דור
אני מביט בעיניה. הן כבויות. עצב כזה לא ראיתי זמן רב.
"לא לימדו אותך ילדה שלא נוגעים באש?" אני שואל אותה.
"האש שלי מזמן כבתה," היא עונה לי.
אני לא יודע מה יש בה. האם זה העיניים העצובות או המילים על האש שכבתה שמושכות אותי שוב ושוב אליה, וגורמות לי להגיע לחדרה בבית החולים כדי לדבר איתה. הכרתה מעורפלת ואינני בטוח שהיא שומעת את מה שאני אומר לה, שהיא מבינה את הבטחתי לה שעוד תבער בתוכה האש.
?
ל"ג בעומר 2019
גאיה
"את באה למדורת ל"ג בעומר?" שואל אותי רום.
אני שמה לב שהוא לא מנסה לשכנע אותי, וגם הטון של המילים שלו מתנגן באוזניי כאילו הוא מזמין אותי לומר לו שלא אבוא. אני מרגישה את הסימנים האלה כבר מעל שבוע. סוג של התחמקות. כמו הסיפורים על השעות הארוכות בעבודה.
אני לא מהחברות האלה שעוקבות באובססיביות אחרי החבר שלהן. אני נותנת לו את המרחב שלו. רום דווקא כן קנאי. הוא מסוג הגברים האלה שכשאת לא רואה הוא מחטט לך בנייד לראות עם מי דיברת וזורק באוויר שמות כדי לבחון אותך.
אני לא טיפשה, אני מכירה את כל השיטות להסתיר שיחות פרטיות. רק שלי אין מה להסתיר כיוון שאני לא מדברת עם גברים אחרים מאחורי גבו, מה שאני לא בטוחה בזמן האחרון שנכון לגביו ונשים אחרות.
"ניפגש לצהריים?" הוא שואל אותי רגע לפני שאני יוצאת מביתו בבוקר.
"אמרתי לך אתמול שהיום אהיה עסוקה עד מאוחר בלילה בהכנות לתערוכה שלי," אני עונה לו.
"את בטוחה שאמרת לי?" הוא שואל. ברור לי שהוא זוכר זאת וזה רק חלק מהמשחק החדש שלו.
אני מתעלמת מדבריו. "אז נדבר מאוחר יותר?" אני שואלת אותו ויוצאת בלי לתת לו נשיקה.
כאילו לא אמרתי לו כלום. הוא מתקשר בזמן הכי עסוק שלי, כשאני נותנת הוראות איפה לתלות כל ציור שלי. "לא ענית לי. את באה למדורת ל"ג בעומר?"
אני מעיפה מבט על השעה בנייד. אחת עשרה בבוקר. ברור שהוא רוצה לשמוע ממני שוב שאני עסוקה וכך יוכל לומר לכולם שזו אני שלא רציתי לבוא.
"אני לא יכולה לדבר כעת, אני עומדת בראש סולם. תשלח לי איפה המדורה, אבל כנראה שלא אבוא," אני משקרת לו. גם לגביי הסולם, וגם לגבי הכוונה שלי לא לבוא.
בינינו, למרות שהיה לי ברור שהוא לא יגיע לבד, לא יכולתי לצפות את התגובה. לא שלי, ובטח לא שלו.
?
רום
היום בדיעבד אני מבין שהיא הבינה כל הזמן ורק העמידה פנים שאיננה יודעת. כל כך הייתי בטוח שהיא תמימה מידי להבין. גאיה היא ילדת טבע כזו, נשמה חופשיה. כל כך שונה ממי שאני הגבר הכריזמטי שנשים נמשכות אליו כמו דבורים לדבש. אולי דווקא השוני הזה והיופי הפנימי, שלא לדבר על כך שהיא יפיפיה, הם שמשכו אותי אל השקט שלה. אני רגיל שנשים קונות כל סיפור שאני מוכר להן, כך שלא שמתי לב שעומדת לפני אחת שהיא שונה.
היה לי ברור שהיא לא נגעה בטלפון שלי, שכן היא לא יכלה בגלל הנעילה המתוחכמת שלו. אני התרשלתי בדרך והיא קלטה שהיא לא היחידה בחיי למרות שאין לי ספק שהיא החשובה מבין כולן.
?
אני המום כאשר היא מופיעה פתאום בדיוק בזמן שהיד שלי תקועה עמוק מתחת לחולצה של אדווה. לרגע היא עומדת קפואה ומביטה בי, ואז פונה ללכת ממני.
"מה את עושה פה?" אני יורה לעברה. שנייה אחר כך אני מבין שעשיתי טעות מרה, שכן כולם מסתובבים אליי. רק אז אני קולט שבעצם צעקתי את המילים.
היא מסתובבת שוב אליי. "לא הבנתי את השאלה," היא עונה לי בשקט מקפיא, "לפי מה שנאמר לי נערכת פה היום מדורה של החבר'ה." היא מוציאה מכיסה את הנייד שלה ומפנה אותו לעברי. "הנה ההודעה שקיבלתי ממירית." שום מילה היא לא אומרת על השיחה שלנו מאמש, שום מילה על כך שבילתה איתי את הלילה, שום מילה שבכלל קושרת אותה אליי.
"איזה מטומטם אני," אני אומר מיד, "זה ברור שיש לך מישהו. את והסיפורים שלך על התערוכה בגלריה." אני חייב לעשות הכול כדי להסיט את האש ממני.
גאיה לא עונה לי והולכת להתיישב ליד המדורה. היא מתחילה לדבר עם מירית. אני רחוק מידי כדי לשמוע את השיחה. איני יכול להסיר את עיניי ממנה. גם את הסטירה שאני מקבל בעקבות זאת מאדווה איני מרגיש.
פניה של גאיה מוארים מלהבות האש של המדורה שרק מתגברת כאשר מניחים בתוכה עוד עצים. הפנים הכול כך יפות שכה מוכרות לי. הקירבה לחום האש גורמת ללחייה להיצבע באדום.
אני רואה את דן מתיישב לידה ומתלחשש איתה. היא פורצת בצחוק גדול, כזה שצוחקים רק עם מישהו קרוב. הקינאה בוערת בי ואני משתגע. דן קם והיא שבה לדבר עם מירית. אני נושם כל תנועה שהיא עושה. שום דבר מלבדה לא קיים, ובכל זאת כאשר מתחילה פתאום הרוח לנשוב ומשנה את כיוונה, אני קפוא ולא מצליח להזהיר אותה.
אני שומע צעקות, סירנות של אמבולנס ומזהה פרמדיק שרץ לעברה.
"לא לימדו אותך ילדה שלא נוגעים באש?" הוא שואל אותה בשעה שהוא מחדיר לזרועה את האינפוזיה.
"האש שלי מזמן כבתה," היא עונה לו, ועם המילים האלה הלב שלי קופא.
דור
חצי שנה עברה
זה הזמן שעבר מאותו יום בו נעניתי לקריאה לבוא לשפת הים בעקבות מדורת ל"ג בעומר שיצאה משליטה.
"אני לא יודעת מה לומר לך," אומרת לי ד"ר גפן הרופאה שמטפלת בה, "לפי כל הסימנים היא הייתה צריכה להתעורר כבר מזמן. יש משהו עמוק במסתורי הכרתה שמונע ממנה להתעורר. ניסינו כל סריקה אפשרית. המוח שלה מתפקד כאילו היא ערה לגמרי. ממש אין לי שום הסבר."
אני ניגש למיטתה להיפרד ממנה. אני מוצא עצמי יושב לידה שעה ארוכה, הרבה מעבר למה שתכננתי. השמש כבר שוקעת ונסיעה ארוכה לפניי. "את מבינה שאני חייב לעזוב ילדה. נכון? את יודעת שזה לא תלוי בי איפה אשלים את ההתמחות שלי," אני מסכם את דבריי, "אני אשאיר אצל ד"ר גפן את הפרטים שלי. תדעי שאני אצפה כל יום לשיחת טלפון ממך. אני מבטיח לקיים לך את כל ההבטחות."
אני מתכופף בלי לחשוב, נושק לה על שפתיה ועוזב.
שעה ארוכה אני יושב ברכב לפני שאני מתניע. אני מתקשה להיפרד מבית החולים. ברור לי שזה רק בגללה.
לבסוף אני יוצא לדרך. כמה סמלית היא העובדה שמתחיל לרדת גשם שוטף. האם יש בכך רמז לדמעות שעצורות בי? דמעות של תסכול, דמעות של כעס, דמעות של כאב. מכל הנשים בעולם הלב שלי רוצה אותה. בהיגיון אני מבין שבעצם לא היה בינינו כלום. בסך הכול הייתי במשמרת כאשר קרה האסון ואני זה שקיבלתי עליי לטפל בגאיה. משפט אחד שהיא אמרה לי ונשביתי בקסמיה. אין בזה שום היגיון. ראיתי לא מעט נשים יפות, אבל בה יש משהו אחר.
?
מאז אני סופר את הימים. עדיין מצפה לקבל את שיחת הטלפון המיוחלת ממנה. אני לא רוצה להציק לד"ר גפן ולכן שולח לה ברכות לסופ"ש נעים וכבדרך אגב מתעניין ב'ילדה שלנו.'
ד"ר גפן מספרת לי באריכות על העבודה שלה, מתעניינת איך מתקדמת ההתמחות שלי בבית החולים רמב"ם, ובדרך אגב מוסרת שאין שינוי. ברור לי שהיא מעוניינת בי. האם היא מבינה שאני מעוניין בגאיה?
?
גאיה
אפריל 2020
אני פוקחת את עיניי. אני לא בטוחה שאני מבינה היכן אני נמצאת.
אני מביטה על ידי החבושות. הציפורניים שלי קצרות, אבל אינן צבועות. 'ממתי אני הולכת בלי לק בשלל צבעים?' לאט חודרת בי ההכרה שקרה משהו לא טוב ואני בבית חולים.
אם חשבתי שזה הגרוע מכל, אני מבינה כמה אני טועה.
אני נמצאת לבד בחדר, שומעת קולות של אנשים במסדרון. הקולות מתקרבים אליי והדלת נפתחת. אני חיה בתוך סיוט כך אני מבינה. אנשים עטויים במסכות בכל מיני צבעים וכפפות על ידיהם מתקרבים אליי.
"מה קרה לי?" אני שואלת כמעט בצעקה, "למה אני מבודדת מהעולם?"
"את ערה?" אומרת לי רופאה צעירה בעלת קוקו בלונדיני מוקפד.
זה מזכיר לי שורת פתיחה של גבר ואני פורצת בצחוק היסטרי. גם בגלל מה שמעורר בי המשפט, אבל יותר מהיסטריה של מה שקורה מסביבי.
אני מרגישה את ידה נוגעת בי. מגע של כפפת גומי קרה. רעד עובר בי. אני מפסיקה לצחוק ומתבוננת בה בסקרנות. "איך קוראים לך?" היא שואלת.
אני רוצה לענות לה שזו שאלה מטופשת שכן אם היא רופאה שלי היא אמורה לדעת. ובכל זאת אני מחליטה לענות לה. "גאיה שליו."
"יש לך מושג מה הביא אותך אלינו?" היא שואלת.
"לא," אני לוחשת לה.
היא מספרת לי על מדורת ל"ג בעומר, על הרוח שסטתה לכיווני ועל הכוויות בידיים. "יש לך מזל גדול שד"ר דור מורן היה בתורנות במד"א והגיע במהירות לטפל בך."
"הוא נמצא?" אני שואלת, "אני רוצה להודות לו."
"הוא עבר מכאן לפני חצי שנה," היא אומרת לי.
"אני חייבת למצוא אותו," אני אומרת לה, "אני זוכרת אותו. הוא היה ליד מיטתי תקופה ארוכה, וכשכמעט התעוררתי הוא נעלם."
היא מביטה בי וניגשת לומר משהו לרופאים שאיתה. אני לא מצליחה לשמוע, אבל הם מהנהנים בראשם ויוצאים.
"את יכולה להסביר לי מה קורה? אני עומדת למות? למה כולם מכוסים כך? אני מדבקת?"
אני המומה כשהיא מספרת לי על הדבר הזה שקוראים לו….נו שכחתי…משהו כמו שם של משקה, אני כל כך מבולבלת שאני מתקשה לזכור. מין וירוס מסתורי שגורם לכל העולם להסתגר.
אני עוצמת עיניים ורוצה לצאת מהסיוט הזה חזרה לעולם הדממה, ולקולו המהפנט של הגבר שמדבר אליי, שאולי שמו איננו בכל דור.
?
דור
שבועיים עברו מאז שנכנסתי לבידוד כפוי. לא שמצאו אצלי סימנים לוירוס שמשתולל בעולם, אבל זה חלק מהנוהל של מי שעבד בבית החולים בחיפה בו הוקם בית חולים תת קרקעי עצום לחולי קורונה.
אני מביט סביבי לבדוק שלא שכחתי כלום. אני יורד לרכב ולפני שאני מתניע אותו, למרות שהיום לא יום שישי, אני מתקשר לבית החולים ומבקש לדבר עם ד"ר גפן.
"היא לא עובדת היום," עונה לי האחות הראשית במחלקה.
"היא…בסדר?" אני שואל בחשש.
"כן, בטח. היא סיימה לא מזמן את משמרת הלילה שלה," היא עונה לי.
"אני יכול לשאול אותך לשלומה של גאיה שליו?" אני שואל.
"הילדה המתוקה השתחררה לפני שבועיים וחצי" היא עונה לי.
"איזה יופי. שימחת אותי," אני עונה לה.
אני כל כך כועס. דיברתי עם ד"ר גפן מאז פעמיים והיא שיקרה לי. אני יודע שאצטרך לחכות עד למשמרת שלי ביום שני. ברור לי שאסור לי לבקש את פרטיה של גאיה ועליי למצוא דרך לחפשם בעצמי בתוך המאגר.
אני מרגיש חסר מנוחה ומשתוקק לצאת לדרך. אני עולה על כביש שדרות ההגנה ומתחיל את המסע דרומה. גשם שוטף מפתיע אותי בדיוק כמו ביום שעזבתי את בית החולים בדרכי לחיפה.
כאשר סיימתי את ההשתלמות שלי היה ברור לי שרפואת חירום זה מקצוע שהכי מעניין אותי. לשמחתי הוצע לי לנהל את הסניף של מד"א והסכמתי מייד. אני מחליט לעבור דרך התחנה. ברור לי שעד שלא אמצא את הטלפון שלה לא אוכל לישון.
הגשם השוטף מכה ללא רחמים בגג של המכונית שלי. למרות הגלגלים המיוחדים הנסיעה בה לא פשוטה. אני כבר רואה את אורות העיר הגדולה כאשר נשמעות סירנות מכל מיני כיוונים והאורות המהבהבים של האמבולנסים נראים מבעד לטיפות הגשם הגדולות.
לעיני מתגלה גודל האסון ואני ממהר לעצור בצד.
ירון מהתחנה שלי מזהה אותי מיד. "באת אלינו משמים," הוא קורא לעברי ומיד מתחיל לעדכן אותי במה שקורה.
כעבור שעה ארוכה, כאשר האמבולנסים מפלסים את דרכם בין המכוניות הסקרניות ביללות, מצטרף לרכבי ירון.
"אני מבין שאתה לא עסוק הלילה במיוחד," אומר לי ירון, "בוא נשתה יחד קפה בתחנה."
?
גאיה
ל"ג בעומר 2020
הלילה יורד. השמיים נצבעים בגוונים של אדום וצהוב. אני שונאת את השקיעות. הן מזכירות לי את האש של המדורה ההיא לפני שנה. אני ניגשת לחלון המשקיף אל הים ובודקת בפעם המי יודע כמה שכל שלבי התריסים סגורים ושום דבר לא יכול לחדור מבעדן.
"אני אלמד אותך לא לפחד מהאש," הוא הבטיח לי. אני זוכרת את מילותיו כמו מתוך חלום מתוק.
אני מתהלכת בבית חסרת סבלנות. דור אמור להגיע כל רגע. אין לי אשליות. ברגע שיראה אותי, הוא יגניב מבט לזרועותיי, יישאר כמה דקות מתוך נימוס, ויתנצל שהוא חייב לרוץ למשמרת.
"סוף סוף," הוא אומר לי בשעה שאני פותחת את הדלת, "כל כך חשוך פה. יש בעיה עם החשמל?"
"אני מעדיפה….כלומר," אני מגמגמת מולו, "אני לא אוהבת את שעת השקיעה." את המילים האלה אני לוחשת.
"אני יכול להיכנס?" הוא שואל. רק אז אני מבינה שלא ממש פתחתי בפניו את הדלת.
"בטח," אני עונה לו מובכת.
"אני לא מבין. הרי את המדורה התחלתם כשהיה כבר חושך," הוא אומר לי.
"אתה לא תבין," אני אומרת לו.
"תנסי להסביר לי," הוא אומר לי בקול מרגיע כזה שכל מה שאני מצליחה לחשוב עליו הוא כמה הייתי רוצה להניח את ראשי עליו שיגרש את פחדיי.
הוא עושה משהו שמשאיר אותי המומה. הוא מרפרף באצבעותיו על זרועי כלפי מטה, במין ליטוף כזה עדין, נוגע בעורי המצולק וממשיך עד לאצבעותיי. הוא חוזר על הפעולה הזו וגורם לשרירים שלי לשחרר את המתח שנאגר בהם זמן רב מידי. רק אז הוא אוסף אותי אליו לחיבוק.
"את זוכרת מה הבטחתי לך?" הוא אומר, "אני כאן לקיים את זה." הוא משלב את אצבעותיו בשלי ומוביל אותי לכיוון התריס המוגף.
"תעצמי את עינייך," הוא מבקש ואני עושה כדבריו.
אני שומעת את הרעש שמשמיעים התריסים בשעה שהם מתכנסים מעל המשקוף, למרות שעיניי עצומות אני מרגישה את האור שמציף את החדר. דור לא עוזב את ידי ומוביל אותי החוצה למרפסת. "את מבינה", הוא מסביר לי, "תפקידה של השמש לחמם ולהאיר את הדרך. את יכולה לתאר לעצמך את העולם בלי החום שלה?" הוא מתאר בפני את המופע המרהיב שמצטייר בשמים. בצבעים, במילים. "אני פה," הוא לוחש לאוזני.
אני פוקחת בחשש את עיניי. "כבר שכחתי כמה זה יפה," אני אומרת.
"את מבינה, כשם שהשמש חיונית לנו, כך גם האש. אנחנו צריכים להתייחס אליה בכבוד ועדין לזכור לא לתת בה אמון." הוא אומר ומפריד את אצבעותיו משלי. אני מתחילה לרעוד, מרגישה חשופה פתאום ובלתי מוגנת. אני רוצה לומר לו שלא יעזוב אותי אבל אז מרגישה את אצבעותיו רוקדות מעל עורי באותה פעולת ליטוף עדינה רק שהפעם מעל שתי ידיי.
"אתה לא חייב," אני אומרת לו דומעת.
"אני לא מבין," הוא אומר לי מופתע.
"אני יודעת שמראה ידיי דוחה," אני אומרת.
"מעבר לעובדה שהצלקות שלך החלימו ממש יפה, את מבינה בכלל מה זה אומר שיש לך צלקות?" הוא שואל.
הפעם זו אני שלא מבינה. "זה ברור," אני עונה לו בעצב.
"זה אומר ששרדת, שאת חיה," הוא ממהר להסביר לי.
אני שוקעת בהרהורים ובלי משים עיניי נמשכות אל השמש שצובעת את המים בצבעים מרהיבים.
"נעשה קריר," הוא אומר לי אחרי דקות ארוכות שאנחנו עומדים וצופים בשמש שנעלמת לאט לאט לתוך הים. "זה עומד להיות חג עצוב, בלי מדורות השנה. אני יכול לספר לך שלמרות מה שקורה נחגגו חגי האביב, רק אחרת. וכך נעשה גם היום."
"למה אתה עושה את זה," אני אומרת לו, "אתה יודע מה היום הזה בשבילי. אתה הרי היית שם."
הוא מסתכל לי בעיניי. מבטו מאד מרוכז בהן כאילו הוא מחפש בהן משהו. הוא מהנהן בראשו, כאילו הגיע להבנה מסויימת. אני כבר יכולה לדמיין את מילות ההתנצלות שלו ואת הדלת הנסגרת בשעה שהוא עוזב.
הוא רוכן לעבר לחי לתת לי נשיקה, כך אני חושבת, אבל אז באות המילים שלא ציפיתי להן. "אני עומד לנשק אותך."
אני מרגישה את אש הלהבה בוערת בי ברגע ששפתיו נוגעות בשלי. הלב שלי רוקד מאושר. הוא לא מתכוון ללכת. "כל כך הרבה זמן חיכיתי לרגע הזה. אני לא הולך לשום מקום."
?
בשעה שדור בודק את תפוחי האדמה העטופים בנייר כסף המתבשלים להם בנחת בתוך הגריל הביתי שבמרפסת וצולה לנו מרשמלו על האש, אני נכנסת למטבח להכין סלט ירקות ולערוך את השולחן. אני מוציאה נרות ריחנים ומפזרת אותם מסביב.
דור ניגש ומניח את המגש עם תפוחי האדמה ושיפודי המרשמלו וניגש לסגור את דלת היציאה למרפסת. כשהוא מסתובב חזרה אני רואה את עיניו נוצצות. "את מבינה מה עשית?" הוא שואל אותי. ניכר שהוא מתרגש ואני מנסה להבין ממה. "את קישטת את החדר בנרות דולקים."
"אתה אוהב את זה?" אני שואלת.
"מאד," הוא עונה, "ואותך יותר. אבל זה לא העניין. את הבערת בנרות את האש," הוא אומר לי, "בלי שום פחד."
"כן," אני אומרת, "אבל האש הזו היא כלום לעומת הלהבה שאתה מבעיר בי. לא חשבתי שאי פעם ארגיש כך שוב."
?
"לאן את הולכת?" שואל אותי דור, "חם לי ונעים לי כך איתך. את מרגיעה לי את פעימות הלב."
אני צוחקת. כאשר רק הנחתי את ראשי עליו כשנמנמנו על הספה יכולתי להרגיש שליבו מדלג על כמה פעימות.
"יש משהו שאני חייבת לעשות," אני אומרת ומניחה בד לבן על כן הציור שלי. שלושה שבועות אני מציירת ציורים בגוונים כהים שאין בהם טיפת אור.
אני מערבת את צבעי האש על מגש הצבעים ומתחילה לצייר את האש העולה מהמדורה ולידה אותי מחובקת בזרועותיו של דור.
?
"את מבינה," אני אומרת לעיתונאית שמראיינת אותי בגלריה לצד התמונה ל"ג בעומר 2020. נכון שאת הבטחתו לחגוג איתי את ל"ג בעומר על חוף הים, בדיוק במקום שהכרנו הוא לא יכול היה לקיים. ל"ג בעומר בצל הקורונה בהחלט נחגג אחרת, אבל אני לא אשכח אותו כיום שבו חזרה לבעור בי האש.
בר אבידן
מאמינה באהבה©
מאי 2020
