סקיי מורגן
אני קוראת שוב את הפתק שהונח על השולחן שלי. המשימה היחידה שמתוכננת לי לבוקר זה משאירה אותי המומה. אני בוגרת תואר שני בהצטיינות. את העבודה עזבתי כי החלום שלי היה לעבוד בחברת ההשקעות "International Affairs" היוקרתית שממוקמת מול הבורסה בניו יורק.
כדי לעבור לקבל את המשרה כאן עזבתי דירה מרווחת בבוסטון ועבודה ששילמה לי משכורת שרבים, גם גברים, יכולים לחלום עליה.
אני בוהה בפתק:
1. לאסוף חליפה מניקוי יבש.
2. לקנות אוכל לכלב.
3. לקנות בושם ליום ההולדת של נטשה.
4. ….
שבע מטלות יש לי להיום. אף אחת מהן לא קשורה למה שהשקעתי בו שנים של לימוד.
"אני יכולה לקבל את קוד הכניסה למערכת?" אני מבקשת את סינדי מזכירת ההנהלה.
"כל מה שאת צריכה הושאר לך במגש על השולחן שלך," עונה לי סינדי.
"אני מבינה שאני חדשה ואתן רוצות להשתעשע על חשבוני, אז קראתי וממש משעשע אותי הפתק הזה, אבל עכשיו הגיע הזמן לעבוד," אני אומרת. אני מתאפקת לא להגיד להם כמה זה ילדותי.
"מיס סקיי, אני לא יודעת על מה את מדברת. המנכ"ל השאיר לך הוראות ," היא עונה לי.
"אני לא מכירה אותך סינדי, אבל אני לא מאמינה שהמנכ"ל כזה אידיוט, אז בבקשה צחקתם על חשבוני ועכשיו זה נגמר," אני עונה הפעם אני כבר לא מחייכת כשאני מדברת.
"אני לא מבינה למה את חושבת שמישהו צוחק עלייך," היא עונה לי במבט תמים. המבט הזה לא עובד עליי.
"נו באמת, לאסוף חליפה מניקוי יבש?" אני אומרת לה.
"את המשנה למנכ"ל וזה אחד מהתפקידים שלך אני מניחה," היא עונה.
"אז זה הוא שמשחק איתי, בסדר," אני עונה לה
אני לוקחת את הרשימה. המחשבה שזה כתב היד שלו דווקא מרשימה אותי. הוא כתב יפה וקריא, וכן גם מסודר, מה שיכול להעיד משהו עליו, רק שעכשיו אני רותחת וזה לא מעניין אותי.
אני לוקחת את הפתק, מצלמת אותו וכותבת הערות בעט אדום.
1. לאסוף חליפה מניקוי יבש
לשם כך עליי לדעת את הפרטים הבאים:
- כתובת החנות
- על שם מי רשומה ההזמנה
- מספר ההזמנה
- או לחילופין קבלת המסירה
2. לקנות אוכל לכלב.
לשם כך עליי לדעת את הפרטים הבאים:
- מה זן הכלב
- מה גילו
- מה משקלו
- או לחילופין ציון שם האוכל האהוב על הכלב.
3. לקנות בושם ליום ההולדת של נטשה.
ברכות לנטשה ליום הולדתה.
לשם כך עליי לדעת:
- מיהי נטשה- כלומר מה הקירבה המשפחתית אליה
- בת כמה נטשה
- מה התקציב
- או לחילופין מהו הבושם האהוב עליה
כשאני מסיימת אני מוציאה את הנייד ומתקשרת ללוסי מהחברה לכח אדם שהציעה לי את המשרה. "היי זו סקיי. אני לא יודעת מה הבנת שאני מחפשת, את קראת את קורות חיי? כי לאן ששלחת אותי זה לא נראה כך," אני אומרת לה.
"תנשמי סקיי. ספרי לי מה קרה," היא ואמרת בקולה השקט, מה שמעורר אצלי את הרצון להרים יותר את קולי.
"את לא קולטת מה האידיוט הזה מבקש ממני לעשות. בשביל זה הלכתי לאוניברסיטה? הוא מבקש ממני להיות העוזרת שלו, לא בעבודה אלא בחייו האישיים. שום דבר ממה שהטיל עליי לעשות לא קשור להשכלה שלי," אני אומרת בכעס.
"אני בטוחה שיש לזה הסבר," אומרת לוסי בקול שאמור להרגיע אותי אלא שהוא מעצבן אותי יותר.
"נכון שאני חדשה בניו יורק, אבל אל תמכרי לי שהחיים פה כל כך שונים מבוסטון. בסך הכל לא הגעתי מעיירה מהמאה שעברה לכאן," אני אומרת בטון שמבהיר לה שאני רותחת.
"את מוכנה להכנס לחדר של האידיוט ולהפסיק עם השיחות האישיות שלך כעת," אני שומעת את קולו מאחוריי.
אני מזנקת מהכיסא, חוטפת את הנייר עם ההערות שלי והולכת אחריו.
"אני יודעת שאני לא אמורה להתבטא כך, ולא משנה כלפי מי. תהייה במקומי. השעה אחת עשרה בבוקר ואני מתעסקת עם הרשימה המטופשת שלך במקום לעבוד," אני אומר לו.
הוא הולך ומתיישב על הכיסא שלו, עדיין לא מעיף בי מבט אחד. "אולי כדאי שאסביר לך איך מתנהלים העניינים פה," הוא אומר לי.
"לא, אולי תבין עבור איזו משרה אני עזבתי את המשרה הנחשקת שלי בבוסטון, ותבין שזה לא כדי למלא את המטלות האלה," אני אומרת וזורקת לעברו את הרשימה שלו.
"הכתב שלי לא ברור?" הוא עוקץ אותי.
"הכתב שלך הוא הדבר החיובי היחיד שאני יכולה לומר," אני אומרת לו.
"את מבינה שלא משנה מה יש ברשימה הזו, ההתנהגות שלך היא מתחת לכל ביקורת," הוא אומר לי ולראשונה מרים אליי את עיניו. עינים ירוקות שחודרות לי לתוך הנשמה. לא בגלל צבען או יופיין, אלא בגלל משהו שאני לא יכולה להגדיר. זה לא כעס , זה….לא יודעת.
"אני לא מתכוון להטריח את עצמי לראות מה קישקשת שם," הוא ממשיך.
אני משפילה את מבטי ומתחילה לספור.
"אם באת לחנך אותי איך להתנהג את כל כך טועה בכתובת," הוא אומר.
אני ממשיכה לנשום ולספור.
"את שותקת. אני מקווה שלפחות את מבינה," הוא אומר.
אני מהנהנת בראשי לחיוב וממשיכה לספור, מתפללת לרגע שיסיים את דבריו, כדי שאוכל לקחת את דבריי ולהסתלק מפה.
"כבר הגעת לתשעים? בספירה שלך כבר הגעת לתשעים?" הוא שואל ומבטו נעוץ בי.
"אני אנליסטית," אני אומרת לו ומשירה אליו מבט, "אני יודעת מה אני שווה, לא בגלל התארים ותעודות ההצטיינות שלי, אלא בגלל העבודה שאני עושה. כל זה אינו קשור לענייניך הפרטיים."
"יש לך שעה לתת לי דו"ח מפורט," הוא אומר לי ומניח, כמעט מטיח בי, קלסר עב כרס. זה ייתן לי זמן לקרוא מה כתבת על השטויות שלי."
אני חוטפת את הקלסר ויוצאת מהחדר. "אני אודה לך סינדי אם תכתבי לי את הסיסמאות של הכניסה למערכת. בזבזתי מספיק זמן הבוקר."
סינדי לא מתווכחת איתי ומגישה לי מיד פתק ועליו רישום המידע שביקשתי בכתב יד מרושל.
"אני אודה לך אם בפעם הבאה תשתדלי לכתוב בכתב יותר ברור," אני אומרת לה. אני יודעת שהיא לא תאהב את מה שאני אומרת, ואולי גם לא אותי, אבל אם אני משנה למנכ"ל אני חייבת להשליט פה סדר.
אני נכנסת למערכת, יוצרת לי חשבון אישי ומגינה עליו עם סיסמה חדשה. עכשיו הגיע הזמן לראות מה מסתתר בקלסר. אני קוראת בעיון את הנתונים, מעלה גרפים ומידע ממאגרי המידע. חצי שעה עברה ואני מסיימת את הניתוח שלי עם הערה שהנתונים שהובאו לפניי חשודים ונראים לי מאולצים. אני מעתיקה קישורים לכתבות שגורמות לי להניח כך ושולחת את הדוח שלי להדפסה.
אני ניגשת לחדרו של המנכ"ל. דלתו פתוחה הוא אינו בחדרו. אני גוערת בעצמי על שלא שמתי לב שהוא יצא. ברור לי שעבר ליד חדרי, כיוון שאין יציאה אחרת. העייפות של שלושת הימים האחרונים עולה לי בחוסר ריכוז. אני נאנחת שאני חושבת שהיום יגיעו הקרטונים מבוסטון ויש לי עוד מלא עבודה בבית.
"סינדי איפה מר ג'והנסון?" אני שואלת.
"הוא ביקש למסור לך שהוא הלך לערוך את המטלות שנתת לו," היא אומרת, "אני לא יודעת מה אמרת לו כשנכנסת לחדרו, אבל בהחלט משהו עובר עליו."
"תודה," אני עונה לה. על מה בדיוק?
"יש לי הרגשה שהולך להיות פה הרבה יותר טוב כשאת בסביבה," היא אומרת לי. אני מביטה בה, מרימה את הגבה להבין אם יש ציניות בדבריה. "אני מתכוונת לזה ברצינות," היא מוסיפה.
אני לוקחת את הדוח שהדפסתי מניחה אותו על הקלסר. מאגדת את השניים עם גומייה ומוסיפה מעל הדוח דף ורושמת בכתב ידי.
ל. ג'והנסון
"לעיניך בלבד"
סקיי. מ.
אני מניחה את הקלסר על שולחנו של המנכ"ל וחוזרת לחדרי. כעת שיש לי זמן פנוי אני עוברת על המערכת של החברה. התוכנות מוכרות לי היטב ואני נכנסת לקרוא מידע על הלקוחות איתם עובדת החברה.
הפעם אני מבחינה במנכ"ל שעובר ליד חדרי בדרכו למשרדו. "כנסי לחדרי," הוא אומר לי אחרי דקה בטלפון הפנימי.
אני קמה, מיישרת את החולצה שלי, נושמת עמוק. "תספרי," אני ממלמלת לעצמי.
"סיימתי את הרשימה שלך," הוא אומר לי מיד שאני נכנסת, "עכשיו נראה מה את עשית בזמן הזה."
הוא מניח בצד את הפתק ובו רשום "לעינייך בלבד" ומתחיל לקרוא. הוא מרוכז בו ואיננו אומר מילה. אני מתרגלת איפוק. "תשתקי," אני משננת כל הזמן במוח, "תני לו לקרוא, תלמדי איך הוא עובד. הוא המנכ"ל וזה שמחליט, לא את."
"אני לא מתכוון לחטט בחייך הפרטיים, אבל מקווה שאין לך תוכניות לימים הקרובים," הוא אומר לי.
"תכולת הבית שלי הגיעה היום מבוסטון. הקרטונים לא יברחו לשום מקום," אני אומרת לו.
"טוב מאד," הוא אומר לי, "אנחנו טסים היום לטקסס. אני רוצה לעמוד פנים מול פנים עם מנכ"ל החברה בשעה שאני מדבר איתו על הניתוח שלך. אני אבקש מסינדי שתזמין לנו שני חדרים נפרדים. אודיע לך מתי הטיסה."
*
ליאם ג'והנסון
אני לא רגיל לנשים כמו סקיי. לא רק שאיננה מפחדת ממני, למרות שהיא מרגישה לא בנוח מול ההערות שלי והמבט שלי, היא עומדת זקופה ואומרת את דעתה. אני לא אודה בפניה אבל היא לימדה אותי היום שיעור שלא ציפיתי שמישהי אי פעם תלמד אותי.
שום דבר מהרשימה שהגשתי לא היה דחוף. בואו נראה.
1. לאסוף חליפה מניקוי יבש. בינינו, יש לי מספיק חליפות וזה ממש לא היה הדבר הדחוף ביותר על סדר היום שלי. מה גם שהיא צודקת. מה חשבתי לעצמי כשכתבתי את הרשימה הזו בלי לצייד אותה בקבלה של הניקוי היבש. הסיבה שבכל זאת נסעתי להביא את החליפה הוא כדי להתרחק מהמשרד. השיחה הזו איתה הכניסה בי חוסר שקט. לא שיש לי הסבר מדוע.
2. לקנות אוכל לכלב. נו באמת מאיפה היא צריכה להכיר את סטורם? זה לא שלא ידעתי שהיא חדשה ולא יודעת עליי דבר. היא צודקת אני באמת אידיוט. מספיק אם הייתי אומר לה איפה אני קונה, היא הייתה יכולה לדעת כי בעל החנות מכיר אותי.
3. לקנות בושם ליום ההולדת של נטשה. אני חושב על הבקשה של נטשה ."תקנה לי בושם של אישה ליום ההולדת." אני חושב על אחותי הקטנה. הייתי טרוד בשעה שהיא ביקשה ואפילו לא טרחתי לשאול אותה מה פתאום ילדה בת שתיים עשרה צריכה בושם של אישה. עכשיו כשאני חושב על כך זה אפילו מעצבן אותי. המוכרת לעומתי ששמעה את הבקשה שלפה לי בקבוקון בצורת פרח ואמרה לי: "זה מושלם בשביל ילדה בת שתיים עשרה שרוצה בושם כמו של אישה." שאלתי אותה אם היא חושבת שזה מתנה מספיקה או שמא עליי להוסיף עוד משהו. "זו מתנה מושלמת." היא ענתה לי.
הסתפקתי בשלוש המשימות האלה. זה בהחלט עייף אותי נפשית יותר מאשר פיזית. אני חושב על לטיפה שהייתה עוזרת המנכ"ל לפניה. היא קיבלה באהבה כל משימה שהטלתי עליה, ולרגע לא עצרה לחשוב שזה לא ראוי מצידי לבקש. אולי כי חשבה שזה יסלול לה את הדרך אליי, למרות שהבהרתי לה שאני לא חורג מיחסי העבודה עם עובדיי, שלא לדבר על העובדות מבניהם.
אני מופתע מהניתוח הכל כך מדויק של החומר שהשארתי לסקיי. היא נכנסה כל כך לפרטי פרטים שהאירה בפניי דברים שאני לא שמתי לב עליהם בשעה שעברתי ברפרוף על החומר. אני מסתכל על השעון ורואה שלא עברה שעה מאז שיצאתי מהמשרד. היא בהחלט מצדיקה את מה שנכתב עליה. אם אתם חושבים שאראה לה את זה אתם טועים. אני קמצן במחמאות, בטח לו בגלל דוח אחד וכמה שעות עבודה.
"אני טס לכמה ימים," אני אומר לנינה חברה שלי, "אני לא יודע מתי אחזור."
"עם מי אתה טס?" היא שואלת מייד.
"עם בחורה יפיפיה שעובדת איתי," אני עונה לה, יודע שזה יעצבן אותה, "זה לא עניינך. אני נוסע בענייני עבודה, לא נוסע לבלות."
"אתה מתכון לישון איתה באותו החדר?" היא שואלת נעלבת.
"ברור שלא! מה נראה לך," אני עונה לה.
"היא באמת יפה?" היא לא מרפה.
"היא עובדת תחתיי, ואת יודעת שאני לא מערב עבודה עם הנאה," היא עונה לי.
"אני מקווה," היא אומרת.
"נינה! אני נוסע לעבוד," אני אומר לה. היא מתחילה לעצבן אותי.
"אז למה אתה לא לוקח אותי?" היא שואלת.
"כי אני נוסע לעבוד. מה את לא מבינה?" אני אומר, "יודעת מה נינה, אני לא מוכן לשמוע את השאלות האלה יותר."
"אתה מתכנן הרפתקה איתה. פשוט תודה בזה," היא אומרת.
"את צודקת. אני מתכונן לישון איתה יחד, בעצם לא לישון אלא לחגוג איתה במיטה כל הלילה עד עלות השחר. מקווה שישאר לה כוח לעבוד בבקרים," אני אומר.
"אתה חושב שאתה מצחיק , נכון?" היא אומרת.
"לא. אני רציני לגמרי," אני אומר לה, "אני מציע לך שתחפשי מישהו אחר."
"אני רוצה להבין," היא מתחילה לצרוח.
"הבנת," אני אומר. אין לי יותר כח לדרמות היום.
"אני לא צריך להסביר לך מה ללבוש נכון? לא חשוף מידי, יצוגי," אני אומר לסקיי, "אאסוף אותך בעוד שעתיים."
"תודה שאמרת לי," היא אומרת לי, "חשבתי שאני צריכה לבוא עם השמלה עם המחשוף העמוק. מקדימה כמובן." לו הייתם יודעים מה בא לי לעשות לה כעת לחוצפנית הזו.
*
כעבור שעתיים עוצר הנהג בכניסה לבניין הדירות בו היא מתגוררת. אני מוציא את הנייד כדי להודיע לה שאני כאן, אבל בדיוק היא יוצאת מהלובי. היא לובשת חליפת מכנסיים שחורה וחולצת טריקו לבנה. לרגליה נעליי התעמלות לבנות. ניכר שהיא טסה לא פעם. השיער שלה לא אסוף והוא מתנופף ברוח כאשר היא הולכת.
ג'ק, הנהג שלי, יוצא לעזור לה עם המזוודה. אני עוקב במבטי אחריה. פניה רציניות. מעניין מה יהיה לה לומר עכשיו. אחרי השיחה שלי עם נינה אני מרגיש לוחמני במיוחד. להפתעתי היא פותחת את הדלת ליד ג'ק ורוצה להתיישב.
"זה לא מתאים," אני שומע אותו אומר לה.
"אני לא רוצה להפריע למר ג'והנסון," היא עונה לו.
"את לא," הוא עונה בלי לשאול אותי, ואז הוא פונה אליי. "זה בסדר שסקיי תשב לידך מר ג'והנסון?"
"כן," אני עונה קצרות ומפנה את ראשי לחלון.
"ערב טוב," היא אומר ומתיישבת לידי.
"אנחנו קצרים בזמן. קיבלתי הודעה שהטיסה הוקדמה בשל מזג האוויר," אני מעדכן אותה, "כיוון שלא יהיה לנו זמן להצטייד בספרים ועיתונים בחנות הנוחות הבאתי לך ספר של בר אבידן מסדרת משחקי הבקבוק. את מכירה אותה?"
"בטח," היא עונה לי.
"את לב שלי קראת? בדיוק סיימתי לקרוא אותו."
"עדיין לא," היא עונה לי.
*
למרות שנתתי לה את הספר, היא עסוקה כל הזמן בנייד שלה. מעניין אם יש לה גבר בחייה שהיא לא מסירה את עינייה מהנייד. אני מתאפק לא לומר לה מילה. זמן קצר לפני שאנחנו נוחתים היא מכבה את הטלפון ועוצמת את עיניה. היא שקטה מאד ופניה עצובות.
כאשר אנחנו נוחתים היא שוב ערנית, והעננה שהייתה על פניה נעלמת. הנהג מחכה לנו בשער היציאה ואנחנו יוצאים לדרך. העיניים שלה גומעות את הנוף והיא שותקת. אמנם הפעילה את הטלפון שלה, אבל היא איננה מסתכלת עליו. אני לעומתה נכנס לבדוק את ההודעות.
כאשר אנחנו מגיעים לבית המלון מתברר לי שהזמינו עבורנו רק חדר אחד. אני מתקשר מיד לסינדי. "ביקשתי ממך במפורש שני חדרים נפרדים," אני אומר לה בכעס.
"זה מה שהזמנתי לך," היא אומרת ושולחת לי את המייל ששלחה לבית המלון.
אני מראה אותו לפקיד הקבלה שמתנצל. "אתה צודק מר ג'והנסון, הטעות היא באמת שלנו, אבל אין לי יותר חדרים פנויים."
"תישארי את כאן, אני כבר אמצא מלון אחר," אני אומר לה.
"יש בחדר גם ספה?" היא שואלת את פקיד הקבלה.
"כן, יש ספה נפתחת," הוא עונה לה.
"אם כך תדאג לי לשמיכות. אנחנו נסתדר הלילה. אני מבקשת שתנסה לפתור מחר את הבעיה או שנאלץ לעבור למלון אחר," היא אומרת לו. אני מודה שאני מופתע, אבל לא מתווכח איתה.
לשמחתי החדר גדול ומרווח. אם היא מסכימה לישון איתי באותו חדר, אז אין לי סיבה להתנגד.
"מה בא לך לאכול?" אני שואל אותה.
"אני לא רעבה," היא עונה לי, "אני מאד עייפה. אני רוצה להתקלח וללכת לישון. על הספה, למקרה שלא הבנת."
"מה פתאום," אני עונה לה.
"אני עייפה מידי להתווכח איתך. אני ישנה על הספה וזהו," היא אומרת. היא באמת נראית מותשת לכן אני שותק. אני מבין שזה לא הזמן לחנך אותה.
"אם כך אשאיר אותך לבד ואלך לאכול," אני אומר לה ויוצא מהחדר.
ג'ון חברי הטוב שיודע על בואי כבר מחכה לי בלובי. "הזמנתי לנו מקום במקסיקנית," הוא מיידע אותי, "חשבתי שאתה בא עם נינה והזמנתי את רייצ'ל. אני תקשר אליה ואומר לה שלא אבוא לאסוף אותה. הכל בסדר? אתה נראה מהורהר."
"נינה ואני כבר לא יחד," אני אומר לו ולא מפרט.
"אני שמח לשמוע. היא כל כך לא התאימה למי שאתה. חוץ מהגוף היפה שלה, ולא שהיא טיפשה, אבל היא ממש לא הסתדרה לי איתך," הוא אומר לי. אני מביט בו וחושב לעצמי שאני אף פעם לא הייתי אומר דבר כזה לחבר. אבל באמת שלא איכפת לי.
אנחנו מעבירים ערב מאד מהנה. אני אוהב לבלות איתו. למעט מה שאמר על נינה, מעולם לא שמעתי אותו אומר משהו עליי. מה שאני לא יכול לומר על אחרים שמרבים לציין את העובדה שאני מצליח יותר מהם. ולצערי זה נאמר לא פעם מתוך קינאה. בסך הכל אדם שעובד קשה ומתייחס ברצינות לעבודה זה לא מפליא שהוא מצליח.
אני חוזר לחדר. סקיי ישנה מכורבלת על הספה. היא לובשת חולצת טריקו ארוכה והשמיכה מגלה יותר ממה שמכסה. ידה אוחזת בטלפון הנייד. אני נגש אליה בשקט ומיישר את השמיכה עליה. החדר ממוזג ואני חושש שיהיה לה קר אם לא תתכסה. אני לוקח בעדינות את הטלפון ממנה. היא לא מתעוררת. הטלפון לעומת זאת מתעורר והמסך מואר ומגלה הודעה שלא נקראה: "אפשר לנשום. אימא יצאה מהניתוח והיא בסדר."
סקיי כנראה שומעת אותי מתהלך בחדר ומתעוררת. "תשני," אני אומר לה, "עדיין לילה."
"הטלפון שלי," היא אומרת.
"הכל בסדר," אני אומר לה, "אני לקחתי אותו ממך. נכנסה לך בדיוק הודעה שאימך יצאה מהניתוח והכל בסדר."
"תודה," היא ממלמלת ונרדמת.
*
הבוקר עולה. אני נכנס למקלחת להתארגן. סקיי מנצלת את הזמן להתלבש בזריזות. היא לובשת אוברול שחור ללא שרוולים שמדגיש היטב את הגוף שלה. הוא סגור עד למעלה, כך שאינו חושף דבר. היא נועלת נעלי עקב ונראית מדהים.
אני רואה שהיא מעיפה מבט לעניבה שלי. "העניבה בסדר?" אני מתגרה בה.
"אני מניחה שאחרי מאות אם לא אלפי הפעמים שקשרת עניבה אתה יכול לעשות זאת בעיניים עצומות. אני לעומתך לא יכולה להתאפר בלי להביט במראה, אז תסלח לי," היא אומרת ונבלעת בחדר האמבטיה.
אני מחייך כשהיא יוצאת בשעה שהבושם שלה מתפזר בחדר. "מה מצחיק אותך?" היא שואלת.
"אני חושב על משימה מספר שלוש," אני עונה לה.
"הבושם של נטשה. גם היא משתמשת בבלו לייט?" היא שואלת.
"נטשה היא אחותי. היא ביקשה שאקנה לה בושם של אישה," אני אומר לה.
"מאד מצחיק," היא עונה לי.
"נטשה בת שתיים עשרה," אני אומר לה.
"לו היית אומר לי הייתי מייעצת לך לקנות לה את הבושם בצורת פרח," היא עונה לי.
עכשיו אני צוחק.
"טוב," היא אומרת, "שנלך."
"אני צוחק כי זה בדיוק מה שקניתי לה אחרי שעשיתי מעצמי אידיוט מושלם כשניסיתי לבחור לה אחד בעצמי," אני אומר לה.
עכשיו התור שלה להחניק חיוך.
"שלא תעזי להוציא מהפה שלך את מה שעובר לך בראש," אני אומר לה.
היא מעביר את ידה על שפתיה כאילו היא סוגרת אותם עם רוכסן דמיוני.
"בדיוק," אני אומר לה.
רק כאשר אנחנו מגיעים לפגישה האווירה הקלילה בינינו הופכת שוב למרוחקת. אני רוצה להזכיר לה שתשלוט בתגובות שלה, אבל זה מאוחר מידי מפני שמר מדירה יוצא לקבל את פנינו.
"חבל שלא אמרת שאתה מביא את החברה שלך לפגישה מר ג'והנסון," הוא אומר לי, "הייתי מבקש מאישתי שתצטרף. יש לנו פה מרכז קניות מפואר. אני בטוח שהחברה שלך תהנה לערוך בו קניות."
"מיס מורגן היא יד ימיני," אני אומר לו, "והיא כאן לפגישה שלי איתך."
*
סקיי
אנחנו כבר יושבים שעתיים בישיבה. מר מדירה מדבר סחור סחור, ומר ג'והנסון נותן לו להוביל את המהלך בקצב שלו. השעה הראשונה כלל לא עוסקת בסיבה שלשמה באנו. אחר כך יש נגיעות בלבד בכל מה שקשור לחברה. רק בחצי שעה האחרונה מתחיל מר מדירה ל"מכור" לנו מידע על החברה. כמובן ששנינו יודעים שהוא מספר רק את מה שהוא רוצה וכמה הוא מייפה את האמת.
"אני יכולה לשאול משהו את מר מדירה?" אני שואלת את מר ג'והנסון.
"בוודאי," הוא עונה לי.
מר מדירה נשאר המום לנוכח השאלות שלי. הוא מבין שערכנו שעורי בית . אני מדברת ומר ג'והנסון יושב בצד ובוחן את תגובותיו.
"מה אתה רוצה מר ג'והנסון?" הוא שואל לבסוף, "אם כל זה היה ידוע לך מדוע הגעת?"
"שום דבר לא היה ידוע לי," אומר מר ג'והנסון, “זו הייתה הנחה שלנו אחרי שמיס מורגן ניתחה את הנתונים הידועים לנו. זה אתה שאישרת את החשדות שלנו. עכשיו תגיד לי אתה איך אנחנו מתקדמים מפה?"
מר מדירה מבין שהוא הכשיל את עצמו ובכל זאת מחליט לשתף איתנו פעולה. הוא מבין שהוא בידיים שלנו. אין לו שום בטחון שלא נפרסם ברבים את מה שנודע לנו ולכן הוא מעדיף לסגור את העסקה עם מר ג'והנסון.
"עייפת אותי מר ג'והנסון," הוא אומר, "אתה יריב רציני. אני מציע שנצא לארוחת צהריים ונחזור לשבת על פרטי העסקה. ביקשתי מהבנות שתיקחנה אותך למסע קניות," הוא אומר לי.
"לכי ותהני," אומר לי מר ג'והנסון. אני מבינה שהוא רומז לי על רצונו להיות לבד עם מר מדירה וכך אני עושה. לו היה מכיר אותי היה שולח אותי לנוח במלון, אבל מאיפה לו לדעת. אני יוצאת עם הבנות והן מתרכזות בעיקר בחנות של בגדי יוקרה לגברים משום מה. כל אחת קונה מתנות לאחד שלה. "את לא קונה לו סקיי?" שואלת אותי אחת מהן.
"אז זה העניין," אני אומרת לעצמי, "הן מנסות לאסוף עליי מידע. ובעיקר על יחסי עם הבוס."
"אני עובדת תחתיו. יש בינינו יחסי עבודה לבד. אנחנו לא זוג," אני אומרת.
אנחנו מסיימות את מסע הקניות המתיש הזה בלי לראות אף חנות בגדי נשים אחת. אני מזמינה מונית וחוזרת למלון. אני חולצת את נעליי ומתיישבת לכתוב הודעה לג'והנסון.
"מקווה שאתה נהנה מהארוחה. רק שתדע שמסע הקניות הזה נועד כדי לברר מה הקשר בינינו. מצטערת שלא קניתי לך כלום. לא ציידת אותי ברשימת קניות. סקיי מ." אני לא קוראת את ההודעה ושולחת אותה.
אני נשכבת על הספה, לוקחת את הספר של בר אבידן ומתחילה לשקוע בעולם של משחקי הבקבוק. אני תוהה האם הוא הביא לי אותה בגלל שבר אבידן מתבלת את סיפוריה בארוטיקה או גם הוא נהנה לקרוא את הסיפורים שלה כמוני.
אני שוקעת בסיפור וחושבת לעצמי האם הייתי מעזה לשחק את משחקי הבקבוק שמבוססים על שאלות בנושאים הקשורים למיניות. לא שאני נזירה, רק שכשאת באה יום אחד הביתה מנסיעת עבודה ומוצאת את חברה שלך עם החבר שלך במיטה שלך, זה די גורם לך לרצות להקפיא את תשוקותייך ולא לרצות לתת לאף גבר להתקרב אלייך.
אני מגיעה לקטע בו הם מתחילים לשחק את המשחק. אני תוהה האם באמת משחקים את המשחק הזה ברשת. אני מחפשת במנוע החיפוש ומגלה שהמשחק הזה באמת קיים. "אז בר אבידן לא המציאה את הסיפור, היא רק מספרת אותו," אני חושבת לעצמי. אני נכנסת לברר פרטים. האם יהיה לי אומץ להצטרף אליו? מענין אם מר ג'והנסון משחק בו.
מר ג'והנסון…אני מניחה את הספר בצד ויוצאת להביט על העיר מבעד לחלון. להפתעתי אני מגלה חנות של בגדי גברים. אני מחייכת לעצמי. כבר ברור לי מה אני רוצה לעשות. אני יורדת למטה ונכנסת לחנות. לא סתם בחרתי להיות אנליסטית יש לי עין חדה לפרטים. קלטתי מה הטעם שלו ואיזה סגנון הוא אוהב. אני קונה לו חולצה לבנה ומתאימה לה עניבה בצבע כחול עמוק. אני ממהרת לחזור למלון.
אני נכנסת לחדר ומוצאת אותו יושב מול המחשב שלי. "אז מה ילדה את משחקת במשחקי הבקבוק." הוא שואל בחיוך.
אולי זו הסיבה שנתן לי את הספר. אולי זה מה רצה לגלות עלי. "לא, מה פתאום," אני עונה, "סתם עניין אותי לדעת בגלל הספר שנתת לי."
"אם תהית," הוא אומר ועוצר לרגע, "אני לא שם." אני לא מתייחסת לתשובתו. "אין תגובה? זה מאכזב אותך או משמח אותך?"
"מה לי ולמשחק הזה," אני אומרת לו ומגישה לו את השקית ובה מה שקניתי לו. "תתחדש."
"חשבתי שלא קנית לי כלום. הרי לא נתתי לך רשימה," הוא אומר בציניות.
"השקפתי מבעד לחלון וראיתי את החנות לבגדי גברים," אני אומרת לו.
"ומה שעלה לך בראש למה שלא אקנה לליאם, סליחה למר ג'והנסון חולצה," הוא אומר.
"בדיוק כך," אני עונה, "אני נכנסת להתקלח. אני עייפה כדאי שאלך לישון מוקדם."
"מה הפלא. את לא ישנת בנוחות בלילה. הלילה את ישנה על המיטה. באמת מורגן זו מיטה קינג סייז. אני אשן בצד אחד , את בשני. אני יוצא להפגש עם חברים, אני מניח שאת לא תרצי להצטרף."
"לא. כבר אמרתי לך שאני הולכת לישון," אני אומרת לו.
*
למחרת בבוקר
בשעה שאני מתעוררת. המיטה ריקה. אני הולכת להתרענן בחד האמבטיה. ריח של מי הגילוח נישא בחדר.
אני מבחינה בעטיפה של החולצה שקניתי שזרוקה בפח. אני מחייכת לעצמי. "אז לבשת אותה היום. מעניין מה תאמר אם ישאלו אותך אם אני קניתי לך?
אני מסיימת במקלחת, מתלבשת וניגשת למחשב. אני רואה שמונח עליו פתק בכתב ידו.
1. יצאתי לפגישה עם מר מידרה לבד אין צורך שתגיעי.
2. מעוניינת להצטרף לארוחת צהריים? אם כן תתקשרי.
3. בערב אני נפגש שוב עם חברים
4. השארתי לך מקום בין השורות אם תרצי להעיר את הערותייך.
אני כותבת לו.
5. הלכתי להסתובב בעיר. ניפגש כשניפגש.
אני יורדת ללובי ומזמינה לי קפה וכריך. "מה את ממליצה לי לעשות בעיר?" אני שואלת את המלצרית.
"תיגשי לפקיד הקבלה והוא ייתן לך חוברות של העיר," היא עונה לי.
אני ניגשת והפקיד יוצא מאחרי הדלפק ומראה לי היכן החוברות. "את אוהבת אומנות?" הוא שואל אותי.
"מאד," אני עונה לו, "אני מציירת בעצמי."
"אם כך אני ממליץ לך ללכת לראות את התערוכה," הוא אומר ורושם לי את הכתובת, "אלא אם כן את מעדיפה קניות ואז תלכי לקניון הגדול."
"קניות אני יכולה לעשות בניו יורק," אני אומרת לו.
ארוחת הבוקר כבר מחכה לי על השולחן . אני מתיישבת ליד החלון, מוציאה את בלוק הציור שלי וממשיכה לצייר את מה שהתחלתי אמש. ברור לי שמי שמופיע בציור הוא ג'והנסון. ברור לי גם שמה שדחף אותי לקנות לו אתמול את החולצה והעניבה, זה משהו שלא צריך לקרות וזו הסיבה שאני רוצה להתרחק ממנו היום. כבר ראיתי גברים יפים בחיי. יצאתי עם כמה מהם, אבל בו יש משהו אחר. העיניים שלו מהפנטות אותי ואני צריכה להיגמל מלהביט בהן. לא סתם אני נלחמת בו.
להפתעתי המלצרית מתיישבת לידי. "את מציירת כל כך יפה. את מאד מוכשרת. רואים שאת אוהבת את הגבר הזה."
"מה פתאום!" אני עונה מייד, "הוא הבוס שלי."
"בטח," היא עונה לי בחיוך שאומר הכל, "ולא מערבבים יחסי עבודה עם חיים פרטיים. רק שאת צריכה לומר לו את זה, כי לפי המבט שלו הוא לא חושב כמוך."
"הוא לא מנסה להתחיל איתי, אני מבטיחה לך," אני אומרת לה, "הוא מכבד את הגבולות בינינו."
"מה שתגידי," היא עונה לי, "אני אנני. אני מסיימת משמרת באחת עשרה, מה דעתך שאני אכיר לך את העיר? תוכלי בינתיים לעלות לחדר להתארגן, ואולי ללבוש משהו יותר קליל."
"באתי לכאן בענייני עבודה. אין איתי בגדים קלילים," אני מספרת לה וצוחקת.
"אם כך אנחנו חייבות להלביש אותך. יש כאן חנות קטנה בסימטה ליד המלון, כזו שרק המקומיים מכירים אבל הבגדים שם ממש יפים. אוף, הלוואי והיינו יכולות לצאת כעת. רגע, אני מניחה שגם אין לך נעליים שטוחות רק כאלה עם עקבים," היא אומרת "ו.."
"תנשמי אנני.," אני אומרת לה, "דווקא זוג נעלי התעמלות יש לי. אבל בואי לא נעשה רשימות. פשוט נלך ונהנה מהיום. אגב, שמי סקיי."
*
בשעה אחת עשרה וכמה דקות מגיעה אנני לחדרי. "וואו, איזה חדר יפה.," היא קוראת בשעה שהיא סוקרת את החדר. מבטה מתקבע על מיטת הקינג סייז. "את רוצה לומר לי שלא קרה כלום במיטה הזו הלילה. אני אעמיד פנים שאני מאמינה לך," היא אומרת, "לא שזה ענייני."
"תאמיני או לא, אבל באמת שלא קרה בינינו כלום," אני עונה לה.
"אם כך הוא פשוט עיוור. איך הוא לא רואה איזה יפה את?" היא עונה לי. "יו את קוראת את לב שלי של בר אבידן. איזה סיפור יפה. יש לך את כל הסידרה?"
"הבוס השאיל לי אותו לטיסה," אני עונה לה ומיד מתחרטת.
"התייאשתי כבר משניכם," היא אומרת, "בואי נלך. יש לי המון תוכניות בשבילנו. אני מקווה שאין לך הגבלת זמן."
המקום הראשון שאנחנו הולכות אליו היא חנות הבגדים עליה סיפרה לי קודם. "אני לא יודעת מה לומר לך אנני, הבגדים בחנות האלה ממש לטעמי. הייתי לוקחת אחד מכל פריט. תצטרכי לעזור לי לבחור."
בסופו של דבר למרות שניסיתי לצמצם אני יוצאת עם שתי שקיות גדולות עמוסות בבגדים. "קחי מה שאת רוצה," אני אומרת לאנני, "אני רוצה לקנות לך."
"נו באמת סקיי," היא אומרת לי.
"אני לא נוהגת לומר זאת, אבל בואי נאמר שכרטיס האשראי שלי יאשר כל סכום," אני אומרת לה.
"טוב אבל רק דבר אחד," היא אומרת.
"כל הויכוח בינינו על דבר אחד? אני לא מסכימה . את לא מכירה אותי, אני עקשנית. תשאלי את הבוס שלי," אני אומרת. לפי המבט בעיניה אני מבינה שעשיתי טעות.
"אני רוצה לפגוש את הבוס שלך רק כדי להוכיח לך איך הוא מסתכל עליך," היא אומרת כאילו ניצחה בהתערבות.
אנחנו חוזרות למלון. אני מחליפה את הבגדים לאוברול הקצר שקניתי, ונועלת את נעלי ההתעמלות למראה המושלם. משם אנחנו הולכות לדירה של אנני והיא עושה כמוני. היא לובשת את השמלה שקנתה ומסתובבת אליי בעיניים נוצצות. "תודה סקיי," היא אומרת ומחבקת אותי, "אף פעם לא הייתה לי חברה כמוך. לא בגלל שקניתי לי את הבגדים אלא כי את כל כך מפרגנת לי ומעודדת אותי. אני מרגישה יפה יותר בזכותך."
"את יפה בזכות עצמך. זה לא קשור אליי," אני עונה לה.
"יש עוד משהו שאת רוצה לקנות?" היא שואלת.
"אני מקווה שלא עשיתי עליך רושם כזה של אחת שחולת קניות. אני ממש לא כזו אני מבטיחה לך שאם הייתי הולכת לקניון הגדול לא הייתי קונה כלום," אני עונה לה.
"יופי," היא עונה לי, "אם כך בואי אקח אותך לסיור בעיר היפה שלנו."
אנחנו יוצאות לדרך ברכב שלה. היא פותח את החלון בגג ורוח נעימה חודרת אליו. אני אוספת את השיער ומתמסרת לליטופה על פניי. "תראי איך הכל פורח מסביב," היא אומרת לי, "אבל זה עוד כלום. כי המקום שאני לוקחת אותך אליו הוא גן עדן אמיתי."
היא לא מגזימה. אנחנו מגיעות לחניה של הגן הבוטני ואני מריחה את ריח הפריחה באוויר. המראות לא מאחרים לבוא ואני כל כך מתרגשת. "תראי כמה גוונים יש לכל צבע, זה מדהים אותי כל פעם מחדש," אני אומרת לה.
"נכון? כשאני אומרת את זה אומרים לי שירוק זה ירוק וזהו," היא אומרת, "איזה מזל שמצאתי אותך."
"יש לך עין טובה," אני עונה לה, "ראיתי את זה באופן שבחרת את הבגדים. את בהחלט יודעת לשלב נכון בין הצבעים."
"בואי נכנס יש פה המון מה לראות," היא אומרת לי.
*
ליאם
הייתי מעדיף שסקיי תבוא איתי. אני אוהב את האופן שבו התנהלה מול מדירה. אין ספק שהוא מעריך אותה מאד ובכל זאת בחרתי לתת לה לישון. אני יודע שהיא לא ישנה כמה ימים קודם, ולמרות שהיא לא מדברת על אמה אני בטוח שלא קל לה. אמנם ישנו כל אחד בפינה שלו אבל היא הסתובבה כל הזמן ולא הייתה רגועה. משום מה נדמה לי שזה לא מי שהיא, אלא שהיא מוטרדת ממשהו למרות שהיא מחייכת כל הזמן.
*
אני קם מוקדם בבוקר ונכנס להתקלח. אני משתדל להיות בשקט כדי לא להעיר אותה. אני מחייך לעצמי כשאני רואה את החולצה שקנתה לי אתמול. איך היא יודעת בדיוק מה שאני אוהב. אני לובש את החולצה ומצרף לה את העניבה החדשה.
אני משאיר לה הודעה. אני טורח להשאיר רווח בין סעיף לסעיף. ומשאיר לה רווח בין סעיף לסעיף למקרה שתרצה להעיר משהו.
1. יצאתי לפגישה עם מר מידרה לבד אין צורך שתגיעי.
2. מעוניינת להצטרף לארוחת צהריים? אם כן תתקשרי.
3. בערב אני נפגש שוב עם חברים
4. השארתי לך מקום בין השורות אם תרצי להעיר את הערותייך.
אני לא שומע ממנה וחוזר למלון לראות מה איתה. האם היא עדיין ישנה?
אני רואה את הפתק במקומו ועליו תשובתה.
5. הלכתי להסתובב בעיר. ניפגש כשניפגש.
6.כרצונך. אני מוסיף ויוצא שוב לפגישה במסעדה עם מר מדירה.
"בחירה טובה," אני אומר לו בשעה שאנחנו אוכלים, "האוכל פה משובח."
"אני שמח שהאוכל לטעמך," הוא אומר לי, "חשבתי שמיס מורגן תצטרף אלינו."
"היא ניצלה את היום שאינני זקוק לה להיפגש עם חברה," אני אומר לו.
"באמת? מעניין מי זו?" הוא אומר לי.
"אני לא מערב עבודה עם יחסים פרטיים," אני עונה לו.
"הייתה לי הרגשה שיש ביניכם אש לא קטנה," הוא אומר בחיוך שמבהיר לי היטב שהוא בטוח שאנחנו מנהלים רומן.
"מיס מורגן מאד אוהבת את העבודה. זו האש שראית בה, אין לזה קשר אלי," אני עונה לו.
"אני יודע שהיא לא קנתה לך כלום אתמול אתה יודע במשרד יודעים הכל, אבל עדיין אני חושב שאתה טועה," הוא עונה לי.
"אני מאד מקפיד לא לקשור קשרים אינטימיים עם הנשים שעובדות איתי," אני אומר לו. אני לא אומר לו שלא נסתר מעיניי שיש בחברה שלו כמה שאני יכול לומר בוודאות שהוא בילה איתן.
"אתה במקור מטקסס?" אני שואל אותו כדי להסיט את הנושא.
אנחנו מבלים שעה ארוכה במסעדה. החוזה בינינו נחתם כך שאנחנו לא ממהרים לחזור לעבודה.
אני יודע הוא בוחן אותי, עדיין נחוש בדעתו שיש ביני לבין סקיי משהו, ולכן אני לא מסתכל על הטלפון שלי שנמצא במצב של "שקט".
אני חוזר לחדר בבית המלון ועולה לחדר. סקיי לא פה. ליד מיטתה אני רואה ששקיות חנות בשם "בריאנה." השם הזה נשמע לי מוכר ואני יוצא להסתכל למרפסת ומסתכל מסביבי על החנויות. אני רואה בסימטה ממול את חלון הראווה של החנות. זוהי חנות נסתרת ועדיין, כך מסתבר היא מצאה בה שלל בגדים.
אני ניגש לראות אם הוסיפה משהו על הפתק, אבל רואה שלא הוסיפה דבר. אני שולח הודעה לקבוצת דאלאס, הקבוצה של החברים שלי שגרים פה.
ליאם: מה עושים הלילה?
ג'י בי.: בא לאסוף אותך בשמונה מהמלון.
ליאם: סגור.
יש לי עוד זמן פנוי ואני יורד ל"בריאנה." אני מסתכל בחלון הראווה. אין ספק שזו חנות מאד מיוחדת, כל כך שונה מחנויות המותגים שבמרכזי הקניות הגדולים. המוכרת יוצאת לקראתי. "מחפש משהו מיוחד?"
אני מוצא עצמי נכנס אחריה לחנות. אני אוהב את סגנון הבגדים שלה וסקרן לראות מה סקיי קנתה, שכן לא הרגשתי בנוח להציץ לשקיות שלה.
"אתה יודע מה המידה שלה?" שואלת המוכרת בחיוך.
"היא קנתה פה היום לא מעט בגדים, אם לשפוט לפי מספר השקיות שראיתי," אני אומר לה ומסתכל סביבי.
"אתה בטח מדבר על האישה היפה מניו יורק," היא שואלת, "חברה של אנני. יש לה טעם משובח בבגדים. כל מה שהיא לובשת כאילו נתפר בשבילה. אולי תיקח לה צמיד? אני יכולה לייעץ לך?"
היא לא מחכה שאענה לה ומוציאה כמה צמידים. לבסוף היא בוחרת מבניהם אחד עם משובץ בכמה אבנים כחולות. "זה יתאים לשמלות שהיא קנתה. אני בטוחה שהיא תשמח."
היא אורזת את הצמיד בשקית קטנה ועליה הדפס של פרחים. היא מגישה לי כרטיס קטן. "תכתוב לה משהו נחמד," היא אומרת לי.
אני מתלבט מה לכתוב. "תודה שבאת איתי. ל.ג."
אני חוזר לחדר. אין סימן ממנה. אני מניח את השקית בתוך אחת השקיות שלה וניגש להחליף בגדים.
בדרכי למטה אני עובר דרך הקבלה. "ראית היום את מיס מורגן?" אני שואל את פקדי הקבלה.
"היא הלכה עם אנני. המלצתי להן לראות את התערוכה של הציירים המקומיים. הוא יוצא מאחרי הדלפק ומגיש לי דף עם הפרסומת לאירוע. אני משנן את הפרטים אבל לא לוקח אותו. "תודה," אני אומר, "אבל אני הולך לבלות הלילה עם חברים."
"אני מבין," הוא עונה, "אני מניח שהיא כבר תגיע להיפגש איתך ועם החברים ישירות."
אני מחייך אליו ולא מגיב. ג'י.בי. כבר מחכה לי ואני ממהר לצאת אליו. למרות שקבענו ללכת לאכול במסעדה האיטלקית, הוא מספר לי שאנחנו נוסעים למועדון. אני אוהב את החברים שלי, אבל הלילה הייתי מעדיף להעביר ערב שקט. כאשר אני נפגש עם כולם אני שמח שוב. למדנו יחד באוניברסיטה את שני התארים ואנחנו חולקים הרבה זיכרונות. הסיפורים עליהם עולים הלילה.
אני מנסה לא לחשוב על סקיי, אבל השאלות שלהם מחזירות אותי עליה. "אני בטוח שלא בחרת לך עוזרת מכוערת אז מה הסיפור. למה היא לא באה איתך?" שואל אותי מתיאו שהיה שותפי לדירה באוניברסיטה.
"היא צריכה קצת חופש ממני," אני עונה לו קצרות.
"אני לא מאמין לך שאין ביניכם משהו. כל פעם שעולה שמה אתה נדרך. אל תשכח שאני מכיר אותך וראיתי אותך עם בחורות. זו נראית לי מיוחדת," לא מרפה ממני מתיאו.
"היא בהחלט שונה. היא חכמה ויפה ומעצבנת ועקשנית ועובדת שלי. נו באמת ממתי אני רוקם קשרים עם מישהי שעובדת תחתיי? נראה לך שאני רוצה להסתבך?" אני עונה לו בכעס.
"לא, אתה לא. אבל הלב שלך יודע את זה?" הוא עונה.
"הלב שלי? מתיאו כבר שכחת מי אני?" אני צוחק. אני צוחק כי אינני רוצה להראות להם שכל הערב הזה אני חושב עליה.
אני מפהק ואומר להם שעבר עליי יום מאד מעייף. "ניהלנו משא ומתן מאד אינטנסיבי. אני מת מעייפות."
"או שאולי.." קורץ לי מתיאו.
"למה שזה יהיה קשור אליה? היא מבלה עם חברה שלה אנני," אני עונה לו, "כיוון שהמלון לא רחוק אני אלך ברגל. אני הרי מכיר היטב את העיר."
ג'י.בי. רוצה לקום אבל ניכר עליו שהוא שתה כבר יותר מידי ולכן הוא מתיישב חזרה. "ואתה ידידי," אני אומר לו, "תחזור היום במונית הביתה."
אני מכניס את הכתובת של התערוכה לאפליקציית המפות שלי בגוגל. מסתבר שהבניין נמצא מרחק של כחמש דקות הליכה ממני. משהו מושך אותי ללכת אליה וכך אני עושה. אי אפשר לפספס את הבניין. הוא עשוי קירות זכוכית. אין לי צורך להיכנס כדי לראות אותה עומדת ומדברים עם שניים. גבר ואישה. היא נראית שונה. היא לובשת אוברול קצר שחושף רגליים מושלמות. אני מחייך לעצמי כשאני רואה שהיא נועלת נעלי ספורט.
הבחורה שאיתה מסתובבת לאחור ורואה אותי. היא נראית לי מוכרת. רגע, זו לא המלצרית מבית הקפה של המלון? היא מחייכת לעצמה. מעניין מה היא חושבת. אולי היא מזהה אותי מארוחת הבוקר? יש משהו שגורם לה להסתובב ממני ושוב לחזור. היא מסמנת לי בידה לכיוון הכניסה. "בוא" אני קורא את שפתיה. סקיי לא מסתובבת וממשיכה לדבר עם הגבר.
*
סקיי
אני עומדת ומסתכלת על הציור. "אהבה" קוראים לו. על הבד מצויירות שתי להבות אדומות. האחת גבוהה מהשנייה וסוככת מעליה.
"מה את רואה בתמונה?" שואל אותי דני חברה של אנני. למרות שאני חושדת שזה הוא שצייר אותה אני נמנעת מלהראות לו את זה.
"הטכניקה של הציור מאד מעניינת," אני אומרת, "כיוון שמכל כיוון התמונה נראית אחרת, כאילו יש לה חיים משלה. איך זה יתכן?" אני אומרת לו.
"אני מתרשם. הגברת מבינה משהו באומנות," הוא אומר לי.
"לקחתי כמה קורסים בתולדות האומנות באוניברסיטה," אני אומרת לו.
"אני חושבת שהבוס שלך פה," לוחשת לי אנני.
"שוב את אומרת את זה? כל גבר בחליפה שאת רואה את מנסה לנחש אם זה הוא?" אני עונה לה.
"אבל הוא לא בחליפה," היא עונה לי. "הוא לובש ג'ינס."
"זה בטוח לא הוא," אני אומרת וממשיכה לדבר עם דני.
"זה עניין של הצל. זה כל הקסם," הוא מגלה לי, "מי לדעתך הגבר ומי האישה?"
"אני חושבת שהאש השמאלית, הגדולה יותר, זה הגבר," אני עונה לו.
"בגלל הגובה? זה ממש לא קשור," הוא עונה לי מאוכזב.
"לא בגלל הצורה שהוא מגן עליה," אני עונה.
"ואישה אין בה את זה? מה עם אימא שמגנה על הילד שלה?" הוא שואל.
"אני חושב שהצבע האדום החזק יש בו לרמוז שזו אהבה בין גבר ואישה. יש משהו יצרי, מיני, בצבע המסויים הזה שבחרת," אני עונה לו וחושפת בפניו שאני מבינה שהציור שלו, "ולכן נראה לי זה הגבר שמגן על האישה שהוא אוהב."
"ממממ…את יודעת אני לא חשבתי על זה , אבל כנראה שזה נכון," הוא עונה לי.
ואז אני מסתובבת ורואה אותו.
העיניים שלו נעוצות בציור והוא נראה שהוא חושב על מה שאמרתי. "צריך עין מיוחדת לראות את זה," הוא אומר לבסוף, "אני לא חושב שהייתי מגיע למסקנה הזו לבד."
"קוראים לציור "אהבה" מה אתה חושב שזה אם כך?" אני שואלת אותו.
"זה נשמע הגיוני," הוא אומר לי.
הוא מביט בעיניי אבל אני מסיטה את מבטי ממנו, כאילו לא שמתי לב לכך.
"עברתי בסביבה," הוא אומר לי, "הייתי פה במועדון."
"זה המועדון שרציתי לקחת אותך," אומרת לי אנני.
"כבר מאוחר," אני עונה לה, "אני רוצה לחזור למלון ולהתקשר לאחותי."
אנחנו יוצאים החוצה ומחכים לדני. "סיימנו פה את העבודה," אומר לי ג'והנסון, "אני חוזר הלילה לניו יורק. את רוצה להישאר או אולי לטוס לבוסטון עד יום שני?"
לרגע לא עלתה האפשרות הזו במוחי. יש לי כל כך הרבה עוד לסדר בדירה. לא פתחתי אפילו קרטון אחד ובכל זאת אני בוחרת לנסוע לבית הוריי. "אם זה בסדר מבחינתך אני אטוס לבוסטון," אני עונה לו. "כשנגיע למלון אני אשנה את הכרטיס."
אנחנו הולכים למלון עם אנני ודני. איש מאיתנו לא מדבר. אני מרגישה את המתח גואה בי ומוציאה את הנייד.
"היי סיס, סיימנו בטקסס ואני מגיעה הלילה הביתה," אני אומרת לניקול אחותי.
"תודיעי לי מתי אני אבוא לאסוף אותך," היא עונה לי.
"מה פתאום? אני אבוא באמצע הלילה. אני אקח מונית," אני אורמת.
"את חושבת שאתן לאחותי היחידה, לנסיכה שלי, לנסוע בלילה משדה התעופה הביתה? לא יקום ולא יהיה," היא אומרת לי נחרצות.
"ממש אחותך היחידה. תפסיקי לדבר כך. בסופו של דבר יש לנו עוד שתי אחיות גדולות וזה לא יפה לדבר ככה. יום אחד את עוד תפלטי את זה לידן והן תעלבנה ובצדק," אני אומרת.
"אני לא מאמינה," אומרת לי אנני כשאני מסיימת את השיחה, "אתן ארבע אחיות ?"
"כן," אני צוחקת, "כמובן שאבא שלי רצה בן אחרי שלוש הבנות שהיו לו…. באותו יום הוא היה מאוכזב, אבל מאז אני הנסיכה שלו."
"נראה שאת ואחותך מאד קרובות," היא עונה לי.
"היה לי מאד קשה לעזוב את בוסטון בגללה, אבל היא עודדה אותי לקבל את המשרה. מי יודע אולי יום אחד גם היא תעבור לניו יורק. ואם כבר מדברים על ניו יורק. ברור לך שאת באה לבקר וכל יום אחרי העבודה אני שלך," אני אומרת לה. "תרשמי את מספר הנייד שלי ואת מזומנת להתקשר וגם תמצאי אותי ברשת החברתית."
"ואת תודיעי לי שנחתת בשלום, ולא משנה באיזו שעה," היא אומרת ומחבקת אותי, "אני כל כך שמחה שמצאתי אותך. היה לי יום שלא אשכח בחיים."
אנחנו מגיעים לבית המלון ועולים לחדר בשתיקה. אני ניגשת לארוז את הבגדים שקניתי. לבסוף דוחפת את השקיות כמו שהן למזוודה. אני רוצה כבר ללכת מפה.
צלצול בנייד שלי מסמן הודעה שנשלחה מחברת התעופה הטיסה שלי ממריאה עוד שעה וחצי. "מונית תאסוף בעוד כעשר דקות," הוא אומר לי, "אני נוסע רק עוד שלוש שעות אבל אצטרף אליך, אין טעם שאחכה פה."
אנחנו יורדים למטה ואני יוצאת החוצה בשעה שהוא משלם את החשבון. אני מנצלת את ההזדמנות שאני לבד ומתקשרת לניקול. "אני כבר רוצה להסתלק מפה. פתאום משום מקום הוא אמר שהוא חזור והציע לי לנסוע הביתה. אני שולחת לך את פרטי הטיסה."
המונית מגיעה בדיוק בשעה שג'והנסון יוצא מהמלון לקראתי. אני מוציאה מהתיק את הספר לב שלי ונותנת לו אותו. "תודה, סיימתי לקרוא אותו," אני אומרת ולא מספרת לו כמה הייתי מרותקת לסיפור ואהבתי אותו. בשעה שאני עושה זאת ידו נוגעת בידי ואני נרתעת. אני מרגישה בעירה בגוף וזה ממש לא מתאים לי כעת.
*
יום שני בבוקר
אני מגיעה למשרד ישר משדה התעופה. אני שמחה שנסעתי. אין טוב ממראה עיניים. אימא הייתה מאושרת לראות אותי ולמרות שהייתי רק שתי יממות בבית השינוי שחל בה היה עצום.
"אני שמחה בשבילך שמצאת לך עבודה שאת אוהבת" אמרה לי אימא, "את מאד חסרה לי. שמחתי שבאת לבקר, נהנתי לראות אותך,". היא אמרה לי והניחה את ראשה על כתפי.
אני מחייכת אליה ולא אומרת לה שאני לא בטוחה מה עומד לקרות איתי. הייתי המומה לראות את הצמיד שהוא קנה לי. "אני מניחה שהוא קנה לי אותו בגלל שקניתי לו את החולצה והעניבה, שלא יישאר חייב," אני משתפת את ניקול שהתפעלה מהצמיד היפיפה.
"תענדי אותו?" היא שואלת.
"אני מניחה שלא לעבודה," אני עונה לה, "לא רוצה שיהיה למישהו מה לומר."
וטוב עשיתי.
*
"איך היה בטקסס?" שואלת אותי סינדי בחיוך. "אני רואה שניצלת את השהיה שם עד תום," היא אומרת ומצביעה על המזוודה שלי.
"אני חוזרת מבוסטון," אני עונה לה, "אימא שלי אחרי ניתוח. באותו יום שהסתיים המשא ומתן נסעתי הביתה."
היא מסתכלת עליי לרגע. "מה שתגידי."
"סינדי, זו את שהזמנת לנו שני חדרים. אמנם היה בלבול בהזמנה אבל בסוף זה הסתדר," אני עונה לה.
"מר ג'והנסון הגיע היום מוקדם," היא מיידעת אותי.
אני נכנסת למשרדי. על השולחן יש פתק שמונח על מעטפה.
תצלמי את החוזה בשלושה עותקים.
- לי
- ליועץ המשפטי
- תיוק חוזים
ל.ג'.
אני עושה כדבריו ואחרי חמש דקות מסיימת את המטלות ונכנסת לחדרו. "עוד משהו?" אני שואלת.
הוא לא טורח להרים את עיניו ולהביט בי. "זה הכל," הוא אומר.
שבוע שלם אני לא עושה כמעט כלום.
"אין לך משימות בשבילי?" אני שואלת.
"לא," הוא עונה לי.
"סידורים אישיים?" אני מנסה, "חליפה מניקוי?"
"אספתי אותה בעצמי," הוא עונה לי.
"אוכל לכלב?" אני מציעה.
"פעם אחרונה הלכתי לקנות לבד כידוע לך, ולכן קניתי אריזה גדולה כך שאין צורך."
ביום שישי אני כבר רותחת. אני לא יודעת מה עשיתי, אבל זה לא מתאים לי. "אני מבינה שאין לך משימות בשבילי," אני אומרת בשעה שאני נכנסת אליו בבוקר.
"לא," הוא עונה ולא מסתכל עליי, "לו יהיו לי אני יודע איפה החדר שלך."
"אם כך אני חושבת שאני אשאיר לך את המכתב הזה כאן ותקרא אותו כשיהיה לך זמן," אני אומרת אני בינתיים אאסוף את הדברים שלי.
"לפני שאת הולכת רציתי לבקש ממך משהו," הוא אומר לי ומוציא מכיסו צרור מפתחות. הוא מפרק ממנו צרור קטן יותר של שלושה מפתחות.
"אני בטוחה שסידני תשמח לעשות זאת עבורך. "הייתי מעדיפה ללכת לדירה שלי ולחפש לעצמי משרה חדשה."
הוא מתעלם ממני. הוא קם מכיסאו וניגש לחלון. "את רואה את החנות שם, זו של חומרי הבניין? יש שלהם מכונה לשכפול מפתחות. תשכפלי בבקשה עותק של כל אחד מהמפתחות, אחר כך תזמיני מונית לכתובת הזו," הוא אומר ורושם לי את הכתובת על פתק, ותבדקי שהמפתחות אכן פותחים את הדלתות." הוא מושיט לי שטר של מאה, וגם תבחרי מחזיק מפתחות עבורן. אחרי זה תהיי חופשייה לעשות כל העולה על רוחך."
אני חושבת על כך שעוד מעט לא אהיה פה ואני בולעת את הכעס שמצטבר בי ועושה כדבריו.
אני משכפלת את המפתחות, בוחרת מחזיק מפתחות מוזהב עם האות J האות הראשונה של שם משפחתו, ונוסעת לדירה שאת כתובתה נתן לי. "אני כבר חוזרת," אני אומרת לנהג, "ועולה לדירה הרשומה לי על הפתק." אני בודקת את המפתח וממהרת חזרה למונית.
"כמה תענוג לעבוד איתך שאת לא מתווכחת," הוא אומר לי. אני מעיפה מבט על השולחן ורואה שהוא קרא את המכתב.
אני מניחה את המפתחות עם הקבלה והעודף על השולחן. הוא לוקח את המפתחות בידו. "אני אוהב את הבחירה שלך במחזיק המפתחות. זה מושלם בעיניי. אהבת את הדירה?" הוא שואל.
"לא נכנסתי לראות אותה," אני עונה לו, "אני לא נכנסת לבתים זרים בלי שמזמינים אותי."
"ובכל זאת, מה שראית מכיוון הדלת אהבת?" הוא שואל.
"מה שעניין אותי הוא רק אם המפתח פותח ולחזור מפה כמה שיותר מהר כדי שאוכל ללכת לדרכי. עוד משהו?" אני שואלת, מנסה להתגבר על חוסר הסבלנות שלי.
"כן," הוא אומר בשעה שהוא קם ומקיף את השולחן ונעמד לידי. "רציתי לבקש ממך שתסכימי להיות שותפה שלי, בעבודה, בחיים הפרטיים, שתסכימי לקבל את הלב שלי. חשבתי שאני אוכל להפסיק לחשוב עלייך. הרי יש בינינו יחסי עבודה בלבד. אני לא יישן כמו שצריך כי המחשבות מטרידות אותי ואת חסרה לי. ברור לך שאני לא יכול לקבל את ההתפטרות שלך."
"ומה תעשה איתי? תתן לי לקשט את המשרד כל יום?" אני שואלת.
"את לא מבינה שהמפתחות האלה הם של הדירה שלי?" הוא אומר לי.
"אני לא מטומטמת," אני עונה לו.
"והם שלך," הוא אומר.
"שיכפלת את המפתחות כדי לתת לי את הדירה הזו?" אני שואלת אותו נדהמת.
"את יודעת למה שאלתי אותך מה דעתך על הדירה? כי חשבתי שתכנסי אליה, תסיירי בה. חשוב לי שתאהבי אותה.."
"אני כבר חוזרת," אני אומרת לו. אני חייבת לנשום. זה הדבר האחרון שציפיתי לשמוע ממנו. אני ניגשת לחדרי אני מוציאה את בלוק הציור וחוזרת איתו אליו.
אני מניחה אותו לפניו. הוא לוקח אותו ומדפדף בין דפיו.
"סקיי, את כל כך מוכשרת. מה את בכלל מחפשת פה? את ציירת כל כך …."הוא אומר וממשיך להסתכל על הציורים.
"אתה לא רואה? בכולן אתה מופיע ליאם," אני אומרת לו, וקוראת לו בשמו הפרטי.
הוא מרים את עיניו ומסתכלת עליי. "אתה יודע מה הייתי הכי רוצה כעת?" אני שואלת, "שתראה לי את הלהבה הגדולה הזו של הציור."
הוא מקיף אותי בזרועותיו ונותן לי להרגיש אותה. ועוד איך. עם השפתיים שלו שנצמדות לשלי בדיוק כפי שחלמתי בשעה שציירתי אותו.
הוא ניתק ממני וחוזר לשבת על כסאו. הוא מחייג בטלפון הפנימי לסינדי ומבקש ממנה שתיכנס אליו.
"את המסמך הזה אני מבקש שתגרסי. הוא סודי ואני מבקש שלא תקראי אותו," הוא אומר לה.
"אני מבינה," היא אומרת לו.
"דבר שני. אני יודע שהיו שמועות שקרו דברים בין סקיי לביני כשהיינו בטקסס. זו הייתה נסיעת עסקים ואני כידוע לא מערבב עסקים עם חיי הפרטיים. שום דבר לא קרה בינינו. כלום, פרט לענייני עבודה וכשזה הסתיים כל אחד נסע להיכן שנסע." סינדי עומדת מולו מובכת. "כדי למנוע שמועות נוספות את מתבקשת להודיע לעובדים שהחל מהיום סקיי ואני עוברים לגור יחד. היא האחת שלה חיכיתי והיא עומדת להיות אישתי."
סינדי מסתכלת עליי ועליו ולא יודעת מה לומר. "לא סיימתי. וכיוון שאני לא מערבב עסקים עם חיי הפרטיים, סקיי לא תהיה עוד העוזרת האישית שלי כי אם השותפה לעסקיי."
*
אנחנו נוסעים יחד לדירתו של ליאם, לדירה שלנו.
"אני רוצה להראות לך משהו," הוא אומר לי ומוביל אותי לחדר השינה שלו. אני מסתכלת מסביב ורואה מעל מיטתו את הציור של דני "אהבה". הציור הגיע עבורך הבוקר. זו הבטחתי לך."
בר אבידן
מאמינה באהבה