ליבי ליליאן
"המסגרת הלבנה של החלונות לא נראית לי מתאימה," אני אומרת לקולין, "אני חושבת שנצבע אותה בצהוב פסטל. מה דעתך?"
"את מדהימה," עונה לי קולין, "הרגשתי שמשהו צורם פה ולא הבנתי מה, כי הצבע על הקיר מושלם. בכלל בחירת הצבעים שלך משרה אווירה מאד רגועה בחדר."
"זה בדיוק מה שאני מנסה ללמד אתכם. צבעים לא נבחרים סתם. אתה צריך לספוג את האווירה בחדר, את המהות שלו כדי לבחור את קשת הצבעים שמתאימה לו. זה לא שחור ולבן, או במקרה שלנו ורוד לבת ותכלת לבן."
"איזה צהוב את מציעה?" הוא שואל.
אני מביטה בקולין וחושבת כמה הוא מדהים אותי לפעמים. מצד אחד הוא צייר מאד מוכשר. מצד שני ברגע שהוא יוצא מהמקום המיוחד שלו הוא לא מסוגל לעוף עם הדמיון. אני מתלבטת האם לתת לו להתמודד עם זה לבד. אני רוצה לעזור לו להתפתח. מצד שני אני יכולה להראות לו איך אני בוחרת את הצבעים. כיוון שזו לא עבודה בסטודיו ואין מקום לניסיונות רבים מידי, אני מחליטה שאבחר עבורו את הצבע.
"כבר שתיים. אני חושבת שכדאי שנצא להפסקה, ניתן לצבע להתייבש על הקיר. אני קופצת להביא משהו לאכול ואחשוב על זה בדרך," אני אומרת לו.
"מה להביא לכם?" אני שואלת גם את מנואל וקייטי.
"משהו טעים," עונה קייטי, "וגם קפה."
"גם לי," אומר מנואל ולא מסביר אם זה לגבי האוכל או הקפה.
אני עוזבת את הדירה, לא טורחת לנעול נעליים או להחליף את האוברול המוכתם בצבעים שלי ויוצאת למסעדה האיטלקית החביבה עליי מאמא מריה. נכון שהיא מסעדה לא זולה אבל רק המחשבה על האוכל שמוגש בה מעורר לי את התיאבון.
רגע לפני שאני נכנסת לג'יפ אני מעיפה מבט לשמים כיוון שפתאום הכל נעשה חשוך יותר. אני ממהרת לסגור את הגג בדיוק בזמן לפני שמתחיל לטפטף. כשאני נוסעת למסעדה זה הזמן לספר לכם קצת עליי.
*
אתם כבר יודעים שקוראים לי ליבי. למדתי אומנות באוניברסיטת ניו יורק ובימים רגילים אני משמשת שם כמרצה, אך העבודה העיקרית שלי היא עיצוב תפאורות. זה לא משאיר לי הרבה זמן, ובכל זאת יש לילות שאני מדלגת על שינה ונותנת לצורך שבוער לי לצייר לבוא לידי ביטוי וכך נולדים הציורים שלי שמוצגים מידי פעם בתערוכות במוזיאון לאומנות.
תסכימו איתי שזה הישג לא רע לילדה בת עשרים וארבע. ברזומה שלי יש רומן שניהלתי עם סיום לימודיי עם אחד המרצים הנחשקים לאומנות, שהסתיים בקול ענות חלושה כאשר הבנתי שזה שאתה אמן גדול לא אומר שאתה מבין משהו ברגשות ובאהבה.
אתם יודעים שהעולם השתגע וגרם לנו להסתגר. יחד עם הסגר נסגרו התיאטראות ומוסדות החינוך ומצאתי את עצמי ללא עבודה.
בימים הראשונים דווקא נהניתי משפע הזמן שהיה לי, אבל הרגשתי שהיצירה חסרה לי. מתוך דחף רגעי החלטתי לצבוע את קירות ביתי. התנועה המונוטוני של המברשת על הקיר הרגיעה אותי מעט, אבל הנפש של האמן שבי דרשה את שלה.
בלי לחשוב הרבה התחלתי לקשט את הקירות עם ציור עדין ולזה הוספתי מילים של שיר שעלו לי בראש. התוצאה הדהימה גם אותי.
בשעה שכולם התלוננו על הסגר, אני שתמיד מחפשת נקודות של אור, שיתפתי תמונה של הקיר שלי ברשת החברתית והוספתי את המשפט: "כשהחיים נותנים לך לימון תסחוט לימונדה."
"אני רוצה כזה!" כתבה לי ג'וזי חברתי הטובה.
כיוון שלא היה לי מה לעשות וג'וזי גרה בקרבת מקום, נעניתי לאתגר.
משם הכל התגלגל. גייסתי את קולין מנואל וקייט שעובדים איתי בתיאטרון והפכו למחוסרי עבודה והתחלתי לקבל הזמנות.
תודה שהקשבתם לי. הגעתי למאמא מריה .
*
"היי ליבי איזה כייף לראות אותך באמצע היום," קורא לעברי דומיניק.
"היי דומיניק , דייגו פה?" אני שואלת.
"היי ילדונת," קורא לעברי דייגו, "איזה כייף לראות אותך. מה אני מכין לך?"
"תפתיע אותי," אני עונה לו.
אני מתיישבת ליד הבר. "החברה שלך פה," אומר לי דומיניק.
ברור לי שהוא מדבר על פיי. הוא מחזר אחריה בעקשנות למרות שהוא יודע שהיא לא מעוניינת ויש לה חבר. אני לא מבינה למה היא מתגרה בו ובאה למסעדה שלו עם החבר שלה. אבל זו פיי.
אני מוציאה את הנייד שלי ומעלה את לוח הצבעים של חברת ב.מ. ומנסה לבחור מבין הגוונים הצהובים את זה שנראה לי הכי מתאים. "אאורה", "גולד טון" "אנטיק לייס." אני מתלבטת בין שלוש הצבעים האלה ורושמת את שמם במיזכר.
כל אותו זמן אני מנסה להתעלם מהעובדה שפיי כאן. שתבינו אני ממש אוהבת אותה. היא חברה טובה שלי. רק כשמדובר ביחסה לדומיניק היא מוציאה אותי מדעתי.
פיי, מסתבר לא מוותרת. "היי ליבי," היא קוראת לי מפאתי המסעדה.
אני מבינה שאין לי ברירה ואני הולכת לשולחן שלה. אמצע היום. ימים אחדים אחרי שהמסעדות נפתחו שוב למשלוחים באופן מוגבל, ועדיין יושבים סביב השולחן שלוש נשים וחמישה גברים וסועדים את ליבם כאילו החיים שבו למסלולם.
"תראי אותך," אומרת פיי ובוחנת את סרבל הג'ינס הקצר שלי. "את נראית כמו חד קרן."
"מעולה," אני עונה לה, "כי זה בדיוק מה שסיימתי לצייר."
"היי ליבי," קורא לעברי דייגו, "שכחתי לשאול כמה מנות להכין לך?"
"שלוש," אני עונה לו ומסמנת לו באצבעותיי ארבע.
"סימנת ארבע," אומר לי אחד הגברים שיושב קרוב למקום בו אני עומדת.
"לא אמרתי לו שלוש?" אני שואלת בהפתעה מעושה.
"אמרת, אבל סימנת ארבע," הוא עונה לי ביהירות.
"היי דייגו לא אמרתי לך להכין לי שלוש מנות?" אני אומרת ומרימה שוב ארבע אצבעות.
"שוב את עושה זאת," הוא אומר לי.
"מה יהיה איתי?" אני שואלת אותו.
הוא מסתכל עליי בשעה שאני מתיישבת לידו. האוברול וחולצת הטריקו הגדולה מסתיר את מבנה גופי העליון, אבל כיוון שהאוברול הוא בעל מכנס קצר הרגליים הארוכות שלי בהחלט גלויות לפניו. גם העובדה שאני יחפה.
הוא משתדל לשמור על פני פוקר, אבל זה לא עובד עליי. אני יודעת מה הרגליים האלה מעוררות אצל גברים. אני מחניקה חיוך.
אני רואה שהוא רוצה להגיב על החיוך שלי אבל בדיוק אז מתחילה לדבר איתי פיי. "את לא יודעת כמה מחמאות קיבלתי על חדר השינה," היא אומרת לי.
"איזה יופי", אני אומרת לה ולא מזכירה במילה שהעיצוב הוא לגמרי שלי, כל פרט ממנו, כולל הריהוט. לו הייתי צריכה לחכות שהיא תחליט מה היא רוצה, אני מניחה שהיא הייתה ישנה עדיין על הספה סלון.
"ובכלל מה שנכתב על הקיר," היא אומרת.
"באמת מאיפה לקחת את השיר המקסים הזה?" שואלת דפנה.
"כתבתי אותו במיוחד בשבילה," אני עונה לה, "התאמתי אותו לכל האווירה בחדר."
"ממש נפלא! איזה כייף לפיי שיש לה חברה כמוך," היא אומרת.
פיי מורידה את מבטה. היא מבינה שהיה בדבריה של דפנה כדי לעקוץ אותה ובעיקר לרמוז לה שהיא לא בדיוק חברה כזו בכך שאיננה מפרגנת לי.
האמת שזה לא איכפת לי. זה שלה לגמרי. נהניתי לעשות זאת עבורה. פיי לא הציעה לי תמורה ואני העדפתי לא לבקש. לא רציתי להגיע למצב שהיא תיתן לי להרגיש לא בנוח עם כל סכום שאבקש. החברות איתה חשובה לי יותר.
"מעניין," אומר הגבר כאילו לעצמו. "לפי מה את קובעת מה לצייר על הקיר?"
"לפי האישיות של המזמין," אני עונה.
"ומה היית מציירת על הקיר שלי?" הוא שואל בהתרסה.
"אני מניחה שהייתי מציירת זאב רשע בחליפה של מיו מילאן וכמה כיפות אדומות נמלטות ממנו," אני עונה.
הוא מתלבט אם להעריך את העובדה שזיהיתי שהוא לבוש בחליפה של חברת האופנה היוקרתית או להתייחס לזלזול שלי בו.
לשמחתי דייגו מגיע לשולחן ומניח ארבע שקיות. "הנה כפי שביקשת שלוש מנות. אחת-שתיים-שלוש-ארבע," הוא סופר וקורץ לי.
"אם אתה אומר," אומר הגבר בחליפה.
"כן," הוא עונה לו, "זו בדיחה פרטית של המקום."
"שמעתי שחדר הילדים יצא מושלם," הוא אומר לי.
"אני מניחה שבעל הבית הזמין ארוחה ליולדת," אני אומרת בחיוך, "אחרת אין לי הסבר מאיפה אתה יודע. אני לא מפרסמת אף פעם עבודות לא גמורות."
"היית צריכה לשמוע באיזו התלהבות דיבר עלייך. הוא סיפר לכולם שליבי ליליאן מעצבת את החדר של התינוקת. הוא אמר איזו אומנית מוכשרת את, וכמה הוא מעריץ אותך שבימים האלה של המגיפה לא ישבת בבית והתלוננת שאין לך עבודה, אלא פיתחת עסק חדש."
"אין לי בעל עשיר שישלם לי את ההוצאות, ואני לא הייתי מוכנה לוותר על הסטודיו. הוא נמצא במקום מושלם. האמת היא שאני מוצפת בהזמנות, אבל עדיין לא רוצה להכניס צוות נוסף."
"אבל למה? את טובה בניהול. את הצלחת לנהל את המסעדה שלי ולגמור בהצטיינות את הלימודים."
כיוון שהמסעדה ריקה פרט לשולחן הזה גם דומיניק מצטרף אלינו. "מי כמוני יודע שאת מסוגלת לנהל צוות גדול בלי בעיה," הוא אומר לי.
"עומד בפניי הפיתוי להתרחב. דיירי החנויות שבחזית הרחוב קיבלו הודעת פינוי והחנויות מוצעות לי במחיר ממש מפתה. קשה לי לקחת אותן בידיעה שבכך לא יהיה סיכוי לחנות הספרים ולבית הקפה לשכנע את בעל הבית לתת להם אורכה. בכל מקרה אני חייבת לחזור לעבודה אני לא רוצה שהאוכל יתקרר."
אני קמה ללכת ורגלי נוגעת שלא במתכוון ברגלו של הגבר בחליפה. "אז מה זהו?" הוא שואל אותי, "מה יהיה עם הזאב שלי?"
"אין דבר שכסף לא קונה," אני עונה לו, "אני בטוחה שתמצא מי שיסכים לצייר לך."
מרשל בריאן
אני מעיף מבט מבעד לחלון ורואה שהיא יוצאת מהחניה במהירות עם הג'יפ הלבן שלה. על הג'יפ כתוב משהו אבל אני לא מצליח לקרוא בגלל הגשם השוטף.
"אני חייב ללכת," אני אומר לחבריי, מניח שטר של מאה, שהוא הרבה יותר ממה שעליי לשלם ועוזב את המסעדה. אני ממהר להיכנס לרכב שלי, רכב שרק שבוע על הכביש.
הוא כולו מלוכלך מהבוץ שהתיזו עליו המכוניות שעברו על הכביש. זה ממש מעצבן אותי ואני מחליט לעבור במכון לשטיפה אוטומטית. אני לא עוצר לחשוב שבעצם אין הגיון לשטוף את הרכב במזג אויר סוער כזה.
לשמחתי המכון נמצא שני רחובות מהמסעדה. אין כאן איש מלבדי ואני נכנס מיד למסלול של השטיפה. הרכב נמצא בהילוך סרק ואני שולף את הטלפון הנייד. אני נכנס למנוע החיפוש ורושם את שמה. ליבי ליליאן. להפתעתי הדף מעלה מיד את התוצאות. אני בוחר להיכנס לרשת החברתית.
אני מסתכל לראות מה היא כותבת על עצמה .
מעצבת תפאורות
מרצה בחוג לאומנות ב-NYU,
בעלת סטודיו שירת הקירות.
'בואי נראה בת כמה את ילדונת,' אני מדבר לחלל הרכב. אבל אז נשמע הצפצוף שמסמן שהשטיפה נגמרה. 'אני עוד אחזור אלייך,' אני אומר ומתחיל לנסוע.
אני חוזר לדירה שלי. הנייד מודיע על מיילים שנכנסים ואני מתיישב על הדלפק במטבח ומתחיל לקרוא אותם. בלית ברירה אני מביא את המחשב הנייד ומתחיל לעבוד.
*
החיים האלה בצל המגיפה הזו הפכו את הכל ללא שיגרתי. אני לא מרבה לחיות מחוץ לבית. היציאה היום למסעדה הייתה יוצאת דופן. דוני חוגג יום הולדת שלושים ולפני כמה ימים הוא נפרד מחברה שלו. החברים ביקשו לעודד אותו וארגנו לו מעין מסיבה.
לי אישית אין מישהי קבועה, וגם לו הייתה לי אני לא חושב שפרידה ממנה הייתה גורמת לי לדיכאון כזה, אבל דוני זה לא אני.
"אתה לא מבין אני בן שלושים!" הוא אמר לי בטון הדיכאוני שאימץ לו, "איך אתה יכול להבין. אתה רק בן עשרים ושמונה," הוא שולף מולי את הטעון שנראה לו הגיוני.
העבודה מתנהלת היום דרך האינטרנט. אני תמיד צוחק על כך שהיום לא צריכים ללבוש מכנסיים לפגישה. אפשר לבוא בתחתונים ואיש לא יראה זאת. נראה לי מגוחך להתלבש בחליפה כשאתה בביתך יושב ליד הדלפק במטבח.
לכבוד יום ההולדת לבשתי חליפה פעם ראשונה מזה שבועות. פתאום זה נראה לי מוזר. סוג של תחפושת כזו. מזה זמן לא הרגשתי שייך. בא לי לעשות משהו אחר, פרוע יותר.
*
אני נסחף לעבודה ומנקה את תיבת המייל שלי, נהנה לראות שהיא הולכת ומתרוקנת. הגשם בחוץ לא מפסיק ומכה ללא רחמים על המרצפות במרפסת הגדולה המקיפה את הסלון שלי משני הכיוונים.
צלצול של שיחת זום משותפי לעבודה שנמצא בחוף המערבי מחזיר אותי שוב למסך.
"איפה אתה? אני בקושי רואה אותך. למה אתה יושב בחושך?" שואל אלכס.
"אל תשאל איזה גשם שוטף יורד פה," אני עונה לו והולך להדליק את האור.
"אני מדמיין או שאתה לובש חליפה?" הוא שואל בפליאה.
"אתה כבר לא רגיל לראות אותי לבוש," אני צוחק, "לדוני הייתה יום הולדת והוא גרר אותנו למסעדה האיטלקית."
"לא ידעתי שהיא פתוחה," הוא אומר.
"מסתבר שלפיי יש קשרים עם בעל הבית. נראה שהוא מאוהב בה קשות," אני עונה לו.
וכך אני שב לחשוב על ליבי.
"אתה לא איתי," אומר לי אלכס.
"מה פתאום, אני כולי איתך," אני עונה לו.
"אני מכיר אותך מרשל. המחשבות שלך נדדו למקום אחר. הכל בסדר?" הוא שואל.
"בטח," אני עונה לו, "אתה יודע זה היה באמת מוזר לצאת פתאום למסעדה. כאילו ביקור בעולם אחר."
"מדברים על עולם אחר." הוא אומר לי, "אני כבר כל כך לא רגיל לקצב החיים פה בקליפורניה, ולחשוב שגדלתי פה. אני מחכה שאבא שלי ירגיש טוב יותר. אני מת לחזור לעיר. אתה קולט שאני כבר חודשיים פה?"
"אל תתלהב," אני עונה לו, "העיר זה לא מה שאתה זוכר. הכל כל כך שונה פה."
"עכשיו ספר מה באמת עובר לך בראש," הוא אומר.
"לא יודע על מה אתה מדבר. ישבתי ועניתי על כל המיילים. בחוץ מין מזג אויר סוער כזה. אני שמח שהספקתי לצאת מהמסעדה לפני שהסערה הזו התחילה."
ושוב אני חושב על ליבי. מעניין איך היא מסתדרת כעת.
"רצית משהו ממני?" אני שואל את אלכס.
"האמת שסתם רציתי לראות אותך. אני משתגע פה," הוא עונה לי.
"תחזיק מעמד. אני מבין שאבא שלך ייצא תוך כמה ימים מבית החולים. ניו יורק תחכה לך בסבלנות עד שהוא יחלים. הכל מתנהל פה בעצלתיים בכל מקרה," אני עונה לו. פתאום אני רוצה לסיים את השיחה הזו.
אני ניגש לפשוט מעליי את החליפה, לובש טרנינג וניגש להכין לי כוס קפה. בזמן שהקפה זורם ממכונת הקפה, אני ניגש להכין לי כריך. השעה בשעון מראה לי שכבר שעת לילה. 'אז החושך בגלל היום שירד לא בגלל הגשם? ומה איתך ילדונת חצופה, את כבר בבית?'
אני לא בטוח אם אני מדבר לעצמי או רק חושב את המילים. אומרים שכאשר אתה גר לבד אתה מתחיל לדבר אל עצמך.
'מה חשבת לעצמך כשאמרת שתציירי לי על הקיר זאב רשע. את עוד תתחנני ליחס ממני.'
אני נכנס שוב לרשת החברתית ומעלה את הפרופיל שלה. אני נכנס לקרוא את פרטיה. 'פשש..את ממש גדולה בת עשרים וארבע. את בטוחה? כי את נראית ילדונת,' אני ממשיך את השיחה איתה. 'או שאין לך חבר, או שאת מסתירה אותו. מה שכן את כנראה באמת חייכנית מטבעך כי בכל התמונות מופיע החיוך המושלם שלך. זה לא יעזור לך בשעה שאני אטפל בך. זאב…את עוד תראי.'
אני מחפש אם יש משהו על שירת הקירות. גם הפעם עולה מיד המידע עליה.
אני מדלג על מה שכתוב ונכנס לפוסטים. מסתבר שהיא באמת מוכשרת בטירוף. גם הציורים על הקיר וגם השירים שהיא כותבת עליהם. היא לא שיקרה, מתחת לכל שיר יש הסימן © שמאשר שאלה הן המילים שלה. איזה רגישות, איזו בחירה יפיפיה של מילים. כיוון שבכל תמונה מצוין שם של בעלי הבית אני מחפש את ביתם של מרטין ופיי.
בחדר השינה שלהם שולטים הצבעים אדום שחור ולבן. יש תיאור של היכן נרכשו הרהיטים וצילום של החדר כולו. שלושה קירות צבועים בלבן והרביעי באדום ועליו כיתוב בתוך לב לבן. יש גם צילום של השיר ואני נכנס לקרוא אותו.
מודה
על שנרדמת
בזרועותיך,
ללילות עטופים
בחלומות אהבה
ומתעוררת עטופה
בפרפרי אהבה.
ל.ל.©
אני מחפש תמונה של זאב עבור תמונת הפרופיל שלי. אני מתלבט בין זאב עצוב לזאב טורף. ברגע האחרון אני בוחר בזאב בעל העיניים הכחולות והעצובות.
אני שולח לה הודעה.
מרשל בריאן: קיבלתי המלצה עלייך מחבר. הייתי רוצה לעצב מחדש את חדר השינה שלי. אשמח להיפגש.
כעבור כחמש דקות היא עונה לי.
ליבי ליליאן: אני מניחה שאתה מדבר על וולטר. הוא אמר לי שסיפר לך עליי. אשמח שנשוחח כדי שאכיר אותך וארגיש מי אתה. כך אוכל להציע לך רעיונות.
אני מחייך. היא בלעה את הפיתיון שהנחתי לה.
מרשל בריאן: למה שלא נקבע פגישה אצלי? תוכלי להתרשם מהבית ומהחדר.
ליבי ליליאן: בימים אלה אני נוקטת משנה זהירות. אינני מבקרת בבתים אלא מעדיפה לתקשר מרחוק. אני מציעה שתשלח לי כמה מילים עלייך ותמונה של החדר אותו אתה רוצה לעצב.
מרשל בריאן: מה את רוצה לדעת עליי? אולי תשאלי ואענה. מה דעתך?
ליבי ליליאן: אם אתה מדבר איתי כאן סימן שראית את העבודות שלי. איזו מהן אהבת? מה דעתך על הבית של וולטר?
מרשל בריאן: אהבתי מאד מה שעשית אצל וולטר. הייתי רוצה משהו דומה.
אני נכנס לחפש את הבית שעליו היא מדברת אבל לא מוצא את התמונה שלו.
אני מתלבט איך להגיב.
ליבי ליליאן: מרשל, מה אתה רוצה?
מרשל בריאן: כבר הסברתי לך. אני רוצה חדר שינה חלומי.
ליבי ליליאן: כזה עם זאב וכיפות אדומות… מרשל, אני יודעת מי אתה. אמנם שינית את תמונת הפרופיל אבל התמונות שלך עדיין שם. אתה עדיין תקוע על זה שאמרתי שלוש מנות וסימנתי ארבע?
מרשל בריאן: אני באמת חושב שאת מוכשרת. ראיתי את העבודות שלך.
ליבי ליליאן: מרשל, מה אתה רוצה?
מרשל בריאן: אמרתי לך. אני רוצה לעצב מחדש את חדר השינה שלי.
ליבי ליליאן: תצטרך לספר לי עליך, מה חדר השינה בשבילך, מה אתה רוצה שהוא ישדר. כמובן איזה צבעים אתה אוהב. אם אתה רציני תשלח לי תמונה.
מרשל בריאן: אני רציני. אולי תבואי לכאן להתרשם בעצמך?
ליבי ליליאן: אתה יודע שבימים אלה לא נערכים ביקורי בית.
מרשל בריאן: אני מבין. מה שאני לא מבין איך את עובדת.
ליבי ליליאן: בראש העמוד מופיע מספר הנייד שלי. אם תחליט שאתה רוצה לדבר על השינוי, אתה מוזמן להתקשר. ערב טוב.
היא מתנתקת ומשאירה אותי בוהה בעמוד שלה. אני מוצא את כרטיס הביקור שלה ומצלם אותו לתוך פנקס הטלפונים בטלפון שלי.
אני מוציא כוס, מוסיף לה כמה קוביות קרח ומוציא את הוויסקי מארון המשקאות. אני מתבונן בריכוז בכוס בשעה שהוויסקי צובע בצבע את הקרח והכוס כולה. אני מוציא סיגריה מהמגירה. אמנם די נגמלתי מההרגל הזה אבל אני חוזר אליו לעיתים.
מה בעצם אני רוצה ממנה? האם אני באמת רוצה שהיא תכנס איתי לשיחות אישיות מה נעשה בחדר השינה שלי?
אני לא יודע מה יש בה שנסחפתי כך אחריה. אני מבין שעדיף שאעצור עכשיו ולא אגרר למשהו שאינני רוצה בו.
ליבי
ברור לי שמרשל סתם חיפש להשתעשע. כנראה שהוא אינו מעריך אותי נכון וחשב שלא אזהה מיהו.
בבוקר אני שוב מתייצבת לבדוק אם צריך למרוח שכבה אחרונה של צבע על המשקופים.
"נראה לי שאין צורך," אומר לי קולין כשאני נכנסת לחדר. אני בוחנת איתו שוב את המשקופים ומסכימה איתו. שתי שכבות צבע בהחלט מספיקות. אני מרוצה.
"איפה קייטי?" אני שואלת, "היא אמורה להיות פה." אני מעיפה מבט מסביב ורואה שהתיק שלה פה.
אני יוצאת למסדרון וקוראת בשמה. היא לא עונה. אני רוצה לחזור אבל מתעכבת כיוון ששומעת קול של בכי חנוק. אני הולכת בעקבותיו, מגיעה לשירותים, נוגעת במנעול והדלת נפתחת.
אני נכנסת פנימה בלי לחשוב. "קייטי מה קרה?"
היא מושכת באפה ומושיטה לי את הטלפון. "לא אוהב אותך יותר. זה נגמר."
אני עומדת המומה מול המילים. אני לא טורחת להסתכל מי השולח, אין זה משנה מה שמו, מה שברור לי שההודעה נכתבה על יד החבר שלה. אתם קולטים? הוא נפרד ממנה במסרון. לפי בחירת המילים זה גם נשמע שזו הייתה מערכת יחסים לא קצרה.
"בואי אליי," אני אומרת לה ומושכת אותה לחיבוק. אני לא אומרת לה מילה למרות שרצות לי כעת המון מילים לומר לה. מעולם לא דיברנו שיחות פרטיות כך שאני לא יודעת מה היא זקוקה לשמוע כעת, ואני לא רוצה להחריף את ההרגשה הקשה שלה
"סיימנו פה את העבודה. החדר נקי ונשאר לנו רק לאסוף את הציוד," אני אומרת לה, "אחרי שנחזיר הכל לסטודיו אני פנויה. בואי נצא מפה ונשב לדבר."
"קולין תעמיס את הציוד ברכב שלי. קייטי נוסעת איתי. נפגש בסטודיו. רק בבקשה תיסע בזהירות הכבישים עדיין חלקים."
*
משהו על קייטי. היא עבדה איתי בתיאטרון. בחורה מתוקה ושקטה. מבחינה טכנית היא ציירת מעולה. היא מבצעת הוראות בצורה מושלמת. יש לה פוטנציאל אבל אני מרגישה שמשהו בכל זאת חסר לה.
היא חייכנית מטבעה וכייף לעבוד איתה, אבל אנחנו לא מתראות אחרי שעות העבודה כך שאינני יודעת דבר על חייה הפרטיים. כלומר לא ידעתי עד היום. אני מרגישה שיש לה צורך לפרוק ולכן הזמנתי אותה להיות איתי. נראה מה יהיה. אם תרצה לדבר, או סתם להיות לידי ולשתוק.
*
אנחנו מגיעות לכניסה לחצר בה ממוקם הסטודיו. אני רואה את מר רובינסון בעל חנות הספרים עומד בחוץ. הפנים שלו אומרות הכל.
"את מוכנה להכניס את הדברים לסטודיו," אני אומרת לקייטי בשעה שאני מחנה את הרכב ליד הסטודיו, "אני כבר חוזרת."
"אני כל כך מצטערת לשמוע שאתה סוגר," אני אומרת למר רובינסון.
"ממש," הוא אומר לי בעוינות.
"אני באמת מתכוונת לזה," אני אומרת לו.
"את כל כך מתכוונת שאת מתכננת לרקוד על הקבר שלי," הוא אומר לי.
"על מה אתה מדבר?" אני שואלת.
"ליבי אני יודע," הוא עונה לי באותו טון עוין.
"יודע מה?" אני שואלת. אני באמת לא יודעת למה הוא מתכוון. הרי ניסיתי לשכנע את בעל הנכס להקל איתו בתקופה הקשה הזו.
"אני יודע שאת קפצת על המציאה והצעת לו להשתלט על החנויות," הוא אומר לי, "מה חשבת שלא אדע?"
"זה מה שהוא סיפר לך החצוף? הוא משתמש בי כדי ללחוץ עליך. אמרתי לו בדיוק להיפך. אמרתי שלמרות שזו הזדמנות אדירה בשבילי אני מעדיפה שילך לקראתך ויקל עליך בימים הקשים האלה," אני עונה לו.
"מצטער ליבי שכעסתי עלייך. לא חשבתי שהוא משקר אותי. הייתי צריך לשאול אותך קודם," הוא אומר לי, "אני לא מהדור שלך ליבי. תעזרי לי להילחם על המקום?"
"בדיוק סיימנו עבודה באחד הבתים. תיתן לי לחשוב מה אנחנו עושים כדי להחיות לך את העסק."
מקסין בעלת הקפה מצטרפת אלינו. "לא יכולתי שלא להקשיב לשיחה. תראי איך הוא השתמש בך כדי לגרום לנו להיכנע לדרישות שלו. אהיה כנה איתך, אני לא האמנתי לו והלכתי לדבר איתך, אבל כשראיתי שאינך כבר כמה ימים עלו לי כל מיני השערות בראש."
אני מספרת לה על העסק החדש שהקמתי. "אני מציעה שנשב יחד ונחשוב מה אפשר לשנות כדי למשוך לכאן יותר קונים.”
"למה שלא תכנסו אליי לבית הקפה," אומרת מקסין, "אני אכין קפה וננסה לחשוב יחד?"
"תנו לי כמה דקות," אני מבקשת ממנה, "אנחנו בדיוק פורקים את הציוד מהרכב."
אני הולכת לסטודיו. קולין ומנואל כבר כאן ופריקת הציוד הסתיימה. "אני מבינה שהכל במקום," אני אומרת, "מישהו מצטרף אליי לקפה אצל מקסין?"
"אם זה בסדר אני מעדיף ללכת הביתה," אומר לי קולין וגם מנואל מצטרף אליו.
אני רואה שקייטי עוקבת במבטה אחריהם בשעה שהם נכנסים לרכב. "אני חושבת שהם…את יודעת," היא לוחשת לי.
"מה פתאום," אני עונה לי, "ראיתי את קולין מחזר אחרי נשים. אין לי ספק שהוא בהחלט מעדיף את המין השני." כמובן שאני לא מספרת לה שאני זו שהוא חיזר אחריה.
"את בטוחה שזו לא הייתה הצגה?" היא שואלת.
"במאה אחוז," אני אומרת לה ומקווה שהיא תרד מהנושא, מה שהיא אכן עושה לשמחתי.
"בואי נלך למקסין ונראה מה אפשר לעשות כדי שבעל הנכס לא יקח ממנה וממר רובינסון את המפתחות."
*
זו הפעם הראשונה שאני נכנסת לתוך בית הקפה. בכל פעם שאנחנו רוצים לשתות או לאכול משהו אני מתקשרת אליה והיא מביאה לנו. אני נדהמת מההזנחה של המקום.
"הייתי רוצה להציע לך שנחדש את המקום," אני אומרת לה.
"אני מאד מעריכה את ההצעה שלך ליבי אבל אין לי כסף לשלם לך. מה גם שמעתי שאת לוקחת הרבה כסף על העבודה שאת עושה."
"אנחנו מדברים על העסק שלך," אני עונה לה, "אני לא אבקש ממך תמורה. אני כאן כדי לעזור לך לא כדי למצוא לעצמי עבודה." אני מחפשת במנוע החיפוש מידע על בית הקפה ולא מוצאת. "מקסין מה כתובת האתר שלך? אני לא מוצאת אותך גם ברשתות החברתיות."
"אין לי אתר ברשת," היא עונה לי.
אני נאנחת. "אנחנו חייבות למצוא מישהו שיקים לך אתר. אתם מכירים מישהו שמתעסק במחשבים? מר רובינסון אני מקווה שלך יש. "
"נו באמת ליבי. אם לצעירונת הזו אין, אז שלי יהיה?" הוא עונה לי.
"אני לא מבינה אתכם. איך חשבתם לפרסם את עצמכם. זה הזמן של האינטרנט," אני אומרת.
"אני דווקא מכירה מישהו שעובד בחברה שמתעסקת בתכנות. אח של חברה שלי לורה," אומרת קייטי.
"תשיגי לי את הטלפון שלו," אני מבקשת מקייטי והראש שלי כבר מתמלא ברעיונות.
"מקסין תראי לי בבקשה את הצלחות שלך," אני מבקשת.
"את לא מתכוונת להחליף לי אותן. הן מאד מיוחדות," היא אומרת לי.
והיא צודקת. על כל צלחת מוטבעת האות M ולידה ♥ מזהב. "איך את עם הצבע השחור?" אני שואלת אותה
"אני אוהבת שחור," היא עונה לי, מנסה לנחש מה עובר לי בראש.
*
למחרת בצהריים אנחנו נפגשים שוב אצל מקסין. אני מניחה בפניהם את הניירת שמסר לי בעל הנכס. מהיום גם החנויות שלכם הן שלי," אני אומרת להם לתדהמתם, "אני עומדת לחתום עם בעל הנכס. דרשתי שיוסיף סעיף שמותר לי להשכיר אותן לדייר משנה, וכי אין לו זכות להתערב במחיר."
הם מסתכלים עליי. "מה אתם לא מבינים? השגתי לכם את המקום בשליש מהמחיר שאתם משלמים. כמובן שאני צריכה את הסכמתכם ולכן לא חתמתי עדיין."
"את רצינית? זה המחיר שתתני לנו לשלם?" הם שואלים פה אחד.
"בשביל מה אני עושה את זה? אין לי צורך במקום שלכם," אני אומרת וקמה. "לא הייתי צריכה לעשות זאת. זה באמת לא ענייני."
"אל תלכי ליבי. אני פשוט לא מבין איך הצלחת. ברור שאנחנו רוצים להישאר," אומר מר רובינסון.
"אתם מרשים לי אם כך לשנות את פני הבניין?" אני שואלת.
"אני רואה בעיניים הנוצצות שלך שיש לך מלא רעיונות. אני אשמח לראות. אני בטוחה שגם ארנסטו," היא אומרת. ארנסטו. זו הפעם הראשונה שאני שומעת את שמו הפרטי של מר רובינסון.
"ובכן," אני אומרת ומוציאה את הקלסר ומראה להם את העיצובים שהכנתי. בזמן שהם מתחילים לעיין בשרטוטים שלי מצלצל הנייד שלי.
"אני מדבר עם ליבי?" שואל קול לא מוכר מעבר לקו. כיוון שעניתי בלי לחשוב, לא שמתי לב לזהותו של המתקשר.
"מדברת," אני עונה.
"קיבלתי את מספר הטלפון שלך מקייטי. זה בקשר לאתרים שרצית להקים," הוא אומר, "סליחה, לא הצגתי את עצמי. קוראים לי ברנדון."
"אני שמחה שהתקשרת," אני אומרת ויוצאת מבית הקפה. את השיחה הזו אינני רוצה לקיים לאזניהם. "יש לי שני חברים, אחד בעל חנות ספרים והשנייה בעלת בית קפה קטן. בגלל המצב הם בפני איום של סגירה. כיוון שאנחנו נמצאים בלב שכונת מגורים הם מתבססים על הדיירים בשכונה. כעת זה לא מספיק להחזיק אותם אחרי שבועות שכולם מסתגרים בבתים. חשבתי להקים להם חנות ברשת. מה דעתך?"
"בטח, אין בעיה. אני אשמח לעזור," עונה לי ברנדון.
"העניין הוא שאין להם תקציב וזו אני שאצטרך לממן אותם. אני בעצמי בתחילת עסק חדש ולכן אני צריכה לדעת במה מדובר. אם זה יעזור אני מוכנה להקים גם אתר משלי, למרות שאני מפרסמת ברשת החברתית ולא חסרים לי לקוחות. אתה חושב שאולי גם הם צריכים לפעול ברשת החברתית?"
"תני לי לעבוד על הצעה בשבילך. אני מבטיח לך שאלך לקראתך. נעזור להם לעמוד שוב על הרגליים," אומר ברנדון, "תשלחי לי את כתובת המייל שלך. ושכחתי, אפשר גם את הכתובת. הייתי רוצה לראות את המקום."
אני חוזרת לבית הקפה. "קייטי תשבי איתם. אני אהיה בסטודיו אם תצטרכו אותי."
אני פוסעת בצעדים מהירים. הגשם ממשיך לטפטף גם היום, אם כי הטיפות עדינות יותר ומדגדגות מעט את עורי החשוף. אני פותחת את הדלת הנעולה וממהרת לנתק את מערכת האזעקה. אני חולצת את נעליי מניחה אותם בכניסה, ומדליקה רק את התאורה המרכזית של האורות מה שנותן אווירה רומנטית למקום. כיוון שאני לבד אינני זקוקה ליותר מזה. אני מפעילה את המחשב, נכנסת ליוטיוב ולוחצת את הפלייליסט.
אני ניגשת לכיור וממלאת מים במשפך כדי להשקות את העציצים המקשטים את חלון הראווה. "זה מה שצריך," אני אומרת לעצמי בחיוך.
אני רושמת הודעה לקייטי.
ליבי ליליאן: תשאלי את מקסין מה דעתה למכור גם זרי פרחים?
קייטי: איזה רעיון נפלא!
'איזו אישה לא תשמח לקבל פרחים?' אני אומרת לעצמי, 'זה בהחלט מראה שהגבר שלה חושב עליה.'
אני ניגשת לעבר שולחן העבודה שלי. ברקע מתחיל להתנגן שירו של בריאן אדמס Have You Really Ever Loved a Woman?
אני עוצמת את העיניים ומתחילה לשיר ולרקוד.
"אם אתה באמת אוהב אישה, אמור לה שהיא האחת…"
"כמה שנים אני מכיר את השיר?" אני שומעת את קולו, "לא הקדשתי אף פעם תשומת לב למילים. את מוכנה להשמיע אותו שוב?"
"מרשל? מה אתה עושה פה?" אני שואלת מופתעת.
"אני אענה לך על הכל, אבל קודם תשמיעי שוב את השיר," הוא מבקש.
אני עושה כרצונו. הוא מקיף את מותניי בידו האחת, בשנייה אוחז בידי ומתחיל להוביל אותי בריקוד. הוא מצמיד אותי אליו ואני עוצמת את עיניי, שואפת את הריח הנעים שלו לתוכי.
השיר מסתיים והוא מתרחק ממני כאילו שלא היה קיים בינינו רגע מאד אינטימי. הוא מקיף את השולחן שלי ומתיישב על הכיסא.
"ברנדון ניגש לראות את החנויות ולדבר עם בעליהן." הוא אומר ומניח לפני מסמך. "תקראי," הוא אומר לי.
'איך לעזאזל הוא חושב שאני יכולה להתרכז במשהו כעת אחרי מה שקרה פה.'
"את יודעת לקרוא נכון?"
"אתה ממש מצחיק," אני אומרת לו, "בעצם לא, אתה מעצבן!"
אני חוטפת את הנייר ומתחילה לקרוא.
לכב'
ליבי ליליאן
הנדון: הצעה להקמת אתרים
לבקשתך הריני להציע לך להקים אתרים עבור החברות הבאות:
שירת הקירות…………………חמש מאות דולר
ספרי רובינסון…………………חמישים דולר
פינת הקפה של מקסין……… חמישים דולר
סה"כ שש מאות דולר
הקמת פרופיל עסקי ברשתות החברתיות כלול במחיר.
נא אישורך.
בברכה,
מרשל בריאן
מנכ"ל
"תגיד לי מה אתה חושבת שאני מטומטמת?" אני שואלת אותו בכעס וזורקת לעברו את הנייר.
"אני אלך לקראתך בתנאי התשלום," הוא עונה לי בטון רגוע.
"כמה אתה חושב שאני מרוויחה על ציורי הקיר שלי?" אני שואלת, "באמת מעניין אותי לדעת?"
"אין לי מושג," הוא עונה לי ומחניק חיוך.
"אם הייתי יודעת שזה קשור אליך…" אני מתחילה לומר ומשתתקת.
"אני מבין שלא עניין אותך לדעת מי אני," הוא אומר.
"אני מצטערת שהטרחתי אתכם לבוא לפה. אני מודה לך על ההצעה אבל אחפש משהו אחר," אני אומרת לו.
"את מוכנה להסביר לי?" הוא אומר בשקט שרק גורם לי לרצות לצעוק.
"אין ארוחות חינם," אני עונה לו אחרי שאני שוקלת היטב את מילותיי.
"תסבירי לי," הוא אומר שוב.
אני נכנסת לאתר של המוזיאון לאומנות בניו יורק ומכניסה למנוע החיפוש את שמי. הוא עולה מייד. "תראה," אני אומרת לו וכמעט מטיחה על השולחן את הטלפון.
"את מאד מוכשרת," הוא אומר לי ובוחן את הציורים על גבי המסך. הוא גולל למטה ומסתכל עליהם בעיון.
"תודה," אני עונה לו בכעס כבוש, "אבל לא ביקשתי ביקורת אומנותית. רציתי שתראה בכמה נמכרים ציוריי."
"ראיתי," הוא עונה לי. כמובן שהוא לא מראה לי את הערכתו שציוריי נמכרים במחיר גבוה בכל קנה מידה שהוא.
"אני לא מבקשת ממך תרומות. אני מבקשת מחיר הוגן עבור בניית האתרים, אבל לא מבקשת שתעשה זאת בחינם," אני ממשיכה באותו טון כעוס.
"יש לך מושג כמה כסף מרווחים בענף שלי?" הוא שואל, "אני יודע שאם אומר לך שאעשה זאת עבורך בחינם את לא תסכימי. מצד שני אני לא מוכן לקחת ממך מחיר מלא."
"למה?" אני עומדת מולו וידיי על מותניי כמו ילדה קטנה.
"שאלת אותי שאלות מאד אישיות לגבי חדר השינה שביקשתי ממך לעצב. זה הכעיס אותי. מה זה עניינך, איך את מעזה לפלוש ככה לחיים הפרטיים שלי. בסך הכל ביקשתי שתעצבי לי את החדר, לא שתנהלי את חיי," הוא אומר. המבט שלו מתרכך, "אין לך מושג מה זה עורר בי. כמה שעות דיברתי עם עצמי בקשר לשאלה שלך."
המחשבות שלו נודדות ואני עומדת מולו בשקט ונותנת לו את הזמן שהוא זקוק לו. אני מחבקת את עצמי, מתכנסת גם בעצמי. אני יכולה להרגיש עדיין את המגע שלו עליי.
"לא הייתי מציירת זאב עם כיפות אדומות על הקיר שלך. אני מקווה שאתה יודע," אני אומרת לו לבסוף.
הוא מתעלם מדבריי. "שבתי שוב ושוב לחשבון שלך להסתכל בתמונות שלך. נכנסתי גם לחשבון הפרטי. מצאתי את עצמי מחייך מול החיוך שלך." הוא מרים עיניו אליי. "כבר היה לי ברור שאני רוצה להפקיד בידיך לעצב את כל הדירה שלי, להכניס בה חיים. וידעתי גם מה תהיה תשובתי לך בקשר לחדר השינה."
הוא משתתק , מחייך ונושך שפתיו.
"מה?" אני אומרת לו.
ושוב הוא מתעלם מהשאלה. "כאשר ניגש אלי ברנדון עם הבקשה שלך, הכנתי לו הצעת מחיר מאד שונה מזו. אבל ברגע ששאלתי למי לרשום את ההצעה התחלתי למחוק ממנה אפסים," הוא אומר.
"אם אני מבינה נכון אתה רוצה ששת אלפים דולר. אני יכולה לשלם את זה בשני תשלומים? אחד היום ואחד בעוד שבוע?" אני שואלת.
"יש גבר בחייך ליבי?" הוא שואל אותי במקום להתייחס לשאלתי.
"אתה חושב שאם היה הייתי רוקדת איתך?" אני עונה לו בשאלה.
"את הרגשת איך הלב שלי התרגש ממך?" הוא שואל, "את לא מבינה?"
"מה אני אעשה איתך," אני אומרת לו.
"אני רוצה את המילים שלו," הוא אומר ומצטט לי מילים של השיר של בריאן אדמס.
"רק עכשיו אני חושבת על זה שבעצם אסור היה לי להתקרב אליך, זה לגמרי נשכח ממני," אני אומרת לו. איך הוא השכיח ממני את עניין שמירת המרחק שנכפה עלינו בימים אלה?
"להתקרב אלי? הצמדתי אותך אליי הכי קרוב שאפשר," הוא אומר לי וקם אליי. כמעט מזנק מהכיסא. "ככה. את מבינה ככה אני רוצה אותך," הוא אומר וטומן את ראשו בשיער שלי. "אני אוהב את הריח שלך."
"סליחה שאני מפריע," אומר ברנדון, "הייתי רוצה לדבר איתך על מה שדיברתי עם הדיירים, אבל אם זה לא הזמן מתאים…." הוא נבוך.
"יש לנו את כל הזמן שבעולם, לליבי ולי. בוא תראה לי מה הם רוצים. ואת נשארת פה," הוא אומר לי.
"אני חייבת לחזור לראות איך הם מסתדרים עם העיצוב," אני אומרת.
אני חייבת להתרחק ממנו. ההשפעה שלו עליי גדולה מידי. הוא מתנהג כאילו אנחנו…נו…בסך הכל נסחפנו בריקוד זה הכל. אני חייבת לקרר את מה שהוא חושב שקורה בינינו. אני אקח את הצעתו הנדיבה. עם התשלום כבר אתמודד אחר כך.
אני יושבת שעה ארוכה עם מקסין ואנחנו מגיעות לידי הסכמה. "תבקשי מקולין ומנואל שיגיעו לכאן מחר בבוקר," אני אומרת לקייטי. אני שמה לב שהיא מתפקדת נפלא כשאני נותנת לה הוראות. היא אפילו נהנית מכך. אולי זה מה שהיא צריכה. לנהל את הפרויקט ולא ליצור בעצמה. כיוון שיש לי מלא רעיונות בראש זה ממש לא מפריע לי, להיפך.
אני כל כך שקועה בנושא שהעובדה שהשארתי את מרשל עם ברנדון בסטודיו נשכחת ממני.
מרשל
אם לדבר בכנות, אני עצמי הופתעתי מאיך שהתגלגלה הפגישה בינינו. ממש לא הייתי מוכן לפרץ הרגשות הזה. אי אפשר להאשים את ליבי במה שקרה שכן היא לא ידעה שהפרויקט הזה קשור אליי ובטח לא חיכתה לבואי. אני בטוח בזה כיוון שברנדון סיפר לי שחברה של אחותו פנתה אליו.
אף פעם לא קרה לי שמישהי גרמה לי לחשוב עליה כל הזמן. חשבתי שזו השפעה של הרגליים היפות שלה שגרמו לי לרצות לכבוש אותה, אבל אני יודע שלא. אם זו הייתה הסיבה היא לא הייתה מעסיקה את מחשבותיי כל כך הרבה. אם יש משהו שלמדתי על עצמי הוא שנשים, יפות ככל שתהיינה, מעולם לא מוציאות ממני רגש. בטח לו ציניות. היה בה משהו שגרם לי לרצות להילחם בה.
אני יושב כעת בסטודיו שלה, מוקף בציורים המדהימים שלה, ברנדון מדבר על משהו ומילה ממה שהוא אומר לא נקלטת לי במוח. אני יכול להרגיש אותה עדיין רוקדת איתי. המילים של בריאן אדמס ממשיכות להתנגן לי בראש. "האם באמת אי פעם אהבת אישה?"
"אתה מסכים איתי?" שואל אותי ברנדון. מה אני יכול לענות לו, הרי לא שמעתי מילה.
"מצטער," אני עונה לו לבסוף, "הראש שלי היה טרוד במשהו אחר."
"זו היא," הוא עונה לי, "שבראש שלך," הוא ספק שואל, ספק קובע.
"היא מה?" אני שואל אותו עם מבט כזה שמערער את מה שעובר לו בראש. עם כל הכבוד לו הוא עובד שלי לא חבר נפש. "תראה לי," אני אומר לו והפעם אני מרוכז במה שהוא עושה.
"נראה מעולה," אני אומר לו.
"אני מבין שליבי מתכוננת לצבוע את המקום ולעצב אותו, כך שרק עוד כמה ימים נוכל להעלות תמונות. קייטי הראתה לי את הרעיונות שלה. תשמע הילדה הזו מוכשרת בטירוף."
'מה עובר עליי? למה מפריע לי שהוא קורא לה ילדה?'
אני מבין שאני מתחיל לפתח רגשות אליה. פתאום דחוף לי לראות אותה.
"אתה יכול לעבוד כאן בינתיים. לא נראה לי שמישהו יפריע לך," אני אומר והולך לבית הקפה.
"אני מחפש את ליבי," אני אומר לאנשים שיושבים ומסתכלים על מה שנראה כמו אלבום העבודות שלה.
"היא הלכה למריה," אומרת לי אחת מהן, "התופרת מעבר לפינה, להביא לה קפה ועוגת קינמון שהזמינה."
אני יוצא מבית הקפה. שוב יורד גשם, אלא שהפעם הוא גשם שוטף.
אי אפשר לפספס את החנות של התופרת. השלט שמונח על המדרכה צויר ללא ספק על ידי ליבי. ואם הייתי צריך אישור אני רואה בתחתיתו את החתימה שלה.
"את כל כך מוכשרת. שמלת הכלה הזו ממש מדהימה. הריקמה עליה כל כך עדינה," אני שומע את קולה של ליבי. למרות שיורד גשם שוטף אני נשאר בחוץ ומקשיב. בכל מקרה אני רטוב לגמרי.
"ומתי אני אתפור לך שמלה ליבי?" שואלת אותה מריה.
"כאשר יבוא הגבר שיחשוב שאני האישה הכי מדהימה בעולם, למרות כל חסרונותיי, ויבין שהוא לא יכול לנשום בלעדיי," היא עונה לה, "ואני עוד לא מצאתי אחד שחושב ככה."
"את בטוחה?" היא שואלת.
"מריה, מה קרה לך? מאיפה צצה השאלה הזו פתאום," היא עונה לה.
"אני מרגישה ממך שקרה משהו. את הכרת מישהו שמעסיק לך את המחשבות? כי ככה זה נראה," היא אומרת לה.
אני נושם עמוק. בהחלט מסקרן אותי לשמוע.
"מריה את כל כך רומנטית. זה לא מספיק שמישהו יגע לי בלב וירקיד אותו. גם אני צריכה לגעת בו. את לא יודעת שלרקוד צריך…"פתאום היא משתתקת.
"ליבי, מה את לא מספרת לי?" היא אומרת לה.
"אוף איתך," עונה לה ליבי.
אני מחכה לשמוע את ההמשך אבל אז מגיעה מישהי כרוח סערה, כמעט עוקרת לי את העין עם המטריה שלה וצורחת לתוך החנות בלי להיכנס: "אין חתונה!"
"אולי תירגעי ותספרי לי מהתחלה. מה זאת אומרת אין חתונה? זה בגלל המצב?" שואלת מריה.
היא מבחינה בי ובוחנת אותי.
"מה הוא עשה לך?" שואלת מריה.
"הוא," היא מסתכלת עליי כאילו לא כמעט התנגשה בי, "לא יודעת מי זה", היא עונה כאילו אני הוא הגבר שעזב אותה.
"את לא מבינה מה אני אומרת לך? אני לא מתחתנת. הוא לא אוהב אותי בכלל. את יכולה לדחוף את השמלה שלך ל….." היא צועקת על מריה.
"תשמרי על הפה שלך," אני אומר לה, "אל תדברי אליה ככה. היא לא אשמה. מה היא תעשה עכשיו עם השמלה שלך?"
הכלה שאיננה מתחתנת מסתכלת עליי במבט של רצח בעיניים. מצאה על מי לאיים. אני מחזיר לה מבט שגורם לה להשפיל מייד את עינייה. "אני מצטערת מריה," היא ממלמלת, "אני אפצה אותך."
"אני לא צריכה ממך כלום. השמלה הזו של ליבי," היא אומרת לה.
'אז ליבי מתחתנת? חשבתי שהיא אמרה שהיא עוד לא מצאה את האהבה שלה.'
עדיף שאחזור לסטודיו ואחכה לה שתחזור. אני רק מקווה שזה לא ייקח הרבה זמן, כי אין לי חשק להמתין שם עוד הרבה זמן.
ליבי
"לפי איך שהוא הסתכל עלייך הוא בהחלט מאוהב בך," אומרת לי מריה.
אני מציצה החוצה ורואה את מרשל נועץ בי מבט אטום ומסתלק מהמקום.
"למה את חושבת שאמרתי שהשמלה שלך?" אומרת מריה.
"למה באמת?" אני לא מבינה מה היא רוצה.
"כדי שהגבר הזה ידע שאם הוא רוצה אותך כדאי שיעשה משהו כבר," היא אומרת. מה ההיגיון אני לא מבינה, מה שאני כן מבינה הוא שעליי להזדרז לחזור לסטודיו.
"ברכות לרגל נשואייך," הוא אומר לי כשאני נכנסת, "מודה שלא ראיתי את זה בא."
"עדיין מוקדם לברך אותי," אני עונה לו, "עוד לא קיבלתי הצעת נישואין."
"אבל מריה אמרה ש.." הוא מתחיל לומר אבל אז נכנס בעל הנכס וערימה של מסמכים בידו.
"נו ליבי, חשבתי על ההצעה שלי?" הוא שואל.
"כן, והחלטתי להסכים לה," אני אומרת.
"ידעתי שאפשר לסמוך עלייך. הלכתי לקראתך כמה שיכולתי. תביני שיש לי חשבונות לשלם ואישתי מריה לא מרוויחה הרבה כעת במתפרה שלה," הוא אומר לי.
"מריה אשתך? איך לא ידעתי," אני אומרת.
"זה משנה משהו לגבי שכירות החנויות?" הוא שואל והפעם על פניו חיוך. בחיים לא ראיתי אותו מחייך. מה אני מפספסת פה?
"מריה מאד אוהבת אותך," הוא אומר לי, "אני חייב לספר לך שהיה לי מאד קשה לתת את הסכום הזה כשכירות. זה הפסד כספי עצום בשבילי ואת יודעת שהימים כעת הם לא פשוטים. מצד שני השוכרים שלי לא הסכימו לוותר על כלום. ידעתי שהדרך היחידה להשאיר אותם, ואני מאד רוצה שיישארו אחרי כל כך הרבה שנים שהם פה, היא כביכול להשכיר לך את המקום. הנה החוזים החדשים שלהם בדיוק כפי שסיכמת איתי."
"אני לא מבינה. אתה רוצה לומר לי שהורדת להם את המחיר?" אני שואלת.
"לתקופה של שנה. אני מקווה לראות אותם מתאוששים. אני בטוח שעם העזרה שלך הם יגיעו רחוק," הוא עונה לי.
"כעת אתה ממש נשמע כמו הבעל של מריה. אני יכולה לראות מה היא מצאה בך," אני אומרת לו.
"עכשיו כשגמרת להציל את העולם," אומר לי מרשל כשבעל הנכס עוזב, "את מוכנה קצת להציל אותי?"
*
*
אני שוכבת מנומנמת על מיטתו של מרשל. "עוד לא אמרת לי איך את רוצה לצבוע את הקיר, ומה תרצי לצייר עליו," הוא אומר לי.
"אתה עדיין לא ענית לי על השאלות שלי," אני עונה לו בעיניים עצומות.
"בניגוד למה שאת חושבת אין פה תחלופה של נשים. למעשה את היחידה שנכנסה לחדר הזה מזה זמן רב."
"באמת?" אני אומרת, פוקחת את עיניי ומתיישבת על המיטה, "אתה מקלקל לי את תדמית הזאב הרשע."
"כמו שחשבתי. את אוהבת זאבים, לא גברים כמוני," הוא עונה לי.
"למה אתה לא מביא לפה נשים?" אני שואלת.
"את חושבת שאני…לא אל תגידי לי שאת חושבת שאני אוהב גברים," הוא עונה לי.
"אני הולכת הביתה," אני עונה לו.
"למה? כי זה מה שאת חושבת עליי?" הוא שואל.
"לא. אני יודעת שאתה אוהב גברים רק כחברים לא כמאהבים. אבל אתה מסרב לענות לי על שאלות," אני אומרת לו.
"אני אענה לך על שאלה תמורת שאלה," הוא עונה.
"בסדר," אני עונה לו, "תשאל."
"איך זה שאין לך גבר בחייך?" הוא שואל את מה שכבר שאל אותי.
"כי עוד לא מצאתי גבר שחושב שאני האישה הכי מדהימה שהוא פגש בחייו," אני עונה לו.
"את בטוחה? ומה את חושבת שאת עושה פה?" הוא שואל.
"באתי לצייר על הקיר שלך," אני עונה.
"לא ילדה. תחשבי שוב," הוא עונה לי בחיוך.
"מה אני עושה פה מרשל?" אני שואלת אותו.
"כי אני רוצה אותך פה לידי. מאד רוצה. לא רק היום. תמיד," הוא אומר לי.
"ו..?" אני שואלת.
"ואני חושב שאת האישה הכי מדהימה שפגשתי בחיי," הוא עונה.
"ו.?" אני מקשה עליו.
"ואני מצפה בכיליון עיניים לראות מה תכתבי על הקיר שלי, שלנו," הוא עונה לי.
כל בוקר
שמתעוררת בזרועותייך
הופך את יומי
למאושר בחיי
ל.ל.
"תשתדלי יותר," הוא אומר לי.
"אתה לא אוהב את זה," אני אומרת מאוכזבת.
"אני אוהב מאד את המילים רק שאת צריכה לתקן שם משהו," הוא אומר לי.
"מה?" אני שואלת אחרי שאני קוראת שוב ושוב את המילים.
"החתימה שלך. הייתי מבקש ממך שתסכימי לחתום ל.ב. אם לא הבנת זו הדרך שלי לבקש ממך לחלוק איתי שם משפחתי."
מה בעצם אני רוצה ממנה? האם אני באמת רוצה שהיא תכנס איתי לשיחות אישיות מה נעשה בחדר השינה שלי?
אני לא יודע מה יש בה שנסחפתי כך אחריה. אני מבין שעדיף שאעצור עכשיו ולא אגרר למשהו שאינני רוצה בו.
*
ליבי
ברור לי שמרשל סתם חיפש להשתעשע. כנראה שהוא אינו מעריך אותי נכון וחשב שלא אזהה מיהו.
בבוקר אני שוב מתייצבת לבדוק אם צריך למרוח שכבה אחרונה של צבע על המשקופים.
"נראה לי שאין צורך," אומר לי קולין שעה שאני נכנסת לחדר. אני בוחנת איתו שוב את המשקופים ואני מסכימה איתו. שתי שכבות צבע בהחלט מספיקות. אני מרוצה.
"איפה קייטי?" אני שואלת, "היא אמורה להיות פה." אני מעיפה מבט מסביב ורואה שהתיק שלה פה.
אני יוצאת למסדרון וקוראת בשמה. היא לא עונה. אני רוצה לחזור על עקבותיי אבל מתעכבת כיוון ששומעת קול של בכי חנוק. אני הולכת בעקבותיו, מגיעה לשירותים, נוגעת במנעול והדלת נפתחת.
אני נכנסת פנימה בלי לחשוב. "קייטי מה קרה?"
היא מושכת באפה ומושיטה לי את הטלפון. "לא אוהב אותך יותר. זה נגמר."
אני עומדת המומה מול המילים. אני לא טורחת להסתכל מי השולח, אין זה משנה מה שמו, מה שברור לי שההודעה נכתבה על יד החבר שלה. אתם קולטים? הוא נפרד ממנה במסרון. לפי בחירת המילים זה גם נשמע שזו הייתה מערכת יחסים לא קצרה.
"בואי אליי," אני אומרת לה ומושכת אותה לחיבוק. אני לא אומרת לה מילה למרות שרצות לי כעת המון מילים לומר לה. מעולם לא דיברנו שיחות פרטיות כך שאני לא יודעת מה היא זקוקה לשמוע כעת, ואני לא רוצה להחריף את ההרגשה הקשה שלה
"סיימנו פה את העבודה. החדר נקי ונשאר לנו רק לאסוף את הציוד," אני אומרת לה, "אחרי שנחזיר הכל לסטודיו אני פנויה. בואי נצא מפה ונשב לדבר."
"קולין תעמיס את הציוד ברכב שלי. קייטי נוסעת איתי. נפגש בסטודיו. רק בבקשה תיסע בזהירות הכבישים עדיין חלקים."
*
משהו על קייטי. היא עבדה איתי בתיאטרון. בחורה מתוקה ושקטה. מבחינה טכנית היא ציירת מעולה. היא מבצעת הוראות בצורה מושלמת. יש לה פוטנציאל אבל אני מרגישה שמשהו בכל זאת חסר לה. היא חייכנית מטבעה וכייף לעבוד איתה, אבל אנחנו לא מתראות אחרי שעות העבודה כך שאינני יודעת דבר על חייה הפרטיים. כלומר לא ידעתי עד היום. אני מרגישה שיש לה צורך לפרוק ולכן הזמנתי אותה להיות איתי. נראה מה יהיה. האם תרצה לדבר, או סתם להיות לידי ולשתוק.
*
אנחנו מגיעות לכניסה לחצר בה ממוקם הסטודיו. אני רואה את מר רובינסון בעל חנות הספרים עומד בחוץ. הפנים שלו אומרות הכל. "את מוכנה להכניס את הדברים לסטודיו," אני אומרת לקייטי בשעה שאני מחנה את הרכב ליד הסטודיו, "אני כבר חוזרת."
"אני כל כך מצטערת לשמוע שאתה סוגר," אני אומרת למר רובינסון.
"ממש," הוא אומר לי בעוינות.
"אני באמת מתכוונת לזה," אני אומרת לו.
"את כל כך מתכוונת שאת מתכננת לרקוד על הקבר שלי," הוא אומר לי.
"על מה אתה מדבר?" אני שואלת.
"ליבי אני יודע," הוא עונה לי באותו טון עוין.
"יודע מה?" אני שואלת. אני באמת לא יודעת למה הוא מתכוון. הרי ניסיתי לשכנע את בעל הנכס להקל איתו בתקופה הקשה הזו.
"אני יודע שאת קפצת על המציאה והצעת לו להשתלט על החנויות," הוא אומר לי, "מה חשבת שלא אדע?"
"זה מה שהוא סיפר לך החצוף? הוא משתמש בי כדי ללחוץ עלייך. אמרתי לו בדיוק להיפך. אמרתי שלמרות שזו הזדמנות אדירה בשבילי אני מעדיפה שילך לקראתך ויקל עלייך בימים הקשים האלה," אני עונה לו.
"מצטער ליבי שכעסתי עליך. לא חשבתי שהוא משקר אותי. הייתי צריך לשאול אותך קודם," הוא אומר לי, "אני לא מהדור שלך ליבי. תעזרי לי להילחם על המקום?"
"בדיוק סיימנו עבודה באחד הבתים. תיתן לי לחשוב מה אנחנו עושים כדי להחיות לך את העסק."
מקסין בעלת הקפה מצטרפת אלינו. "לא יכולתי שלא להקשיב לשיחה. תראי איך הוא השתמש בך כדי לגרום לנו להיכנע לדרישות שלו. אהיה כנה איתך, אני לא האמנתי לו ולכן חשבתי לדבר איתך, אבל כשראיתי שאינך כבר כמה ימים עלו לי כל מיני השערות בראש."
אני מספרת לה על העסק החדש שהקמתי. "אני מציעה שנשב יחד ונחשוב מה אפשר לשנות כדי למשוך לכאן יותר קונים.”
"למה שלא תכנסו אליי לבית הקפה," אומרת מקסין, "אני אכין קפה וננסה לחשוב יחד?"
"תנו לי כמה דקות," אני מבקשת ממנה, "אנחנו בדיוק פורקים את הציוד מהרכב."
אני הולכת לסטודיו. קולין ומנואל כבר כאן ופריקת הציוד הסתיימה. "אני מבינה שהכל במקום," אני אומרת, "מישהו מצטרף אליי לקפה אצל מקסין?"
"אם זה בסדר אני מעדיף ללכת הביתה," אומר לי קולין וגם מנואל מצטרף אליו.
אני רואה שקייטי עוקבת במבטה אחריהם בשעה שהם נכנסים לרכב. "אני חושבת שהם…את יודעת," היא לוחשת לי.
"מה פתאום," אני עונה לי, "ראיתי את קולין מחזר אחרי נשים. אין לי ספק שהוא בהחלט מעדיף את המין השני." כמובן שאני לא מספרת לה שאני זו שהוא חיזר אחריה.
"את בטוחה שזו לא הייתה הצגה?" היא שואלת.
"במאה אחוז," אני אומרת לה ומקווה שהיא תרד מהנושא, מה שהיא אכן עושה לשמחתי.
"בואי נלך למקסין ונראה מה אפשר לעשות כדי שבעל הנכס לא יקח ממנה וממר רובינסון את המפתחות."
*
זו הפעם הראשונה שאני נכנסת לתוך בית הקפה. בכל פעם שאנחנו רוצים לשתות או לאכול משהו אני מתקשרת אליה והיא מביאה לנו. אני נדהמת מההזנחה של המקום.
"הייתי רוצה להציע לך שנחדש את המקום," אני אומרת לה.
"אני מאד מעריכה את ההצעה שלך ליבי אבל אין לי כסף לשלם לך. מה גם שמעתי שאת לוקחת הרבה כסף על העבודה שאת עושה."
"אנחנו מדברים על העסק שלך," אני עונה לה, "אני לא אבקש ממך תמורה. אני כאן כדי לעזור לך לא כדי למצוא לעצמי עבודה." אני מחפשת במנוע החיפוש מידע על בית הקפה ולא מוצאת. "מקסין מה כתובת האתר שלך? אני לא מוצאת אותך גם ברשתות החברתיות."
"אין לי אתר ברשת," היא עונה לי.
אני נאנחת. "אנחנו חייבות למצוא מישהו שיקים לך אתר. אתם מכירים מישהו שמתעסק במחשבים? מר רובינסון אני מקווה שלך יש. "
"נו באמת ליבי. אם לצעירונת הזו אין, אז איך לי יהיה?" הוא עונה לי.
"אני לא מבינה אתכם. איך חשבתם לפרסם את עצמכם. זה הזמן של האינטרנט," אני אומרת.
"אני דווקא מכירה מישהו שעובד בחברה שמתעסקת בתכנות. אח של חברה שלי לורה," אומרת קייטי.
"תשיגי לי את הטלפון שלו," אני מבקשת מקייטי והראש שלי כבר מתמלא ברעיונות.
"מקסין תראי לי בבקשה את הצלחות שלך," אני מבקשת.
"את לא מתכוונת להחליף לי אותן. הן מאד מיוחדות," היא אומרת לי.
והיא צודקת. על כל צלחת מוטבעת האות M ולידה ♥ מזהב. "איך את עם הצבע השחור?" אני שואלת אותה
"אני אוהבת שחור," היא עונה לי, מנסה לנחש מה עובר לי בראש.
*
למחרת בצהריים אנחנו נפגשים שוב אצל מקסין. אני מניחה בפניהם את הניירת שמסר לי בעל הנכס. מהיום גם החנויות שלכם הן שלי," אני אומרת להם לתדהמתם, "אני עומדת לחתום עם בעל הנכס. דרשתי שיוסיף סעיף שמותר לי להשכיר אותן לדייר משנה, וכי אין לו זכות להתערב במחיר."
הם מסתכלים עליי. "מה אתם לא מבינים? השגתי לכם את המקום בשליש מהמחיר שאתם משלמים. כמובן שאני צריכה את הסכמתכם ולכן לא חתמתי עדיין."
"את רצינית? זה המחיר שתתני לנו לשלם?" הם שואלים פה אחד.
"בשביל מה אני עושה את זה? אין לי צורך במקום שלכם," אני אומרת וקמה. לא הייתי צריכה לעשות זאת. זה באמת לא ענייני.
"אל תלכי ליבי. אני פשוט לא מבין איך הצלחת. ברור שאנחנו רוצים להישאר," אומר מר רובינסון.
"אתם מרשים לי אם כך לשנות את פני הבניין?" אני שואלת.
"אני רואה בעיניים הנוצצות שלך שיש לך מלא רעיונות. אני אשמח לראות. אני בטוחה שגם ארנסטו," היא אומרת. ארנסטו. זו הפעם הראשונה שאני שומעת את שמו הפרטי של מר רובינסון.
"ובכן," אני אומרת ומוציאה את הקלסר ומראה להם את העיצובים שהכנתי. בשעה שהם מתחילים לעיין בשרטוטים שלי מצלצל הנייד שלי.
"אני מדבר עם ליבי?" שואל קול לא מוכר מעבר לקו. כיוון שעניתי בלי לחשוב לא שמתי לב לזהותו של המתקשר.
"מדברת," אני עונה.
"קיבלתי את מספר הטלפון שלך מקייטי. זה בקשר לאתרים שרצית להקים," הוא אומר, "סליחה, לא הצגתי את עצמי. קוראים לי ברנדון."
"אני שמחה שהתקשרת," אני אומרת ויוצאת מבית הקפה. את השיחה הזו אינני רוצה לקיים לאזניהם. "יש לי שני חברים, אחד בעל חנות ספרים והשנייה בעלת בית קפה קטן. בגלל המצב הם בפני איום של סגירה. כיוון שאנחנו נמצאים בלב שכונת מגורים הם מתבססים על הדיירים בשכונה. כעת זה לא מספיק להחזיק אותם אחרי שבועות שכולם מסתגרים בבתים. חשבתי להקים להם חנות ברשת. מה דעתך?"
"בטח, אין בעיה. אני אשמח לעזור," עונה לי ברנדון.
"העניין הוא שאין להם תקציב וזו אני שאצטרך לממן אותם. אני בעצמי בתחילת עסק חדש ולכן אני צריכה לדעת במה מדובר. אם זה יעזור אני מוכנה להקים גם אתר משלי, למרות שאני מפרסמת ברשת החברתית ולא חסרים לי לקוחות. אתה חושב שאולי גם הם צריכים לפעול ברשת החברתית?"
"תני לי לעבוד על הצעה בשבילך. אני מבטיח לך שאלך לקראתך. נעזור להם לעמוד שוב על הרגליים," אומר ברנדון, "תשלחי לי את כתובת המייל שלך. ושכחתי, אפשר גם את הכתובת. הייתי רוצה לראות את המקום."
אני חוזרת לבית הקפה. "קייטי תשבי איתם. אני אהיה בסטודיו אם תצטרכו אותי."
אני פוסעת בצעדים מהירים. הגשם ממשיך לטפטף גם היום אם כי הטיפות עדינות יותר ומדגדגות מעט את עורי החשוף. אני פותחת את הדלת הנעולה וממהרת לנתק את מערכת האזעקה. אני חולצת את נעליי ומניחה אותם בכניסה, ומדליקה רק את התאורה המרכזית מה שנותן אווירה רומנטית למקום. כיוון שאני לבד אינני זקוקה ליותר מזה. אני מפעילה את המחשב, נכנסת ליוטיוב ומפעילה את הפלייליסט.
אני ניגשת לכיור וממלאת מים במשפך כדי להשקות את העציצים המקשטים את חלון הראווה. "זה מה שצריך," אני אומרת לעצמי בחיוך.
אני רושמת הודעה לקייטי.
ליבי ליליאן: תשאלי את מקסין מה דעתה למכור גם זרי פרחים?
קייטי: איזה רעיון נפלא!
"איזו אישה לא תשמח לקבל פרחים?" אני אומרת לעצמי, "זה בהחלט מראה שהגבר שלה חושב עליה."
אני ניגשת לעבר שולחן העבודה שלי. ברקע מתחיל להתנגן שירו של בריאן אדמס Have You Really Ever Loved a Woman?
אני עוצמת את העיניים ומתחילה לשיר ולרקוד.
"אם אתה באמת אוהב אישה, אמור לה שהיא האחת…"
"כמה שנים אני מכיר את השיר?" אני שומע את קולו, "לא הקדשתי אף פעם תשומת לב למילים. את מוכנה להשמיע אותו שוב?"
"מרשל? מה אתה עושה פה?" אני שואלת מופתעת.
"אני אענה לך על הכל, אבל קודם תשמיעי שוב את השיר," הוא מבקש.
אני עושה כרצונו. הוא מקיף את מותני בידו האחת, בשנייה אוחז בידי ומתחיל להוביל אותי ברקוד. הוא מצמיד אותי אליו ואני עוצמת את עיניי, שואפת את הריח הנעים שלו לתוכי.
השיר מסתיים והוא מתרחק ממני כאילו שלא היה קיים בינינו רגע מאד אינטימי. הוא מקיף את השולחן שלי ומתיישב על הכיסא.
"ברנדון ניגש לראות את החנויות ולדבר עם בעליהן." הוא אומר ומניח לפני מסמך. "תקראי," הוא אומר לי. איך לעזאזל הוא חושב שאני יכולה להתרכז במשהו כעת אחרי מה שקרה פה. "את יודעת לקרוא נכון?"
"אתה ממש מצחיק," אני אומרת לו, "בעצם לא, אתה מעצבן!"
אני חוטפת את הנייר ומתחילה לקרוא.
לכב'
ליבי ליליאן
הנדון: הצעה להקמת אתרים
לבקשתך הריני להציע לך להקים אתרים עבור החברות הבאות:
שירת הקירות…………………חמש מאות דולר
ספרי רובינסון…………………חמישים דולר
פינת הקפה של מקסין……… חמישים דולר
סה"כ שש מאות דולר
הקמת פרופיל עסקי ברשתות החברתיות כלול במחיר.
נא אישורך.
בברכה,
מרשל בריאן
מנכ"ל
"תגיד לי מה אתה חושבת שאני מטומטמת?" אני שואלת אותו בכעס וזורקת לעברו את הנייר.
"אני אלך לקראתך בתנאי התשלום," הוא עונה לי בטון רגוע.
"כמה אתה חושב שאני מרוויחה על ציורי הקיר שלי?" אני שואלת, "באמת מעניין אותי לדעתך?"
"אין לי מושג," הוא עונה לי ומחניק חיוך.
"אם הייתי יודעת שזה קשור אליך…" אני מתחילה לומר ומשתתקת.
"אני מבין שלא עניין אותך לדעת מי אני," הוא אומר.
"אני מצטערת שהטרחתי אתכם לבוא לפה. אני מודה לך על ההצעה אבל אחפש משהו אחר," אני אומרת לו.
"את מוכנה להסביר לי?" הוא אומר בשקט שרק גורם לי לרצות לצעוק.
"אין ארוחות חינם," אני עונה לו אחרי שאני שוקלת היטב את מילותיי.
"תסבירי לי," הוא אומר שוב.
אני נכנסת לאתר של המוזיאון לאומנות בניו יורק ומכניסה למנוע החיפוש את שמי. הוא עולה מייד. "תראה," אני אומרת לו וכמעט מטיחה על השולחן את הטלפון.
"את מאד מוכשרת," הוא אומר לי ובוחן את הציורים על גבי המסך. הוא גולל למטה ומסתכל עליהם בעיון.
"תודה," אני עונה לו בכעס כבוש, "אבל לא ביקשתי ביקורת אומנותית. רציתי שתראה בכמה נמכרים ציוריי."
"ראיתי," הוא עונה לי. כמובן שהוא לא מראה לי את הערכתו שציורי נמכרים במחיר גבוה בכל קנה מידה שהוא.
"אני לא מבקשת ממך תרומות. אני מבקשת מחיר הוגן עבור בניית האתרים, אבל לא מבקשת שתעשה זאת בחינם," אני ממשיכה באותו טון כעוס.
"יש לך מושג כמה כסף מרווחים בענף שלי?" הוא שואל, "אני יודע שאם אומר לך שאעשה זאת עבורך בחינם את לא תסכימי. מצד שני אני לא מוכן לקחת ממך מחיר מלא."
"למה?" אני עומדת מולו וידיי על מותניי כמו ילדה קטנה.
"שאלת אותי שאלות מאד אישיות לגבי חדר השינה שביקשתי ממך לעצב. זה הכעיס אותי. מה זה עניינך, איך את מעזה לפלוש ככה לחיים הפרטיים שלי. בסך הכל ביקשתי שתעצבי לי את החדר, לא שתנהלי את חיי," הוא אומר. המבט שלו מתרכך, "אין לך מושג מה זה עורר בי. כמה שעות דיברתי עם עצמי בקשר לשאלה שלך."
המחשבות שלו נודדות ואני עומדת מולו בשקט ונותנת לו את הזמן שהוא זקוק לו. אני מחבקת את עצמי, מתכנסת בתוך עצמי. אני יכולה להרגיש עדיין את המגע שלו עליי.
"לא הייתי מציירת זאב עם כיפות אדומות על הקיר שלך. אני מקווה שאתה יודע," אני אומרת לו לבסוף.
הוא מתעלם מדבריי. "שבתי שוב ושוב לחשבון שלך להסתכל בתמונות שלך. נכנסתי גם לחשבון הפרטי. מצאתי את עצמי מחייך מול החיוך שלך." הוא מרים עיניו אליי. "כבר היה לי ברור שאני רוצה להפקיד בידיך לעצב את כל הדירה שלי, להכניס בה חיים. וידעתי גם מה תהיה תשובתי לך בקשר לחדר השינה."
הוא משתתק , מחייך ונושך שפתיו.
"מה?" אני אומרת לו.
ושוב הוא מתעלם מהשאלה. "כאשר ניגש אלי ברנדון עם הבקשה שלך, הכנתי לו הצעת מחיר מאד שונה מזו. אבל ברגע ששאלתי למי לרשום את ההצעה התחלתי למחוק ממנה אפסים," הוא אומר.
"אם אני מבינה נכון אתה רוצה ששת אלפים דולר. אני יכולה לשלם את זה בשני תשלומים? אחד היום ואחד בעוד שבוע?" אני שואלת.
"יש גבר בחייך ליבי?" הוא שואל אותי במקום להתייחס לשאלתי.
"אתה חושב שאם היה הייתי רוקדת איתך?" אני עונה לו בשאלה.
"את הרגשת איך הלב שלי התרגש ממך?" הוא שואל, "את לא מבינה?"
"מה אני אעשה איתך," אני אומרת לו.
"אני רוצה את המילים שלו," הוא אומר ומצטט לי מילים של השיר של בריאן אדמס.
"רק עכשיו אני חושבת על זה שבעצם אסור היה לי להתקרב אלייך, זה לגמרי נשכח ממני," אני אומרת לו. איך הוא השכיח ממני את עניין שמירת המרחק שנכפה עלינו בימים אלה?
"להתקרב אלי? הצמדתי אותך אליי הכי קרוב שאפשר," הוא אומר לי וקם אליי. כמעט מזנק מהכיסא. "ככה. את מבינה ככה אני רוצה אותך," הוא אומר וטומן את ראשו בשיער שלי. "אני אוהב את הריח שלך."
"סליחה שאני מפריע," אומר ברנדון, "הייתי רוצה לדבר איתך על מה שדיברתי עם הדיירים, אבל אם זה לא הזן מתאים…." הוא נבוך.
"יש לנו את כל הזמן שבעולם, לליבי ולי. בוא תראה לי מה הם רוצים. ואת נשארת פה," הוא אומר לי.
"אני חייבת לחזור לראות איך הם מסתדרים עם העיצוב," אני אומרת.
אני חייבת להתרחק ממנו. ההשפעה שלו עליי גדולה מידי. הוא מתנהג כאילו אנחנו…נו…בסך הכל נסחפנו בריקוד זה הכל. אני חייבת לקרר את מה שהוא חושב שקורה בינינו. אני אקח את הצעתו הנדיבה. עם התשלום כבר אתמודד אחר כך.
אני יושבת שעה ארוכה עם מקסין ואנחנו מגיעות לידי הסכמה. "תבקשי מקולין ומנואל שיגיעו לכאן מחר בבוקר," אני אומרת לקייטי. אני שמה לב שהיא מתפקדת נפלא כשאני נותנת לה הוראות. היא אפילו נהנית מכך. אולי זה מה שהיא צריכה. לנהל את הפרויקט ולא ליצור בעצמה. כיוון שיש לי מלא רעיונות בראש זה ממש לא מפריע לי, להיפך.
אני כל כך שקועה בנושא שהעובדה שהשארתי את מרשל עם ברנדון בסטודיו נשכחת ממני.
*
מרשל
אם לדבר בכנות, אני עצמי הופתעתי מאיך שהתגלגלה הפגישה בינינו. ממש לא הייתי מוכן לפרץ הרגשות הזה. אי אפשר להאשים את ליבי במה שקרה שכן היא לא ידעה שהפרויקט הזה קשור אליי ובטח לא חיכתה לבואי. אני בטוח בזה כיוון שברנדון סיפר לי שחברה של אחותו פנתה אליו.
אף פעם לא קרה לי שמישהי גרמה לי לחשוב עליה כל הזמן. חשבתי שזו השפעה של הרגליים היפות שלה שגרמו לי לרצות לכבוש אותה, אבל אני יודע שלא. אם זו הייתה הסיבה היא לא היית מעסיקה את מחשבותיי כל כך הרבה. אם יש משהו שלמדתי על עצמי הוא שנשים, יפות ככל שתהיינה, מעולם לא מוציאות ממני רגש. בטח לו ציניות. היה בה משהו שגרם לי לרצות להילחם עליה.
אני יושב כעת בסטודיו שלה, מוקף בציורים המדהימים שלה, ברנדון מדבר על משהו ומילה ממה שהוא אומר לא נקלטת לי במוח. אני יכול להרגיש אותה עדיין רוקדת איתי. המילים של בריאן אדמס ממשיכות להתנגן לי בראש. "האם באמת אי פעם אהבת אישה?"
"אתה מסכים איתי?" שואל אותי ברנדון. מה אני יכול לענות לו, הרי לא שמעתי מילה.
"מצטער," אני עונה לו לבסוף, "הראש שלי היה טרוד במשהו אחר."
"זו היא," הוא עונה לי, "שבראש שלך," הוא ספק קובע , ספק שואל.
"היא מה?" אני שואל אותו עם מבט כזה שמערער את מה שעובר לו בראש. עם כל הכבוד לו הוא עובד שלי לא חבר נפש. "תראה לי," אני אומר לו והפעם אני מרוכז במה שהוא עושה.
"נראה מעולה," אני אומר לו.
"אני מבין שליבי מתכוננת לצבוע את המקום ולעצב אותו, כך שרק עוד כמה ימים נוכל להעלות תמונות. קייטי הראתה לי את הרעיונות שלה. תשמע הילדה הזו מוכשרת בטירוף."
מה עובר עליי? למה מפריע לי שהוא קורא לה ילדה? אני מבין שאני מתחיל לפתח רגשות אליה. פתאום דחוף לי לראות אותה. "אתה יכול לעבוד כאן בינתיים. לא נראה לי שמישהו יפריע לך," אני אומר והולך לבית הקפה.
"אני מחפש את ליבי," אני אומר לאנשים שיושבים ומסתכלים על מה שנראה כמו אלבום העבודות שלה.
"היא הלכה למריה," אומרת לי אחת מהן, "התופרת מעבר לפינה, להביא לה קפה ועוגת קינמון שהזמינה."
אני יוצא מבית הקפה. שוב יורד גשם, אלא שהפעם הוא גשם שוטף.
אי אפשר לפספס את החנות של התופרת. השלט שמונח על המדרכה צויר ללא ספק על ידי ליבי. ואם הייתי צריך אישור אני רואה בתחתיתו את החתימה שלה.
"את כל כך מוכשרת. שמלת הכלה הזו ממש מדהימה. הרקמה עליה כל כך עדינה," אני שומע את קולה של ליבי. למרות שיורד גשם שוטף אני נשאר בחוץ ומקשיב. הרי בכל מקרה אני רטוב לגמרי.
"ומתי אני אתפור לך שמלה ליבי?" שואלת אותה מריה.
"כאשר יבוא הגבר שיחשוב שאני האישה הכי מדהימה בעולם, למרות כל חסרונותיי, ויבין שהוא לא יכול לנשום בלעדיי," היא עונה לה, "ואני עוד לא מצאתי אחד שחושב ככה."
"את בטוחה?" היא שואלת.
"מריה, מה קרה לך? מאיפה צצה השאלה הזו פתאום," היא עונה לה.
"אני מרגישה ממך שקרה משהו. את הכרת מישהו שמעסיק לך את המחשבות? כי ככה זה נראה," היא אומרת לה.
אני נושם עמוק. בהחלט מסקרן אותי לשמוע.
"מריה את כל כך רומנטית. זה לא מספיק שמישהו יגע לי בלב וירקיד אותו. גם אני צריכה לגעת בו. את לא יודעת שלרקוד צריך…"פתאום היא משתתקת.
"ליבי, מה את לא מספרת לי?" היא אומרת לה.
"אוף איתך," עונה לה ליבי.
אני מחכה לשמוע את ההמשך אבל אז מגיעה מישהי כרוח סערה, כמעט עוקרת לי את העין עם המטריה שלה וצורחת לתוך החנות בלי להיכנס: "אין חתונה!"
"אולי תירגעי ותספרי לי מהתחלה. מה זאת אומרת אין חתונה? זה בגלל המצב?" שואלת מריה.
היא מבחינה בי ובוחנת אותי.
"מה הוא עשה לך?" שואלת מריה.
"הוא," היא מסתכלת עליי כאילו לא כמעט התנגשה בי, "לא יודעת מי זה", היא עונה כאילו אני הוא הגבר שעזב אותה.
"את לא מבינה מה אני אומרת לך? אני לא מתחתנת. הוא לא אוהב אותי בכלל. את יכולה לדחוף את השמלה שלך ל….." היא צועקת על מריה.
"תשמרי על הפה שלך," אני אומר לה, "אל תדברי אליה ככה. היא לא אשמה. מה היא תעשה עכשיו עם השמלה שלך?"
הכלה שאיננה מתחתנת מסתכלת עליי במבט של רצח בעיניים. מצא על מי לאיים. אני מחזיר לה מבט שגורם לה להשפיל מייד את עינייה. "אני מצטערת מריה," היא ממלמלת, "אני אפצה אותך."
"אני לא צריכה ממך כלום. השמלה הזו של ליבי," היא אומרת לה.
אז ליבי מתחתנת? חשבתי שהיא אמרה שהיא עוד לא מצאה את האהבה שלה. עדיף שאחזור לסטודיו ואחכה לה שתחזור. אני רק מקווה שזה לא ייקח הרבה זמן, כי אין לי חשק להמתין שם עוד הרבה זמן.
*
ליבי
"לפי איך שהסתכל עלייך הוא בהחלט מאוהב בך," אומרת לי מריה.
אני מציצה החוצה ורואה את מרשל נועץ בי מבט אטום ומסתלק מהמקום.
"למה את חושבת שאמרתי שהשמלה שלך?" אומרת מריה.
"למה באמת?" אני לא מבינה מה היא רוצה.
"כדי שהגבר הזה ידע שאם הוא רוצה אותך כדי שיעשה משהו כבר," היא אומרת. מה ההיגיון אני לא מבינה, מה שאני כן מבינה הוא שעליי להזדרז לחזור לסטודיו.
"ברכות לרגל נישואייך," הוא אומר לי כשאני נכנסת, "מודה שלא ראיתי את זה בא."
"עדיין מוקדם לברך אותי," אני עונה לו, "עוד לא קיבלתי הצעת נישואין."
"אבל מריה אמרה ש.." הוא מתחיל לומר אבל אז נכנס בעל הנכס וערימה של מסמכים בידו.
"נו ליבי, חשבתי על ההצעה שלי?" הוא שואל.
"כן, והחלטתי להסכים לה," אני אומרת.
"ידעתי שאפשר לסמוך עליך. הלכתי לקראתך כמה שיכולתי. תביני שיש לי חשבונות לשלם ואישתי מריה לא מרוויחה הרבה כעת במתפרה שלה," הוא אומר לי.
"מריה אשתך? איך לא ידעתי," אני אומרת.
"זה משנה משהו לגבי שכירות החנויות?" הוא שואל והפעם על פניו חיוך. בחיים לא ראיתי אותו מחייך. מה אני מפספסת פה?
"מריה מאד אוהבת אותך," הוא אומר לי, "אני חייב לספר לך שהיה לי מאד קשה לתת את הסכום הזה כשכירות. זה הפסד כספי עצום בשבילי ואת יודעת שהימים כעת הם לא פשוטים. מצד שני השוכרים שלי לא הסכימו לוותר על כלום. ידעתי שהדרך היחידה להשאיר אותם, ואני מאד רוצה שיישארו אחרי כל כך הרבה שנים שהם פה, היא כביכול להשכיר לך את המקום. הנה החוזים החדשים שלהם בדיוק כפי שסיכמת איתי."
"אני לא מבינה. אתה רוצה לומר לי שהורדת להם את המחיר?" אני שואלת.
"לתקופה של שנה. אני מקווה לראות אותם מתאוששים. אני בטוח שעם העזרה שלך הם יגיעו רחוק," הוא עונה לי.
"כעת אתה ממש נשמע כמו הבעל של מריה. אני יכולה לראות מה היא מצאה בך," אני אומרת לו.
"עכשיו כשסיימת להציל את העולם," אומר לי מרשל בשעה שבעל הנכס עוזב, "את מוכנה קצת להציל אותי?"
*
אני שוכבת מנומנמת על מיטתו של מרשל. "עוד לא אמרת לי איך את רוצה לצבוע את הקיר, ומה תרצי לצייר עליו," הוא אומר לי.
"אתה עדיין לא ענית לי על השאלות שלי," אני עונה לו בעיניים עצומות.
"בניגוד למה שאת חושבת אין פה תחלופה של נשים. למעשה את היחידה שנכנסה לחדר הזה מזה זמן רב."
"באמת?" אני אומרת, פוקחת את עיניי ומתיישבת על המיטה, "אתה מקלקל לי את תדמית הזאב הרשע."
"כמו שחשבתי. את אוהבת זאבים, לא גברים כמוני," הוא עונה לי.
"למה אתה לא מביא לפה נשים?" אני שואלת.
"את חושבת שאני..לא אל תגידי לי שאת חושבת שאני אוהב גברים," הוא עונה לי.
"אני הולכת הביתה," אני עונה לו.
"למה? כי זה מה שאת חושבת עליי?" הוא שואל.
"לא. אני יודעת שאתה אוהב גברים רק כחברים לא כמאהבים. אבל אתה מסרב לענות לי על שאלות," אני אומרת לו.
"אני אענה לך על שאלה תמורת שאלה," הוא עונה.
"בסדר," אני עונה לו, "תשאל."
"איך זה שאין לך גבר בחייך?" הוא שואל את מה שכבר שאל אותי.
"כי עוד לא מצאתי גבר שחושב שאני האישה הכי מדהימה שהוא פגש בחייו," אני עונה לו.
"את בטוחה? ומה את חושבת שאת עושה פה?" הוא שואל.
"באתי לצייר על הקיר שלך," אני עונה.
"לא ילדה. תחשבי שוב," הוא עונה לי בחיוך.
"מה אני עושה פה מרשל?" אני שואל אותו.
"כי אני רוצה אותך פה לידי. מאד רוצה. לא רק היום. תמיד," הוא אומר לי.
"ו..?" אני שואלת.
"ואני חושב שאת האישה הכי מדהימה שפגשתי בחיי," הוא עונה.
"ו.?" אני מקשה עליו.
"ואני מצפה בכיליון עיניים לראות מה תכתבי על הקיר שלי, שלנו," הוא עונה לי.
כל בוקר
שמתעוררת בזרועותייך
הופך את יומי
למאושר בחיי
ל.ל.
"תשתדלי יותר," הוא אומר לי.
"אתה לא אוהב את זה," אני אומרת מאוכזבת.
"אני אוהב מאד את המילים רק שאת צריכה לתקן שם משהו," הוא אומר לי.
"מה?" אני שואלת אחרי שאני קוראת שוב ושוב את המילים.
"החתימה שלך. הייתי מבקש ממך שתסכימי לחתום ל.ב. אם לא הבנת זו הדרך שלי לבקש ממך לחלוק איתי שם משפחתי."
בר אבידן
מאמינה באהבה
קרדיט: ליבי desiclo.com
קרדיט:מרשל lookastic.co.uk