ליאו סקוט
אם יש משהו שיכול להוציא אותי מדעתי אלה עובדים עצלנים. השניים האלה עומדים בלב המסעדה, מתלחששים וצוחקים. מין צחוק כזה מתגלגל.
"היי את, אולי תואילי בטובך לבוא ולשרת אותנו," אני קורא לעברה בקול רם מספיק שתשמע, אבל לא חזק מידי כדי לא להפריע לסועדים האחרים. ועדיין המילים שלי מהדהדות וגורמות לכולם להפנות מבטים אל השניים.
"סליחה אדוני," היא אומרת לי בתיאטרליות. היא מחייכת אליי חיוך מתוק כזה שבנסיבות אחרות הייתי כבר חושב עליה מחשבות מסוימות. "מה אדוני ירצה להזמין?" היא שואלת בהדגשה.
"אספרסו כפול," אני מבקש.
"הוראת מיוחדות אדוני?" היא אומרת הפעם בלי הדגשה.
"אל תתני לי לחכות," אני עונה לה.
"בוודאי אדוני, אני כבר מביאה לך," היא אומרת וממהרת להזמין את הקפה.
היא חוזרת מיד, מניחה אותו לפניי וקדה קידה.
'חוצפנית,' אני מסנן לעברה.
"ואת גבירתי," היא פונה לגברת סמית' שיושבת איתנו ליד השולחן, "מה תשתי?"
"אני אשתה קפוצי'נו," היא עונה נבוכה מההתנהגות של המלצרית.
"בקשות מיוחדת? חלב סויה? אבקת קינמון?" היא שואלת.
"תודה. אני רוצה קפ'וצינו רגיל, רק שיהיה חם," היא אומרת.
"בוודאי," עונה המלצרית, "ותרשי לי להוסיף לך משהו טעים כמו שבלול קינמון, או עוגת תפוחים חמה?"
"אני שונאת קינמון," עונה גברת סמית'.
"אני ממש מתנצלת לא ידעתי," היא עונה לה ברצינות תהומית.
"אשמח לעוגת תפוחים שתהיה חמה, אבל לא חמה מידי, אלא חמה במידה," אומרת גברת סמית'.
"אשמח להגיש לך אותה כפי שביקשת," עונה המלצרית והולכת.
אני חושב על השתיים האלה. גברת סמית' היא אשתו של…ואשת עסקים מוכשרת בזכות עצמה. 'מדוע היא נראית לי חזקה פחות מהמלצרית המעצבנת הזו?'
תוך זמן קצר מונחת העוגה החמה במידה לפני הגברת סמית' ועל הצלחת מונחים מזלג וכפית.
"איזו רשלנות מצידי," פונה אליי המלצרית, "לא שאלתי אותך אדוני מה תרצה לאכול. אני רואה שחבריך כבר אוכלים ורק אתה לא. אולי אני יכולה להציע לך מכריכי הבשר הנהדרים שלנו עם שכבה של חסה וירקות ולמטה ממרח טעים," היא אומרת ומדגימה בידיה את פעול המריחה של אותו ממרח.
"נשמע בסדר," אני אומר.
אני מציץ לעברה בשעה שהיא מזמינה עבורי את הכריך וחוזרת בידה על אותה פעולת מריחה דמיונית. לא עובר זמן רב והיא שבה לשולחן ומניחה את הצלחת עם הכריך לפניי. אני רוצה לומר לה שכשהיא רוצה היא עושה את עבודתה כמו שצריך, אבל אני לא אתן לה להנות ממחמאות. היא לא הרוויחה את זה.
"עוד משהו בשבילכם?" היא שואלת את האחרים שיושבים איתי. כולם מהנהנים לשלילה וממשיכים לאכול.
"ובשבילך אדוני?" היא שואלת.
"אם ארצה אקרא לך," אני עונה לה, "עכשיו שיהיה פה קצת שקט."
"כמובן אדוני," היא אומרת וחוזרת לעמוד ליד הבר.
"אנסטסיה!" אני שומע קריאת של גבר בחליפה יוקרתית, "איזה נצחון ענק! אני מוריד בפנייך את הכובע," הוא אומר נוגע בראשו כאילו הוא מוריד ממנו כובע דמיוני.
"נכון?" אומרת לו המלצרית, "שתדע שאני לא הופתעתי. ידעתי היטב לאן אני מובילה את התהליך הזה."
"תקשיבי, את שיחת היום במסדרונות בית המשפט. השם שלך נישא בפי כל," הוא אומר לה בהתרגשות.
"אמרתי לך שאתה יכול לסמוך עליי. אני בודקת היטב את הנתונים לפני שאני עושה כל מהלך," היא עונה לו. משום מה אני מרגיש שהמשפט הזה היה מכוון אליי.
"מה את עושה פה בג'ינס וחולצת טריקו?" הוא שואל.
"אני עוברת דירה. חברים באו לעזור לי לצבוע אותה," היא אומרת לו.
"אנסטסיה, ההזמנה שלך מוכנה. נראה שיש לך חבורה של גברים רעבים לפי כמות האוכל," אומר רפאל בעל בית הקפה שמוסר לה ארגז ובו ארוזות המנות.
"זה החברים מהשכונה, אתה מכיר אותם," היא עונה לו וצוחקת.
"אם כך זה מובן. למה לא אמרתי לי לפני הייתי בא לעזור," הוא אומר.
"תודה על ההצעה. טקסס אירגן אותם ואני אסירת תודה לו. העבודה תיגמר מהר משחשבתי," היא עונה לו.
"את יודעת אנסטסיה שכל אחד מאתנו יעשה בשבילך הכל," הוא אומר לה, "בדיוק כפי שאת עם הלב הענק שלך תמיד עושה בשבילנו."
'מעניין מה היא עושה בשבילם?' אני חושב לעצמי.
היא לוחשת משהו למלצר שצחקה איתו מקודם והם ניגשים לשולחן.
"אני חייבת להתוודות בפניך אדוני," היא אומרת לי, "בחיים שלי לא הייתי מלצרית, מוריס לעומתי כן, והוא ישרת אותך בשמחה. את התשר שתכננת עבורי תיתן לו."
היא מנופפת בידה לעבר העובדים ויוצאת. כעבור דקה היא חוזרת. "שכחת לתת לי את הקפה שלי," היא אומרת.
אני לא יכול להסיר את עיניי ממנה. 'מה עבר לי בראש שביקשתי מאישה זרה לשרת אותי?'
אני מתלבט אם לומר לה משהו אבל כשם שנכנסה כך היא יוצאת. אני מביט מבעד לחלון מנסה לראות באיזה רכב היא נוהגת, אבל היא חולפת על פני החלון וממשיכה.
"אלופה הילדה הזו," אומר רפאל בעל בית הקפה לאחד העובדים, "היא יכולה להזיז הרים ממקומם. כל מה שהיא נוגעת בו הופך לזהב." רפאל שם לב לעובדה שאני מקשיב וניגש אליי. "הכל בסדר מר סקוט? אתה רוצה להזמין עוד משהו?"
ברור לי שהוא בוחן אותי. מעניין מה הוא חושב. "הכל בסדר. הכריך היה נפלא," אני אומר.
"אמרתי לטבח שהוא צריך לרשום את המתכונים של הילדה. היא היחידה שהוא מרשה לה להכתיב לו איך להכין את האוכל," הוא מתגרה בי.
אני לא מגיב. אני לא אתן לו לגרור אותי לשיחה עליה.
"אם תרצו עוד משהו מוריס ישמח לשרת אתכם." הוא אומר ועוזב.
השתיקה שמשתררת סביב שולחן מופרת על ידי צלצול טלפון. "תסלחו לי," אומר לנו מר סמית' בשעה שהוא מנסה להסתיר את חיוכו, "אני חייב לענות לשיחה הזו."
הוא קם ממקומו ואני נשאר עם מר רוברטס שעסוק בנעיצת מבטים בכל אישה שנמצאת בבית הקפה בצורה שמביכה אותי, ועם גברת סמית' שעל חברתה הייתי מוותר בשמחה.
היא מניחה את ידה על ברכי מתחת לשולחן. אני נועץ בה מבט, רוצה לגעור בה, אבל המבט המתחנן בעיניה עוצר מבעדי לומר לה כמה לא ראוי המעשה שהיא עושה. אני שוקל את המילים אבל לא מספיק לומר דבר כיוון שהיא קוראת למלצר.
"מוריס, אתה יכול לגשת בבקשה," היא אומרת.
מוריס ניגש אלינו בחיוך השמור למלצרים. "במה אפשר לעזור לך גבירתי?"
"אני זקוקה לעורכת דין, אתה יכול לתת לי את הטלפון של …אנסטסיה?" היא אומרת לו להפתעתי.
מוריס פורץ בצחוק, אבל קולט שזה לא במקום והופך שוב לרציני. "סליחה גברתי," הוא ממהר לומר, "אנסטסיה היא האדם הכי רחוק מלהיות עורכת דין."
"שמעתי שאומרים שהיא הייתה לשיחה בבית המשפט. אז אני מניחה אם כך שהיא הנתבעת," היא אומרת , "מעניין מה היא עשתה."
"אני לא חושב שזה מכובד שאדבר עליה מאחורי גבה. אני יכול להבטיח לך שהיא לא הנתבעת. בואי נאמר שברוב חוכמתה הצליחה לחשוף מעשה שלא יעשה."
"אני אשמח לשמוע. אולי היא תוכל לעזור גם לי. אבל כיוון שכפי שאמרת אין זה יפה לדבר מאחורי גבה, אולי אוכל לקבל את מספר הטלפון שלה," אומרת גברת סמית'.
אני מביט בה ומנסה להבין למה היא חותרת.
מוריס עוזב את השולחן וניגש לומר משהו לרפאל. רפאל מעיף בנו מבטים.
"מה את רוצה גברת סמית'? " אני שואל אותה.
"מתי תקרא לי בשמי? יש לי שם אתה יודע. מה גם שאני אני מיס סמית," היא עונה לי, "אני אחותו של מר סמית' לא אשתו."
אני לא יודע מדוע הנחתי תמיד שהיא אשתו, לא שזה משנה לי. מה היא חושבת לעצמה? גם אם 'רק' אחותו אינני מתכוון להיות חיית המחמד שלה. אין לי שום עניין בה.
"אתה לא מבין שאני עושה את זה בשבילך? ראיתי איך הסתכלת עליה. אני רוצה אותה בשבילך," היא אומרת.
"את נשמעת כמו סרסורה," אני מסנן לעברה.
"אני מצטער גברתי," אומר רפאל, "אני לא יכול למסור פרטים של אנסטסיה בלי אישורה. היא עשתה מעשה עבור חבר קרוב, זה כל מה שאני יכול לומר לך. היא לא מתעסקת עם בתי משפט."
"אתה יכול להביא לי את החשבון," אני מבקש. אני רוצה להסתלק מכאן כמה שיותר מהר.
בדרכי החוצה אני ניתקל במר סמית' שמתלחשש סמוק כולו בטלפון. "אני חוזר לעבודה," אני אומר לו ומסתלק מהמקום.
*
אני יושב במשרד ועובד.
"אני מבקשת שלא תאחר לארוחת הערב," שולחת לי אימי הודעה. ממתי אני מאחר לארוחת ערב?
אני אוהב יותר את ארוחות הערב עם משפחתי כשהן במתכוננת מצומצמת. כאשר מדובר בארוחת ערב במסעדה זה כבר עניין אחר. איכשהו המפגש המשפחתי נעשה רשמי יותר. השיחה איננה זורמת ואתה חושב על כל מילה שאתה מוציא מהפה. אף פעם לא הבנתי את זה.
כמובן שלורה החברה שלי מצטרפת. אימא שלי אוהבת אותה והן תמיד מתקשקשות להן בשקט.
*
אם כבר הזכרתי את לורה אז הנה כמה מילים עליה.
אין ספק שהיופי החיצוני שלה משך אותי אליה. אני לא אומר שהיא לא אישה חכמה. רק שככל שעובר הזמן אני מגלה כמה אנחנו רחוקים אחד מהשנייה בהשקפת עולמנו ובנושאים בהם אנחנו מתעניינים. עם הזמן היא גם מנסה להשתלט על החיים שלי ולשנות אותם, מה שלא קורה וזה יוצר בינינו מריבות לא מעטות.
כמה פעמים ביקשה שנעבור לגור יחד וסירבתי. אני עדיין לא מוכן לוותר על העצמאות שלי למענה. אני יודע שברגע שזה יקרה היא תנסה למנוע ממני להיפגש עם החברים שלי ותאלץ אותי לארח את החברות המעצבנות שלה.
*
"שלום ילד, אני שמח לראותך," אומר לי אבי ומחבק אותי, בשעה שאנחנו נפגשים במסעדה. אני אוהב את אבא שלי ונהנה מהרגע האינטימי בינינו. לורה שאוחזת בידי מושכת אותי, מזכירה לי את נוכחותה.
"מה אתה ילד קטן?" היא לוחשת לאזני בשעה שמורחת על פניה את חיוך כדי שאיש לא יבין שהיא לא מרוצה ממני.
"אני מבקש שתפסיקי," אני אומר לה, "אני שמח לראות את אבא שלי. לא ראיתי אותו כבר שלושה שבועות, ואני לא רואה סיבה להסתיר את שמחתי."
"ליאו," היא אומרת לי, כאילו הייתי ילד קטן שבאמת שזקוק לנזיפה.
"אל תנסי לחנך אותי," אני אומר לה בשקט. אני רוצה שתדע שאינני מרוצה מההערה שלה. כמובן שהיא נעלבת אבל לא תראה את זה. החיוך שלה לא מש מפניה.
אנחנו מתיישבים ומעיינים בתפריט. המלצר ניגש לשולחננו ומתחיל למזוג מים צוננים לכוסות שלנו. אני מרים עיניי מהתפריט ומודה לו.
אני מבחין בשולחן לידינו באישה שיושבת עם הגב אליי. היא מדברת בקול רם והצורה בה היא נותנת הוראות למלצרית לגבי אופן ההכנה של המנה שהזמינה מעלה חיוך על פניי.
"אפשר לדעת מה משעשע אותך?" שואלת אותי לורה.
"כשאת באה למסעדה ומתחילה לתת הוראות איך להכין לך את האוכל זה משעשע בעיניי," אני עונה לה.
"לא כולם כמוך ליאו. יש כאלה שהם אניני טעם," היא עונה לי.
"מה העניין לורה. משהו מציק לך?" אני שואל.
"אני לא מבינה למה אנחנו לא עוברים לגור יחד," היא עונה לי, "תשאל את אימא שלך. גם היא לא מבינה. אנחנו מספיק זמן יחד כדי שזה יקרה."
אני מנסה לחשב כמה זמן אנחנו יחד. לא תאמינו לי אם אומר לכם שאיני זוכר. אני זוכר שזה היה יום גשום, וזה אומר שזה יכול להיות כמעט כל יום מימות השנה ביבשת שלנו.
"אתה לא חושב? אתה בכלל שומע שאני מדברת אליך," היא מרימה את קולה.
אני לא אודה בפנייה שהמחשבות שלי נדדו ממנה. "זה לא הזמן לדבר על זה," אני אומר לה.
"אני בטוחה שאימא שלך תשמח לשמוע את התשובה שלך," היא ממשיכה.
"אני מציע אם כך שתדברי עם אימא שלי. הנוכחות שלי מיותרת בשיחה ביניכן," אני עונה לה בשלווה.
"אידיוט," היא אומרת לי ומשליכה את מפית הבד על הצלחת שלה שכבר מלאה באוכל.
"תירגעי מייד," אני אומר לה.
"אתה לא תשתיק אותי יותר ליאו. אני רוצה תשובה עכשיו," היא אומרת לי.
"אני מניח שאת תעדיפי לנסוע לבד הביתה. שאזמין לך מונית?" אני שואל.
"ליאו?!" היא ואימא שלי אומרות יחד.
"רצית לומר לי משהו אימא? אולי גם כבר קבעתן תאריך לחתונה? מצטער זה לא יקרה," אני אומר," אני מצטער אבא, אני נחנק פה. ערב טוב שיהיה," אני אומר ועומד ללכת.
"אתה לא תראה אותי יותר בחיים שלך. אתה עוד תתחנן," צועקת לורה, שוכחת את כל גינוניי הליידי שהיא כה טובה בהם.
“את יכולה להיות רגועה. אני לא אפריע לך יותר," אני אומר ועוזב את המקום.
*
אני מתקשר לחברי ריי.
אני אוהב
להתאמן איתו וגם לדבר איתו, הוא איש שיח נפלא. אין ספק שהמקצוע שלו הפך אותו לכזה.
אני זוכר את הסיפור שלו ושל דניאל אישתו, הוא לא היה פשוט אבל בסוף האהבה ניצחה. הוא פסיכיאטר מצליח והיא אחות מיילדת, סיפור הצלחה.
"אני חייב לשחרר לחץ," אני אומר לו בטלפון.
"נפגש במכון אצל ליאם?" הוא שואל אותי "אני מסיים את המשמרת בתשע."
"נתראה בתשע," אני עונה לו.
יש לי שעתיים לשרוף. כיוון שתיק האימון שלי תמיד איתי אין לי צורך לעבור בבית. אני נכנס למגדל הנהר ומחנה בו את הרכב. אני עולה לקומת החנויות ונכנס לחנות ספרים בקומה השנייה. לחנות נכנסת קבוצת נשים פטפטניות ועד מהרה המקום הופך לרועש כמו לול תרנגולות.
"כמה חבל," אני חושב לעצמי, "שגם פה אין חוק של שקט כמו בספריות." למרות זאת אני מצליח להתנתק ולהתרכז בערמת הספרים שמולי. כאחד שיושב כל היום מול המסכים אני אוהב את השעות האלה שאני יושב לקרוא מספר מודפס. אני מעיין בספרים המוצגים על שולחן ונבחרו כמומלצים על ידי אנשי החנות. אני קורא את התקציר בגב כל אחד מהם ובוחר ארבעה. אני רושם מיזכר בטלפון שמות של עוד שלושה שעניינו אותי. בדרך לקופה אני לוקח גם חטיף אנרגיה ובקבוק מים, וניגש לשלם.
המוכרת מזכירה לי שתוקף כרטיס החבר שלי עומד לפוג וגם כרטיס האשראי שלי. "תהיה מעוניין לחדש את החברות?" היא שואלת.
'מעניין שלא קיבלתי כרטיס אשראי חדש,' אני אומר לעצמי, "כן," אני עונה לה ומקבל מיד הנחה נוספת ברכישה של הספרים.
יש לי חצי שעה שאותה אני מנצל להתקשר לחברת האשראי שמודיעה לי שהייתה תקלה והכרטיס ישלח אליי בימים הקרובים.
אני יורד לחנייה וממהר לנסוע למכון. אני לא אוהב לאחר. במיוחד שזה אני שקבעתי את הפגישה. בשעה זו הדרך לא עמוסה ואני מגיע תוך כמה דקות לחניה של המכון. כאשר אני מדומם את המנוע וניגש להוציא את התיק שלי מהמושב האחורי מגיע ריי.
"מה עובר עלייך," הוא אומר לי מייד, "אני לא רגיל לשמוע אותך כך."
"אתה חייב לדבר אליי כמו פסיכיאטר?" אני שואל אותו בחיוך.
"אתה יודע שאדם לא סתם בוחר במקצוע שלו. יש דברים שטבועים בנשמתך. בדיוק כמו שאתה מסתכל על העולם דרך עיניים של מתכנת. החשיבה שלך בהחלט מנתחת את הדברים דרך עיניים של מהנדס," הוא עונה לי, "והיום נראה לי שיש לך באג, ואני כאן כדי לעזור לך למצוא אותו. אין לי בעיה ללכת איתך מכות, אבל משום מה נשמע לי שאתה צריך אוזן קשבת לא אימון גופני."
אני חושב על המילים של ריי. הוא מיטיב להכיר אותי. כמה שהוא צודק באבחנה שלו.
"נלך לבית הקפה בפינה?" אני שואל אותו.
"חשבתי כבר שלא תציע. אני מת מרעב," הוא עונה לי.
ריי בוחר לנו שולחן פינתי מרוחק מכולם. "הנה זה בא," אני אומר, "שעת הפסיכולוג."
"שמעת אותי אומר משהו?" שאל ריי.
אני מנסה לסדר את המחשבות שלי. "אתה יודע שמדי פעם הוריי מזמינים אותנו לארוחה במסעדה. גם לורה באה. היא התחילה לדבר ליד כולם על זה שאני לא מוכן לגור איתה. הגיע הזמן לעלות שלב מבחינתה. ניסיתי להיזכר כמה זמן אני איתה ולא זכרתי. אתה מבין?"
" יש סיבה שאתה לא מוכן להתחייב לה, אתה לא חושב?" אומר ריי, "ואני לא יודע אם זה תלוי באי הבשלות שלך לקשר כזה או בגלל מי שהיא. אני יכול לומר לך שאני לא יכול לדמיין את עצמי לא יישן עם דניאל בלילה," הוא עונה לי.
"אני אוהב לישון לבד," אני עונה לו.
"יש לי שאלה מאד אישית ואני מצפה שתענה לי עליה," הוא אומר, "התשובה היא יותר בשבילך מאשר בשבילי. כשאתה עושה איתה סקס, ואני בטוח שאתה עושה, אתה נרדם איתה או ש…מה אתה עושה?"
"קם אחרי והולך הביתה," אני עונה לו, "מה אתה מנסה לומר?"
"אתה מתרגש לקראת פגישה איתה?" שואל ריי.
"מה אני בחורה? אולי תשאל אם אני מצייר את השם שלה על נייר ומקיף אותו בלבבות," אני עונה לו.
"אני רק שם לפנייך את השאלות. התשובות הן נכונות לך. אין תשובה נכונה, זה עניין אישי," הוא עונה לי.
"מה שאתה מראה לי שאני בעצם לא מאוהב בה," אני עונה לו.
"את זה אתה צריך לדעת," הוא אומר. "כדי שנזמין," הוא משנה את הנושא, "המלצרית הייתה פה כבר פעמיים."
"אני רוצה להזמין כריך," אני אומר לה ומתאר לה את מה שאני רוצה שיהיה בו. "את לא רושמת?" אני שואל.
היא צוחקת. "את הכריך הזה אני מכירה בעל פה, זה הכריך שמכינה סטייסי, כולם כאן מכירים אותו."
"נשמע מעניין, תכיני גם לי כזה," אומר ריי. כשהמלצרית עוזב מביט בי ריי."מה הסיפור של הכריך הזה."
אנסטסיה (טסה) רוזובסקי
אני לא יודעת מאיפה להתחיל. הראש שלי עסוק כעת בשיפוץ של הדירה. די הופתעתי שדוריס ביקשה ממני לפנות את הדירה כי היא רוצה שהחבר שלה יעבור לגור איתה. בייחוד שאת הדירה הזו אני מצאתי ואני ניהלתי את המשא ומתן להשכרתה.
יכולתי לריב איתה, אבל בחרתי להתפנות. איפה שאני לא רצויה אני לא נשארת. זה משהו שלמדתי בילדותי.
חברתי סטייסי שמעה זאת והציעה שאגור איתה עד שאמצא דירה, וכך קרה שאת הדירה פיניתי עוד באותו היום. למחרת חרשתי את המודעות ופרסמתי ברשת החברתית שאני מחפשת דירה. דיוויד, בחור שכל הזמן מנסה להתחיל איתי ברשת סיפר לי שהוא עוזב את הדירה שלו תוך יומיים. הגעתי אליו עם סטייסי, ולמרות שהדירה נראתה כמו חורבה, רציתי לחתום עליה מייד.
בשעה שנפגשתי עם בעל הבית הוא התלונן בפניי על הבעיות שיש לו עם העירייה.
"אני אדריכלית," אמרתי לו, "תביא את הניירת שלך ואולי אצליח לעזור לך."
"אני לא יודע," הוא נאנח, "עורך הדין שלי לא יודע להוציא אותי מהסבך הזה שבטח יעלה לי הרבה כסף."
"אני מבטיחה לך שיש לי עין חדה. אני כבר אמצא על מה לבסס את ההגנה שלך."
זו הסיבה שביליתי הבוקר בבית המשפט. הייתם צריכים לראות את הפנים של מהנדס העיר בשעה שעמדתי על הדוכן והראיתי אחד לאחד את כל הטעויות שעשתה העיריה במפרט של חמשת הבניינים שעליהם הוגשה התביעה.
"מי את?" התפרץ לעברי מהנדס העיר.
"אני אחת שיודעת לקרוא תוכניות," אמרתי לו, "והתוכניות שלך מראות בפרוש שלא רק שבעלי הבניינים לא חייבים לך דבר, אלא זו העירייה שנגסה בשטחים שהם רישומים בבעלותם."
"מעניין אותי לדעת," אמר עורך הדין של העירייה אחרי שהיסה בגסות את מהנדס העיר, "מה לך ולכל זה?"
"אני עומדת להיות דיירת באחד הבניינים. אני צריכה לשפץ כעת את הדירה ולא הייתי רוצה לראות שכל הכספים שאשקיע יזרקו לפח." כמובן שלא סיפרתי לו שברגע האחרון מצאתי דירה אחרת.
*
אני חוזרת לדירה עם האוכל מבית הקפה של רפאל. החברים שלי עובדים ללא הפסקה ואינם שמים לב שחזרתי. "היי חברים," אני קוראת לעברם, "מותר לכם לנשום. אני לא מאמינה שהספקתם כל כך הרבה. בואו לאכול לפני שהאוכל יתקרר."
"היי טסה, בדיוק רציתי לשאול אותך איפה את רוצה לסדר את חדר העבודה שלך," אומר לי טקסס, "התלבטתי בין החדר הראשון לשני."
"אני חושבת שהחדר שפונה לגינה. הוא שקט יותר ומלא אור. תוכל לעזור לי להרכיב עליו וילון?" אני שואלת.
"עכשיו שאת אומרת את זה, זה באמת נראה הכי הגיוני. אבל לא מפריע לך שהחדר סמוך לחדר השינה שלך?" הוא שואל.
"ולמה שיפריע?" אני שואלת.
"בכל זאת אנשים נכנסים לאזור הפרטי שלך," הוא עונה לי.
"ממש לא," אני צוחקת, "החדר הזה נועד לתת לי מקום לעבוד בו בשקט. איש לא יכנס לדירתי הפרטית."
"הבנתי ילדה," אומר לי טקסס. אני מחייכת. טקסס הוא חבר של אחי הגדול. בשבילו תמיד אהיה הילדה הקטנה.
"זו פעם ראשונה שאני גרה לגמרי לבד. הדירה הזו באמת מאד גדולה, אבל ניתנה לי במחיר שלא יכולתי לסרב לו," אני מסבירה לו.
*
אחד עשרה בלילה. סוף סוף הסתיימה העבודה להיום. כל החדרים מסודרים וצבועים למעט חדר השינה שלי. אני יורדת עם שקי הזבל כדי לזרוק אותם בפחי הזבל של הבניין. מתוך פח מציץ חתול שחור. מה עושה פה חתול? ממתי מסתובבים חתולים ברחובות.
"הנה אתה בלאקי," קוראת לעברו גברת קשישה. היא מתבוננת בי בחשדנות. "מה את מחפשת פה באמצע הלילה ילדה?"
"אני הדיירת החדשה בדירה 102. שמי אנסטסיה," אני מציגה את עצמי בפניה.
"אה..הדיירת בקומת קרקע. אני מקווה שאת לא מתכוונת לעשות מסיבות רועשות, שאת לא שותה ולא מעשנת ולא מביאה בחורים," היא יורה לעברי את כל הרשימה של "אל תעשה."
"אני מבטיחה לך גבירתי שלא תרגישי בקיומי," אני עונה לה.
"וגם אני מקווה שאין לך כלב. כי בלאקי לא אוהב כלבים. הוא גם לא אוהב אנשים," היא אומרת לי. למרבה הפלא בלאקי חושב אחרת והוא בא להתחכך ברגלי ומגרגר בהנאה. הוא מביט בי בעיניו החתוליות ואני מתכופפת ומלטפת אותו.
"בלאקי חושב שאת נחמדה," היא אומרת מופתעת, "הוא אף פעם לא מתנהג כך."
"הוא חתול יפיפה," אני אומרת לה.
"הדייר הקודם של 102 היה נוראי. הוא פיזר זבל בכל מקום ועשה בלגאן בבניין. שמעתי שהוא הרס את הדירה," היא אומרת.
"אני מזמינה אותך לבוא לראות את הדירה כעת. תיקנו היום את הנזקים וצבענו אותה מחדש," אני אומרת לה.
"אז את לא גרה לבד," היא אומרת.
"אני כן," אני עונה לה.
"אבל אמרת צבענו.. זאת אומרת שאת לא לבד," היא אומרת ומביטה בי בתוכחה.
"חברים שלי עזרו לי. לא הייתי מספיקה הכל לבד," אני מסבירה לה.
"הבנתי," היא עונה, "בוא בלאקי."
כל אחת מאתנו פונה לדרכה. "לילה טוב גברתי," אני קוראת אחריה.
"גברת סימון," היא מנדבת לי סוף סוף את שמה.
אני נכנסת חזרה לדירה, נועלת היטב את הדלת, מפעילה את מערכת האזעקה ונכנסת להתקלח. אני שמחה שמצאתי מהר את הדירה הזו כיוון שכל החפצים שפיניתי מהדירה שבה הייתי שותפה עם דוריס עדיין נשארו בקרטונים.
אמנם כבר מאד מאוחר אבל אני מלאה באדרנלין וכל כך רוצה לסדר, אבל יודעת שעליי לתת לריח של הצבע הטרי להעלם. אני פורסת סדין על המזרון בחדר השינה ונכנסת לרשת החברתית לקרוא את הפוסטים שהעלו חבריי לאורך כל היום.
כמובן שדוריס העלתה מלא תמונות שלה ושל החבר שלה. אני שמחה בשבילה, למרות האופן שבו נפרדנו.
"רק עכשיו סיימתי משמרת," שולחת לי סטייסי הודעה, "איפה את?"
"אני בדירה החדשה," אני אומרת לה בטלפון, "בא לך לבוא?"
"לא הייתי בטוחה אם את ערה. בטח שבא לי!" היא עונה לי בהתלהבות.
"תביאי לי משהו טעים?" אני שואלת, "לא הספקתי לערוך קניות."
"בטח שאביא," היא עונה, "מה מספר הדירה שלך?"
"102. קומת קרקע," אני עונה לך.
"זה לא מסוכן?" היא שואלת. היא מכסה את הטלפון שלא אשמע מה היא מזמינה לי.
"יש שמירה בבניין, יש לי אזעקה וסורגים," אני עונה לה.
"שכחתי, אין לי מה ללבוש. אני חייבת להתקלח," היא אומרת לי.
"וממתי זו בעיה. באוניברסיטה לא לקחת ממני בגדים?" אני שואלת.
"אל תזכירי לי את האוניברסיטה," היא אומרת, "אני מספיק מתוסכלת שלא סיימתי את הלימודים."
"אם תרשי לי אני אעזור לך לסיים. איך יכולת לדעת שאביך יחלה ואת תאלצי לעזור לאימא שלך בפרנסה? עכשיו שהיא כבר מסודרת את יכולה לחזור ללמודים. נשאר לך רק סמסטר אחד."
"אולי באמת," היא עונה לי, "אני יוצאת אלייך והבאתי לך משהו ממש טעים."
*
סטייסי מגיעה להפתעתי תוך רבע שעה. "תתכונני לא לישון," היא אומרת לי בהתלהבות כשהיא רק נכנסת, "הכנסת לי כזו מוטיבציה ואני בעננים. את יודעת כשחשבתי על הדברים הבנתי שבעצם הייתי זקוקה לפסק הזמן הזה. המחלה של אבא שלי הייתה רק תרוץ. תראי אותך, גם לך היו לא מעט קשיים ועדיין איש, חוץ ממני, לא ידע מה עובר עלייך."
"אני שמחה לשמוע. וגם שמחה שאת לא רוצה לישון מייד, כי אני כל כך מתרגשת מהדירה. בואי תראי אותה," אני אומרת לסטייסי.
"אוף איזו חברה אני. תמיד אני עסוקה רק בעצמי," היא אומרת לי.
"את חברה טובה. את הצעת לי לגור אצלך, ואת באה לישון איתי בלילה הראשון שלי פה," אני אומרת לה.
"נכון, וגם הבאתי לך משהו טעים. אבל קודם אני רוצה לראות את הדירה," היא אומרת.
אני מראה לה את הדירה והיא מתפעלת מכל חדר. " בסוף הכל הסתדר לך לטובה. הדירה מקסימה. אני כל כך שמחה בשבילך."
אנחנו יושבות ומפטפטות. "אני רואה שהמצאת כריך חדש, הוא ממש מעולה," אני אומרת.
בזמן שאני אוכלת בהנאה היא מספרת לי מה יש בכריך תוך הדגמה עם תנועות הידיים המפורסמות שלה כשהיא אומרת: "ועל זה מורחים אבוקדו…" כמובן שמקומו של השוקו החם בדיוק כמו שאני אוהבת לא נפקד.
"כבר ארבע בבוקר," אני אומרת לה כשאני מסתכלת על השעה, "מחר יבואו טקסס והחברים לסיים את חדר השינה," כדי שנישן קצת. תוך כמה דקות שתינו מרחפות לנו בעולם החלומות.
*
הנקישה על הדלת מעירה אותי. אני פוקחת עיניים ורואה שכבר בוקר. החדר מוצף אור. מסתבר ששכחתי לסגור את התריסים. אני ממהרת ללבוש מכנסיים וניגשת לדלת.
"הערתי אותך?" שואלת אותי גברת סימון, "אני פשוט לא יודעת מתי אתם הצעירים קמים."
"טוב שהערת אותי. בדרך כלל אני קמה מוקדם אבל אמש הלכתי לישון מאוחר. חברה שלי הביאה לי אוכל ונרדמה פה איתי," אני אומרת לה.
"לא ידעתי אם הספקת לקנות אוכל ולכן הבאתי משהו, אבל אם כבר אכלת אז.." היא אומרת נבוכה, "אני לא רוצה להפריע."
"את לא מפריעה. סטייסי הביאה לי ארוחת לילה. אני ממש מודה לך שחשבת עליי. את צודקת עוד לא הספקתי למלא את המקרר. בואי כנסי. אני רוצה שתראי את הדירה."
אני לוקחת ממנה את הצלחת העטופה בנייר כסף ואת הקופסה. "היי בלאקי גם אתה באת לבקר?" אני אומרת ומתכופפת ללטף את החתול.
"הבאתי לך צלחת מנייר כך שלא תצטרכי להחזיר לי אותה," אומרת גברת סימון.
"אני כל כך מעריכה את המחווה שלך. זה מריח נפלא," אני אומרת לה.
אני מניחה את הצלחת על השיש במטבח ועורכת לה סיור בבית. "תשמעי ילדה, את פשוט קוסמת. הדירה נראית כל כך יפה ונקייה. גם לשלי לא היה מזיק קצת צבע," היא אומרת.
"אם תרצי אני יכולה לבקש מחברים שלי שיבואו איתי לצבוע לך," אני אומרת לה.
"אני לא בטוחה שאני יכולה לעמוד בהוצאה," היא אומר לי והצער נשקף מפניה.
"אני לא חושבת שהצבע כל כך יקר," אני עונה לה.
"אני מניחה שהצבע לא, אבל העבודה כן," היא נאנחת.
"אני בטוחה שהם יסכימו לבוא לעזור לי אבל אשאל אותם. " אני אומרת לה.
"באמת? " היא אומרת לי בעיניים נוצצות, "את כזו נחמדה. גם קוסמת וגם מלאך."
"נשאר לי רק לסדר את חדר השינה ואחר כך אבוא אלייך ונראה מה את רוצה לעשות."
סטייסי שהתעוררה למשמע את הדיבורים שלנו מצטרפת אלינו למטבח.
"זו סטייסי חברה שלי," אני אומרת לגברת סימון, "וזו גברת סימון השכנה שלי" אני אומרת לסטייסי, "תראי מה היא הביאה לנו."
אני מסירה את נייר הכסף ורואה צלחת גדושה בפנקייקים. בקופסה לידי יש פירות יער ברוטב. "חשבתי לעצמי שאין מי שלא אוהב לאכול פנקייק," היא אומרת.
"אני ממש אוהבת," אני אומרת לה, "תשבי איתנו גברת סיימון?"
"בבקשה תקראי לי הלן," היא אומר לי.
בדיוק כשאנחנו מסיימות נשמעת נקישה על הדלת וטקסס מופיע. "איזה מזל שסיימנו לאכול," אני אומרת להלן, "לא הייתי רוצה לחלוק את הפנקייקים הטעימים שלך."
הלן מתמוגגת. כל החשדנות שהייתה בה כלפי אמש נעלמה והיא התגלתה כאישה מקסימה.
"אני חייבת לזוז לעבודה," אומרת סטייסי, "תודה על ארוחת הבוקר הטעימה."
"טקסס, תכיר זו גברת סימון השכנה שלי. כאשר נסיים את חדר השינה שלי אני מבקשת שנעלה לדירתה. אולי נוכל לצבוע גם אצלה. מה דעתך? כמובן אם יש לכם זמן פנוי. היא אהבה מאד את העבודה שלנו."
"בשמחה," אומר טקסס לגברת סימון, "בשביל הילדה הזו אנחנו מוכנים לעשות הכל. ומי שחברה שלה חברה שלנו. רק שבפעם הבאה תשאירו גם לנו ממה שזה לא יהיה שאכלתם. יש ריח ממש טוב באוויר."
"אני אכין גם לך בחור צעיר," אומרת הלן בחיוך, "רק תאמרו לי מתי תגיעו וזה יהיה מוכן."
"נקבע פגישה לעוד שעתיים גברת סימון?? בינתיים תחשבי מה את רוצה שנעשה" עונה לה טקסס.
"כשראיתי אותך אתמול אנסטסיה די חששתי. מי היה מאמין שאני אשב איתך ואפטפט איתך ככה. אין לי הרבה קשרים אישיים עם האנשים בבניין פרט לנכד שלי שגר בקומה העליונה, והוא כמו כל הצעירים עובד שעות ארוכות ואני לא רואה אותו הרבה במשך השבוע," אומרת לי הלן.
*
חודש עבר
"אני כל כך מודה לך טסה," כך היא קוראת לי, "שהסכמת לטפל בבלאקי. אני מרגישה הקלה שהוא לא נשאר לבד כלל היום," אומרת לי הלן ומחבקת אותי בשעה שהיא עומדת לצאת להסעה שמחכה לה.
"תהני מהביקור," אני אומרת לה, "אל תדאגי לבלאקי הוא כבר רץ לשכב על החלון."
אני סוגרת את הדלת והולכת להכין לעצמי כוס קפה. בלאקי ששם לב שלא הלכתי אחריו לחדר העבודה שלי חוזר ומתחכך ברגליי. "מיאו," הוא אומר לי ואני מרימה את הקערית שלו וממלאת אותה בחלב. הוא מלקק בהנאה ומגרגר כדי שאדע שטעים לו.
"אני הולכת לעבוד אתה מוזמן להצטרף," אני אומרת לו וניגשת להתחיל את היום.
ליאו
אני לא יכול לתאר לכם כמה השתנו החיים שלי מאז שנפרדתי מלורה. אני מרגיש שחזרתי לנשום. הייתי בטוח שארבה לצאת ולהתהולל, אבל קרה בדיוק ההיפך. התאהבתי בשקט. למרות שלורה לא לקחה חלק בעיצוב של דירת הגג שלי הרגשתי צורך בשינוי. הרגשתי פתאום שיש דברים שלא מתאים למי שאני כעת. חלפו חמש שנים מאז שאני בדירה הזו ואני מרגיש שהשתניתי.
השיחה עם ריי בלילה שנפרדתי מלורה השפיעה עליי מאד ואני לא פעם מהרהר בה.
אימא שלי כמובן ניסתה להכניס 'בינה' לראשי. "היא האישה המושלמת עבורך," היא אמרה לי.
"לא," אימא עניתי לה, "היא האישה המושלמת בשבילך."
היום אני מבין שההבדלים בינינו היו כל כך גדולים שאי אפשר היה לגשר ביניהם.
אני ממשיך להיפגש עם ריי. אמנם אנחנו גם מתאמנים, אך בעיקר מדברים. אני מביט על האהבה הגדולה שלו לדניאל ויודע שכזו אני רוצה. אהבה שתמלא את כולי שתסחוף אותי, שתרגיע אותי. ריי כל כך השתנה מאז שהוא איתה. והבן שלהם סקוטי כזה חמוד!
אני קובע להפגש עם ריי בבית הקפה הקבוע שלנו.
הפעם מקבלת את פנינו מלצרית חדשה. "אני מבקש להזמין כריך סטייסי," אני אומר לה. מעניין אם היא תדע על מה אני מדבר.
המלצרית פורצת בצחוק. "אז מה יש כריך על שמי? מעניין מי קראה לו כך," היא אומרת.
"מרסי," אני עונה לה.
"היא בטח גם חיקתה אותי עם התנועה של המריחה על הלחם. בכל מקרה היום אני אכיר לך אחד חדש. אתה אוהב אבוקדו?" היא אומרת לי ושוב מדגימה לי מה מכיל הכריך עם תנועת הידיים המפורסמות שלה.
"נשמע טעים. ואיך קוראים לכריך הזה שאדע?" אני שואל אותה.
"אני אברר לך," היא אומרת בחיוך, "אני חושבת שאם תדגים להם עם היד ותאמר את מילת הקוד אבוקדו הם ידעו."
"איך זה שהכריך קרוי על שמך ולא ראיתי אותך פה?" אני שואל אותה.
"בעקרון אני עובדת יותר בבית הקפה השני, אבל גם שם אני כבר לא נמצאת הרבה בגלל שחזרתי ללימודים. אם היית בא לפני חודש הייתה רואה אותי במשמרות כמעט כל הזמן," היא עונה לי, "אני כבר מביאה לך את ההזמנה. ולך ד"ר כרגיל?"
"תודה סטייסי," אומר לה ריי.
"אתה נראה לי הרבה יותר רגוע," אומר לי ריי
"אני מרגיש כאילו השתחררתי ממשהו מעיק. אני מניח שזה קשור לעובדה שנפרדתי מלורה. זה מדהים שדווקא עכשיו כשזמני בידי אין לי צורך לצאת הרבה, זה אומר הכל לא כך?" אומר לו.
אנחנו מסיימים לאכול. "תרצו עוד משהו?" שואלת סטייסי, "אני רוצה לעזוב מוקדם. טסה הבטיחה לעזור לי עם השיעורים. בימים האחרונים היא לא ישנה כמעט בגללי."
"אנחנו סיימנו. את רוצה שאקפיץ אותך אליה? אני עובר ליד הדירה שלה," אומר ריי.
"תודה ד"ר אבל היא כבר לא גרה בדירה עם דוריס. היא עברה לחלק המזרחי של העיר," אני עונה לו.
"אני נוסע לכיוון," אני אומר לה.
היא מביטה בי לרגע . "אני לא רוצה להטריח אותך. יש מי שיאסוף אותי."
*
יום המחרת הוא יום עמוס במיוחד. סוף השבוע הקרוב הוא סופ"ש ארוך. אני רוצה לסיים את כל המטלות ומבקש שלא יעבירו לי שיחות. אני מצליח לפתור בעיה מאד סבוכה לשביעות רצוני ורואה את רשימת המטלות מצטמצמת.
"אני מצטער מר סקוט, אבל אימך ביקשה לדבר איתך," אומרת לי סבינה המזכירה שלי.
"תעבירי לי את השיחה," אני אומר.
"שלום אמא," אני אומר לה.
"סבתא שלך, אמא שלי, נסעה לאחותה לכמה ימים. אני לא יודעת בדיוק מה יש לה לחפש שם ומדוע לא התייעצה איתי," היא אומרת לי, "אישה בגילה. כזה חוסר אחריות. בכל מקרה את החתול האהוב שלה היא השאירה אצל ילדה אחת והיא ביקשה שתלך לבקר אותו."
אני מחייך לעצמי. אין לי ספק שלא ממני ביקשה, אלא מאימא שלי , והיא בחרה להטיל את המשימה עליי. "בסדר אימא אני אלך מחר בבוקר."
"אם אתה שואל אותי זה נראה לי די מטורף. ממתי הולכים לבקר חתול, אבל זה מה שהיא ביקשה במפורש. החתול נמצא בבניין שלך אצל מיס רוזובסקי." להפתעתי היא מסיימת את השיחה בלי להזכיר אפילו במילה אחת את לורה.
אני מסיים לעבוד בעשר בלילה, משאיר את השולחן שלי נקי ממטלות, מה שמאפשר לי לא להגיע למחרת למשרד. אני שולח דו"ח למר סמית' ומאחל לו סופ"ש נעים.
בדרך הביתה אני עוצר במינימרקט שפתוח עד חצות כדי לערוך את הקנייה השבועית שלי. כיוון שלא התכוונתי לערוך את הקנייה בלילה אני עובר בין השורות כדי להיזכר מה אני צריך. אני מגיע לשורה של מוצרי לחיות מחמד ומחליט לפנק את בלאקי בחטיף האהוב עליו 'פיתויים.' רק אז עולה בי המחשבה שלא יתכן שסבתא ביקשה מאימא שתבקר את החתול שלה כיוון שהוא לא אוהב את אימא שלי. מדוע אם כך לא התקשרה אליי?
אני מוציא את הנייד ורואה הודעה מסבתא. מסתבר שהנייד שלי היה על השקט כל היום. לשימחתי זו ההודעה היחידה שלא קראתי. כבר מאוחר ובכל זאת אני מצלם את הממתק שקניתי לבלאקי ושולח לה.
"אני בטוחה שבלאקי מאד ישמח לראות אותך." מגיעה מיד ההודעה ממנה.
סבתא שלי, כמה היא שונה מאימא שלי. המחשבה הזו מזכירה לי את מה שאני תמיד שוכח. אימא שלי אומצה על ידי סבתא שלי. לעומת זאת אני, באופן שאי אפשר להסבירו, דומה לסבתא מאד. לא פעם בשעת כעסה נהגה אימא לומר לי: "אתה כמו סבתא שלך," ולא כדי לתת לי מחמאה.
אני מסיים את הקנייה ונוסע הביתה.
אני עוצר אצל השומר בכניסה לבניין. "היכן מתגוררת מיס … לא תאמין שכחתי את שמה."
"מיס רוזובסקי?" הוא שואל בחיוך.
"הצלת אותי, כן," אני אומר.
"בדירה 102," הוא אומר, "היא דיירת חדשה במקום זה שעשה פה הרבה צרות. החתול של סבתא שלך אצלה."
"בדיוק בגלל זה אני שואל," אני עונה לו, "סבתא שלי ביקשה שאלך לבקר אותו. לא ברור לי בדיוק מה אני אמור לעשות, אבל הבטחתי לה שאעשה זאת."
"אישה חכמה סבתא שלך," הוא אומר ומחייך, "לילה טוב מר סקוט."
כל הסיפור הזה עם החתול נעשה לי מוזר יותר ויותר. איך זה שלכולם זה נראה טבעי שאני הולך 'לבקר' חתול?
אני עולה לדירה שלי בקומה העליונה. המעלית נפתחת לתוך הדירה מה שמקל עליי לפרוק את המצרכים שקניתי. לא יודע מה עבר לי בראש שקניתי כמות כל כך גדולה של מצרכים, כאילו אני מארח פה אנשים למסיבה.
אני מסדר את המצרכים במקום וניגש להפעיל את הטלוויזיה. עוד מעט יתחיל פרק בסדרה האהובה עליי ואני הולך לפשוט מעליי את בגדיי. אני צופה בסידרה ואחר כך ניכנס לשחק עם הקבוצה שלי משחק דרקונים. הזמן רץ ואני פורש למיטתי בחמש בבוקר.
*
יום שישי.
באופן בלתי רגיל אני מתעורר בשתיים עשרה בצהריים כאילו הגוף שלי מבין שאין לי צורך לקום לעבודה. לוקח לי רגע להתאפס ולהבין שאני בחופש. אני נכנס להתקלח והולך להכין לי משהו לאכול, אבל אז מצלצל הטלפון.
"מה שלום הנכד האהוב עליי?" שואלת אותי סבתא מה שמזכיר לי את הביקור שעליי לערוך.
"אני מתארגן לקראת הביקור אצל בלאקי," אני אומר לה.
"הכל בסדר אצלך ילד? לא עניתי לי אתמול," היא אומרת בדאגה, "אתה תמיד עונה לי."
"אני מצטער סבתא," אני אומר לה ומספר לה שלא העברתי את הטלפון לצלצול רגיל כאשר יצאתי מישיבת הבוקר.
"אם כך לא אפריע לך להתארגן," היא עונה לי, "תהנה מהביקור." האם נדמה לי שהיא מחייכת שהיא אומרת את זה?
'בוא נסיים עם זה,' אני אומר לעצמי, אסוף את חבלת 'הפיתויים' שקניתי לחתול ויורד לדירה 102.
טסה
"מעניין מי בא לפה באמצע היום?" אני אומרת לבלאקי, אבל הוא לא מקשיב לי ורץ לדלת. אני הולכת בעקבותיו ומוצאת אותו מיילל ליד הדלת. אני מציצה בעינית ולא מאמינה.
אני פותחת את הדלת. "איך מצאת אותי?" אני שואלת אותו.
"אנסטסיה?" הוא אומר ומחייך. "איך הכל מסתדר לי."
"על מה אתה מדבר?" אני שואלת.
"את ידעת שאבוא?" הוא שואל.
"בוא נתחיל מהתחלה.," אני אומרת לו, "אתה מוכן לומר לי איך אתה יודע איפה אני גרה?"
"אני לא, אבל סבתא שלי יודעת והיא ביקשה שאבוא לבקר את בלאקי," הוא עונה לי.
"אתה הנכד של הלן, זה שגר בדירת הגג?" אני שואלת אותו בפליאה.
"כן," הוא מחייך אליי, "ולא היה לי מושג שאת הדיירת החדשה."
"אני כל כך לא מנומסת. בוא כנס," אני אומרת ופותחת בפניו את הדלת לרווחה.
"וואו אני לא מאמין מה עשית מהדירה הזו," הוא קורא בהתפעלות.
"אני חייבת לחזור למטבח אני באמצע בישול. אתה מוזמן להסתובב בדירה. בלאקי קח אותו לסיבוב." אחרי כמה יממות עם בלאקי אני כבר לא מתפלאת שהוא מבין מה שאני אומרת לו ורואה אותו מוביל את הגבר שאינני יודעת את שמו לסיור בדירה.
"אין לי מילים," הוא אומר לי, "ראיתי את חדר העבודה שלך. האם אני יכול להבין מזה שידך הייתה בשיפוץ של הדירה?"
"אמרתי לך שאני לא מלצרית," אני צוחקת.
"לעומת זאת הריח שעולה מהמטבח בהחלט מעורר תיאבון," הוא אומר ומחייך.
"אני מזמינה אותך לאכול איתי. לא יודעת מה קרה לי היום. הכנתי כמות גדולה מהרגיל," אני אומרת לו, "אבל יש לי תנאי אחד."
"אני מסכים," הוא עונה לי.
"אם כך אמור לי," אני עונה לו.
"לומר לך מה?" הוא שואל.
"איך קוראים לך," אני אומרת.
"שמי ליאו סקוט, אנסטסיה," הוא עונה לי, "וכמעט שכחתי בלאקי שהבאתי לך 'פיתויים.'
"מישהו מכיר אותך היטב בלאקי," אני אומרת לו, "הקערה שלו מונחת מתחת לחלון. וליאו, תקרא לי טסה, עכשיו כשאנחנו מכירים."
"אז את אדריכלית. לא מלצרית, ולא עורכת דין," אומר ליאו.
"חודש שלם אתה חי עם הסקרנות הזו של מה קרה שם בבית המשפט?" אני צוחקת.
"בוא אספר לך מה עבר עליי מיום שנפגשנו," הוא אומר לי וממלא את פיו בפסטה, "תקשיבי, בחיים שלי לא אכלתי פסטה כל כך טעימה."
אני נהנית לראות אותו אוכל. הוא לא מסתיר את העובדה שהאוכל טעים לו, הוא לא מפחד להימרח כולו ברוטב וללקק אותו בלשונו. כאילו זה המקום הכי טבעי בעולם עבורו. כל הציניות והקשיחות של הגבר ההוא שפגשתי בבית הקפה נעלמה. אני מתבוננת בפניו היפות, בתנועה של אצבעותיו הארוכות בשעה שהוא מלטף בידו האחת את בלאקי בשעה שהשנייה אוחזת במזלג.
"אני לא זוכר מתי סבתא שלי נסעה לאיזשהו מקום והשאירה את בלאקי. אפילו ממני לא ביקשה אף פעם לשמור עליו," הוא אומר מהורהר, "היא אוהבת אותך מאד אם עשתה זאת."
אני מספרת לו על הפגישה הראשונה שלנו. על בלאקי שכמעט קפץ עליי מתוך הפח, ועל החשדנות שלה כלפי ועל המסר שבלאקי העביר לה שאני בסדר. "מאז אנחנו חברות ממש טובות. היא יורדת אליי כמה פעמים בשבוע, מפנקת אותי עם העוגיות שלה, שותה איתי כוס קפה של אחר הצהריים. אם בלאקי נעלם היא באה קודם כל לחפש אותי אצלי, ובדרך כלל מוצאת אותו אצלי על החלון בחדר העבודה שוכב ומתפנק בשמש."
"לורה לא עברה את מבחן בלאקי. הם לא סבלו אחד את השניה. היא חשבה שזה מטופש שגבר כמוני אוהב את החתול. זה כל כך ילדותי היא הייתה אומרת לי."
"בעלי חיים יודעים מי אוהב אותם. כנראה שהוא הבין והחזיר לה את אותו היחס. אני מצטערת בשבילך. זה בטח קשה שאשתך חושבת כך," אני אומרת לו.
"טסה, את חושבת שהייתי יושב פה איתך אם הייתה לי אישה?" הוא מחייך אליי, "את לא מבינה שסבתא שלי שלחה אותי אלייך, לא לבלאקי?" הוא אומר ומניח את כף ידו על שלי.
למה היד שלו צריכה להיות כזו נעימה. אני יודעת שהדבר הנכון לעשות הוא למשוך את ידי ממני אבל אני לא מסוגלת. כל כך נעים לי שהוא נוגע בי כך.
"זה לא בסדר מצידה. אני מבינה שהיא לא אוהבת את לורה, אבל עדיין היא לא צריכה להתערב," אני אומרת לו.
"התחלתי לספר לך מה קרה בהמשכו של היום בו נפגשנו בבית הקפה. הייתי מזומן לארוחת ערב משפחתית. לורה באה איתי. היא דרשה ממני תשובה לעיני כולם מתי אנחנו עוברים לגור יחד. באותו רגע הרגשתי שאני לא רוצה אותה יותר בחיי, הודעתי לה שאני נפרד ממנה ועזבתי את הארוחה באמצע. מאז אני מרגיש הקלה גדולה. שיניתי לחלוטין את אורח חיי, עשיתי שינויים בדירה שלי למרות שהיא מעולם לא גרה שם, וגם לא נשארה לישון בה," הוא מספר לי.
"אני מניחה שסבתא שלך לא הייתה עצובה כשזה קרה," אני אומרת.
"סבתא שלי חיכתה שאהיה מוכן לפגוש אותך," הוא עונה לי, "אין לי ספק בכך. היא ראתה את השינוי שחל בי בחודש הזה. אחרי שזה קרה ישבתי עם חבר שלי , הוא רופא נפש והוא שאל אותי שאלות מאד אישיות. בין היתר שאל אותי אם אני מתרגש לראות אותה. חשבתי כמה מטופשת השאלה שלו."
"ריי רובינס?" אני שואלת.
"את מכירה אותו?" הוא שואל בפליאה.
"אני חברה של דניאל. הוא בהחלט יודע מה היא אהבה. מה שקיים ביניהם זו אהבה אמיתית," אני עונה לו.
המבט בעיניו של ליאו מתרכך. "רק עכשיו אני מבין את המילים שלו, בשעה שאני יושב מולך. אני מרגיש שזה המקום הכי מדויק עבורי להיות בו. לשבת איתך, לאכול איתך, לגעת בך ועוד רגע לנשק אותך." הוא אומר, "אני נושם. לא מרגיש שאני צריך לחשוב על כל מילה שיוצאת לי מהפה. תסתכלי עליי אני לובש מכנס זרוק וחולצת טריקו עם כיתוב מטופש, ואת….מה שלא תלבישי תהיי הכי יפה בעיניי."
הוא קם. "בואי אליי, פיטפטתי מספיק," הוא אומר ואוסף אותי לחיבוק. הוא מביט דקה ארוכה על שפתיי ואני לא יכולה שלא להיות מהופנטת מהחיוך המשגע שלו.
"אתה יכול לנשק אותי כבר," אני לוחשת לו והוא לא מחכה יותר.
בלאקי עובר ביני לבינו ומגרגר בהנאה, מה שגורם לנו לפרוץ בצחוק. "יש אישור לאהבה שלנו," הוא אומר.
יום שטוף שמש בחוץ. אנחנו עומדים חבוקים ומביטים החוצה מבעד לחלון. אני כל כך מאושרת.
"תמיד חלמתי," אומר לי ליאו, כאילו הוא קורא את המחשבות שלי, "לטפח פה את הגינה. אף פעם לא מצאתי את הזמן לכך. מה דעתך שניסע למשתלה לקנות שתילים?"
"אני לא מאמינה שאתה אומר את זה. אתה חייב לראות משהו," אני מובילה אותו לחדר העבודה שלי. "רק הבוקר ישבתי פה ותראה מה שרטטתי. ביקשתי מהלן לפני שבוע רשות לעצב את הגינה והיא הציעה שאחכה לסוף השבוע."
תוך כמה שעות התוכנית שלי הופכת לגן פורח. ליאו מרכיב את הנדנדה שקנינו. אני הולכת להביא שמיכה, מניחה על מגש שני ספלי קפה ואת העוגיות של הלן. יחד עם בלאקי הביאה לי הלן עוגיות. "שיהיה," היא אמרה לי, "מי יודע אולי יהיו לך אורחים." מסתבר שהיא תכננה את הכל לפרטי פרטים.
אנחנו יושבים עד שהשמש שוקעת ומתחיל להיות קריר.
ליאו מביט בי והחיוך היפה שלו שמעיר לי את הפרפרים בתוכי. "אני רוצה לעשות איתך אהבה," הוא לוחש לי ומוביל אותי לחדר השינה שלי, "אני רוצה להירדם איתך ויותר מזה לקום בבוקר כשאת בזרועותיי. סוף סוף אני מבין מה היה חסר לי, והנה מצאתי אותך."
- · סיפורם אהבתם של ריי ודניאל מסופר בסיפור בהמשכים "כבשה שחורה."
- משחק המחשב של הדרקונים נוצר על ידי המתכנת לואיז שסיפור אהבתה לפטריק מסופר בסיפור בהמשכים "אבירי הנסיכה."
