כתם קפה

אדם רוקפלר

אני לא יכול להסיר את מבטי ממנה. היא לובשת גופיה לבנה מעט שקופה וצמודה. אמנם שדיה לא גדולים אבל הם עגולים ומושלמים בעיניי. על פניה חיוך שווה לב שניכר שהוא בא מתוכה ולא מרוח כלפי חוץ.

"מה בשבילך הערב מר סטיבן, כרגיל?" היא שואלת את אחד היושבים ליד הבר.

"כן," הוא עונה לה בקול עצוב.

"ולאכול אכלת? כי אני לא מוזגת לך על בטן ריקה. שאכין לך טוסט?" היא שואלת.

"אני רוצה שאת תכיני אותו במו ידיך," הוא אומר לה.

"אתה יודע שאני עובדת בבר לא במטבח, אבל אני מבטיחה לך שהוא טעים," היא עונה לו.

"למה את לא מוכנה לעשות משהו בשבילי?" הוא אומר לה.

"מר סטיבן אני מכינה לך משקה בדיוק כמו שאתה אוהב," היא עונה לו.

"אני רוצה יותר," הוא ענה לה.

"זה מה שיש," היא עונה לו, "אתה לא רוצה, אני אבקש מג'ון ג'ון שישרת אותך."

"את מנוולת, לא נותנת כלום מעצמך," הוא אומר.

זה בדיוק מה שאני צריך לשמוע בשעה שאני מפנטז איך אני לוקח אותה לקיר מאחורי הבר, אוחז בידיה העדינות ביד אחת ומצמיד אותה אליו כאשר ידי השנייה פותחת את רוכסן מכנסיי.

"אם לא הבנת אנחנו מגישים פה אוכל ושתיה וזהו. ג'ון ג'ון תכין למר סטיבן ויסקי עם קוביות קרח גדולות. אולי זה יעזור לקרר לו את הגרון שמילים כאלה לא תצאנה ממנו."

אני המום מהצורה שהיא מדברת. ראשית כי היא נראית שברירית כזו, ושנית כך לא מדברים אל לקוח.

"אני מבקש ממך מר סטיבן," אומר לו פול בעל המקום, "זו פעם אחרונה שאתה מדבר בצורה כזו אל אחת מהבנות. לי הייתה עדינה איתך. במקומה, הייתי מדבר איתך יותר בחריפות."

"מה היא משחקת את עצמה נזירה. יש לה מה שיש לכל אישה אז שלא תרים את האף," עונה מר סטיבן.

"ואני חשבתי לתומי שעדיין לא שתית," היא מתערבת  בשיחה

"מי את חושבת שאת?" הוא אומר ומצביע אליה באצבע מאיימת.

"למען ההגינות מר סטיבן," מתערב שוב פול בשיחה, "אני צריך להזהיר אותך שלי מתאמנת אצל ליאם באומנויות לחימה. אני לא הייתי מציע לאף גבר לנסות להרים עליה יד. תאמין לי, אני ראיתי אותה מתאמנת."

"תרשה לי להתערב," אומרת לי, "אבל זה לא קשור לעובדה שהבנות כאן לא צריכות לסבול יחס כזה רק בגלל היותנו נשים. כשגבר רוצה אישה הוא צריך לחזר אחריה ולראות אם היא נענית לו ולא להניח שרק בגלל שהטבע חנן אותנו באיברים נשיים נועדו להיות ככלי משחק."

"אני מציע לך שכשאת הולכת בסמטה חשוכה תבדקי אם אני לא שם," אומר לה סטיבן.

"ראה את עצמך בר מזל," אומר לו פול בקול מקפיא, "אני מזמין אותך למשקאות ששתית הערב, אתעלם מכל המילים שאמרת כאן הלילה, ואתה תיקח את עצמך תעזוב את המקום בשקט ויותר לא תכנס לפאב שלי."

"הכל בגלל הזונה הזו," הוא צועק עליו.

"אתה טועה מר סטיבן, הכל בגללך. אתה יודע היטב שלי רחוקה מלהיות כזו."

מר סטיבן קם ויוצא מפאב. על פניו הבעת בוז.

"לא היית צריך," אומרת לי.

"אני לא אתן לאף אחד לדבר בצורה שבה דיבר לאף אחת מהבנות שעובדות כאן, ובטח שלא לך ילדה. את שתמיד מחייכת ומתנהגת בנימוס. כולם יודעים שמכולן, את היחידה ששומרת מרחק מלקוחות," אומר לה פול.

אני תוהה האם הוא שומר אותה לעצמו.

"אני לא נותן לך ללכת לבד הביתה," הוא אומר, "מי יודע מה הוא עלול לעשות."

"אתה צוחק עליי? הגבר הזה לא מסוגל להרע לאיש. כנראה עבר עליו יום ממש קשה. הוא יתעשת והכל יהיה בסדר," היא עונה לו.

"את מכירה אותו מחוץ לפאב?" הוא שואל.

"אני מבינה שאתה לא יודע מיהו. לא חשוב. אני לא אוהבת לדבר על אנשים מאחורי גבם," היא אומרת וחוזרת לעבודתה.

הלקוחות מנסים להתחנף אליה ולומר לה כמה ההתנהגות של מר סטיבן לא הייתה בסדר. "אני לא רוצה לשמוע," היא עונה.

אין לי ספק שכל אחד מהגברים האלה רוצה אותה. באותה מידה גם ברור לי שאיש מהם לא יזכה בה.

*

לי יוצאת מהבר ונעלמת לרגע מאחור. היא חוזרת לבושה בחולצה של גבר שגדולה עליה בכמה מידות. היא מקפלת את השרוולים עד המרפק וממשיכה לעבוד.

"מאיפה לך החולצה הזו?" שואל אותה ג'ון ג'ון בחיוך.

"בראד המלצר השאיל לי אותה. אני לא יכולה להסתובב פה כל הלילה בגופיה," היא עונה לו.

"למה באמת הסתובבת רק בגופיה?" הוא שואל.

"זה בגללי," אומרת אחת המלצריות ועיניה מתמלאות דמעות.

"די ליזי מספיק עם הבכי שלך. הכל בסדר," עונה לי.

"אני שפכתי עליה כוס קפה רותח והכתמתי לה את החולצה. ראית אותה פעם הולכת ככה עם גופיה? אני כל כך מצטערת לי," היא אומרת ומנגבת את הדמעות.

"בואי נסתכל על זה ככה," אומרת לה לי בשעה שהיא מוזגת כוס בירה צוננת לאחד הלקוחות שיושב על הבר, "טוב שזה נשפך עליי ולא על אחד הלקוחות."

"הכל בסדר בנות?" שואל פול.

"הכל נפלא," עונה לי.

כשהוא עוזב מביטה אחריו לי. "נמאס לי שהוא חושב שאני אותה ילדה קטנה שהגיעה לפה לפני עשר שנים. אני יכולה להסתדר בעצמי."

אני לא יודע למה רווח לי לשמוע שאין בינה לבין פול כלום. ממתי מעניינת אותי ברמנית? היא מעירה בי דברים שלא חשבתי שישנם בי.

*

למחרת בבוקר

אני מתארגן לישיבת בוקר. אירועי ליל אמש נשכחים ממני.

"עורך הדין שלך ארן רוטשילד מבקש להיפגש איתך" אומרת לי שלי מזכירתי.

"אני נכנס לישיבת בוקר שתערך שעה. שיאמר לך היכן הוא רוצה להיפגש," אני עונה לה.

אני כבר להוט להיפגש איתו. אני יודע שבידיו התשובה לעתיד שלי.

אמנם ישיבת הבוקר היא ישיבה מאד חשובה מפני שאני מקבל בה נתונים פיננסיים של הרבעון האחרון, נתונים שיעזרו לי לקבל החלטות חשובות, אבל הראש שלי בפגישה עם ארן. בכל זאת אני שב לדוחות שהונחו לפני.

שלי נכנסת ומציעה קפה לכולם. היא מסתובבת אליי להגיש לי את הקפה ומועדת. הקפה החם נשפך על החליפה שלי ומכתים את חולצתי הלבנה. היא מחווירה כולה ואני מוצא את עצמי מחייך. גם אם אני לא רציתי התגנבו לראשי מחשבות על לי למראה סימן כתם הקפה על חולצתי. אני נזכר בתגובה שלה מאמש. "שטויות," אני אומר לשלי הנבוכה, "יכול לקרות. הרי לא עשית זאת בכוונה. בכל מקרה עליי לסיים בהקדם ולצאת לפגישה."

אני נוסע לביתי להחליף בגדים. את הבגדים המוכתמים אני ניגש למסור לחנות לניקוי יבש. "זה כתם מקפה? מה יש לכולם היום קודם הברמנית עם בגדים מוכתמים, ועכשיו אתה."

"הכתם שלי די טרי אני מקווה שתוכל להציל את חולצת המיו מילאן שלי. זו פעם ראשונה שאני לובש אותה," אני אומר לו.

"מבטיח לך שהיא תהיה כמו חדשה. דייזי שלי יודעת להסיר את כל סוגי הכתמים. אם היית יודע כמה כתמי קפה אנחנו מקבלים בשבוע," הוא אומר.

"תודה," אני אומר לו. יש לי הרגשה שאם הייתי נשאר עוד דקה הייתי זוכה להרצאה מקיפה על הסרת כתמים.

ארן קבע איתי בבית הקפה של בן בפינת הפארק. אני הולך לכיוונו של בית הקפה כשארן מצלצל. "מה דעתך להיפגש באיטלקית? עדיין מוקדם ואני בטוח שנמצא שם שולחן שקט."

"אין בעיה," אני עונה לו, "אני ממש מול המסעדה."

"מעולה," אומר ארן, "חמש דקות אני שם."

אני חוצה את הכביש במעבר החציה בדרכי ל"מאמא מריה" כשמולי בא ארן.

הוא מניד את ראשו ועל פניו מבט בלתי מפוענח. למרות שאני רוצה כבר לשמוע מה יש לו לספר לי, אני לא מראה לו את זה.

"נראה כאילו האביב נפל עלינו בין לילה," אומר ארן, "פתאום הכל מלבלב ופורח."

אני מחייך לעצמי. כמה אני מכיר את הטקטיקה הזו של למשוך את הזמן ולא לדבר על העיקר. "רק חבל," אני עונה לו, "שלמרות שחם יורדים גשמים עזים. זה מקלקל מעט אתה לא חושב?"

"ספר לי על זה. היו לי תוכניות לצאת להפלגה בסוף שבוע. לא נראה לי שזה יתממש," הוא אומר. הוא מבין שאני קולט את המשחק שלו , אבל הוא נהנה להמשיך לשחק בו.

"עד סוף השבוע הכל יכול להשתנות," אני עונה לו, "ובכלל איכשהו הגשמים יורדים בעיקר בלילה. כאילו בהזמנה. תראה כמה שהכבישים רחוצים בזכותם."

"אני נהנה איך אתה משתתף במשחק הזה של שיחות חולין , אבל לפי המראה שלך נראה לי שעובר עלייך משהו. משהו שונה בך," הוא אומר.

"חשבתי שלפי המראה שלי רואים שאני מבקש לדעת מדוע עורך הדין שלי נפגש איתי לארוחת צוהריים מוקדמת?" אני עונה לו.

"זו לא התשובה שביקשתי. אנחנו חברים אדם. יש משהו שגורם למחשבות שלך לנדוד. קרה משהו?" הוא שואל.

"באמת שלא," אני עונה לו, מנסה להבין מה הוא רוצה ממני.

"מישהי מיוחדת?" הוא שואל.

"נו באמת ארן," אני עונה לו הפעם קצת חסר סבלנות אבל מתעשת מיד.

אנחנו נכנסים למסעדה ומתיישבים. מלצרית יפיפיה ניגשת לשולחננו ומעבירה מבטי בין ארן לביני. נראה שהיא מנסה להחליט מי בינינו יותר מוצא חן בעיניה.

"אפשר להציע לכם את מנת הפסטה המיוחדת שלנו?" היא שואלת.

"אפשר," עונה ארן, "שתיים ממנה."

"יש לך מושג מהי?" אני שואל אותו.

"היו לנו שתי אופציות," הוא עונה, "האחת לשמוע הרצאה בשעה שהיא תולה בשנינו מבטים, או לשחרר אותה עם הידיעה שכל מנת פסטה היא מנה מנצחת. זה ברור שאם היו בה למשל חסילונים היא הייתה מציינת זאת."

"אהבתי את הניתוח שלך," אני עונה לו, "אגב מנת הפסטה המיוחדת מכילה פטריות ברוטב אלפרדו."

"אז ידעת," הוא אומר, "ואני בלי לדעת הימרתי עליה."

"אם היית יושב במקום שלי, גם אתה היית יודע," אני אומר ומסמן בראשי לעבר השלט:

"מנת הפסטה המיוחדת שלנו."

"ואני חשבתי שאתה יודע הכל," הוא אומר ונאנח בתאטרליות,

מנות הפסטה מוגשות לנו ואנחנו אוכלים בשתיקה. כל אחד מאתנו שקוע בעולמו. אני כבר לא שואל למה נפגשנו, אלא נהנה מהשקט שעוטף אותנו באמצע היום. עכשיו שאני לא שקוע בעבודה המחשבות שלי שוב חוזרות אליה, אל לי.

"אז מסתבר שאתה לא כמו הלקוחות האחרים שלי," הוא אומר לי.

"חשבתי שאני יותר חבר שלך מלקוח," אני עונה לו.

"במקרה הזה לא זו הסיבה. אני יודע שזה בגלל שאתה סומך עליי ולכן לא שאלת.  אני כאן כדי לומר לך שקנדיס לא בהריון ממך."

"איך אתה יכול להיות כל כך בטוח שלא?" אני שואל.

"כיוון ששאלתי שאלות בשבילך והתברר שהיא בכלל לא בהיריון," הוא עונה לי.

"אני לא מאמין. איך עשית את זה?" אני שואל.

"סיפרתי לחברה שלה שהתחלת לצאת עם מישהי ושאף פעם לא ראיתי אותך מאוהב כך," אומר לי ארן. לו רק ידע כמה הוא קרוב לאמת.

המלצרית היפיפה שכנראה מקשיבה לשיחה שלנו, לא שמה לב לתיק שמונח על הריצפה ליד השולחן הסמוך לשלנו ומועדת וספל קפה שבידה מתהפך ותוכנו נשפך על חולצתו הלבנה של ארן.

אני פורץ בצחוק בלתי נשלט מול עיניה הנבוכות . "שטויות," ממלמל ארן, "זה יכול לקרות."

היא רוצה לנקות לו את החולצה אבל ארן מסמן לה בידו שתתרחק. מנהל המשמרת ממהר אלינו ואומר שיזכה אותנו בארוחה חינם. "אין צורך," עונה לו, "היא לא עשתה זאת בכוונה."

אנחנו משלמים ויוצאים מהמסעדה. רק  כאשר אנחנו מתרחקים ממנה פורץ ארן בצחוק. "אני לא יודע מה הצחיק אותך אדם, אבל תדע שבקושי רב שלטתי בעצמי."

"אני מכיר ניקוי יבש שמתמחה בכתמי קפה," אני צוחק ומספר לו על נפלאות דייזי. "רק עצתי לך אל תיתן להם לדבר, כי אחרת אתה עלול להיתקע שם כל הלילה."

"תמיד כייף לי להיפגש איתך," הוא אומר רגע לפני שאנחנו נפרדים, "אולי נלך הערב לפאב?"

*

*

ליליאנה (לי) מור

אני נראית ילדה. המראה שלי והפנים המחייכות שלי יכולות  להטעות את מי שמסתכל עליי. הגעתי לפה שבר כלי. ילדה בת שש עשרה מבית מפורק. אני אסירת תודה לפול שנתן לי לעבוד בפאב בלי לשאול הרבה לשאול, ולא רק, אלא גם מצא לי חדר להשכרה. יש מי שחושב שיש בינינו משהו. אז ממש לא! מהבחינה הזו אני יכולה לסמוך עליו. גם בגלל מי שהוא וגם שלמרות שהוא גבר נשוי, אהבתו נתונה לבני מינו, כך נדמה לי.

מהמקום הכי נמוך שהייתי פה טיפסתי למעלה, סיימתי את לימודי ולמדתי בבית הספר לאדריכלות עיצוב פנים. עכשיו כשאני חושבת על זה, המקום בו אני נמצאת הוא הגשמת החלומות שלי כילדה.

אני מכירה את הלקוחות שלנו באופן שמעטים מכירים. כאשר מישהו שותה והיין זורם לו בגוף כל המחסומים נפתחים והוא משתף אותנו בדברים הכי אישיים שאדם יכול לספר לעצמו. ג'ון ג'ון תמיד אומר לי שהיינו צריכים להיות פסיכולוגים, עובדים סוציאליים וגם יועצים משפטיים עם כל הסיפורים שאנחנו שומעים.

מאז שאני עובדת כאדריכלית פנים אינני באה לפאב כבעבר, אלא כשפול נתקע ומזעיק אותי לעזור לו בלילות.

כך קרה הלילה.

*

גבר זר מתיישב ליד הבר מביט בי במבט שחודר לי מתחת לעור. עיניי האוקיינוס שלו מהפנטות אותי ואני חייבת להסיט מבטי ממני. בשנייה הזו שטבעתי בתוכן למדתי המון עליו. המבט שלו קר, גם לא מוצף ברגש. מה שכן, הוא מבט של גבר שמחפש את מי לצוד. לפי האופן שהוא בוחן אותי אני יכולה לקרוא את המחשבות שעולות לו בראש של מה שהיה עושה לי ונשאר לנחש באיזו פינה בבר. הוא לא מכיר אותי. זה לא יקרה!

מר סטיבן נראה נורא. אני מכירה אותו ויודעת שמשהו לא טוב עובר עליו. עם זאת אני לא  אתן לשכרות שלו הנחות בשעה שהוא מדבר אליי בצורה לא נאותה.

גם פול קם להגן עלי. את זה אני דווקא לא אוהבת. הוא יוצר רושם שאני חלשה ואני לא. כמובן שהוא חייב תמיד להזכיר את העובדה שאני לוחמת, שזה הכי מיותר בעיניי כי אין לי כוונה ללכת מכות עם איש. זה ממש מנוגד להשקפת עולמי.

בסופו של דבר פול מגרש אותו מהמקום ומבקש שלא יגיע יותר. זה די מרגיז אותי כי הוא לקוח קבוע ופול צריך להבין שבטח עבר עליו יום נוראי. אין לי ספק שהאיום הזה לא יחזיק והוא ייתן לו להיכנס.

המשמרת מסתיימת ואני ממהרת לקחת מונית ונוסעת ישר לדירה שלי. האדרנלין עדיין זורם בגופי ואני מכינה לי כוס תה ומתיישבת על הכורסה במרפסת. השמים נטולי כוכבים וחושך גדול משתרר מסבי. זה מרגיש לי לא נוח ואני חוזרת לתוך הדירה.

בערוץ הסדרות יש שידורים חוזרים של "האחת שיודעת" ואילו בערוץ ה-MTV משודרים שידורים חוזרים של תצוגת אופנה מהחורף שכבר ניגמר. רק אחרי רבע שעה מתגלית הטעות, שכן כעת הזמן לחשוף את הדגמים של החורף של השנה הבאה. אבל אז אני כבר לא מעוניינת לצפות והולכת לישון.

*

אני אוהבת לעבוד מהבית ולכן את יום המחרת אני מעבירה במשרד הביתי שלי. יש לי דירת גג מהממת לעצב. את הדייר לא פגשתי ואני מתנהלת מול מנהלת העסקים שלו. זה ממש לא לרוחי כיוון שאני צריכה לקלוע לטעמו האישי, ומתשובותיה של העוזרת לא נראה לי שהיא באמת מכירה אותו כאדם פרטי.

שוב נכנסת לי הודעה מפול: "צריך אותך שוב הלילה."

"מתי כבר תפנים שאני כבר לא עובדת אצלך?" אני מפטירה לעבר המכשיר.

כל כך רציתי לישון מוקדם היום, אבל בלית ברירה אני מסיימת את העבודה ומתארגנת לקראת משמרת הלילה בבר.

בשעה שאני יוצאת מהמונית ממהר אלי מר סטיבן. אליה, שומר הסף של הבר ממהר לעברי, מגונן עליי בגופו ומאפשר לי לחמוק פנימה.

אני מתארגנת ונכנסת לעמוד ליד הבר.

"זה בסדר ילדה," אומר אליה, "תקשיבי לו."

מר סטיבן מבחין במוכרת הפרחים שעוברת כאן מידי לילה עם וורדים בסלה, ומציעה אותם לזוגות האוהבים היושבים בבר. הוא מבקש ממנה שתמכור לו את כולם. "בשביל לי היפה," הוא אומר לה, "אני חייב לה התנצלות גדולה."

הוא עדיין נראה לא טוב. "אני לא נותנת לך משקה חריף," אני אומרת, "ואני מבקשת שלא תקנה לי פרחים."

"וקפה תסכימי להכין לי?" הוא שואל.

"בטח," אני עונה.

אני מוזגת לו קפה ומניחה אותו לפניו על הדלפק. הוא אוחז בספל הקפה החם. ידיו רועדות והקפה נשפך עליו. מר סטיבן פורץ בצחוק.

אני מביטה בו בחשש. הוא מניח את הספל ורוכן לעברי. "בכל מקום אחר הייתי נבוך. אבל את מבינה שזה קרה כדי להעיר אותי, להראות לי כמה איבדתי שליטה בחיי."

"אתה יודע ישנן דרכים אחרות להתעורר מאשר לשפוך על עצמך קפה חם," אני עונה לו, "אני שמחה שלא שמתי לך חלב רותח."

"תודה על ההתחשבות," הוא אומר ועכשיו שנינו מתגלגלים מצחוק.

"לי, אני מבקש ממך שתתרכזי בעבודתך," אומר לי פול ממקומו ליד השולחן העגול בפינה.

"ומה בדיוק אני עושה." אני שואלת אותו, "אם לא לשרת את אחד הלקוחות שלך?"

עכשיו אני כבר רצינית אבל שומעת קול של צחוק מאחד השולחנות. אני מסתכלת ורואה את ארן רוטשילד יושב עם חבר ושניהם מתגלגלים מצחוק. ארן מביט בי וממשיך לצחוק. אני ניגשת אליו. "משהו מצחיק אותך בכך שלמישהו נשפך קפה?" אני שואלת. אני עצבנית על פול ואני מנסה לשלוט בעצמי. הרי ארן לא אשם בכך.

"תשלחי אותו לדייזי," הוא אומר לי.

"נראה לך?" אני עונה לו, "יש למר סטיבן מספיק צרות משלו מלשמוע הרצאה של דייזי איך מסירים כתמים מקפה, קטשופ או כתמי דם. צריך חצי יום חופש בשבילה," אני עונה לו.

"שמעתי הרצאה חלקית היום על כתמי קפה שונים," עונה ארן.

"גם לי היה הכבוד לשמוע רשימה חלקית," אומר לי הגבר שיושב לידו. אני מסתובבת ונתקלת בגבר עם עיני הפלדה הכחולות, "את קולטת שלך זה קרה אתמול, לי הבוקר, לארן בצהריים ועכשיו הוא. דייזי אמרה לי שהשבוע היו לה הרבה מקרים כאלה."

"אז לפי מה שאתה אומר יש שתי סיבות אפשריות לכך. או שידה של דייזי בזה, או שהקפה  מיוחד ויש לו נטייה לקפוץ על חולצות לבנות," אני אומרת וחוזרת לבר.

"מה זה היה אמור להביע?" אני שומעת את קולו של הזר, "אתה מכיר אותה?"

"היא חברה של אחותי," עונה לו ארן.

אני מפסיקה להקשיב כיוון שמר סטיבן שוב מבקש שאכין לו קפה . "מה יהיה איתי לי?" הוא שואל.

"אני חושבת שאתה צריך לקחת כמה ימי חופש. קודם כל אתה זקוק למנוחה מוחלטת, ואז הראש שלך יהיה פנוי לחשוב." אני אומרת לו.

"אני לא מאמין," מסנן לעברי בשקט פול, "עכשיו את מפלרטטת עם מר סטיבן אחרי איך שהוא דיבר אלייך אתמול? איך את מסוגלת להיות כל כך סלחנית?"

"פול אני מבקשת ממך," אני אומרת לו ומתרחקת ממנו.

אני מוזגת שתי כוסות בירות וניגשת לשולחן של ארן ומתיישבת.

"באת לשמוע את דעתי בקשר לתאוריות שלך," אומר לי חברו של ארן ועיניו בוערות לתוכי.

"אני לא בחורה תמימה. אני יודעת לפענח כל מבט של גבר שמביט עליי, ולמרות זאת דווקא באתי לחפש פה הגנה מהמילים של פול. או שהוא שיכור או ש.." אני אומרת ומשתתקת.

"לי, זה לא נסתר מעיניי איש שפול רוצה אותך," אומר ארן.

"אני מסכים," אומר הגבר הזר.

"אבל אני לא עושה שום דבר כדי לעורר בו את זה. תראה איך אני מתלבשת. אף פעם לא תראה את החזה שלי חשוף, או את רגליי," אני מתרעמת.

אני מגניבה מבט לעבר חברו של ארן. "אל תסתכלי עליי, אני הכרתי אותך כשהיית עם גופיה לבנה שלא השאירה מקום לדמיון ובהחלט עוררה אותי ל.." הוא אומר לי.

"אני מבינה שאת זה אתה זוכר ולכן…" אני אומרת ומשתתקת. עדיף שאשלוט על הפה שלי.

"אני מבין שאתם מכירים," אומר לי ארן.

"מכירים? לא הייתי אומרת. הוא היה פה אתמול, אבל להכיר לא היכרנו," אני עונה.

"אם כך תכירי," הוא עונה לי, "זה אדם רוקפלר. אני מניח ששמעת את השם שלו."

"את שמו שמעתי, אבל לפי ההישגים שלו חשבתי שהוא הרבה יותר מבוגר. אמנם אני פה עשר שנים אבל אל תשכח שבאתי לפה ילדה והחיים שלי סבבו סביב מעגל חברתי מאד מצומצם," אני עונה.

"ובכל זאת שמעת את שמי," אומר אדם, בטון שאני מתקשה להבין את פישרו.

"למדתי באוניברסיטה. אני זוכרת ששמעתי את שמך בהקשר למשהו. לא זכור לי כעת בהקשר למה," אני אומרת.

אדם פורץ בצחוק. "תקשיבו איזה זכרון עלה לי בראש. היה לי פרופסור באוניברסיטה שכל פעם היה בא עם כתמי קפה עליו. יום אחד זה פסק. התברר שהוא התחתן."

"יש מוסר השכל בסיפור הזה?" אני שואלת אותו.

"פול מתקרב לפה," הוא אומר לי ולא עונה על השאלה שלי.

"ההתנהגות שלך מתחת לכל ביקורת. אני לא רוצה לראות אותך יושבת כך ומפלרטטת עם לקוחות," אומר לי פול, "מה הפלא שאת שופכת על עצמך ועל אחרים קפה."

"אתה זוכר שאני לא עובדת פה יותר?" אני עונה לו, "חבל מאד שכך אתה מוחק עשר שנים יפות. אל תבקש ממני לבוא יותר."

"בואי נלך מפה," אומר לי ארן.

*

אדם

"תבואו אליי?" שואל ארן.

"למה לא," עונה לי, " בכל מקרה הייתי אמורה לישון מאוחר היום."

"את עובדת מחר?" שואל אותה ארן.

"מתי אני לא?" היא עונה.

"כן, את משוגעת כמוני," עונה לה ארן, "בעצם גם כמו אדם. שלישיית הוורקוהוליסטים."

"זה לא בדיוק כך ארן," היא אומרת לו, "זה לא שאין לנו חיים מחוץ לעבודה. לפחות לך ולי.  ואתה אדם?"

"אני מה?" אני שואל אותה, מופתע מהפנייה שלה אליי.

"ישנם מצבים שהיית רוצה לומר כן למשהו אבל אתה אומר לעצמך שאתה צריך לעבוד?" היא שואלת, "כמו למשל אם הייתי אומרת לך עכשיו בוא נלך לטייל לאורך הנהר והיית חושב על כך שמחר אתה צריך לעבוד מוקדם ולכן היית מסרב?"

"שאבין, זו שאלה היפותטית או הזמנה," אני עונה לה בקול רציני.

"לתשובה שלי יש שלושה חלקים," היא עונה לי באותה רצינות. היא מפתיעה אותי כיוון שנראתה לי עד היום חייכנית וקלילה. "האם בא לי לטייל כעת לאורך הנהר? ממש כן, אחרת לא הייתה עולה הדוגמה הזו במחשבתי. האם הייתי עושה זאת? בהחלט כן, האם זו הייתה שאלה היפותטית? כן."

 היא מעלה על שפתיי חיוך. הדרך שהיא מנתחת את הדברים בצורה כל  כך מדויקת, לא מסתדרת לי עם הברמנית שהיא. אני קולט שאני חוטא בשיפוטיות יתר, והעובדה שהיא עובדת בבר לא אומרת שהיא לא חכמה. מי יודע מה הסיפור שלה.

"אני רוצה להאמין שאני לא כזה כבד", אני עונה, "מעולם לא עמדתי במצב הזה שנדרשתי לעשות משהו בצורה ספונטנית. החיים שלי מאד מתוכננים."

"תקשיב, הסיפור הזה של הקפה שנשפך עלייך הוא בדיוק העניין הזה. הוא בא ללמד אותך שלפעמים החיים יוצרים מצבים כאלה בלתי צפויים שמאלצים אותך לחרוג מהחיים הכל כך מתוכננים שלך. מין פסק זמן שמופיע כדי ללמד אותך משהו,"  היא אומרת.

"ומה זה לימד אותך? הרי גם עלייך נשפך קפה," אני אומר לה בשעה שאני מהרהר בדבריה.

"תתפלא לשמוע שזה הראה לי שאני לא רוצה לעבוד שם יותר. זו לא אני. אני לא הולכת אף פעם חשוף כמו הבנות בבר. זה גם לימד אותי שאני חייבת ללמוד לומר לפול שאני לא מעוניינת יותר לעבוד עבורו. נתתי לו עשר שנים מחיי זה מספיק. יש לי כעת חיים משלי. עבדתי קשה לבנות אותם."

אני מסתכל עליה. היא משתתקת.  רק אז אני שם לב שארן מתעסק כל הזמן עם הנייד שלו. הוא מביט בשנינו. "אני מצטער," הוא אומר, "אני צריך ללכת לשחרר לקוח ממעצר."

"תוריד אותי בבית," אני מבקש ממנו.

"בסדר, וכמובן שאביא אותך הביתה," הוא פונה אליה.

"אין צורך," אני אומר, "אני אקח אותה."

"אדם, ממתי אתה כזה ספונטני," הוא עונה לי.

"עוד לא ראית כלום," אני אומר וקורץ לה.

החיוך מתפשט על פניה. היא כל כך יפה. היא פתאום נראית לי יותר אישה מהילדה שראיתי בה. היא נושכת את שפתיה ומורידה את עיניה בביישנות.

"הבנת לי,"  אני אומר לה.

*

"אתמול כשראיתי אותך," אני אומר לה בשעה שאנחנו מטיילים לאורך הנהר כשידה נבלעת בתוך כף ידי, "רציתי רק דבר אחד."

"אני מכירה את המבט הזה. חשבת עליי צמודה לקיר תחת משקלך, לא כך?" היא צוחקת.

"הייתי כל כך שקוף?" אני שואל.

"כפי שאמרתי, אני מכירה את המבט הזה. אני לא רוצה להיות שם יותר. כל האווירה הזו של הבר, של גבר ששותה וחושב שמותר לו לגעת בכל," היא עונה לי.

ההערה הזו מביכה אותי. אני יודע שהיא צודקת.

"אתה יודע שאני צודקת," היא אומרת.

"ובכל זאת את כאן איתי," אני אומר לה.

"כי עכשיו העיניים שלך מדברות אחרת," היא עונה.

"ספרי לי עלייך," אני מבקש, "מתי את יצאת מאזור הנוחות שלה ופרשת כנפיים."

היא מספר לי על בית ילדותה, על החיים השבורים שעברה, על כך שהגיעה לעיר בגיל צעיר ועל  פול שנתן לה עבודה. "אתה מבין, אמנם הוא לא ניצל את גופי להנאותיו, אבל בהחלט העמיס עליי משמרות יותר מהמקובל ונתן לי להרגיש שאני חייבת לו. בבקרים השלמתי את לימודיי ולמדתי באוניברסיטה. הקמתי עסק משלי. ועדיין הוא מחזיר אותי לבר מתי שהוא רק יכול. אחרי הלילה זה לא יקרה יותר. אני את חובי לו שילמתי."

"הוא מחפש את קרבתך," אני אומר, "זה ברור."

"אף  פעם לא נתתי לו להבין שאני רוצה אותו," היא עונה לי.

"ומה את רוצה?" אני אומר לה.

"אני רוצה אחד שאני אהיה כל כך חשובה לו ש…." היא אומרת ושוקעת בהרהורים.

"שבאמצע הלילה ייקח אותך לטייל לאורך הנהר כי זה מה שיעשה אותך מאושרת," אני משלים את המשפט.

היא נעצרת ומסתכלת לתוך עיניי. אני מרגיש את הגלים מציפים אותי מבפנים, המבט שלה עושה בי שמות, מעורר בי דברים שלא ידעתי על קיומם. בלי לחשוב הרבה אני מצמיד אותה אליי, לא כמו בפנטזיה של אתמול, אלא הכי קרוב ללב שלי ומנשק אותה.

היא דווקא מפתיעה אותי כשהיא נענית לי ומרגיש לי כאילו  חיכתה לרגע הזה זמן רב מידי.

*

למחרת בבוקר אנחנו יוצאים יחד לאסוף מדייזי את החולצות שלנו.

"אתם יודעים, יש לכם  מזל גדול עם כתם הקפה," אומרת דייזי.

אנחנו פורצים בצחוק, כי אנחנו כבר יודעים שנכון לנו נאום על תורת הכתמים של דייזי.

"את ידעת שכתם קפה זה סגולה לאהבה?" אומרת לה לי ומגניבה לי נשיקה.

בר אבידן

מאמינה באהבה      

אדם רוקפלר#klara.snsimages.com

לי מור #Wattpad