עד שמצאתי את שאהבה נפשי
אחזתיו ולא ארפנו
עד־שהביאתיו אל־בית אמי
ואל־חדר הורתי:
(שיר השירים פרק ג פסוק ד)
*
איב
יום חמישי
אני מביטה סביבי, בודקת שוב שלא שכחתי כלום. אני נועלת את מזוודות המתכת ומפעילה את הקוד הסודי שבחרתי הבוקר עבור כל אחת מהן. אני בודקת את המחשב שלי והטלפון הנייד שמחוברים כל אחד למטען שלו. בדיוק בזמן מופיעה ההודעה הוטען 100%. אני מחייכת לעצמי. תמיד הייתי טובה בארגון הזמן.
"נו מה כבר אפשר לצפות מראש של מהנדסת," נוהג אבי לומר לי במבטא האנגלי הכבד שלו.
"הגנטיקה עובדת," אני עונה לו, שכן גם הוא וגם אימי מהנדסי תוכנה. אני מניחה שיותר מהגנטיקה זה משהו שינקתי עוד מילדותי.
"ההסעה בדרך," אומר לי מר ברזילי המנכ"ל שלי, "איתך אני לא צריך לבדוק אם הכל מוכן. איזה אידיוט אני," הוא אומר וטופח על מצחו וכבר ברור לי שהוא שכח משהו.
הוא חוזר לחדרו ועובר שוב ליד שלי. "נו באמת, איך אפשר לטוס ללא כרטיסי טיסה?"
אני מביאה את המזוודות ללובי ומוסרת אותן לנהג. "נשארה לי רק המזוודה שלי," אני אומרת לו ועולה שוב כדי לקחת אותה.
"חכי איב," אומרת לי יפעת שרצה אחריי, "אני רוצה לומר לך משהו."
"את רוצה לבקש שאביא לך משהו מGalerie la Fayette ? את לא צריכה לבקש. אני יודעת," אני אומרת לה וצוחקת.
"לא את לא מבינה," היא אומרת לי, "יום שלישי הקרוב זה ט"ו באב."
"אז את רוצה שאביא גם משהו לחבר שלך? תשלחי לי מה את רוצה ואשתדל," אני עונה לה.
"לא. את זוכרת שיש מסיבה של המשרד?" היא שואלת.
"אני לא בטוחה שאגיע. אני מתכננת להיות קצת עם סבתא שלי בפריז," אני עונה.
"אני לא רוצה שתשמעי את זה ממישהו אחר. אתם הרי נוסעים במטוס מנהלים של החברה ויש סיכוי שידברו על זה," היא אומרת. אני רואה שהיא מחפשת את המילים.
"דברי," אני אומרת לה, "אין לי זמן מחכים לי."
"אביעד מתכנן להציע נישואין לחברה שלו. רציתי שתדעי."
"אני מאחלת לה שהוא לא יציע לה ואחר כך יאמר שבעצם הוא עוד צעיר מידי להתחתן כמו שעשה לי," אני עונה לה בחיוך.
איש לא יראה מה זה עושה לי כשאני שומעת את המילים האלה. אפילו לא חמישה חודשים מאז שנפרדנו ופתאום הוא מוכן להתחתן? וזה לא שאני לחצתי עליו להתמסד, זה הוא שכל כך רצה ופיזר לכל עבר שפע של מילים חסרות כיסוי.
"תודה שסיפרת לי. כפי שאמרתי לך אני מתכוננת לראות את סבתי. מר ברזילי הציע לי לקחת כמה ימי חופש. אולי כי ידע שהבן שלו מתכונן להציע נישואים למיטל. בכל מקרה זה כבר לא נוגע לי."
"מר ברזילי. הוא לא סובל את מיטל," היא אומרת לי.
"יפעת אני יודעת שאת חברה שלי, אבל חייו הפרטיים של אביעד הם לא עניינו של אף אחד. גם לא שלך או שלי. ועכשיו בואי תלווי אותי למטה."
*
כיוון שאנחנו נוסעים לאולם התערוכה ישר משדה התעופה בחרתי לי הבוקר את בגדיי בהתאם. אני כל כך שמחה על הבחירה הזו כיוון שאני לבושה בשמלה שחורה צמודה, ונועלת נעלי עקב, מה שאני לא נוהגת לעשות בשעה שאני הולכת יום יום לעבודה.
ארבעה חודשים ויותר עברו מאז שהציע לי אביעד נישואים וחזר בו. חודשים בהם השקעתי שוב רק בעצמי ואת התוצאות אני רואה היום. אני שוב חזקה ואין לי כל בעיה להתנהל מולו. שום דבר שהוא עושה לא יכול לרגש אותי יותר כמו פעם.
אני רואה את אביעד מגניב לעברי מבטים. אין ספק שאיך שאני נראית מחסיר ממנו פעימה. ארבע שנים ביחד גרמו לי ללמוד כל תנועה קטנה בשפת הגוף שלו. אני חושבת לעצמי בסיפוק שלמרות שהידיעה היממה אותי ברגע ששמעתי אותה, הזיכרון של מה שהיה שם השקיט בי את כל הסערות. אני עומדת לידו ואין בי שום רגש.
אני כל כך מודה ליפעת שהכינה אותי לחדשות. חשבתי שנשים הן רכלניות. גברים מסתבר, לא פחות.
מיד כאשר אנחנו עולים לאוויר וחגורות הבטיחות נפתחות, מתחילים גם הדיבורים על מסיבת ט"ו באב ובעיקר על הצעת הנישואין המדוברת.
"נו ספר מה תכננת לה?"
אביעד מגמגם. הוא רואה שאני שקועה במשהו במחשב ועדיין לא בטוח אם אני מקשיבה. אני לא אתפלא אם הוא מסמן להם לשתוק.
"אין לכם סבלנות?" הוא פולט לבסוף בקול רפה.
אני כבר לא מקשיבה. אני עסוקה בשיטוט בחנויות האונליין. בתור אחת שנולדה בצרפת אני מכירה את פריז היטב ויודעת בדיוק באיזה חנויות יש את מה שאני אוהבת. אני מודה שלמרות שאני כבר עשר שנים בארץ, עדיין נפשי כרוכה במוצרי האופנה מפריז.
אני שולחת פריטים לרשימת המשאלות שלי. הרשימה תופחת ואני יודעת שאאלץ בלב כבד לקצץ ממנה, למרות שעם משכורת כמו שלי אני יכולה לקנות הכל.
וכמובן שאינני שוכחת את מוצרי הטיפוח האהובים עליי, על אימא שלי ואחותי. "אל תשכחי לבקר בחנות של אסתי". סוד ידוע הוא שהצרפתיות אוהבות את הלוק הטבעי ורובן קונות את מוצריהן דווקא בבתי מרקחת שכונתיים.
אני נזכרת שאביעד נהג לומר לה שאינו יודע איך זה שאני כמעט שלא מתאפרת ונראית תמיד נפלא. כעת הוא עומד לשאת לאישה את מיטל שמתאפרת בצורה כל כך מוגזמת וחסרת חן שהיא נראית כמו לוחם שמורח על עצמו צבעי קרב לפני צאתו למלחמה.
אני חושבת על איך שהגורל צוחק עליי כעת, שדווקא בימים אלה אני צריכה לבלות איתו שעות בלתי נגמרות יחד. אמנם הוזמן לי חדר ב"גארד פאורס הוטל," שהוא ללא ספק אחד ממלונות הבוטיק היפים בלב פריז, אבל אני מחליטה לישון בדירתה של בת דודתי קריסטין. אני מודה על כך שמטוס המנהלים מצויד ברשת .wi-fi.
אני שולחת לה הודעה.
איב: בדרך לפריז. שנפגש?
תשובתה מגיעה מייד ולא מפתיעה.
קריסטין: שנפגש?? את ישנה אצלי.
איב: אני בדרך לתערוכה. נהיה בקשר.
קריסטין: איזה כייף! לא יכולה לחכות! ❤️❤️❤️
אני מחייכת לעצמי. אני מביטה מסביבי וקולטת את מבטו של אביעד.
"איזו כייף לו שהוא זוכה לחיוך שלך," הוא אומר לי.
אני מרימה את הגבות בשאלה. בא לי לשאול אותו האם הוא רציני, שכן אני יודעת על מה שעתיד לקרות עוד כמה ימים אבל אני מושכת בכתפיי ועם החיוך שעדיין לא מש מפניי אני שבה למחשב.
אני ממהרת לסגור את הצ'אט ושוקעת שוב בעבודה. אנחנו בדרך לתערוכה על מנת להציג את המוצרים החדשים של חברת "פריחת הנגב."
אני עוברת שוב על המצגת של החברה המספרת על החזון של מנכ"ל החברה מר ברזילי, אביו של אביעד, שהסיפור על החקלאות שפרחה בלב מדבר הנגב בימי הנבטים הילך עליו קסם וגרם לו להקים חברה עם אביזרים ממוחשבים לחקלאות.
אני נכנסת שוב לבדוק פעם אחרונה את המערכת, מכבה את המחשב ומכניסה אותו לתיק.
"להביא לך משהו?" שואלת הדיילת.
"תודה, אני בסדר," אני אומרת לה ועוצמת את עיניי.
"אני מציע שתאכלי משהו," אומר לי אביעד, "כשננחת ניסע ישר לתערוכה ומי יודע מתי נוכל לקחת הפסקה ולאכול."
"זו לא התערוכה הראשונה שלי," אני אומרת לו באדישות ונותנת לו להבין שאין לי חשק לדבר איתו.
אני נרדמת ומתעוררת לקראת הנחיתה. אני ניגשת לשירותים מתרעננת ויוצאת עם חיוך על פניי. "פריז Ma Cherie, כמה התגעגעתי," אני אומרת כבדרך אגב, מזכירה לכל שצרפתית היא שפת האם שלי. אביעד ניסה ללמוד את השפה אבל לא הצליח.
הוא מצטנף זועף על כסאו. "כדאי שתישבי," הוא אומר לי, "אנחנו נוחתים."
"אני יודעת," אני עונה לו בעליזות, "אני כבר יכולה להריח את הריח של פריז מפה."
*
בניגוד למה שאמר אביעד, שולחנות עמוסים בכיבוד מקבלים את פנינו בבכניסה לתערוכה. אני לא מתאפקת. הריח של הקרואסונים מטריפים את חושיי.
"זה קרואסון חמאה וזה.." מתחילה לומר לי הדיילת באנגלית עם מבטא צרפתי כבד.
"אני יכולה לומר לך כל אחד מהם בעיניים עצומות," אני עונה לה בצרפתית המושלמת שלי.
"איזה כייף שאת דוברת צרפתית," היא עונה לי ונאנחת אנחת רווחה, "השיניים שלי כבר שבורות מהאנגלית." בלי לשאול היא מוציאה קרואסון שקדים ועוטפת לי אותו. "קחי לך עוד אחד," היא אומרת ומוסיפה אחד עם שוקולד בתוכו.
"merci," אני עונה לה וממהרת לנגוס בו. "מממ… התגעגעתי לטעם הזה. אין מקום בעולם שיכול להכין קרואסון בטעם כזה מדויק."
היא מגישה לי גם כוס קפה ואני ממתינה בצד לחברי המשלחת שלי שעדיין מתלבטים מה לקחת. הם מתקשים לעמוד מול השפע הזה. אני שוב מבחינה באביעד שמסתכל עליי בשעה שאני מפטפטת עם הדיילת.
פתאום הוא ניזכר בקיומי. הזיכרונות מתחילים להציף אותי.
**
ארבע וחצי חודשים לפני
"תקשיבי מותק, (איך אני שונאת שהוא קורא לי מותק!) אנחנו כבר ארבע שנים יחד, את לא חושבת הגיע הזמן שנתחתן?" אומר לי אביעד רגע אחרי שאנחנו נרגעים ממעשה האהבה.
אני מביטה בו, לא מאמינה. האם הוא רציני? בסך הכל הכרנו בימים האחרונים התיכון כשהיינו ממש לפני צבא, מה שהופך את ארבע השנים להרבה פחות בעצם. רק לפני פחות משנה התחלנו להיפגש בצורה רצופה יותר. אפילו לא דיברנו עדיין על מגורים משותפים.
"בבקשה אל תאמר את זה סתם," אני אומרת לו, "אל תיקח ממני את הצעת הנישואים הראשונה שלי."
"מה זאת אומרת? הרי הצעתי לך הרגע," הוא אומר לי, "אני מבטיח לקנות לך גם טבעת."
*
"לרגע חשבתי שאת צרפתייה," אומר לי גבר יפה תואר שנעמד לידי ומדבר בעברית במבטא צרפתי כבד ומחזיר אותי באחת למציאות.
"למה? אני עונה לו באנגלית, "כי אמרתי merci?" אני בוחרת לענות לו באנגלית כדי להסתיר את המבטא הצרפתי הקל שלי בעברית. איך שהוא באנגלית הוא נעלם.
"מה פתאום. בגלל הבחירה שלך בקרואסונים המושלמים," הוא אומר בחיוך.
אביעד שמבחין בשיחה שלי עם הגבר הזר ממהר להגיע. "אין זמן כעת לשיחות חולין. אנחנו צריכים ללכת."
"להתראות," הוא אומר לי בעברית, " au revoir….."
אני ניגשת עם כולם לדוכן שלנו ומתחילה מיד בארגון הציוד. אני מניחה כל דבר בתוך ארונות התצוגה השקופים, מפעילה את המחשב ומעלה את המצגות על גבי המסכים שהותקנו סביב הביתן שלנו.
מילי שאיתנו במשלחת צמודה אליי כל הזמן. "אביעד לא מוריד את העיניים ממך," היא לוחשת לי.
"אולי הוא מחפש הרפתקה לפניי שהוא מתמסד," אני לוחשת לה חזרה וצוחקת, "אם הוא בונה עליי אז הוא טועה."
"אז את יודעת," היא אומרת לי.
"יש לי חברות טובות שדאגו שאדע. אני יכולה להרגיע אותך. אמנם הייתי מופתעת לרגע, אבל לומר לך שזה מפריע לי, זה ממש לא."
*
ברגע שנפתחים שערי התערוכה אנחנו מוצפים במבקרים. מסתבר שישנם הרבה אנשים שמתעניינים במוצרים האלה. אני מוצאת את עצמי מדברת ללא הפסקה.
"מסתבר שאת כן דוברת צרפתית שוטפת," לוחש מאוחרי הגבר שפגשתי ליד המזנון.
"יש משהו שאני יכולה לספר לך עליו?" אני שואלת בפנים רציניות.
"את כזו מתוקה בשעה שאת מדברת ברצינות כזו," הוא אומר לי, "אולי נתחיל מזה שאשמח לקבל את הטלפון האישי שלך."
"זה לא משהו שאנחנו מחלקים בתערוכה," אני עונה לו באותה רצינות.
כמה לא מפתיע שאביעד שוב לידי. "במה אני יכול לעזור לך?"
"אני חושב שאם הבאתם את העלמה הצעירה הזו לכאן," הוא אומר לו בעברית עם המבטא הצרפתי, "זה אומר שאתם מעריכים שהיא יכולה לשווק אתכם טוב."
אביעד בולע את כעסו בשעה שהזר ממשיך לדבר איתי בצרפתית.
*
אלן
אני מגיש לה את כרטיס הביקור של החברה המשפחתית שאותה אני מייצג. אני רואה שהגבר הזה שחג סביבה כל הזמן מאוכזב מזה שאני באמת כאן בשביל לבדוק את המוצרים שלהם ואין לו סיבה להפריע לשיחה שלנו.
"את שייכת לו?" אני לא מתאפק ושואל.
"הוא הבן של הבוס שלי. היינו במערכת יחסים אבל כבר לא. הוא עומד להינשא לאחרת," היא עונה לי.
"אני מצטער לשמוע," אני אומר, אבל מחפש לראות בעיניה מה היא באמת מרגישה.
"אני ממש לא," היא עונה לי. כיוון שהיא מרשה לעצמה לדבר איתי בחופשיות אני מניח שאיש מחברי המשלחת לא שולט בצרפתית, "אני רק מברכת על כך שנפרדתי ממנו."
"אני מבקש שתדברו באנגלית," מסנן לעברה אביעד, "זה לא ראוי להסתודד ככה."
"יש כאן עוד מי שמדבר בשפתנו?" אני שואל אותה.
"רק אני," היא עונה.
"אני לא חייב לדבר איתה," אני עונה לו באנגלית המושלמת שלי, שכן אבי יליד אנגליה, "אם יש מישהו אחר שדובר צרפתית אשמח לדבר איתו. אתה מבין, כשמדובר בשפה מקצועית אני מתקשה לדבר בשפה אחרת פרט לשפת אימי."
הוא לא אוהב את הדברים שלי, אבל מבין שאין לו ברירה אלא לאפשר לי לדבר איתה. אני מרגיש כאילו אני אריה בג'ונגל שנלחם באריה על ליבה של הלביאה היפה. והלביאה הזו היא בהחלט יפיפיה בעיניי."אני מחפש ציוד לכרמים המשפחתיים, משהו ממוחשב שיקל עלינו את העבודה. מה יש לך להציע לנו?"
היא מוציאה את הקטלוג ומתחילה להראות לי. ה"אריה " האחר בוחן אותנו כל הזמן אבל היא כבר לא מתייחסת אליו. "תראי אותו במקום להתרכז במכירות הוא מתרכז בך כל הזמן," אני אומר לה.
"זה מטריד אותך?" היא שואלת.
"לא כשאני זוכה לכל תשומת הלב של הלביאה היפה ביבשת," אני עונה לה.
היא מתחילה לרשום לפני מוצרים. אני מסתכל מהופנט בכתב היפה שלה שנכתב בצרפתית. "תתרכז," היא אומרת לי, "אל תראה לו שהוא צודק ואתה מחפש רק את חברתי."
"כל עוד זה ברור שגם את זה אני מחפש אני מבטיח לך להתרכז, למרות שהיופי שלך מקשה עליי," אני עונה לה.
"כמה התגעגעתי לחיזור הצרפתי," היא אומרת לי.
"אני יהודי," אני אומר לה. מה גורם לי לומר לה את זה? אולי כי אני רוצה לומר לה שאני מבין על מה היא מדברת.
"כשעליתי לארץ," היא מספרת, "היה קשה לי להתרגל להבדל התרבויות. אני מבינה שביקרת בארץ ואתה יודע על מה אני מדברת."
"הבנת," אני עונה לה.
אנחנו מדברים שעה ארוכה ואני מגיע לידי החלטה. להפתעתו של הבן של בעל הבית אני ניגש אליו. "אלה הפריטים שאני חושב שיתאימו לנו. היא עשתה עבודה מעולה. אני אביא את זה לחברה שלנו ואחזור אלייך בהקדם כדי שתתן לי הצעת מחיר," אני אומר לו.
"merci," אני אומר לה. אני מחייך, עכשיו כשיש לי את מספר הטלפון שלה רשום על הצד האחורי של הצעת המחיר.
אני משאיר לו את כרטיס הביקור שלי. “אני מזמין את כולכם לדוכן שלנו לטעימות של גבינות ויין," אני אומר. דבריי מכוונים בעיקר אליו שכן איתה כבר קבעתי שאבוא איתה לקריסטין בת דודתה לארוחה לילית.
היא משאירה לי גם את מספר הטלפון של קריסטין כאשר אני שואל אותה מה היא רוצה שאביא. "אני מניחה שהיא תשמח לטעום את אחד היינות שלך," היא אומרת לי.
"מתי תביני שזו את שאני רוצה שתשמח לטעום ממנו," אני עונה לה.
*
איב
המשך היום הוא רגוע. אביעד נרגע אחרי שהבין שאלן באמת לקוח. אין לי כוונה שידע יותר מזה. אחרי שאלן עוזב אני ניגשת לאביעד כאשר הוא נמצא רגע לבד. "אם אתה חושב שנוכחותי לא משרתת את החברה רק תאמר לי. יש לי מספיק מה לעשות בפריז," אני אומרת לו.
"לא רציתי שאלן יציק לך," הוא אומר.
"אני יכולה לדאוג לעצמי. אני לא באחריותו של אף אחד פרט לעצמי," אני אומרת לו ופונה ממנו.
אני מכירה אותו כל כך טוב ויודעת שהמבט שלו מראה לי שהוא לא היה רוצה שהשיחה הזו תגמר, אבל אני מתעלמת ופונה בחיוך ללקוח הבא.
"את לא נחה לרגע," אומר לי אביעד אחרי זמן מה, "את באה לטעימות של יין וגבינות? בטח יש גבינות שאת אוהבת, צרפתיות כאלה."
"לא בא לי," אני עונה לו.
מילי נשארת איתי. "סוף סוף אנחנו לבד," היא אומרת לי, "אני ממש לא מבינה את אביעד. כל גבר שמתקרב אלייך הוא ישר נדרך, ביחוד הגבר המעלף ההוא. אהבתי שהוא שאל אם יש עוד מישהו שיודע צרפתית. זה גם די ברור לי שהוא ידע שאין."
"הלקוח הזה," בכוונה אינני נוקטת בשמו, "היה מספיק חכם כדי להראות לו שהוא באמת לקוח רציני, ולא סתם כרכר סביבי כמו אריה מיוחם אחרי לביאה מתוקה."
"הוא בהחלט יודע את העבודה. ואת, אי אפשר היה לראות עלייך מה את מרגישה כשאת מחוזרת ככה," היא מנסה להוציא ממני מידע.
"מה יש להבין. אנחנו חולקים אותה תרבות ואני מרגישה פה בבית, למרות שאני די מעורה כבר בחיים בארץ," אני עונה לה.
"נכון. אני תמיד שוכחת את זה. כמעט שאין לך מבטא כשאת מדברת, רק כשאת מתלהבת ממשהו," היא אומרת לי.
דווקא המילים האלה גורמות לי לשקוע בהרהורים. אולי זו הסיבה שלא רציתי לדבר עם אלן בעברית. המפגש הראשוני איתו בהחלט השפיע עליי. אני מתאפקת ולא מתקשרת לקריסטין לראות מה קבע איתה.
"אני חושב שאנחנו יכולים לסגור," אומר מר ברזילי, "אני מציע איב שתיסעי עם מילי למלון. אנחנו נטפל בציוד, קחי רק את המזוודה האישית שלך."
אנחנו עושות כדבריו ויוצאות למונית שמחכה לנו.
"איפה את?" שולח לי אלן הודעה לנייד.
"בדרך למלון גארד פאורס הוטל," אני עונה.
"את רצינית?" הוא שואל.
"כן. זה לא אומר שאני נשארת פה…." אני עונה.
"מעולה. אני בא לאסוף אותך." הוא עונה.
אני נכנסות ללובי. "אל תחכי לי," אני אומרת למילי והולכת לקבלה.
אני רוצה לבטל את ההזמנה לחדר שלי.
*
אני ממהרת לצאת. אני שמחה שהמלון נמצא לא רחוק מהתערוכה שכן
תוך זמן קצר נעצרת לידי מכונית. אלן יוצא ממנה, לוקח ממני את המזוודה והתיק.
"סוף סוף אנחנו לבד בלי פיקוח," הוא אומר בשעה שאנחנו מתיישבים במכונית.
הוא רוכן לעברי ונותן לי נשיקה מרפרפת על שפתיי. "את טעימה, ממש טעימה לי," הוא אומר כאילו אנחנו מכירים כבר זמן רב.
"עכשיו ספרי לי למה האריה הזה לא עוזב אותך," הוא אומר לי.
אני פורצת בצחוק. "אריה? הוא נראה לי …יותר כמו.." אני לא מצליחה להשלים את המשפט מרוב שאני צוחקת.
"אף פעם לא פגשתי מישהי כמוך. את גורמת ל.." הוא משתתק.
אני מפסיקה לצחוק.
"לפני ארבע ויותר חודשים הוא הציע לי נישואין והחליט אחר כך שהוא לא בשל לנשואים. בעצם, זו לא הייתה הצעת נישואים. הוא פשוט אמר שהגיע הזמן שנתחתן. הייתי אמורה להיכנס לדיכאון, או לפחות להיות עצובה. אני מודה שאתמול כשספרו לי שהוא מתחתן לרגע הרגשתי נסערת, אבל נזכרתי במה שקרה שם," אני מספרת לו.
"למה אם כן היית נסערת?" הוא שואל.
"הרגשתי לרגע שאולי לא הייתי טובה מספיק. רק כאשר חשבתי על איך שנפרדנו נזכרתי כמה הרגשתי פתאום חופשיה אחרי ארבע שנים של זוגיות לא כל כך רציפה. שנים שהייתי בהכחשה שלא רציתי לקבל את זה שבעצם זה לא זה. אתה מבין אף פעם לא הרגשתי פרפרים בבטן בגללו."
הוא מחייך אליי. "אני הרגשתי אותם בועטים בי. ים של פרפרים, כאשר ראיתי אותך היום. לא ידעתי איך תגיבי, אבל ידעתי שאני חייב לנסות."
"אני שמחה שניסית," אני עונה לה והוא לוקח את ידי מקרב אותה לשפתיו ומנשק אותה.
"אני רוצה שתדעי שאני לא מחפש הרפתקאות. את נוגעת לי בלב באופן שאני לא מכיר. אל תבקשי שאסביר לך." איזה מזל שהגענו לקריסטין, כי באמת אין לי מילים להסביר לה מה שאני מרגיש.
*
"הוא מקסים," אומרת לי בשקט קריסטין בשעה שאנחנו נכנסים לחדר האורחים שהיא הכינה עבורי.
"ככה את מארחת אותי בחדר אורחים?" אני שואלת, "חשבתי שנישן יחד."
"ואני חשבתי שאולי תרצי פרטיות," היא עונה לי.
"קריסטין! את מכירה אותי לא מאתמול. אני לא אחת שנכנס בקלות עם גבר למיטה," אני אומרת לה בכעס.
"הוא התקשר אליי כפי שביקשת. כמה זמן כבר לוקח לדון באיזה יין להביא," היא אומרת.
"נו.. ומזה החלטת שהוא מקסים?" אני שואלת.
"את לא נותנת לי לסיים. דיברתי איתו המון זמן. הוא לגמרי שבוי בקיסמך. הוא דיבר עלייך בצורה כזו שהבנתי שהוא לא מחפש הרפתקאות. אמרתי לו שאת גרה בארץ ואין טעם שיתחיל משהו איתך. את יודעת מה הוא ענה לי? שהוא ימצא את הדרך, כי עכשיו שהוא מצא אותך הוא לא יוותר," היא משתתקת ומשאירה אותי להרהר במילים האלה.
"עכשיו את מבינה למה נתתי לך חדר משלך?" היא אומרת, "כי אם איתי הוא דיבר כל כך הרבה אתם בטח תדברו הרבה הלילה ואני עייפה ורוצה לישון."
*
"עזבנו את צרפת," אני מספרת לו, "לפני עשר שנים. עדיין לא הייתי בגיל ששותים הרבה. לא ידעתי להעריך יין צרפתי משובח. התרגלתי ליין קידוש בשבת. גם גבינות תוצרת צרפת היו לנו בבית, אבל לא באופן קבוע. כבר התרגלתי לגבינה הצהובה הישראלית. אין לך מושג איזו חגיגה של טעמים יש לי כעת בפה. אני מרגישה שחזרתי הביתה. זה משרה עליי הרבה שלווה."
"אני שמח לשמוע שאת אוהבת את הגבינות, כי הן נעשות במשק של המשפחה שלי," אומר לי, "הייתי מאד רוצה לקחת אותך לשם."
"אני מעדיפה שלא," אני עונה לו, "אני עלולה להתאהב במקום ולא ארצה לחזור." אני יודעת שאני מאכזבת אותו, אבל אני מרגישה שאני מתאהבת בו מעל הראש ואני חייבת לעצור את זה. עוד כמה ימים אשוב לתל אביב ואני לא רוצה שליבי יישבר.
"אני חושב שכדאי שאלך. מחר יש לנו יום ארוך בתערוכה," הוא אומר ומעניק לי חיבוק קצר. אני שואפת את הריח שלו לתוכי. כאילו רוצה לשמר אותו אצלי, "תודה על הארוחה הטעימה קריסטין. לילה טוב לכן."
*
אלן
אני מבין את הפחדים שלה, אבל אני יודע שלא אתן לזה להיות הפרק האחרון בינינו.
אני מתהפך כל הלילה במיטה. אני לא מוצא מנוח. רק לפנות בוקר אני נרדם לשעה קלה. אני קם מותש ונכנס להתקלח במים קרים כדי להתעורר. אני עומד מול הראי ומתגלח, אבל המחשבות שלי נודדות הרחק מכאן. אני מרגיש שנפצעתי רק כאשר אני רואה את חולצת הטי הלבנה שלי מוכתמת בדם.
אני יודע שאני חייב להראות לה מי אני.
"אני בא לאסוף אותך, תרדי עוד עשרים דקות." אני שולח לה הודעה.
"עוד מוקדם," היא עונה לי.
"אם היית מריחה את הריח שעולה מהבולונז'רי מתחת לדירה שלי, היית שואלת למה חיכיתי כל כך הרבה זמן," אני כותב לה.
"מה אני אעשה איתך?" היא עונה לי.
"פשוט תיכנעי. את יודעת שנועדנו להיות יחד," אני כותב ומחכה. אני לא בטוח איך היא תקבל את זה. אני חייב לדעת ולכן אני שולח.
היא לא עונה.
"נשארה לך רק רבע שעה. כדאי שתזדרזי. אני יוצא לדרך," אני כותב.
אני מגיע לדירתה של קריסטין אבל היא לא בחוץ. ידעתי שאני לוקח סיכון . אני יוצא מהרכב ומתלבט האם לעלות למעלה או לחכות לה. אני יודע שאני חייב לתת לה להחליט ולא לכפות את עצמי עליה. אני נשען על הרכב ומחכה. אני רואה את הווילון מוסט לרגע בקומה הרביעית, ודמות מציצה למטה. אני נושם עמוק ומחכה.
כמה אני מאושר לראות אותה יוצאת מבעד לדלת. "הקדמת," היא אומרת לי וגורמת לי לחייך.
"הייתי מוכן לעמוד כאן כל הלילה בשבילך," אני אומר לה.
"אתה נראה באמת אחד שלא ישן הרבה," היא אומרת.
"אני מקווה שיישנת טוב בשביל שנינו, או שישבת ודיברת עליי עם קריסטין כל הלילה?" אני שואל.
"קריסטין נרדמה מיד אחרי שסידרנו, ואני שכבתי ערה במיטה וחשבתי מה אני עושה איתך," היא עונה לי.
"ומה המסקנה?" אני שואל בסקרנות.
"האמת שבאמת נרדמתי לפנות בוקר, אבל רק בגלל שהייתה לי מלא עבודה. בהעדרי היו מלא תקלות ואיש לא התחשב ביום הארוך שעברתי," היא אומרת, "אני אסע בבוקר לתערוכה וכנראה אצא משם מוקדם."
"כמה חבל. כי אני אעדר בבוקר ואגיע רק בצהריים," אני אומר לה.
הריחות של המאפים הטריים מורגשים הרבה לפני שאני חונה בפתחו של בית הקפה הקטן.
אנחנו נכנסים לבולונז'רי ואני מביט עליה. היא בולעת בעיניה את המגשים. "אתה לא יודע מה עושה לי הריח הזה. אני נטרפת ממנו. אני רוצה אחד מכל אחד," היא אומרת.
אני מביט בגוף הרזה שלה ותוהה אם היא באמת מסוגלת לאכול כל כך הרבה ובכל זאת ממלא שקית עד אפס מקום.
"את רוצה לעלות אליי לשתות קפה אצלי, או שנשב פה?" אני שואל.
"אני חוששת שאם אעלה איתך ארדם," היא אומרת לי.
אני חושב לעצמי מה אני אמור להבין מזה. "אני משעמם אותה?"
הטלפון שלה מצלצל והיא קוראת את ההודעה. "אני חייבת לחזור למלון. אני לא רוצה שידעו שלא ישנתי שם."
אני מסיע אותה בשתיקה. "לא טעמת מהמאפים," אני אומר לה מאוכזב.
אבל היא כבר לא איתי. המחשבות שלה נודדות הרחק ממני. "האם היא חושבת עליו?"
*
אני משתגע יש לי מבחן חשוב היום נשארו לי רק כמה קורסים לסיים את התואר. כבר דיברתי עם כמה בתי חולים בארץ בקשר לעבודה. הסברתי להם שקשה לי ללמוד בעברית ולכן העדפתי לסיים את הדוקטורט כאן בפריז.
לא רציתי לספר לה כדי לא להשפיע על ההחלטה שלה בקשר אליי. מה שצריך לקרות יקרה. אני מצידי יודע שאלחם עליה.
רגע לפני שהיא יורדת מהרכב היא רוכנת לעברי ומעניקה לי נשיקה על הלחי. "תודיע לי מתי אתה פנוי."
"איב, יש לי היום מבחן מסכם באוניברסיטה. תחשבי עליי," אני קורא אחריה אבל לא בטוח שהיא שמעה אותי.
אני עומד לעזוב כאשר נשמע צלצול של מסרון.
אני פותח אותו ומחייך לעצמי למראה התמונה ששלחה לי.
"מצטער, זה לא מספק אותי. את חסרה בו," אני שולח לה.
מיד נכנס מסרון חדש. הפעם מופיעה בו תמונה שמשאירה אותי המום.
בשעה שנתנה לי נשיקה על הלחי היא צילמה את שנינו. "עכשיו יש לך אותנו, " היא כותבת לי.
"מושלם. מושלמת," אני עונה.
"מושלמים?" היא שואלת.
"je t’aime , אני אוהב אותך," אני כותב לה בלי לחשוב לרגע.
" ❤️ " היא שולחת לי ואני לא מפסיק לחייך לעצמי עד שאני מגיע לאוניברסיטה.
*
איב
אני מלטפת באצבעי את המסך. אני מרגישה את האהבה עולה ממנו וכובשת את ליבי.
אני יושבת בלובי ומחכה לכולם שירדו. אני יודעת שאני חייבת למחוק את החיוך מעל פניי. אין לי כוונה לשתף איש, גם לא את מילי, במה שמתרחש לי בפנים. נדמה לי שאני שקופה וכולם רואים את הפרפרים שרוקדים לי בבטן רק מהמחשבה על אלן.
אני פותחת את המחשב ומשום מקום עולה לי שילוב האותיות:
A & E
אני זוכרת שיום אחד השתעשעתי בשילוב אותיות האותיות של אביעד ושלי. הכנתי אז נייר מכתבים ומזכר שיהיה לנו כשנתחתן. בדיוק כשם שיש להוריי. אני מחייכת שאני מבינה שזה גם שילוב האותיות של אלן ושלי. האם יש בכך סימן?
*
אביעד שוב מחפש כל הזדמנות להיות בסביבתי. הוא מזכיר לי דברים מצחיקים שקרו מהימים שהיינו ביחד וגורם לי לצחוק.
"תקשיבי, הוא מרגיש שיש לך מחזר והוא יודע שהוא יכול להפסיד אותך הפעם לתמיד," אומרת לי מילי כשהוא מתרחק מעט.
"על מה את מדברת?" אני עונה לה, "הוא עומד להציע נישואים לחברה שלו."
"הוא עומד, אבל עדיין לא הציע," היא אומרת לי, "אל תגידי לי שאת לא שמה לב כמה הוא מחזר אחרייך כל הבוקר. אני לא אתפלא אם בסוף יציע לך. ביחוד כשהגבר המדהים הזה מסתכל עליך כפי שמסתכל."
אני מפנה את מבטי לאחור ורואה את אלן מביט בי לרגע והולך.
"איך היה המבחן?" אני שולחת לו מיד הודעה.
"בסדר גמור," הוא עונה קצרות.
האם אני מרגישה את הקור נושב מכיוונו.
לא יכול להיות שהוא השתנה ככה תוך כמה שעות.
"אל תגיד לי שהפכת לחתול," אני כותבת לו.
"אריה יודע מתי הלביאה לא מעוניינת בו,” הוא עונה לי.
"אתה רציני? ומה זה שהיה בינינו הבוקר?" אני שואלת.
"זה היה לפני שראית אותו," הוא עונה לי.
"אני כבר חוזרת," אני אומרת לאביעד.
"תשלח לי את מספר הדוכן שלך. שכחתי לבדוק," אני שולחת לו הודעה ופונה לכיוון שהוא הלך אליו בטרם נעלם מעיניי.
"מה את רוצה?" הוא אומר לי ונעמד מולי.
"אתה יודע יפה מאד מה אני רוצה. אני לא אחת ששולחת לבבות לבחורים סתם," אני עונה לו.
"כן? אז תוכיחי לי," הוא אומר.
"אני במבחן?" אני שואלת, "יש ציון בסוף."
"את לא," הוא אומר.
אני מסתכלת לו לתוך עיניו, הכי עמוק שאני מסוגלת, מרוכזת ולא נושמת.
לבסוף אני עוצמת את עיני, מקיפה את צווארו בזרועותיי ומנשקת אותו. לא סתם נשיקה. נשיקה שרק אישה שאוהבת את הגבר שלה מנשקת אותו כך.
"הבנת?" אני שואלת, "ועכשיו אני חייבת לחזור לעבודה."
*
יום ראשון בלילה
התערוכה נגמרה ואני מחליטה לקבל את הצעתו של מר ברזילי ומודיעה שאני נשארת בפריז. את המתנות שקניתי ליפעת אני מבקשת ממילי שתביא לה.
"את לא תהיי במסיבה של המשרד לרגל ט"ו באב?" שואל אותי באכזבה אביעד.
"לא," אני עונה לו, "מה שמזכיר לי שמגיע לך מזל טוב לרגל אירוסיך הקרובים."
"זו הסיבה שהתנהגת אליי בריחוק כזה? הוא שואל, "את לא מבינה ש…"
אני לא נותנת לו לסיים את המשפט. השיחה הזו מתנהלת ליד כולם וזה ממש לא מתאים לי. "אתה לא מבין שאני כבר מזמן לא שם," אני עונה לו.
"זה בגלל הצרפתי?" הוא שואל.
"לא," אני עונה לו, "זה לגמרי בגללך."
*
ערב ט"ו באב.
הריחות שעולים מהמטבח מזכירים לי את ילדותי וכמה אני אוהבת את העיר הזו. "הכנת את מרק השמפיניון של סבתא," אני אומרת לקריסטין.
"סיפרתי לסבתא שאת אצלי והיא אמרה לי להכין לך אותו. היא אמרה שזה המרק שאת הכי אוהבת," היא אומרת לי.
"אני כל כך מאוהבת בו," אני אומרת לקריסטין בשעה שאנחנו מחכות לאלן, "את חושבת שבאמת אפשר להתאהב בעוצמה כזו תוך כמה ימים?"
"יש דברים שהמציאות היא ההוכחה הטובה ביותר לכך. עובדה שזה מה שאת מרגישה," היא אומרת לי.
"קיבלתי טלפון מיפעת," אני מספרת לקריסטין, "היא הייתה במסיבת ט"ו באב. כולם חיכו לראות את הצעת הנישואים של אביעד אבל הוא אמר למיטל לעיני כולם שהוא נפרד ממנה כי הוא אוהב עדיין אותי."
אני רואה את קריסטין נעה בחוסר נוחות. אני פונה לאחור ורואה את אלן בפתח.
"אז אמרתי לה," אני ממשיכה לספר כאילו לא קרה כלום, "שהלב שלי שייך למישהו אחר."
"את נראית נפלא," אומר לי אלן ומשאיר אותי ללא מילים בשעה שהוא כורע ברך לפני. "הפסקתי לנשום ששמעתי מה שסיפרת," הוא אומר לי.
"ולכן אתה כורע ברך לפניי?" אני שואלת בחיוך.
"לא," הוא עונה.
"יש לי שאלה אלייך. כזו שאשאל אותה אותך פעם אחת בלבד. כזו שאשאל בכלל פעם אחת בלבד."
*
אנחנו יושבים על אדן החלון, כוסות שמפניה בידינו. אני מחייכת למראה הטבעת הנוצצת שעל אצבעי. מולנו קורץ מגדל אייפל שמאיר את האהבה שלנו שתראה בכל העיר.
יום אהבה שמח!
ט"ו באב 2020
בר אבידן
מאמינה באהבה
# etsy.com