זאק מלרון
יש משהו מרגיע במבט על העיר מהגובה. אולי זה הריחוק מהרעש, אולי כי האוויר נקי יותר. אני נסחף במחשבות, מין חשבון נפש, סגירת מעגל אולי?
מה לעזאזל חשבתי לעצמי כאשר הזמנתי לסלינה ולי כרטיסי טיסה לחופשה בקובה? כלומר ברור לי למה סלינה רצתה שאקח אותה, מה שלא ברור לי למה הסכמתי. מה לי ולחופשות כאלה אפילו שהכל כלול במחיר.
נכון שאני עולה יפה בסולם הדרגות והקידום שלי הוא מטאורי, אבל עדיין זה לא משנה את העובדה של מי שאני.
אני גר בדירה עם עוד שני שותפים רחוק מלב העיר הסואנת. אני משלם עדיין על ההלוואות שלקחתי ואין לי ממש רכוש משלי. סלינה ייחסה את זה לרצון הילדותי שלי להמשיך להתגורר עם החברים שלי מהאוניברסיטה. "אני לא מבינה למה אתה לא יכול פשוט להיפגש איתם פעם בשבוע כדי לשחק כדורסל, כי יותר זה ממש מוגזם כשיש לך חברה. אתה נותן לי להרגיש שהם יותר חשובים ממני," אמרה לי סלינה.
ברור לי שהעובדה שהתחלתי להתלבש עם חליפות לעבודה, כי כך מצופה ממני, לא משנה את מי שאני באמת, הגבר שמעדיף גופיית טריקו ומכנס ג'ינס שנופל מעט. כזה שלא זקוק לשם יוקרתי על נעלי הספורט שלו כדי להצטיין בקליעת סלים במשחק הכדורסל.
תמיד תירצתי בעיני עצמי את העובדה שאני לא ניפגש איתה הרבה בכך שאני מקדיש שעות רבות לעבודה. לרגע לא עצרתי לחשוב כמה היא לא חסרה לי, ולמה בעצם.
*
"אתה עוד עובד?" היא מזדעקת בשעה שהיא נכנסת כרוח סערה לחדרי במשרד. היא מסתכלת מסביב. אני רואה שהיא מחפשת משהו. "בבקשה אל תאמר לי שהמזוודה שלך לא כאן."
"ולמה שתהיה," אני עונה לה בשיא השלווה. כמה שהיא צועקת יותר, אני נעשה שקט יותר.
"למה?!" היא אומרת לי, "מה אתה אידיוט?"
"מה את רוצה סלינה?" אני שואל אותה.
"אין לי מילים," היא אומרת, "אנחנו צריכים לצאת לשדה התעופה בעוד שעה ואתה פה כאילו כלום."
אני מתחיל לצחוק. "נראה לי שהתבלבלת סלינה. הטיסה היא רק עוד שלושה ימים."
"אתה צוחק עליי?" היא אומרת, "שלחתי לך מסרון שהקדמתי את הטיסה להיום."
אני מוציא את הנייד שלי, גולל לאחור ואין שום מסרון ממנה בנושא.
"הנה תראה," היא אומרת בכעס. היא מוציא את הנייד שלה ובודקת את ההודעות. אני רואה את פניה משתנות.
"אני מחכה סלינה. תראי לי את ההודעה ששלחת לי," אני אומר לה כשאני כבר מבין.
"העניין הוא….כלומר… באמת כתבתי אותה אבל היא לא נשלחה," היא עונה לי נבוכה.
"כנראה שזה היה לך ממש חשוב שאדע," אני עוקץ אותה. "תראי לי מה כתבת בהודעה שלא נשלחה."
היא מעלה אותה שוב ומראה לי:
מה דעתך שנצא ביום שלישי?
סלי
אני נכנס לתיבת המייל הפרטית שלי ומעלה את הזמנת כרטיס הטיסה שלי. התאריך שמופיע עליו הוא התאריך המקורי בעוד שלושה ימים. אני מסובב אליה את המסך. היא שותקת. "מה המשחק שלך סלינה?" אני שואל, "גם לו היה נשלח המסרון לא היה בו להודיע לי ששינית את התאריך. אני מאחל לך טיסה נעימה."
"אז קרתה טעות. תשנה את הכרטיס. אתה לא מצפה שאסע לבד," היא מתנפלת עליי.
"קרתה טעות??" אני שואל אותה, "ככה את קוראת לזה? הטעות היחידה שנעשתה היא שאני עוד מדבר איתך. אני יכול לשלוח לך מסרון אבל אומר לך זאת בפנייך. אני איתך גמרתי."
היא נטועה על מקומה ולא זזה. אני מרים טלפון לחברת התעופה. "מדבר זאק מלרון אני מבקש לבטל את כרטיס הטיסה שלי, של מיס סלינה בתוקף."
אני ניגש לדלת ופותח אותה לרווחה. היא מביטה בי ויוצאת מהחדר בראש מורם. רק כאשר אני סוגר את הדלת אני שומע אותה פורצת בבכי. אין לי שום כוונה לגשת ולנחם אותה.
אני מתיישב ליד השולחן וחוזר לעבודתי.
*
בינינו, אני יכול לסיים את העבודה בשעה חמש כמו כולם. אני בוחר שלא. אני אוהב את השקט של המשרד אחרי שעות העבודה. אני מכין לי כוס קפה, יורד למטה להזמין משהו לאכול וחוזר לכאן. העולם נראה כל כך שליו ממרומי הקומה החמישים ושמונה. אין מי שיפריע לי, אני לא צריך להתחשב באיש, הקומה לרשותי. לעיתים אני אפילו נרדם כאן על הספה ומתעורר בשעות הקטנות של הלילה ורק אז חוזר לדירה. אני יודע שאחרת הייתי נחנק.
בימים שאנחנו משחקים כדורסל אני מביא איתי בגדים להחלפה ונוסע ישר מהמשרד למשחק. בימים האלה אנחנו הולכים לאכול יחד כל החברים. כאשר אני שב לדירה אני מתקלח, צופה מעט בטלוויזיה בסדרת מתח והולך לישון.
*
יום שישי בערב
שותפיי לדירה שחשבו שאני טס ארגנו מסיבה. אני לא משתגע על המסיבות שלהם. הן מלוות בשתייה מרובה, נשים, והרבה רעש. כיוון שהדירה שלנו נמצאת בקומה האחרונה, המסיבה נערכת על הגג.
"אני מקווה שאתה לא כועס פשוט חשבנו ש.." אומר לי קווין.
"מה פתאום," אני עונה לו, "אני נכנס להתקלח ואבוא לעזור לכם."
בשעה שאני במקלחת אני מדבר עם עצמי שבעצם זה רעיון לא רע שתהיה פה מהומה גדולה ותמחק לי את השבוע הזה מהראש. כמובן שהחברות של סלינה לא הניחו לי והפציצו אותי במסרונים. החל מ- "איך עשית לה את זה," וכלה ב-"היא כל כך בודדה ומתגעגעת." דווקא בגלל שלא האמנתי נכנסתי לרשתות החברתיות וראיתי שלא רק שהיא לא עצובה, אלא תמיד יש לידה גבר מזדמן. את כל הזיכרונות האלה אני מוחק בשעה שזרם המים החמים מרפה לי את השרירים.
אני מסיים ועולה לגג. המוסיקה אמנם לא מתנגנת בקולי קולות אבל עדיין חזקה מידי לטעמי. אני מתבונן מסביבי ומנסה לזהות פרצופים מוכרים.
"נו, אתה עוזר או לא?" פונה אליי מישהי לא מוכרת. אני מסתכל עליה בשאלה. "אתה באמת חושב שאני מסוגלת לסחוב את ארגזי הבירות האלה?"
"ברור שלא, ילדה שברירית שכמוך לא נועדה לסחוב אותם," אני אומר ולוקח ארגז בכל יד. אני פותח אותם ומתחיל לשים בגיגית שמלאה בקוביות קרח.
"את זה אני יכולה לעשות בעצמי," היא אומרת, "לך תביא עוד."
"ככה זה הולך להיות?" אני צוחק, "את מנהלת העבודה ואני הסבל שלך?"
"מה?" היא אומרת לי, "אתה בעצמך אמרת שילדה שברירית שכמוני לא נועדה לסחוב ארגזים."
"מי את?" אני שואל.
"מי אתה? אתה גר פה?" היא שואלת.
אני מביט בה. "לא," אני עונה, "אני רק אורח."
"אני משביעה אותך לא לגלות, אבל אני אפילו לא אורחת," היא אומרת לי ומניחה את אצבעה על שפתיה כמסמנת לי שאשתוק.
"סודך שמור עימי," אני עונה לה משועשע, "אז מה את עושה פה?"
"הארגזים?" היא עונה לי.
אני עושה כבקשתה והולך להביא את שאר הארגזים. לפי כמות הארגזים אני כבר מבין שעומדים להגיע לכאן הרבה אנשים. "אולי זה מה שאני צריך היום," אני אומר לעצמי.
"היי זאק," קוראת לעברי מירל, "איפה האישה?"
"את מדברת אליי?" אני אומר ומסתובב לאחור כאילו אני לא מבין, "כי נראה לי שהתבלבלת. אין לי אישה."
"וסלינה?" היא שואלת.
"מה איתה?" אני שואל.
"היא מעלה תמונות מקובה," היא אומרת לי.
"מה השאלה אם כך," אני שואל, "כי אם לא הייתי ברור סלינה ואני כבר לא יחד."
"זה ברור," מתערבת בשיחה בריטני, "היא כל יום מעלה תמונות עם גבר אחר. ממש…" פתאום היא תופסת מה שהיא אומרת, "העיקר שהיא נהנית."
אני לא נשאר לשמוע את המשך השיחה. "יש עוד משהו שאני יכול לעשות?" אני שואל את קווין.
"נראה לי שהכול כבר מסודר. פשוט תהנה ותירגע," הוא אומר.
*
מלודי
אם הייתם שואלים אותי לפני יומיים אם זה מה שיקרה איתי הלילה, הייתי אומרת לכם שהשתגעתם לגמרי. אני מחשיבה את עצמי לאישה שפויה ולא מתוסבכת. מי היה מעלה על דעתו שאמצא עצמי נמלטת מהמקום שאמור להיות הכי בטוח עבורי?
בהחלטה של רגע, בלי לחשוב שאני לבושה בסתם מכנס ג'ינס צמוד וחולצת טריקו, מסתובבת ברחובות ברגע ששמעתי את המוסיקה בוקעת מגג הבניין הממוקם הרחק משכונת מגוריי, לא חשבתי וידעתי שלשם עליי ללכת.
הדלת לא הייתה נעולה, ועל הזכוכית שלה היה שלט "המסיבה על הגג."
כך מצאתי את עצמי מתערבבת בין האנשים ועוזרת בהכנות למסיבה, שלפי כמות בקבוקי הבירה, היו עתידים להגיע אליה לא מעט אנשים.
*
המסיבה בעיצומה.
זאק, כך למדתי שקוראים לגבר שעזר לי לסחוב את הבירות, נראה חסר מנוחה. אמנם דיברו איתו על מישהי שהיא כנראה האקסית שלו, אבל ממש לא נראה לי שזה מזיז לו.
"אני פורש," הוא אומר לקווין ממארגני המסיבה.
"תיקח אותי איתך," אני מבקשת ממנו.
הוא מביט בי מופתע. "אני הולך למשרד. אין לך מה לחפש שם."
"בשעה כזו?" אני שואלת מופתעת, "אין לך תרוץ טוב מזה?"
"אני גר פה," הוא מודה בפניי, "אני מבין שלישון לא אוכל כאן ולכן אני הולך למשרד."
"ושם תוכל לישון?" אני שואלת.
"אני עושה זאת לא מעט," הוא אומר לי, "באופן שאיני יכול להסביר לך, אני מרגיש שם יותר בבית מאשר פה בחדר בדירה עם השותפים שלי."
"אני באה איתך," אני אומרת ואוספת את תיק הגב שלי.
"את לא רצינית?" הוא עונה לי.
"אני אתן לך מה שתרצה," אני אומרת. אני מוכנה לתת ה-כ-ל, רק להרגיש מוגנת.
"סקס לא מעניין אותי כעת. את שיכורה לגמרי. מה גם שאת לא נראית לי זונה, אז אל תתנהגי כך." האם הוא כועס עליי?
"אני לא יכולה לחזור לדירה שלי. בן הזוג של השותפה שלי מיים עליה ו…שתינו החלטנו לא לישון בדירה היום, היא הלכה להורים שלי ואני מחפשת עדיין מקום לישון. בבקשה תיתן לי להישאר איתך הלילה."
זאק עוצר מונית ואנחנו נוסעים בשתיקה למשרד שלו. למטה בבניין יש בית קפה שפתוח כל הלילה. הוא קונה לנו משהו לאכול ומשקה שאמור לעזור לי עם השכרות שלי. הוא אומר לי מהו אבל אני לא קולטת מה בדיוק הוא אומר.
השומר בכניסה מברך אותו בחביבות לשלום. משום מה נראה לי שזו לא הפעם היחידה שהוא בא לישון כאן. מעניין במה הוא עובד. כשאנחנו נכנסים למעלית אני מתפלאת לראות שהוא לוחץ על קומה חמישים ושמונה שמסומנת כ"קומת הנהלה."
אני מביטה על הגבר הצעיר שלצידי הלבוש מכנס ג'ינס ומעליו חולצת בד לבנה. אני מטושטשת אבל עדיין מסוגלת לראות את הפנים המדהימות שלו. הוא שקוע בעולם שלו ואני, שאסירת תודה לו על כך שהסכים לאפשר לי לישון כאן היום, לא רוצה להפריע לו.
הוא ניגש ללא מילים לספה הצמודה לקיר ופותח אותה למיטה זוגית. לרגע אני המומה. פרט לספה כל דבר מסביב מעיד שזה משרד.
"תאכלי משהו," הוא אומר לי ומגיש לי את אחד הכריכים שקנה. הוא פושט את בגדיו ונשאר רק בתחתוני הבוקסר שלו. אני לא יכולה שלא להסתכל על הגוף המושלם שלו. לו ידעתם מה עובר לי בראש. מילה אחת והוא יכול לקבל את כולי בלי היסוס בכלל.
הוא לא שם לב למבטים הגנובים שלי. הוא נשכב על הספה על הגב בתנוחה של גבר בטוח בעצמו, כל כך שונה ממני שישנה הכי מכורבלת שיכולה. תוך שניות ספורים אני שומעת את נשימותיו השקטות המעידות שהוא שקוע בשינה. "איזה כייף שהוא לא נוחר," עוברת בי המחשבה.
אני מורידה את מכנסי ונשכבת לידו. אני שוכבת עם הפנים אליו. אני כל כך זקוקה לחיבוק, למגע. אני נצמדת אליו.
הוא זז ממני. "אני אוהב לישון לבד," הוא אומר לי בעיניים עצומות, "אני לא מהמתכרבלים."
"אני מצטערת בשבילך," אני אומרת לו, מסובבת את גבי אליו ונרדמת.
אני לא ישנה הרבה. המרחק ממנו מקשה עליי להרפות ולישון. אני רוצה ללכת וחושבת איך זה יראה אם אצא מכאן בשעת בוקר כל כך מוקדמת,. ובכלל, לאן יש לי ללכת.
לכם אני יכולה לספר ששיקרתי לו. כלומר לא בדיוק, אלא קצת יפיתי את האמת. זו אני שבן הזוג שלה מתעלל בה. לכן ברחתי מהבית. מה הוא היה חושב עליי אם היה יודע את האמת? אני לא רוצה שירחמו עליי. בסך הכל אני אישה נורמטיבית ומשכילה, לא אחת פרימיטיבית.
לשמחתי אני לא צריכה לחפש הרבה את השירותים כי הם צמודים למשרדו. אני נכנסת להתרוקן. אני מוצאת שם שטיפת מי פה ושוטפת את פי כדי לטשטש את ריח הבירה שעדיין מורגש בו.
"את לא ישנה," אני שומעת אותו אומר לי. הפעם הוא יושב על הספה.
"קשה לי להירדם," אני אומרת לו, "המחשבות מתרוצצות לי בראש." הוא מביט בי כאילו הוא מחכה שאמשיך לדבר. "שיקרתי לך, כלומר לא סיפרתי לך את כל האמת," אני אומרת ותולה בו מבט. פתאום זה חשוב לי להיות נקייה, לספר לו הכול.
"אני יודע," הוא אומר, "ראיתי את הסימנים עליך כשהתפשטת. עדיין מאד מוקדם בואי תחזרי לישון." הוא נשכב חזרה והפעם הוא מושך אותי אליו מניח את ראשי על החזה שלו, מחבק אותי ביד אחת ונרדם.
המגע שלו כל כך מנחם. אני נצמדת אליו ונרדמת מייד.
*
עשרות הודעות ממרק עולות בשעה שאני פותחת את הנייד. הבטחות מתוקות שלא יפגע בי, מילות אהבה, כל מה שרק רציתי לשמוע. אני לא מאמינה לאף מילה.
אני לוקחת דף נייר ומשאירה לזאק פתק על המיטה, היכן שישנתי.
תודה על מה שהיית עבורי.
אין לי מילים לתאר כמה הצלת אותי.
תודה על החיבוק. היה כייף איתך
מלודי.
אני יוצאת בשקט מהחדר וממהרת לצאת מהבניין.
אני מזמינה מונית ונוסעת למקום האחרון שאני צריכה לנסוע אליו. לדירה המשותפת שלי ושל מרק. אני עושה זאת לא מתוך חולשה, לא מתוך כוונה לחזור אליו, אלא כדי לצאת הפעם כמו שצריך. שלא אצטרך שוב לברוח.
*
הדירה מלאה בפרחים, ארוחה הבוקר מוכנה על השולחן הערוך. אני נותנת למרק לחבק אותי, נרתעת בלי שליטה מהנשיקה שלו. הוא לא מתעקש. "אני מבין אותך מלודי," הוא אומר. הוא נראה פתאום חלש כזה.
*
זאק
אני עומד וצופה על העיר מתחתיי. שבת היום. הספה עליה ישנתי כבר מקופלת ואין שום סימן למה שקרה פה הלילה. אם לא היה מונח פה הפתק ממנה הייתי בטוח שחלמתי אותה.
זו הפעם הראשונה שאני ישן לילה שלם במשרד. אני מעבד במוחי מה שקרה פה, לא שקרה הרבה, אבל מבחינתי לישון כך מחובק עם מישהי ולהרגיש את חסרונה בין זרועותיי כשאני קם הוא בהחלט משהו.
היא לא השאירה את מספר הטלפון. ברור לי שאיננה רוצה קשר. אולי כי היא נבוכה מזה שהייתה כל כך שיכורה, אולי בגלל העובדה שראיתי את הסימנים הכחולים עליה. מי יודע. הרי אמרה לי שהיא מחפשת מקלט ללילה. אני מקווה מאד שהיא לא חזרה אליו. לו רק ידעה איזו השפעה יש לה עליי אולי הייתה נשארת.
אני מרגיש חשוף. לא בגלל שאינני לובש דבר פרט לתחתונים, אלא משהו בתוכי. כאילו השלתי מעליי את המסכות והייתי מי שאני באמת, וטוב לי כך. אני קולט איזה מחיר שילמתי על מערכת היחסים עם סלינה. כמה העמדות פנים. אני לא רוצה להיות שם יותר. דווקא עכשיו שמצאתי מישהי שגורמת לי להרגיש כך היא נעלמה מחיי באותה מהירות שנכנסה אליהם.
אני מתלבש וכל הזמן חושב עליה. "מלודי," אני אומר את שמה בקול. לומר שלא חשקתי בה יהיה שקר. הרי בחנתי את גופה, כל פרט ממנו בשעה שהתפשטה, רק אז עצמתי את עיניי. העובדה שבכל זאת נרדמתי לידה כל כך מהר רק מראה כמה הרגשתי נינוח לידה. מעולם לא הרגשתי צורך להתאפק ככה ליד מישהי, ביחוד שהיא זו שהציעה לי את גופה.
המחשבות על מלודי לא עוזבות אותי גם כאשר אני חוזר לדירה. אי סדר גדול שורר בה. אנשים ישנים איפה שרק אפשר. להפתעתי אני מוצא זוג במיטה שלי. אני שוקל אם להעיר אותם ומחליט לתת להם לישון. אני מחליף לבגדי ספורט ויוצא לריצה ארוכה בפארק.
כשאני מסיים אני עוצר בדוכן למיצים טבעיים, קונה מיץ הדרים סחוט וחוזר לשבת על הספסל בכניסה לפארק. השבילים מלאים ברצים והפארק כולו כבר שוקק חיים של סוף שבוע.
*
שני בבוקר
אני שב למשרד. עדיין חושב על מלודי והעובדה שאין לי שום דרך למצוא אותה. אני שוקע מייד בעבודה ומתנתק מכל המחשבות.
"תשיגי לי את אלבמה," אני אומר לג'קי המזכירה שלי. מה שאני אוהב אצלה שהיא מבינה אותי בלי שארבה במילים.
"ויליאמס," אני עונה לשיחה בשעה שהשיחה מועברת אליי. אני מסביר לו מה אני מצפה ממנו. "אני מחכה לתשובה ממך עד הצהריים," אני אומר לו. אני יודע שאיני נותן לו הרבה זמן, ועדיין בטוח שהתשובה שאקבל תהיה לשביעות רצוני.
"אעשה כמיטב יכולתי שתהיה מרוצה מר מלרון. אתה יודע שמה שאתה מבקש הוא לא פשוט ליישום," עונה לי ויליאמס.
אני מכיר אנשים כמוהו, ויודע שאני אקבל את מה שאני מצפה לו ואולי אפילו יותר מכך. אני מחייך לעצמי מרוצה ונפרד ממנו לשלום.
"זאק, אני מזכירה לך שיש לך ישיבה עוד חמש דקות," אומר לי ג'קי מייד כשאני מסיים את השיחה.
"תודה," אני אומר לה, לוקח איתי את המחשב הנייד ואת הקלסר שבו החומר לישיבה.
"רציתי להתקשר אליך," אומר לי גורדי מנכ"ל החברה בשעה שאני נכנס.
אני מעיף מבט בנייד שלי. "הקדמתי," אני עונה לו.
אני פותח את הנייד ומתחיל עלות את הנתונים לישיבה על המסך מולי.
חדר הישיבות מתמלא תוך כמה דקות והישיבה כבר בעיצומה.
"מצטערת על האיחור. הטיסה התאחרה," נשמע קול של אישה.
"העיקר שהגעת מלודי," עונה לה אחד האנשים ואני מרים עיניי. לחדר נכנסת אישה יפיפיה, לבושה בשמלה שחורה צמודה שמדגישה את גופה ובושם עדין מציף את החדר. היא מורידה את משקפיי השמש ומשאירה אותי המום.
היא לא מבזבזת זמן. "אפשר לשבת לידך?" היא שואלת, "קראתי את החומר ששלחת לנו ומאד התרשמתי מהמקצועיות שבו הוא הוגש."
אני מרגיש שליבי מדלג על פעימות. היא נראית כל כך אחרת ממה שהייתה בליל שישי ועדיין אני נמשך אליה בטירוף.
"אני מקשיב," אני עונה לה. ברור לי שיש למשפט המחמיא הזה המשך. בדרך כלל זה מתחיל ב"אבל.."
"אני חושבת שהגשת את זה בצורה כזו שלמעשה אין לנו הרבה שאלות. אני צודקת מר מרקוס?" היא פונה לאחד הגברים שיושב מולה. ניכר שהוא אינו מרוצה מההערה שלה.
הנייד שלי מתחיל לצפצף, מתריע על הודעות שנכנסות, וגם תיבת המייל שלי מסמנת על כניסת מיילים. אני מעיף מבט רק כדי לבדוק מי השולח. אני לא מופתע כאשר ג'קי נכנסת לחדר.
"אני מצטערת להפריע," אומרת ג'קי, "מר מלרון יש לך שיחה טלפון."
"תאמרי למי שזה לא יהיה שאני בישיבה," אני עונה לה, מתפלא מדוע היא לא אמרה זאת בעצמה.
"אני חושבת שאתה תשמח לענות לשיחה הזו. אני בטוחה שתשמח שהוא התקשר מוקדם משציפית," היא אומרת.
אני מחייך. "משום מה את לא נראית מופתעת," אני אומר לה ומחייך, "תסלחו לי לשיחה הזו אני חייב לענות."
"מלרון?" אומר לי גורדי.
"אני בטוח שאתה תשמח כאשר אספר לך," אני אומר לו, "ג'קי תעבירי את השיחה לחדר שלי."
אני לוקח איתי את המחשב וממהר לחדרי. לפניי שאני עונה לשיחה אני נכנס למייל וחיוך גדול נמרח על פניי. הנתונים שקיבלתי עולים בהרבה על מה שציפיתי.
"עשיתי כמיטב יכולתי," אומר לי מר ויליאמס בחשש.
"אני מאמין שאצליח לעבוד עם הנתונים ששלחת לי. אני באמצע ישיבה ארוכה. תקבל ממני תשובה לאחר שאשב עם מנכ"ל החברה," אני אומר לו.
אני לא ממהר לחזור לישיבה. אני נעמד ליד החלון. אני חייב להסדיר את הדופק שלי. הוא משתולל בגללה וגם בגלל השיחה מויליאמס. להישג כזה אפילו גורדי לא ציפה.
אני פורש ידיי לצדדים ונושם עמוק. אני שומע את הדלת נפתחת אבל אינני מסתובב לראות מי נכנס. אני מרגיש זוג ידיים מחבקות אותי מאחור ולבסוף נוגעות באזור הלב שלי. אני משפיל מבטי לעברן. אצבעות ארוכות צבועות בצבע אדום מלטפות אותי.
"התגעגעתי," היא אומרת לי כאילו זה הדבר הכי צפוי.
אני מסתובב אליה. אני לא עוצר לחשוב ומנשק אותה. היא מגיבה מיד, רעבה כל כך, כאילו לא נושקה זמן רב. כל הרגש שלה מתפרץ לתוך הנשיקה הזו. כאילו כל חייה חיכתה לרגע הזה.
אני שומע את דלת משרדי נפתחת ושוב נסגרת. שוב דבר לא יגרום לי להפסיק לנשק אותה, תהיה התוצאה אשר תהיה.
היא אוחזת בידי ומובילה אותי לשבת על הספה. "אני מצטערת שנעלמתי לך. הייתי חייבץ להתנתק ממך כדי לסיים את העניינים איתו. ידעתי שאם אהיה מלאה בך הוא יבחין בכך. לא רציתי שידע שהלב שלי נמצא אצל גבר אחר. כל רגע פנוי שלא היה לידי, ולשמחתי היו לא מעט כאלה, ארזתי והסתרתי את המזוודות. איחרתי להגיע כי נסעתי קודם למלון. לא רציתי להגיע לכאן עם כל המזוודות שלי. אל תכעס עליי."
"זה לא ברור לך שאיני יכול לכעוס עלייך? אני מאושר שאת כאן," אני אומר לה.
"קבעתי פגישה בשש בערב עם סוכן נדל"ן," היא ממשיכה, "אני רוצה שתבוא איתי לראות את הדירות. ביקשתי ממנו שיהיה בדירה חלון גדול כמו פה, וגם שתהיה בקומה גבוהה."
אני מחייך. "קלטת אותי," אני אומר ומלטף את פניה, "יותר ממה שמישהי אחרת אי פעם."
"אני לא חושבת שמישהי התאהבה בך בכאלה עוצמות כמו שאני," היא עונה לי, "רק שתדע שזה קרה ברגע שראיתי אותך, ואז עוד הייתי בלי טיפת אלכוהול בדם. אני מבטיחה לך שאני לא שותה אף פעם. השתגעתי כשחשבתי שיש לך מישהי. הרגשתי שהגורל מהתל בי. מביא אותך אליי ולוקח אותך מייד."
בשעה שהיא מדברת היא מלאת אש והיא סוחפת אותי בצורה שאני לא מכיר. כל מה שאני רוצה כעת זה רק לגעת בה.
"אני יודעת שהתנהגתי בצורה לא נאותה. המילים שאמרתי. רציתי אותך בטירוף, אבל יותר מזה הייתי באמת זקוקה למקום מוגן וידעתי שאתה תשמור עליי. זה הרגיש לי הכי נכון בבטן, וזה מרגיש לי גם כעת. ולך?"
"אני חושב שאת יודעת את התשובה אחרי שישנתי איתך כל כך מחובק, וידעת שאני לא כזה, הרי אמרתי לך. והנשיקה כעת? את יודעת מה אני מרגיש גם בלי שאומר לך שאני מתאהב בך. ואני מתאהב בך ללא ספק. אני מוצף ברגשות שלא הכרתי. יצאתי מדעתי כשלא ידעתי איך למצוא אותך."
היא שוב מניחה את ראשה עליי ואני אוסף אותה אליי. "כדאי שנחזור," אני אומר לה לבסוף.
"יש שלך משהו לספר לנו?" שואל אותי גורדי.
"יש לי הרבה מה לספר לך," אני עונה לו בחיוך גדול, "אבל אני לא חושב שזה הפורום הנכון."
"אני דווקא משתוקק לשמוע," הוא עונה לי.
"כשנסיים פה," אני אומר לו.
"אני בטוח שכולם ישמחו לשמוע את מה שיש לך לספר," אומר גורדי.
"כאן תרשה לי לחלוק עליך, וחבל שאינך נותן בי אמון," אני עונה, "את העובדה שאני מאוהב במלודי, את זה הם רוצים לשמוע, אבל מה שסגרתי עם ויליאמס אני חושב שעדיין אשמור לאוזנייך בלבד."
"אתה סגרת עם ויליאמס??" הוא עונה, "את זה אני חייב לשמוע."
"בוא נאמר שההצעה שלו היא כזו שיכולת רק לחלום עליה." אני מוציא את הנייד ושולח לו את המייל.
"תבדוק את תיבת המייל שלך," אני אומר לו.
"ברגע זה הרווחת את מקומך כשותף," אומר לי גורדי וקם ללחוץ את ידי.
"אני מודה לך," אני אומר לו, "הייתי מעדיף שתינתן לי האפשרות לקחת כעת את מלודי מפה. יש לנו פגישה חשובה."
אני לא מחכה אוחז בידה ויוצא מחדר הישיבות.
*
מלודי
כבר ארבעה חודשים שאנחנו גרים יחד, זאק ואני. במשך כל החודשים האלה לא ראיתי אותו יום אחד עומד לבד מול החלון הגדול וצופה בעיר הגדול. תמיד הוא אוחז בידי ומוביל אותי איתו, הוא נעמד מאחוריי ומקיף אותי בזרועותיו.
"אתה נוסך בי בטחון," אני אומר לו הלילה בשעה שאנחנו צופים באורות של שיירות המכוניות למטה.
"את טועה," הוא אומר לי, "זו את שמשקיטה אותי. נותנת ללב שלי לפעול בקצב אחיד. זו את שנותנת לי סוף סוף להרגיש בבית."
כמו תמיד אחרי שהוא אומר משפט כזה מלא רגש הוא חותם אותו בנשיקה.
בר אבידן
מאמינה באהבה