אדליין סמית' וולש
הבקיעים בינינו היו גלויים לעיניי כל. היה לי ברור שהכותרות יזעקו דקה אחרי שמילות הפרידה תאמרנה ביננו. היה לי גם ברור שזה יבוא מצידו.
*
"זה לא עובד בינינו," אומר לי קונור בשעה שהשעון על הקיר מראה שהשעה שתיים אחר חצות. איך אני יודעת? כי אני כל כך המומה מכך שבאמצע הלילה הוא אומר לי את המילים, שבאופן אוטומטי אני בודקת את השעה.
"וואו, איזה תזמון מדויק. עמדת פה מול השעון וחיכית לשעה הנכונה?" אני שואלת אותו , "כיוון שאני צריכה להתעורר עוד שעתיים ולנסוע לאולפן חדשות, אני אחליף בגדים ואסע כעת לאולפן. את השיחה הזו נדחה למועד שיתאים לשנינו. צר לי שלא טרחת להשמיע את המילים האלה לפני שיצאנו למסיבה. לא הבנתי מדוע אתה מתעקש להישאר עוד ועוד. חבל שלא התחשבת בי."
"אנחנו צריכים לדבר," הוא אומר לי.
"אתה בחרת בכך שאין יותר אנחנו," אני עונה לו ואני מכניסה למזוודה שלי בגדים, נעליים ואת מוצרי הטיפוח שלי, "אז תמנע ממני כעת את הדרמה. אני צריכה להופיע רעננה ומחויכת במהדורת הבוקר."
אני יורדת במדרגות, מעיפה מבט מהיר מסביבי ויוצאת מהבית.
אז ככה זה מרגיש שהבית שהיה שלך עד לפני פחות משעה, כבר לא.
הרחובות שוממים. למרות זאת אני נוסעת לאט ומריצה את המילים שלו בראשי : "זה לא עובד בינינו." זה לא מילים שאומרים לחברה לא לאשתך? ומה לעזאזל מביא אותו לומר את המילים האלה כעת?
אני חושבת על כל החלומות שלו שהגשמנו יחד. הבית המפואר בבוורלי הילס, חברת ההפקות המשותפת.
'איך מפרקים חברת הפקות? עכשיו אני אמורה לבקש דוח של ההכנסות שלי בחמש השנים האחרונות?' אני מודעת לכך שהמחשבות שלי לא הגיוניות ולא בזה אני צריכה להתרכז כעת כשנשואיי התפרקו.
אני חייבת לדבר עם מישהו. אני מרגישה שאני משתגעת. למה הוא היה חייב לעשות את זה דווקא באמצע הלילה? השעון במערכת של הרכב מראה שהשעה שתים ארבעים וחמש. 'זה הכל?' אני מדברת אל עצמי. לזמן יש בהחלט נטייה לזחול כמו צב לפעמים.
לפעמים הגורל מחליט בשבילך מה לעשות. אחרת איך אפשר להסביר את העובדה שאני עוברת ליד הרחוב של הוריי?
אני נושמת עמוק ולוחצת על חיוג מהיר מאמי.
"סוויטי, איכשהו ידעתי שתתקשרי," אומרת לי מייד אימא.
"אני נכנסת אליך הביתה," אני מודיעה לה ולוחצת על השלט כדי לפתוח את שערי האחוזה המפוארת של הוריי.
אני רואה את האור במדרגות נדלק ומיד אחריו את האור במטבח.
כאשר אני נכנסת לבית הוריי מהדלת של המוסך, הקומקום כבר ברתיחה, ושתי כוסות זכוכית עומדות וממתינות עם עלים לחליטה בתוכן.
"מה גרם לך לומר מה שאמרת מאמי?" אני שואלת אותה. אני מעדיפה לשמוע לפני שאני מספרת לה מה קרה.
"כל המסיבה לחששו עליך ועל בראדלי," היא אומרת, "נראה לי שכולם יודעים על הרומן החשאי שלך."
"מאמי! בבקשה תאמרי לי שאת לא מאמינה לזה. אני נאמנה לקונור ובחיים לא ניהלתי רומן מאחוריי גבו. נכון שלפני שהכרנו הייתי שובבה לא קטנה, אבל הימים האלה חלפו כאשר התאהבתי בקונור," אני עונה לה.
"אני מספרת לך מה שאומרים מאחורי גבך," היא עונה לי.
"וכמה זמן את כבר יודעת שמרכלים עליי?" אני שואלת כאילו שידה בכך.
"נו באמת סוויטי, את באמת חושבת שהייתי מסתירה ממך דבר כזה לו ידעתי?" היא אומרת, "אני רק יכולה לומר לך שבראדלי לא הכחיש זאת."
"ברור שלא, למה שיכחיש?" אני עונה לה, "אני מגישה בכירה ודווקא יעשה לו טוב קשר רומנטי איתי. אני עוד אראה לו."
"ומה אמר על כך קונור?" שואלת אימא.
"קונור זרק אותי. אמר לי שזה לא עובד בינינו," אני עונה לה.
"תביני שהוא פגוע ממה שהוא חושב שהיא הבגידה שלך," אומרת אימא.
"כנראה שהגבריות שלו נפגעה ולא הלב," אני עונה בכעס, "כיוון שלרגע לא שאל אותי אם זה אמת. פשוט קיבל את זה כפי שזה. מה שמדהים הוא שקונור גדל בדיוק כמוני בבוורלי ומכיר איך השמועות נפוצות פה על אנשים."
"אז מה את מתכוונת לעשות?" שואלת אימא.
אני מתלבטת אם לספר לאימא אבל מחליטה שלא. אני יודעת שהיא אוהבת את קונור כאילו היה בנה ואם תדע תרוץ לספר לו. אני לא רוצה שיחזור אליי מהסיבה הלא נכונה.
"אני בהחלט מרגישה שמגיעה לי התנצלות ממנו," אני אומרת, "ואם לא אז כנראה זה סימן שאנחנו צריכים להיפרד."
"אני מרגישה שאת כועסת. אולי כדי שתישני על זה קצת," אומרת אימא.
"את יודעת שאני צריכה להגיע לחדר החדשות בקרוב. אם ארדם לא אוכל לקום בזמן. את מכירה אותי," אני עונה לה.
"אם כך אכין לך גם משהו לאכול," אומרת אימא בשעה שהיא מוזגת את המים הרתוחים לכוס ונותנת להם לספוג את הטעמים של החליטה.
"את מאמינה לי, נכון מאמי?" אני אומרת והדמעות זולגות מעיניי.
"כן, סוויטי," היא אומרת לי ואני רוצה להאמין לה.
"איזה דפוק בראדלי. אני מקווה שהוא מבין שהוא קנה לו אויבת למרות שאני לא כזו," אני אומרת.
*
כאשר אני מגיעה לחדר החדשות ממהרת אלי מרלין מחדר המערכת. "אני לא יודעת איך לומר לך את זאת אדל, אבל הם יצפו ממך לתגובה. תתכונני," היא אומרת לי במבט מתנצל.
"תגובה למה?" אני שואלת אותה ומעמידה פנים שאין לי מושג על מה היא מדברת.
"על העובדה שבעלך זר… נפרד ממך בגלל הרומן שלך עם בראדלי," היא עונה.
"על איזה רומן בדיוק את מדברת?? ממתי יש לי רומן מחוץ לנשואיי ועוד עם עמית לעבודה?" אני שואלת.
"בעלך נתן כבר הצהרה לעיתונות," היא אומרת.
"אומרים שהאישה אחרונה לדעת. במקרה הזה אני אחרונה לדעת שניהלתי עם מישהו רומן," אני עונה לה.
כמו בכל בוקר בראדלי יושב ליד שולחן המגישים וכולו זחוח.
"אל תפתח את המיקרופון לפני השידור," אני אומרת לקים טכנאי הקול לפני שאני הולכת להתאפר.
"אני לא מבין," הוא עונה לי.
"אתה מבין יפה. אני רוצה שאת המילים ביני לבין עמיתי הנכבד בראדלי לפני כניסת המהדורה לא ישמע איש."
אני נכנסת לחדר האיפור ומתיישבת בכיסא הקבוע שלי. שרון המאפרת הקבועה שלי ניגשת אליי בחשש. "למקרה שתהית אין לי מאהב ובטח לא בראדלי. ועכשיו תעלימי לי את כל סימני חוסר שינה ותעשי אותי זוהרת כפי שרק את יודעת," אני אומרת לה.
"אני רוצה שתדעי אדל,שלא האמנתי לאף מילה," אומרת שרון.
"אז עכשיו אני רוצה לשמוע סוף סוף מה אומרים עליי," אני אומרת לה.
אם יש מישהי שיכולה לחזור מילה במילה על כל מה שנאמר על מישהו כאן בחדר החדשות זו שרון. היא לא מאכזבת אותי ומספרת לי בפרוטרוט כל מילה שמישהו אמר עליי. בכל זאת אני לא סומכת על כך שתסכים לספר זאת שוב ודואגת שהשיחה תהיה מוקלטת בנייד שלי.
אני שולחת את ההקלטה לעצמי. מי יודע אולי יום אחד אזדקק לה.
חצי שעה לתחילת המהדורה. בראדלי מופיע בחדר האיפור.
"אז מה מותק, כולם יודעים עלינו?" אני אומרת לו בחיוך.
הוא מביט בי נבוך מעט. "מה שמעניין אותי אם סיפרת את כל הפרטים הפיקנטיים, אתה יודע על הסקס הגרוע שלנו?"
"תקשיבי אני מבין מה המשחק שלך," הוא אומר לי, "ואני לא אגרר לזה."
"למה? בדיוק כשאני מתחילה להנות. כי רק הבוקר שמעתי שיש בינינו רומן אז תן לי להנות מזה," אני אומרת לו במתיקות.
"אל תאשימי אותי בזה שבעלך זרק אותך," הוא אומר לי בטון מזלזל.
"אני אהיה הכנה איתך. עדיין לא שמעתי את ההצהרה של בעלי. כלומר ראוי שאומר בעלי לשעבר, לכן אינני יכולה לצטט את המילים במדויק אבל בהחלט נאמר בה שהוא זרק אותי כדבריך, בגלל הרומן בינינו. עכשיו בוא נחשוב. מי יכול היה להפיץ רכילות שקרית כזו במסיבה, ומה הרווח שיכול היה להפיק מכך. אני למשל עומדת לקבל קידום גדול, כך שלא הייתי מסתכנת ברומן עם מישהו ועוד איתך. אם כך מי זה יכול להיות?"
"את חושבת שאת מצחיקה? כי עדיין המינוי לא בכיסך," הוא מסנן לעברי.
"לעומת זאת הנישואין שלי מפורקים לעיני כל העולם ולמה? בגלל שמישהו החליט להפיץ שמועות שקריות. כי לידיעתך רק לאחרונה דיברנו בעלי ואני להגדיל את המשפחה, ופתאום זה. אני מאחלת לך בהצלחה. אני אפתח את המהדורה עם הודעה שאני מתפטרת."
"את לא יכולה לעשות לי את זה," מזדעק בראדלי.
"היית צריך לחשוב על זה בשעה שהפצת שמועות עלייך ועליי," אני עונה לו.
גם את השיחה המוקלטת הזו בינינו אני שולחת לעצמי.
*
"ג'רי אני זקוקה לך," אני אומרת לאחותי הגדולה ג'רלדין.
"שמעתי את הדרמה שחוללת," היא אומרת לי, "שלחתי לך הודעות אבל לא ענית."
"שכחתי להפעיל את הטלפון כשיצאתי מהאולפן," אני עונה לה, "אני בדרך אלייך. בינתיים תחשבי איפה אני יכולה להיות הרחק מעיני כולם."
"אני יודעת שמאמי מעורבת, אולי תיסעי אל ההורים?" היא שואלת. למרות שגדלנו יחד יש בה תמימות כשמדובר בנושאים כאלה.
"אני לא צריכה שיטרידו את ההורים. אם הצלמים ידעו שאני שם לא יהיה להם לא יום ולא לילה," אני אומרת.
"לא חשבתי על זה," היא עונה.
אני מתקרבת לביתה של ג'רי ורואה מרחוק שיש כבר מי שמחכה לי שם. אני מחייכת לעצמי בשעה שחושבת כמה יעילים הם כתבי השטח.
"מצטערת ג'רי הבית שלך כבר מותקף," אני אומרת לה.
"תסעי לדודה ג'וזי," היא אומרת לי.
"את גאון אחותי," אני עונה לך ומסתובבת לפני שהצלמים מבחינים בי.
*
קונור וולש
נכון שאדל ואני עובדים בשתי מחלקות שונות. היא עובדת כמגישה חדשות ומראיינת מהטובות ביבשת, ואילו אני מנהל את השידורים של ערוצי הטבע למיניהם, אבל מעמדי לא פחות נחשב משלה. כמות הפרסים שגרפתי על סרטים דוקומנטריים ראויה בהחלט לציון.
מעולם לא הרגשתי נחות לידה והיא מצידה תמיד דאגה שלא ארגיש כך. עד אתמול.
לא פשוט שכשאתה נשוי לאהבת חייך, שכשאתם מדברים על הבאת ילד משותף לעולם לגלות שמתחת לאפך שהיא מנהלת רומן עם עמיתה להגשת החדשות.
הרגשתי פגוע ופעלתי מתוך כעס. מה גרם לי לפרסם את ההודעה על הפרידה לפני שהתעמתי איתה? אולי כי לא רציתי לשמוע ממנה את האמת. כי התחלתי לשנוא אותה כשעדיין אהבתי אותה.
"שמעת שהכלבה התפטרה?" שואל אותי ג'יימי חברי לעבודה בשמחה.
אני מרגיש דקירה בלב. "אל תדבר עליה ככה," אני אומר מיד.
"היי, אל תתחיל לרחם עליה פתאום. אתה שוכח מה היא עשתה לך?" אומר ג'יימי.
"ומאיפה אתה יודע מה היא עשתה לי?" אני שואל.
"אומרים ש…" הוא מתחיל לגמגם.
"מתחיל עכשיו מבזק," הוא אומר לי תפתח ותקשיב בעצמך.
"מגישת החדשות אדליין סמית' וולש הודיעה הבוקר על התפטרותה מחברת החדשות. כאשר נשאלה בקשר להודעתו של קונור וולש מהבוקר ענתה שהיא מכבדת את בקשתו של בעלה להיפרד ממנה."
אני מקשיב למילים שלה ומבין שעשיתי טעות גדולה שמיהרתי לפרסם את זה בציבור. אני מתקשר מיד לבית הוריה, אבל היא לא שם. גם אחותה הגדולה ג'רלדין לא יודעת היכן היא.
אני מודיע בעבודה שלא אגיע היום. אני גורר את עצמי בקושי למקלחת. בודק כל הזמן את הטלפון, אבל היא לא עונה. אני הולך להתרוקן ומבטי נופל על הפח לצידה של האסלה. המקלון עם שני הפסים לא מותיר בליבי ספק. היא בהיריון!
"מעניין מתי חשבת לספר לי שאת בהיריון?" אני צועק לחלל הבית, "את בכלל יודעת ממי?" אני מרגיש כיצד השנאה כלפיה רק מתחזקת. איך בכלל האמנתי שאני אהבת חייה?
אני חסר מנוחה, אני לא יכול להימצא עוד רגע בבית שחלקתי איתה. "בוא נפגש על החוף," אני אומר לג'יימי.
"שכחת שאני עובד?" הוא עונה לי.
"אז תבוא מתי שאתה יכול," אני אומר לו, "אני נוסע למרינה. אני חייב להתרחק מפה."
"נפגש שם," הוא עונה לי. אני מחייך לעצמי במרירות. גם כן חבר. פתאום הוא יכול לעזוב את העבודה באמצע היום. הוא רק שוכח שאני הבוס שלו ויודע בדיוק מה הוא עושה כל שעה משעות עבודתו, ואיך לומר זאת בעדינות, הוא לא סוס עבודה כמוני.
אני עומד לצאת מהבית כמו שאני. לא טורח להתגלח, לבוש חולצה רטובת מזיעת הריצה שלי הבוקר. אבל ההיגיון בכל זאת מזכיר לי שמה שבינינו הוא לא פרידה רגילה של שני אנשים. ככה זה כשאתה כל כך מפורסם. עדת צלמים רודפת אותך כמו דבורים מוצצות דבש.
אני נכנס להתקלח, משווה לעצמי מראה רענן. אחר כך בוחר לי בגדים בקפידה, אלה שיופיעו היום בכל מדורי הרכילות, לא שוכח להקפיד על התסרוקת כדי שאראה במיטבי.
"בוא נלך נסטר," אני קורא לכלב שלנו, הכלב שקניתי לה ליום הולדתה.
אני נכנס לג'יפ שלי, נושם עמוק רגע לפני שאני פותח את השערים המגינים על גן ביתנו. הבית שלי, אני צריך להתרגל לקרוא לו כך. אני מנופף לשלום לצלמים שממתינים לי כשחיוך על פניי. "מזג אויר נפלא היום," אני אומר להם בשעה שאני עובר לידם.
אני רואה אותם מזנקים על האופנועים שלהם, אבל אין להם סיכוי. אני רגיל להתחמק מהם מיום שיש לי רישיון נהיגה, וזה לא מאתמול.
אני מניח שהם יחפשו אותי במשרדי חברת ההפקות ובכל זאת נזהר מאד, ובודק באובססיביות שלא עוקבים אחריי.
כמה לא מפליא אותי שג'יימי ש'היה עסוק בעבודה' מחכה לי ליד הרציף. כיוון שיש לי רישיון שייט אני יכול לצאת תמיד לדרך. אני בודק מה יש במזווה ושמח לראות שאנחנו מצוידים היטב.
"יש לך דד ליין?" אני שואל את ג'יימי.
"אתה הבוס," הוא עונה לי.
"התכוונתי למירנדה. יש שעה מסוימת שבה אתה צריך להיות בבית?" אני שואל.
"נראה לך שאני עושה לה חשבון?" הוא עונה.
בכל יום רגיל הייתי גוער בו שכך לא מדברים על האישה שאיתך, אבל ביום הזה כל הנשים בעיניי מופקרות כך שאני לא מגיב.
אין כמו ים חלק כראי כדי לתת לגוף שלך להירגע. רק שאני מביט לתוכו ויכול לראות אותה שוחה, מרוכזת כולה בתנועות הידיים ולא מבחינה בקיומי. עד לרגע שפתאום היא מפנה אליי עיניים מחייכות: 'אתה כאן!'
איך היא לקחה ממני את האהבה הגדולה שהייתה לי אליה. כמה הערצתי כל דבר שעשתה. למרות שהיא לא האמינה כמה מעריכים אותה, לי זה היה ברור שהיא ראויה לכל מילה. אז מסתבר שגם אני לא הכרתי אותה ואולי הייתה סיבה שלא האמינה שהדברים קורים לה.
נסטר שוכב למרגלותיי. אני מביט בו. "אתה הכרת אותה?" אני שואל אותו והוא מלקק את ידי ומביט בי בעיני הכלב העצובות שלו. אין לי ספק שהוא מתגעגע אליה. הוא אינו רגיל לצאת איתי לבד להפלגה. הוא יותר שלה משלי, למרות שהוא מבלה איתי הרבה זמן יחד.
אני קולט שאני מדבר אליו ומחפש בעיניי את ג'יימי. הוא עסוק בשיחת צ'אט עם מישהי כנראה, כי על פניו חיוך מרוצה כזה של גבר שכובש אישה.
"אז מסתבר שגם הוא בקטע הזה של לפזול הצידה," אני חושב לעצמי, "מה הפלא שלא איכפת לו מה מירנדה חושבת. מעניין אם הוא משתמש בשמי כדי לכסות על מעלליו. מעניין בשם מי היא השתמשה כדי לכסות את בגידתה."
יש רק דבר אחד שלא מסתדר לי בכל הפאזל הזה שנקרה אדליין. מדוע היא התפטרה. מה חשבה שאם תעשה כן, האם לא ידברו עליה ועל בגידתה בי?
אני יודע שאני חייב להסתלק מהעיר. על שולחן העריכה שלי יש כמה דוקומנטריים שעליי להשלים. אני לא יכול לחשוב כעת בבהירות ולכן מפעיל את מערכת השמע עוצם עיניים ומתמסר לקרני השמש המלטפות.
אני נמצא כל הזמן בין שינה לערות, מדמיין אותה באה אלי ואוהבת אותי בדיוק כפי שאני אוהב. לפחות לכמה דקות מתוקות אני מצליח להקהות את הכאב, רק שהתפקחות מכאיבה לי עוד יותר.
אני חושב על כל הנשים שמחזרות אחריי ואני דוחה אותן. האם למישהי מהן היה מושג שאני גבר נבגד?
אני חוזר למעגן כאשר אורות העיר מרצדים על המים. המחזה הזה שתמיד מרקיד לי את הלב, לא מרגש אותי היום. גם לא שרשרת האורות שמאירה את היכטה מסביב באור כחול כל כך יפה.
אני נכנס לג'יפ ויוצא לכיוון הבית. שום דבר מהדרך חזרה לא נקלט במוחי. אני לא מרוכז. אני נכנס לבית החשוך. אני מחפש סימנים לכך שהייתה בבית, אבל אין. הנעליים שלה לא בכניסה, התיק שלה לא זרוק ליד מתלה המעילים, הכיור ריק וייבש, כך גם פח האשפה.
אני נכנס לחדר העבודה שלי כדי לתכנן את יום העבודה הבא. אין לי כוונה לשבת בבית ולהתאבל, זה לא ישנה את המציאות.
השעה עשר בלילה כאשר מגיע ההודעה ממנה:
מוניקה וויטפוינט היא עורכת הדין שלי.
תביא בפניה את הדרישות שלך.
אין לי רצון לקחת חלק בשיחות.
מאחלת לך את הטוב ביותר.
אדליין ס.ו.
אדליין
"את חייבת לאכול משהו," אומרת לי דודתי ג'וזפין, "את ממש חיוורת."
אני מנגבת את הדמעות בפעם המי יודע כמה היום. "את מבינה שזה אמור היה להיות היום הכי מאושר בחיים שלי? אמרתי לו שאני רוצה לספר לו משהו, אבל הוא מיהר לצאת. אני בטוחה כעת שחשב שאני רוצה לספר לו על הבגידה שלי. טוב שאינו יודע שאני בהריון. איך הוא בכלל יכול להאמין שבגדתי בו? הוא יודע שאני מאוהבת בו בטירוף."
"את רוצה לומר לי שאת לא מתכוונת לספר לו על ההריון?" היא שואלת אותי.
"ממש לא," אני עונה בלי לחשוב, "אני לא רוצה שיחזור אליי רק בגללו."
"ברור לך שאת לא יכולה להסתיר את זה. עוד כמה חודשים יראו את זה עלייך," היא מנסה להכניס היגיון למוחי.
"את שכחת איפה אני נמצאת? הרי לא סתם הגעתי לכאן, למקום האחרון בו יחפשו אותי. לכן גם התפטרתי מהעבודה, כדי שלא אהיה חשופה לעיני כולם."
"אני לא מתלוננת חלילה. אני שמחה שאת פה, ועוד יותר שאת מרגישה שכאן המקום שלך כעת," היא אומרת, "וכעת תאכלי משהו. נראה לי שהתינוק שלך רעב."
"אני חייבת קודם כל למצוא עורך דין שייצג אותי," אני אומרת לה.
"יש לי חברה שתתאים לך," היא אומרת, "היא סוג של לוחמת צדק כמוני."
"אני רוצה מישהי מאזור בוורלי. אני לא רוצה שידע היכן אני," אני אומרת.
"ל.א. מספיק קרוב לך?" היא שואלת.
"כן," אני עונה לה.
"אם כך מוניקה תתאים לך. היא צעירה עם רצון גדול להוכיח את עצמה. אני מקווה שלא מפריע לך שהיא שחורה."
"דודה ג'וזי, מה פתאום שיפריע לי?" אני שואלת, "אני מבקשת שתקשרי בינינו."
*
אני יושבת מול המסך ופניה המחייכות של מוניקה מאירות אותו.
"אני מצטערת לשמוע על הפרידה שלך אדליין," היא אומרת לי, "זה קשה במיוחד שהפרידה כל כך מתוקשרת. אני שמחה שבחרת להתרחק."
"אני מבקשת להימנע ממלחמות. הגבר הזה הוא אהבת חיי, ולמרות שאני פגועה מכך שהאמין לרכילות המרושעת ולא טרח לדבר איתי, אינני רוצה לפגוע בו. אני מוכנה להסכים כמעט לכל דבר שיבקש," אני אומרת למוניקה.
"ובכל זאת מה הקווים האדומים שלך?" היא שואלת, "למה לא תסכימי."
"ברור לי שאין לי מה להישאר איתו בשותפות בחברת ההפקה. אני מניחה שאת יודעת שהתפטרתי. הכנסתי לא מעט כסף לחשבון המשותף, כעת כשאין לי עבודה אני מבקשת שישאר לי סכום סביר חד פעמי שאוכל לשרוד את תקופה," אני עונה לה.
"והתינוק?" היא שואלת.
"התינוק הוא מתנת פרידה ממנו. אין לי כוונה לספר לו עליו," אני עונה, "לפחות לא עכשיו כשהוא שטוף שנאה כלפיי. אני לא רוצה לחיות כל החיים בספק שהוא חזר אליי רק בגלל הילד," אני עונה.
"אז אני מבינה שאת לא שוקלת הפלה," היא אומרת, "סליחה שאני כזו ישירה, אבל אני חייבת להיות מוכנה לכל תרחיש."
"הילד הזה נוצר מתוך אהבה עצומה, כך חשבתי לפחות שהייתה קיימת בינינו, אהבה שאצלי עדיין בוערת בכל העוצמה," אני עונה.
"אני חייבת להבטיח לך להתמסר כולי לעניין, אני רק רוצה לשמוע ממך שאת מאמינה בי," אומרת מוניקה.
"דודתי ג'וזי מאמינה בך וזה מספיק לי כדי לענות לך שכן," אני עונה.
"אני לא יכולה להבטיח לך שהפרידה לא תהיה מלווה בפרסום. לא כל דבר תלוי בי. אני יכולה להבטיח לך שלא אחשוף היכן את נמצאת ובטח לא את דבר הריונך," היא אומרת.
"אני מודה לך. את מבינה שהדברים האלה מאד חשובים לי כרגע," אני עונה, "אני רוצה לסיים את הנישואין האלה בהקדם."
"אם כך אשב עוד הלילה לנסח בקשה לבית המשפט. את יודעת שגירושין יכולים לחול רק אחרי שנה בנפרד. אבקש מהשופט להתחשב בעובדה ששניכם אנשים מפורסמים ולהקדים את המועד," היא אומרת.
"אני אשמח לשחרר אותו ממני," אני אומרת והמילים צורבות לי את הגרון.
וכך הפכה מוניקה וויטפוינט בין לילה למפורסמת.
אין ספק ששמועות מתפשטות במהירות כאש בשדה קוצים. תמונותיה מכל זווית אפשרית יורדת ממדרגות בית המשפט הופיעו למחרת במבזקי החדשות.
"מרשתי, אדליין סמית' איננה מתכוונת לנהל מלחמות נגד בעלה לשעבר."
אני יושבת ובוהה במסך. אין לי ספק שקונור צופה בשידור. מעניין אם הוא שם לב לעובדה שוויתרתי על שם משפחתו.
כעבור שעה קלה אני מקבלת ממנו מסרון.
"הדרישה היחידה שלי היא שתודי שהילד שלך לא ממני. אין לי כוונה לשלם על ילד של גבר אחר." אני עומדת המומה מול המילים. מאיפה הוא יודע?
ושוב מגיע ממנו מסרון.
"ברוב טיפשותך השארת את המקלון בפח בחדר האמבטיה." אני מחייכת לעצמי. הוא מכיר אותי ויודע שאני תוהה איך הוא יודע. הוא יכול היה לשחק איתי ולא לומר לי איך נודע לו דבר הריוני.
"לא אבקש ממך דבר.” אני עונה לו. אין טעם שאכחיש כאשר בידו ההוכחה לכך.
"אני דורש שתודי שהילד לא שלי!!" הוא כותב.
"בכל דרישה תפנה לעורכת דין שלי," אני עונה לו.
"אני לא אוותר על זה. בלי זה לא אחתום על שום הסכם!" הוא כותב.
"אני מבינה שאתה מעדיף להישאר נשוי לאישה שבגדה בך. כרצונך," אני עונה, ומנתקת את הנייד שלי.
"תשלחי הודעה למוניקה שאני זמינה בטלפון שלך בלבד," אני מבקשת מג'וזי, " אני אקנה כרטיס חדש לטלפון."
*
"אני מצטערת אחותי," אומרת לי ג'רי.
"בבקשה תגידי לי שלא אמרת לו איפה אני," אני עונה לה.
"את לא ראית חדשות," היא אומרת בהבנה.
"מה עכשיו?" אני שואלת.
"ההיריון שלך במהדורת החדשות. בראדלי נראה מרוצה. לא מאשר לא מכחיש," היא עונה לי.
"מה את אומרת?" אני עונה בשעה שקול של שיחה ממתינה מתפרץ לשיחה. אני מסתכלת על הצג ורואה שזו מוניקה.
"אני חייבת לענות לשיחה," אני עונה לג'רי.
"זה הוא?" היא שואלת.
"מה פתאום. זו עורכת הדין שלי," אני אומרת ושומעת אותה צועקת לי: "תתקשרי" כשאני מנתקת ועוברת לשיחה עם מוניקה.
"את יכולה להסביר לי איך זה קרה שכולם יודעים?" היא שואלת, "אני מקווה שאת לא חושבת שאני סיפרתי."
"הוא יודע. הוא מצא את המקלון עם התשובה החיובית בפח," אני עונה לה. אני מספרת לה על המסרונים מאתמול, "אבל תקשיבי הכל קורה לטובה. שמעתי ברדאלי מרוצה מהפרסום," אני אומרת.
"כן. רוכב על גלי התהילה שלך," היא אומרת.
"ולכן את הולכת להגיש נגדו תביעה לאבהות על הילד. כמובן שאני מסכימה לבדיקת אבהות," אני אומרת.
"את גאון!" היא קוראת בהתפעלות, "עכשיו נראה אם הוא ימשיך לא לאשר ולא להכחיש את דבר הרומן ביניכם."
קונור
"הזונה שלך מתראיינת," אומר לי ג'יימי.
"אני מבקש שתשמור על הפה שלך. היא עדיין אישתי" אני אומר לו.
רק הבוקר סיפרתי לו על דבר הריונה. הייתי מבולבל וכועס. רגע…. "זה אתה ששחררת את ההודעה לעיתונות?" אני שואל. אני מאופק ולא נותן לו להרגיש מה אני חושב ברגע זה.
"בשביל מה יש חברים?" הוא אומר בחיוך גדול.
"כדי שיהיה לך עם מי לדבר בלי שכל העיר תדע מזה," אני עונה לו .
"תאמין לי שזה רק ישרת אותך," הוא עונה לי.
"ממתי ביקשתי ממך להתערב בענייני?" אני שואל.
"תראה כמה עלובה היא ניראית. עם כל האיפור שלה היא נראית חיוורת," הוא אומר בלעג.
כיוון שאני עם גבי למסך אני מסתובב ומסתכל עליה. אני מרגיש צביטה בלב. היא נראית כאילו היא עומדת להתעלף.
"האם את מאשרת את דבר הריונך?" היא נשאלת.
"כן," היא עונה.
"עכשיו כשנפרדת מבעלך האם את מתכוונת לעשות הפלה?" היא נשאלת.
"אני בדרכי לבית המשפט להגיש תביעת אבהות נגד מר בראדלי מק'נמרה," היא עונה ומצטרפת לאישה שחורה שלפי הלבוש שלה אני יכול להבין שהיא עורכת הדין שלה.
העיתונאים כל כך נסערים מהגילוי שלא שמים לב שהיא הסתלקה מהם לתוך בנין בית המשפט.
בראדלי מק'נמרה עולה מייד לשידור. מולו יושבת מולי קיידס אחת מבכירות השדרניות וחברתה הטובה של אדליין. "אני מכחיש בכל תוקף קשר אינטימי מכל סוג שהוא עם אדליין וולש," הוא אומר לה עוד לפני שנשאל.
"איך אתה מסביר את זה עם כך שביממות האחרונות הרשת גועשת בסיפור הפרידה המתוקשר הזה ואתה שותק?" שואלת אותו מולי.
"מה לי ולפרידה הזו בכלל?" הוא עונה.
"כולנו היינו במסיבה כשהתחילו השמועות. מר וולש הסביר שהפרידה באה בעקבות הרומן ביניכם, ארבע יממות אתה לא מכחיש ומתחמק מתשובה," היא יורה לעברו, "אני מבינה שנוח היה לך שקושרים את שמה איתך. זה בהחלט הפנה את אור הזקורים אלייך."
"אני לא אשם במה שאנשים מפרשים," הוא עונה.
"אבל מה שאתה כן אשם זה שלא טרחת עד עכשיו להכחיש את זה," היא עונה.
"מי שהאמין שיש סיכוי שהיא תבגוד איתי, או תבגוד בכלל, זו בעיה שלו," הוא עונה, "אם אני הייתי בעלה…"
את שאר המשפט אני כבר לא שומע. אני עוזב את המשרד ויוצא מהבניין. 'כמה מטומטם יכולתי להיות?'
אני מתקשר אליה. הנייד שלה מנותק. אני מתקשר לאמא שלה שלא יודעת היכן היא.
"ג'רי בבקשה אני חייב לדבר איתה," אני אומר לגיסתי.
"היא בבית משפט כעת," היא עונה לי.
"שמעתי. היא מגישה תביעת אבהות נגד בראדלי מק'נמרה," אני עונה לה, "היא עושה את זה בגללי?"
"היא בבית משפט כדי להגיש בקשה לזירוז הליכי גירושין," היא עונה לי, "היא אמרה שהיא רוצה להעניק לך את החופש שאתה מבקש."
"היא לא בהריון ממנו אני יודע," אני עונה לה , אולי בציפייה לשמוע שאני צודק.
"היא לא מתכוונת לכפות את עצמה עליך. אתה תקבל ממנה כל שתבקש," היא עונה לי.
אני משתגע. אני מבין שאיחרתי את המועד ולא נותר לי אלא לחכות לשמוע מעורכת הדין שלה.
אני נוסע הביתה. כל דבר מתקשר לי אליה. חנות הפרחים הפינתית הקטנה שהיא כל כך אוהבת. הלב שלי מתמלא אהבה רק לחשוב עליה. היא שיכלה להרשות לעצמה לקנות בכל מקום שתרצה, בחרה בחנות הזו לקנות בה את הפרחים שהיא אוהבת. פעם כשבאתי לקנות עבורה פרחים אמרה לי המוכרת שאדל מביאה איתה כל כך הרבה שמחה וגורמת לה לחייך שעות אחרי שהיא כבר עזבה.
אני חושב לרגע לקנות לה פרחים, אבל כיוון שאיני יודע אם אזכה לראות אותה, אני מבין שאין טעם.
אני מופתע כאשר מוכרת הפרחים מסמנת לי לעצור. אני עוצר ויוצא מהרכב. "בוא תיקח לה פרחים," היא אומרת.
"לא שמעת? נפרדנו," אני אומר. אני מוצא עצמי יושב עם מוכרת הפרחים על כיסא חצי שבור על מדרכה ומדבר שעה ארוכה.
"את הפרחים האלה היא הכי אוהבת," היא אומרת ומגישה לי זר פרחים בסגול ולבן.
"אבל אמרתי לך," אני מתחיל לומר. כאילו כל המילים שאמרתי לא נקלטו במוחה.
"היא תחזור אלייך. אהבה כמו שלכם שום דבר לא יהרוג", היא עונה לי.
אני יודע שאין בכך שום היגיון אבל אני מחליט לקנות ממנה את הזר. "היום אני לא לוקחת כסף. אני רוצה להיות שותפה לחיוך שלה היום."
אני עובר ליד המאפיה האהובה עליה. בעל המאפיה רואה אותי. אני מצפה שיסמן לי לעצור אבל זה לא קורה. בכל זאת אני עוצר וקונה דברי מאפה. אני בוחר רק את אלה שאהובים אליה. "תדע לך שלא האמנתי לאף מילה שאמרו עליכם. איזו אישה יש לך. איזה תרגיל עשתה לשדרן השחצן הזה," הוא אומר לי ואני חושב איך הכל ברור לו בשעה שאני הייתי עיוור. "זה נפלא בעיניי איך שאתה קונה לה את המאפים שהיא אוהבת ואילו היא קונה את אלה שאתה אוהב. נו תגיד לי, אהבה כזו אפשר להרוס?"
"יהיה בסדר," אני אומר ספק לו ספק לעצמי.
אני ממשיך בנסיעה הביתה. אני עובר ליד המרכז המסחרי. אני שם לב לראשונה שיש בו חנות "אמא ואני- הכל לתינוק." אני מחייך לעצמי במרירות. כל הסימנים האלה בדרך והיא כבר לא שלי.
אני מחייג למוניקה. היא לא עונה.
אני נכנס לשכונה היפה שלנו. אני מנסה שוב להתקשר למוניקה. גם הפעם אין תשובה.
אני נכנס הביתה, מניח את הפרחים באגרטל על השולחן שאדל נוהגת לשים עליו את הפרחים, מניח את המאפים על הדלפק במטבח. בזמן שאני מבצע את הפעולות האלה אני מריץ במוחי את המילים שאשלח לה באמצעות עורכת דינה מוניקה וויטפוינט.
"אני מבקש שתמסרי לאשתי שיש לי רק בקשה אחת והיא שתחזור הביתה."
אני שולח את הודעה ויושב מנסה לנסח הודעה לעיתונות. אני מנסח ומוחק. אולי עדיף שאשאל אותה מה לכתוב. אם בכלל תסכים לחזור אליי. לבסוף אני מעלה את המילים על הכתב. אני שולח אותן לעורכת הדין.
"אני מבקש את אישורה של אדליין לפרסם את המילים הבאות:
כאחד שגדל למשפחה מתוקשרת, כאחד שחי בעצמו במקצוע מתוקשר, הייתי צריך לדעת שיש לבדוק כל שמועה לעומקה. אך יותר מזה, הייתי צריך לדעת מי אשתי ולדעת שאין סיכוי שתעשה מעשה כזה.
אני יכול לתלות את האשם בכך ששתיתי כמה כוסות אלכוהול, אבל לא. זה היה רגע של חולשה ואשתי ראויה להרבה יותר. לא נותר לי אלא לקוות שהאהבה שלנו חזקה מספיק כדי שהיא תסלח לי. אני אוהב אותה בכל ליבי ולא יכול לדמיין את חיי בלעדיה."
צלצול הטלפון מקפיץ אותי. זו מוניקה.
"אדליין בבית חולים. היא התמוטטה בבית המשפט עוד לפני שנכנסו לדיון. היא מדממת ויש חשש לחיי העובר," היא אומרת לי.
"אני בדרך," אני אומר ומנתק.
אני לוקח איתי את הפרחים ודברי המאפה וממהר לנסוע לבית החולים.
*
בכניסה לרפואת חירום אני מבחין באישה שחורה לבושה בחליפה. "את מוניקה וויטפוינט?" אני שואל.
"כן," היא עונה. אני מוסר לה את הפרחים והשקית עם המאפים וממהר למודיעין.
"אני בעלה של אדליין…" אני מתחיל לומר אבל מסתבר שפקידת הקבלה מזהה אותי.
"היא בחדר 208," היא אומרת.
הלב שלי דופק בפראות. אני חייב שהיא תהיה בסדר. היא והתינוק שלנו.
"אני חושבת שאני מאבדת אותו," היא אומרת לי בפנים שטופות דמעות מיד כשאני נכנס לחדר.
"אני פה ויחד נלחם שזה לא יקרה," אני אומר לה.
"יחד?" היא שואלת, "על התינוק שלי?"
"התינוק שלנו," אני קוטע אותה, "יש לי כל כך הרבה מה לומר, להתחנן בפנייך שלא תוותרי עלינו, אבל כעת אנחנו חייבים להתרכז בבן שלנו."
"בן שלנו?" היא שואלת, "אני לא חושבת שיש יותר בן שלנו."
"את זוכרת שחלמנו תמיד לנסוע לחופש במקום רחוק מעיני כל? מקום שאף אחד לא מכיר אותנו? תחשבי עכשיו לאיפה את היית רוצה שניסע," אני מבקש.
"ואתה תעזוב הכל ותיסע איתי?" היא שואלת.
"תעצמי עיניים מתוקה, ותתחילי לחלום," אני אומר לה.
היא עושה כדברי. הדמעות מפסיקות לרדת, ונשימתה מתחילה שוב להירגע. אני מביט במוניטורים והגרפים נרגעים בהתאם.
הרופא נכנס ומבקש ממני לצאת. "אני לא עוזב אותה לרגע," אני אומר לו.
הוא רוצה לומר משהו אבל המבט בעיני מבהיר לו שאני רציני.
אני לא שומע דבר ממה שהרופא אומר. העיניים שלי נעוצות בה, עוקבות אחרי החיוך על פניה בשעה שהיא עפה בארץ החלומות. "אני מקווה שאני שם איתך," אני לוחש לה.
"אתה בכלל חושב שיכול להיות אחרת?" היא שואלת ושוב עיניה מתמלאות בדמעות, "איך אתה יכול לחשוב כך בכלל?"
"אז זהו. אני מרוצה," אומר הרופא.
"סליחה?" אני שואל. אני מבין שהוא דיבר אלינו.
"אז כפי שאמרתי העובר בסדר. רק הייתי מבקש להשאירך למעקב למשך כמה ימים," הוא אומר.
"הייתי מבקש שיתאפשר לנו לשהות בחדר פרטי ורחוק מעיני כל. היינו מספיק חשופים בתקשורת לאחרונה וזה לא בדיוק מה אשתי צריכה כעת."
*
"אני שמחה לראות אתכם יחד," אומרת מוניקה בשעה שהיא מניחה את הפרחים ואת שקית המאפים.
"איך ידעת שאלה הפרחים האהובים עליי?" היא שואלת.
"הפרחים מבעלך," היא עונה לה, "וגם זה," אומרת ומצביעה על השקית.
היא מביטה בי בשתיקה.
"קניתי אותם בדרך הביתה. קיוויתי שתבואי לדבר איתי בבית. ניסחתי הודעה לעיתונות ואפילו הספקתי לשלוח למוניקה כאשר קיבלתי את ההודעה שאת פה.
"אני לא יודעת מה כתבת," היא אומרת, "אבל אומר לך מה אני הייתי רוצה שתכתוב:
קונור ואדליין וולש מאושרים לספר לכם שהם עומדים להביא לעולם את ילדם הראשון."
כמובן שאני עושה כדבריה מייד.
"העובדה שאתה פה שווה לי יותר מכל מילה שתאמר," היא אומרת, "אני רוצה שנמשיך את החיים שלנו, כאילו כל זה קרה."
"את הלקח שלי למדתי," אני עונה לה, "אולי כי לרגע רציתי לשכוח כמה איבדנו את הפרטיות בחיינו, ועל זה אני אלחם כעת. אני מבטיח לך. אגב את מוכנה לגלות לי מה המקום שהעלה כזה חיוך על פנייך בשעה שחלמת אותו?"
"אין לו שם מוגדר," היא עונה, "הוא יכול להיות כל מקום בעולם בו אתה נמצא."
