מכוניות משטרה שהקיפו את הרכב הפגוע כך שלא הייתה סיבה לנהג לעבור ביניהן.
ואתה רפאל תוציא לך מהראש שבגלל התיק שביקשת מאימי להביא לך היא נהרגה. היא יכלה לקחת אותו מהצד הרחוק מהכביש.
כולנו צריכים לשחרר אותן. שתוכלנה לנוח בשלום.
הלוואי והתאונה הזו לא הייתה קורית. אתה ואני מתיאו, נועדו להיות יחד. זו לא התאונה שהפגישה בינינו, זה הגורל שלנו להיות יחד, וזה יכול היה לקרות במקום אחר ובנסיבות אחרות, כי כך נכתב לנו. אל תחשוב שבזכות התאונה נפגשנו.
אני לא יודעת מאיפה יצא לי כל הנאום הזה. כנראה שהייתם מעדיפים ברגע זה שלא אהיה פסיכולוגית," היא אומרת ומשתתקת.
"אני דווקא שמח שהוצאת את המילים האלה ממך נלה. אני מביט במתיאו שהיה ילד פרא מובהק ורואה איך הוא מביט בך. ואני מבין ג'יזל מה אני מחסיר ממך כל השנים האלה. מה הפלא שאין לנו ילד. אבל זה עומד להשתנות. אני רוצה להיות ראוי לך," אומר רפאל.
"אני מדברת איתכם ומבינה שבעצם אני מדברת עם עצמי. חוויתי טראומה בלילה ההוא. אני זוכרת כעת הכל. את דפני, האימא היפה שלי, את השירים ששרה לי, ואת המבט האחרון המבוהל כשהיא הבינה שהפסידה את חייה. היה בו סוג של התנצלות על המעשה הפזיז שעשתה."
כולם מקשיבים למילים של נלה. הם מוקסמים ממנה מה שמרחיב לי את הלב מגאווה. אבל אני מקשיב לה בין המילים.
אני קם וחומק לחדר העבודה של אבא. אני מביט בתמונתה של אימא שלי. כמה יפה היא הייתה. "אני בסדר אימא," אני אומר לה. אימא, כמה שנים לא הגיתי את המילה הזו. "אני בסדר. יש לי את נלה והיא מאזנת אותי, משקיטה בי את הרוחות ומלמדת אותי מהי אהבה. כמה שאני אוהב אותה אימא. הלב שלי כל כך מלא אהבה אליה. את יכולה לנוח בשלום. אנחנו בסדר עכשיו."
אני לוקח פתק קטן ועט וחוזר לשולחן.
"תכתבי לי משהו," אני מבקש מנלה.
"עכשיו? פה ליד שולחן האוכל?" היא שואלת ומסתכלת עליי.
"כן," אני עונה לה בשקט.
היא מקרבת את הנייר אליה המבט שלה נודד ואז היא מתחילה לכתוב.
אני אוהבת אותך מתיאו.
אתה העבר שלי,
אתה ההווה שלי,
אתה הנצח שלי.
ליבי מלא אהבה אליך.
שלך לנצח
אישתך
נלה סבסטיאן.
אני מביט על אצבעותיה הרוקדות על הנייר בביטחון מלא, ללא הפסקה עד שנכתבות כל המילים.
"מישהו אמרת לך פעם שיש לך כתב יד מאד יפה?" אני שואל אותה בחיוך.
היא מביטה על הנייר וקוראת את המילים שלה בעיון.
"כתבת מאד מרגש. אני אשמור את המילים אלה תמיד איתי. אני אוהב אותך כל כך," אני אומר לה.
"אתה יכול להסביר לי?" היא שואלת.
"להסביר לך למה אני אוהב אותך?" אני צוחק. אני מבין היטב מה שהיא רוצה לשמוע.
"למה ביקשת שאכתוב לך," היא אומרת.
"כדי שתראי שכשאת רגועה אין לך שום בעיה לכתוב," אני עונה לה.
היא מביטה בפתק שכתבה בפליאה. אני רואה אותה מפנימה את המילים שלי והחיוך היפה שלה מאיר את החדר.
"אתה מבין מתיאו. אתה השלווה שהייתי צריכה, אתה ממלא לי את הגוף בחמצן. אתה התרת לי את כל הקשרים היו לי בראש. עכשיו הגיע זמני להשקיט את השדים שלך."
"השדים שלי כבר מזמן עזבו. זה היה ביום ההוא שפגשתי בך שוב אחרי שנים של המתנה. הרי הבטחת לי אז שאהיה בסדר."
*
*
"נלה הייתי רוצה שתבואי איתי," מבקש אבא כשכולם עוזבים. "גם אתה מתיאו," הוא אומר לי, "תיסע אחריי."
אנחנו יוצאים לכביש הראשי. אבא נוסע למרכז המסחרי בו חנות הנוחות של בנג'מין, אבל אינו עוצר לידה. הוא ממשיך ועוצר ליד חנות הפרחים. הוא בוחר ארבעה זרי פרחים גדולים.
"אתה חושב שהוא נוסע לצומת להניח אותם?" שואלת אותי בלחש נלה ואוחזת בידי בידיים רועדות.
"אין לי מושג," אני עונה לה ומשלב את אצבעותיי בשלה, "אין לי מושג בייבי גירל." אני משתדל לא להראות לה כמה משפיע המחשבה הזו עליי. אלפי פעמים עברתי בצומת הזו מאז ומעולם לא חשבתי עליה כצומת המוות.
לשמחתי התשובה מתקבלת מייד. אבא שלי פונה משם לכיוון חזרה לביתו. אבל במקום לפנות לתוך השכונה שלנו הוא ממשיך לנסוע.
"בחיי שאין לי מושג," אני ממלמל.
הכביש מתעקל ויש בו תמרור "דרך ללא מוצא."
נלה שקועה בלהסתכל על המים שאנחנו נוסעים לאורכם. ואז אבא עוצר ואני סוף סוף מבין.
אני מחנה מאחוריו ויוצא כדי לפתוח לנלה את הדלת. אני רואה את ההבנה על פניה ואני מבין שהיא זקוקה כעת לתמיכה.
אבא מוביל אותנו בשקט כשזרי הפרחים בידו.
"את רואה ילדה. האמהות שלכם יחד," הוא אומר ומגיש לה את ידיו מלאות הפרחים. היא בוחרת שנים זרים: אחד סגול ואחד לבן.
את הלבן היא מניחה על גבי מצבת שיש אחת ואת הסגול על השניה. אבא מסמן לי להישאר במקומי וגם הוא מתרחק ונעמד לידי.
היא כורעת ליד המצבה המקושטת בפרחים הלבנים ומדברת אליה שטופת דמעות. שעה ארוכה אני מתבונן בה. אני כל כך רוצה לגשת ולחבק אותה אבל יודע שהפעם אני צריך לתת לה להיות לבד. אחר כך היא מלטפת בידה את המצבה השנייה עליה הניחה את הפרחים הסגולים. אני שם לב שהיא נוגעת כל הזמן בתליון הלבבות שעל צווארה ומבין. היא מדברת עם אימא שלי.
אני לא מתאפק וניגש אליה. "הבטחתי לה מתיאו שאתה בסדר ואמרתי לה שאני מתחייבת לשמור עליך לעולם."
אבא מתקרב אלינו מחבק את שנינו בזרועותיו. למרות גילו הוא עדיין גבר חזק. הוא מגיש לי את הזרים הנותרים. אני מניח את הוורדים האדומים על קיברה של אימי, ואת הלבנים על קיברה של דפני. אני מדבר אליה בליבי. "תודה שהבאת את נלה לעולם. לא יודע איך היו חיי בלעדיה," אני אומר.
"אני מוכנה," אומרת נלה ופונה ללכת משם. בזמן שאנחנו עומדים להיכנס לרכב אנחנו רואים את אביה של נלה יוצא מהרכב. זר פרחים בידו. ההליכה שלו שפופה, כאילו כל צעד קשה עליו, אבל להפתעתי ככל שהוא מתקרב לשערי בית הקברות גופו מזדקף.
נלה מסמנת לי לבוא איתה. "חכה אבא," היא קוראת לאביה שמסתובב לאחור מופתע, "אני רוצה לבוא איתך."
כל הדמעות נאגרו בי כל השנים האלה פורצות ממני למראה האישה שאני אוהב בזמן שהיא סולחת לאביה.
ואז היא מסתובבת אליי. "מתיאו אהוב שלי, בוא איתי, אני לא יכולה לעשות את זה בלעדיך."
בר אבידן
מאמינה באהבה©