קאי וינסטון
היא נכנסת כרוח סערה למסעדה. ההליכה שלה כל כך מהירה ששולי החצאית שלה מתנופפים עם כל צעד שהיא פוסעת. אין לי ספק שהיא אישה עשירה. היא עטויה יהלומים, אם כי לא בצורה מופרזת, והבגדים שלה נושאים את הסמל של חברת האופנה מיו מילאן הידועה במחיריה היקרים.
אני שם לב שמנהל המסעדה ממהר אליה. "מיס היילי, אני שמח לארח אותך שוב. החברות שלך מחכות לך."
"זה יום המזל שלך," הוא לוחש לי, "היא מאד נדיבה עם התשר שהיא משאירה."
אני עוקב בעיניי אחריה ורואה שהיא מתיישבת ליד השולחן העגול במרכז המסעדה. השולחן שיש בו נשים רעבות לגבר לפי האופן שהן מדברות אליי. אני לא סובל נשים מוחצנות כאלה, מה גם שאי אפשר לקנות אותי.
אחת מהן מבחינה בי. "היי מתוק, אתה מוכן להביא לי מיץ תפוזים קר." אני יודע שזה רק תרוץ שכן כוס המיץ שלה כמעט מלאה. היא קולטת שאני מסתכל על הכוס שלה. "עם קרח. אני צריכה לצנן את עצמי," היא אומרת ומלקקת בלשונה את שפתה התחתונה.
"אני רוצה לשתף אתכן במשהו מרגש," אומרת מיס היילי. אני דווקא סקרן לשמוע ולכן ממהר להביא את כוס המיץ עם הקרח.
"מה בשבילך מתוקה?" אני שואל את מיס היילי.
"מתוקה?" היא עונה לי ומסתכלת עליי במבט מאד לא מרוצה, "בשביל לדעת אם מישהי מתוקה צריך לטעום אותה."
אני רוצה לענות לה שדווקא על החברות שלה זה עובד נפלא, והעובדה שהיא משאירה תשר שמן כמו שאמרו לי לא מרגשת אותי.
"מה בשבילך?" אני חוזר על השאלה.
"סלט סלק וקפה," היא עונה בלי להסתכל בתפריט.
אני מעלה את ההזמנה על הטאבלט ומסתובב בין השולחנות הסמוכים בזמן שאני מקשיב לשיחה ביניהן.
"תעזבי אותנו מהריגושים שלך," אומרת לה זו שהזמינה מיץ תפוזים, "בא לי ללכת לקנות בגדים במיו מילאן, תבואי איתי?"
"אני מבינה שלא מעניין אותך מה יש לי לספר לך," היא עונה לה.
"את שמעת מה אמרתי לך? אני רוצה ללכת לקנות בגדים. זה מדגדג לי באצבעות, שכחת שיום שלישי ואנחנו יוצאות היום למועדון השחקים?"
"אני חייבת לחזור לעבודה," עונה מיס היילי.
"מתי את מסיימת?" היא שואלת.
"אל תחכי לי. אסיים מאוחר," היא עונה לה.
"את מעצבנת," היא עונה לה מאוכזבת.
"למה שלא תלכי עם רות'," היא שואלת ומצביעה על זו שיושבת מולה.
"נו באמת היילי, את יודעת שאני לא יכולה להרשות לעצמי לקנות במיו מילאן," היא עונה לה.
"אז בעצם לא כל כך מעניין אותך שאני זו שאצטרף. זה כרטיס האשראי שלי שנוכחותו מעניינת אותך. את רוצה שאתן לך אותו?" היא שואלת.
"באמת?" היא שואלת בשמחה.
"לא. וזה עצוב לשמוע ממך שאת רוצה ללכת איתי רק כדי שאשלם עבורך," היא עונה לה.
אני מקבל הודעה שההזמנה של מיס היילי מוכנה וניגש לקחת אותה. מפתיע אותי לראות שהיא עומדת ליד הקופה.
"אני חייבת ללכת ומבקשת לשלם על ההזמנה של כולן בשולחן עשרים. תוסיף שלושים אחוז תשר בשבילו," היא אומרת ומסמנת בראשה לעברי.
"אני מקווה שלא בגלל המילים שלהן את עוזבת. אל תיקחי ללב," אני אומר לה.
"מה פתאום. אני חייבת לחזור לעבודה," היא אומרת. אני לא יודע אם זו באמת הסיבה.
"והאוכל שלך? אני אארוז לך," אני ממהר לומר לה. אבל היא כבר בדרך לצאת.
"תאכל אתה, תיתן למישהו אחר. מה שבא לך," היא אומרת לי.
היא מעצבנת אותי האישה השחצנית הזו, חושבת שבגלל שיש לה כסף כולם מטומטמים.
אני ניגש לנהג המונית שעוצר בשבילה.
"הגברת ביקשה להזמין אותך לקפה וסלק סלט. שיהיה לך בתאבון," אני אומר לנהג המופתע.
אני מסתכל עליה והיא מסיטה את הראש לכיוון השני בהפגנתיות. "חצוף," היא אומרת.
"חצופה," אני עונה לה.
אני מכיר היטב נשים כמוה. גדלתי איתן. אימא שלי, הנשים של האחים שלי. נשים שמעריכות את הגבר, ובעצם גם נשים אחרות, על פי סממני העושר שהן מפגינות. עכשיו כשאני חושב על זה אני לא זוכר שראיתי טבעת נישואין על אצבעה. מצד שני גם לא כל כך עניין אותי לראות.
אני כועס על ההתנהגות שלה ומשתדל שהחברות שלה לא תבחנה בכך למרות שאת החשבון היא כבר שילמה. אחת מהן מסמנת לי בראשה לבוא. אני כל כך לא רוצה לגשת, כיוון שמרגיש בתוכי עדיין את הכעס, אבל עבודה זו עבודה והחיוך הוא חלק מהתלבושת שעליי ללבוש.
למורת רוחי הן נשארות עוד שעה ארוכה, ומידי פעם מזמינות משהו קטן לאכול או לשתות. כמה לא מפתיע אותי שאינן משאירות תשר כי "היילי כבר השאירה, והיא אדיבה בתשר שהיא משאירה."
"חצופות," אני חושב בליבי.
אני מפנה את השולחן שלהן ועורך אותו מחדש. הפעם מתיישבים לידו שלושה גברים בחליפות. מהם אני לא מצפה ליחס אחר מאשר יחס של אדונים למשרתם. לפחות אליהם אינני צריך לחייך יתר על המידה. אני שולח את ההזמנה למטבח וחוזר לעמדה ליד הקופה.
כשהם מסיימים לאכול, אחרי חצי שעה בדיוק, מסמן לי אחד מהם שהוא מבקש חשבון. "קח לעצמך תשר כמקובל," הוא אומר לי בעליונות.
"חמשה עשר אחוזים?" אני שואל כאילו שאיני יודע.
"ראית אותו," הוא אומר לחברו, "מנסה לסחוט ממני עוד. חצוף."
"יודע מה? רק בגלל ששאלת, לא תקבל תשר," הוא אומר לי ומרגיש כאילו נצח בקרב.
"אם כך אזדקק שוב לכרטיס שלך כיוון שהפעולה כבר עברה," אני אומר ומושיט ידי אליו לקבל את הכרטיס.
"זה יום המזל שלך," הוא עונה לי וקם תוך שהוא מביט בי בבוז.
"ממש התעשרתי בזכותך," אני חושב לעצמי. אם יש משהו שהבטחתי לעצמי הוא לבלוע את העלבונות ולשתוק. "אני מודה לך אדוני," אני עונה לו.
השעה כבר שבע וסטפניה עדיין לא הגיעה למשמרת שלה. אני רוצה כבר לחזור לדירה שלי. יש לי מלא שיעורים ואני כבר מבין שאני אעבוד לתוך הלילה.
"קאי," קורא לי מנהל המשמרת, "סטפניה תגיע רק עוד שעתיים. יש לה מלא שעורים להכין."
אני רותח. היא תמיד עושה לי את זה. "אין בעיה," אני עונה לו, "אני פה." אני כבר יודע שהלילה לא אשן.
בסופו של דבר סטפניה לא מגיעה בכלל ואני נאלץ לעבוד עד שלוש וחצי בבוקר. "אני מצטער קאי," אומר לי האחראי, "לא ידעתי שתעבוד עד שעה כל כך מאוחרת ואין מי שיחליף אותך בבוקר."
לא רק שכמעט אינני ישן, אין סיכוי שאתקדם בשעורי הבית עד סוף השבוע.
אני חוזר הביתה שוטף את עצמי ונרדם מייד. כאשר השעון המעורר מצלצל אני בקושי קם מהמיטה. אני לא יודע מדוע קשה לי פתאום להגיע לבית הקפה. אני מרגיש רווי מהעבודה הזו, מהעמדת הפנים, מהפרצופים המתנשאים שאין להם מושג מי אני באמת ומתייחסים אליי כמו למשרת בארמון.
בסופו של דבר זו הייתה החלטה שלי לבחור בחיים האלה. הרי הייתה לי אפשרות אחרת. אני מבין שבחרתי בה כדי לברוח, כדי לא להתעמת עם הבעיות האמיתיות שלי. זה היה פתרון נגיש וקל. אני גם יודע שהזמן הולך ונגמר ופסק הזמן שלי עומד להיגמר.
כל הזמן הזה לא התכוננתי ליום אחריי.
"האם אני מצטער על הצעד שעשיתי?" אני שואל את עצמי כשאני נכנס לתוך בית הקפה להתחיל את משמרת הבוקר שלי. את התשובה על כך אצטרך לדחות לאחר יום העבודה.
shop.fashionsdresses.buzz
היילי הפבורן
אני ממהרת להיכנס לבית הקפה. אני כל כך מתרגשת לחלוק את החדשות עם החברות שלי. אבל הן רק חושבות על היציאה הלילה. כל כך ברור לרייצ'ל שאלך איתה למסע קניות, למרות שהיא יודעת שאמרתי לה שאני צריכה לחזור לעבודה. אני לא יודעת למה דווקא היום קשה לי עם העובדה שהיא משתמשת בי. אין לי מילה אחרת לעובדה שאין פעם אחת שלא מצפים ממני לשלם על היציאות או הקניות המשותפות. מה גם שאני היחידה מביניהן שעובדת כל כך קשה ולא משתמשת בכסף של אבאל'ה.
למרות שאני מזמינה לעצמי אוכל אין לי ממש חשק לאכול. אני מציצה בנייד. בדיוק נכנסת לי הודעה ואני מנצלת אותה כדי לומר להן שעליי לחזור לעבודה. "אני לא יודעת מתי אסיים לעבוד, נפגש במועדון," אני אומרת.
אני ניגשת לשלם את החשבון ועומדת לצאת. המלצר מבקש לארוז לי את הארוחה, אבל אין לי ממש חשק לאכול אותה ואני אומרת לו שיעשה איתה מה שהוא רוצה. החצוף לא מוותר ויוצא אחריי ומגיש אותה לנהג המונית שמסיע אותי. לא רק. הוא מספר לו שזה ממני.
אני חוזרת לבית החולים ונכנסת לקומת הרפואה הדחופה. "ד"ר הפבורן חיפשתי אותך," נחפזת אליי אסיה האחות הראשית, "ד"ר מייקלס יצא להפסקה לפני רבע שעה," היא מיידעת אותי.
הרופא הזה אף פעם לא מחכה שאחזור מהפסקה שלי, למרות שאני לא יוצאת לפני שהוא חוזר בימים שהוא יוצא ראשון. אני בולעת את המילים ומחייכת אליה. "עכשיו אני פה. תעדכני אותי."
אסיה אוהבת לעבוד איתי כי אני תמיד רגועה, לא משנה מה המצב במחלקה. מאותה סיבה עצמה אני אוהבת לעבוד איתה. היא עדיין לא יודעת עד כמה הולכים להשתנות חיי. החלטתי לדחות את הבשורה עד שאקבל אישור סופי.
אסיה מגישה לי את התיק של החולה שהובהל זה עתה למחלקה לרפואת חירום. "את חושבת שהוא עובר התקף לב?" היא שואלת אותי בדאגה.
"שלחתם דגימת דם למעבדה?" אני שואלת.
"את מבינה שאיש עוד לא ניגש אליו? הכול בגלל שד"ר מייקלס יצא עם עוד שני רופאים לפגישה חשובה," היא אומרת לי בכעס עצור, "לא היה מי שייתן הוראות. זו הפקרות לשמה."
צר לי לשמוע שכך מתנהל חדר המיון, בעיקר בגלל שאני מקווה שימיי בו ספורים.
"את היית שם כשביקש ממני לצאת להפסקה לפניו," אני אומרת לה. אני לא משתפת אותה בכך שראיתי אותו מגיע לבית הקפה איתם כשנכנסתי למונית כשהמלצר יצא בעקבותיי.
לשמחתי תרשים הא.ק.ג. מאשר לי את מה שחשבתי, והוא שהגבר בן החמישים ושבע סובל מחרדה. למרות זאת אני שולחת בדיקות דם למעבדה שמאשרות אף הן שהכול תקין.
אני מספיקה לבדוק עוד שמונה מטופלים לפני ששלושת הרופאים חוזרים. "ראית איזה חצוף המלצר הזה," אומר ד"ר מייקלס.
"אני לא מבין אותך. הרי הוא עמד להחזיר לך את התשר. מה חשבת שבאמת יפטרו אותו בגלל זה?" אומר לו ד"ר עמנואל.
"חשבתי שלפחות יפצו אותי בארוחה," עונה ד"ר מייקלס.
"אתה נראה נסער," אני אומרת לד"ר מייקלס.
"סתם מלצר אידיוט. אמרתי לו שיוסיף את התשר כמקובל והוא שאל אותי האם להוסיף חמש עשרה אחוז? בהתחלה אמרתי כן, אבל אחר כך הבנתי שסתם התחצף אליי ואמרתי לו שיבטל את התשר," הוא עונה לי מרוצה מעצמו.
"באותה מידה יכולת לשלם בעצמך ולקבוע את התשר כראות עינייך, אתה לא חושב? אני חושבת שדווקא צדק כששאל אותך," אני אומרת לו, לוקחת תיק שמונח על הדלפק ופונה לבדוק את המטופל הבא.
"את לא אמיתית. את מגנה על מלצר עלוב?" הוא עונה לי.
"אתה מכיר את סיפור חייו, שאתה קורא לו עלוב? כי לידיעתך גם אני עבדתי כמלצרית בשעה שקטפתי מאיות בבית הספר לרפואה."
אני סוגרת את הווילון סביב המיטה עליה שוכב המטופל שלי. "שלום אני ד"ר הפבורן, ספר לי איך אתה מרגיש."
*
זה היה אחד הימים העמוסים במחלקה לרפואת חירום. למועדון השחקים לא הגעתי באותו לילה כיוון שסיימתי את המשמרת שלי עייפה ומותשת.
"עדיין בעבודה," שלחתי הודעה לרייצ'ל, "אל תחכנה לי. לא אגיע הלילה."
"את ממש מעצבנת," היא ענתה לי, "את מכורה לעבודה שלך."
מה יכולתי לענות לה על משפט כזה. "תכייפו גם בשבילי. אוהבת אתכן."
*
ראשון בערב
שבוע קשה מאחוריי. אני מחכה לבשורה שתגיע האם החלום שלי עומד להתגשם? אין דבר שאני רוצה יותר מאשר לא לחזור למחלקה לרפואת חירום של בית החולים בניו יורק. אני מרגישה שהגעתי לרוויה.
אני לובשת את השמלה החדשה שרכשתי אחר הצהריים במיו מילאן. היא שמלה שחורה עם כתפיות ועליה יש בד שקוף אוורירי בשחור ועליו נוקדות. הבד מוסיף לה שרוולים ארוכים ומאריך את שולייה עד לאמצע השוק. אני מתאימה לזה נעליים בצבע ניוד, רק כדי לנטרל את השחור ולא להראות יותר מידי רצינית.
אני מזמינה מונית ונוסעת למסעדה בו מתאספים חבריי לארוחת הערב. כיוון שאינני עובדת בבוקר יש סיכוי שאשתה הלילה וזו הסיבה להחלטתי לא לנהוג במכוניתי.
אני אוהבת את המפגשים האלה. השיחות בהן תמיד קולחות. לעולם איננו גולשים לשיחות רציניות מידי, מה שמונע מאתנו וויכוחים מיותרים. גם את התפריט במסעדה אני אוהבת, יש בו מגוון של ארוחות, וביניהן ארוחות מהמטבח הבריא.
אני מזמינה סלט עם סלמון מוקפץ בעוד חבריי מתלבטים אם לקחת סטייק אנטריקוט, או בשר על הגריל.
אני עומדת להזמין בקבוק יין, אבל חברי עדיין מתלבטים באיזה יין לבחור ולכן אני ממתינה להחלטתם.
ואז נשמע צלצול של הודעה שמקפיץ אותי. זה איננו צלצול של הודעה רגילה מבית החולים, אלא הצלצול המיוחד למקרה חירום. אני לא בכוננות היום, כך שזה חייב להיות משהו רציני אם ההודעה נשלחה גם אליי.
"תסלחו לי," אני אומרת לחבריי, "אני חייבת לענות."
אני פותחת את ההודעה וקוראת.
"הודעת חירום:
תאונת דרכים רבת נפגעים ארעה באפר איסט אנד.
רופאי רפואת חירום, רופאי חדר ניתוח, ורופאים פנימיים
מתבקשים להגיע מייד לבית החולים."
אני קוראת למלצרית. "האם הכינו לי את הסלט?" אני שואלת.
"כן. לא הגשתי לך אותו כיוון שחיכיתי גם למנות האחרות. חשבתי שתרצו לאכול יחד," היא אומרת בקול מתנצל.
"זה בסדר גמור, רק שקיבלתי קריאה לבוא דחוף לבית החולים. את יכולה לארוז לי בבקשה ולהביא לי את החשבון?"
"אני ממש מצטערת אבל יש מקרה חירום. תבינו שאם הזעיקו אותי כשאני לא בתורנות זה רק אומר שזה מצב חירום אמיתי," אני אומרת.
אני לא בטוחה כמה הם מאמינים לי, כיוון שהם תולים בי מבט מלא תוכחה. זה לא הזמן להתחיל להסביר להם, מה גם שעדיין אין בידי את הפרטים של האירוע.
אני מזמינה מונית ונוסעת לבית החולים. הריח של הסלט מדגדג באפי אבל אין לי סכו"ם שיאפשר לי לאכול אותו. אני מחזירה אותו לשקית ומחליטה לאכול כשאמצא רגע פנוי. מעניין מה יחכה לי שם במחלקה לרפואת חירום.
"תראו תראו את הגברת הנכבדה," אומר בלעג ד"ר מייקלס, "ככה באים לעבודה?" מאז שאמרתי לו מה שאמרתי על המלצר של בית הקפה הפכתי לדמות לא אהודה עליו בלשון המעטה. איך אגו משנה אנשים. כמה חבל.
"רשום על הלוח שאני בכוננות?" אני שואלת ומצביעה על הלוח מעל תחנת האחיות, "תראה מה זה, אני לא אמורה להיות פה בכלל ועל זה מה יש לך להעיר לי?"
"רק תזהרי סינדרלה לא לאבד את נעל הזכוכית שלך," הוא עונה לי.
"יש לי הרגשה שהנסיך שלי נמצא כאן והוא יחזיר לי אותה אם תאבד," אני עונה לו, "אני אטפל בחולים ממיטה עשרים והלאה. אני אעריך אם גם אתה תבחר לך במי לטפל," אני אומרת ומסתכלת סביבי לראות מי מהאחיות עובדת.
"כרים, אתה פנוי להתלוות אליי?" אני שואלת את האח שיושב בתחנת האחיות.
"גם אם לא הייתי פנוי, הייתי בא לעבוד איתך," עונה לי כרים, שקולט את רוח הדברים ביני לבין ד"ר מייקלס, למורת רוחו של האחרון.
הוא מניח את התיקים על עגלת הציוד הרפואי, בזמן שאני הולכת להביא את החלוק מהחדר שלי, ומצמידה לו את כרטיס הזיהוי שלי. אנחנו נפגשים ליד מיטה מספר עשרים.
קאי
אני נאנק מכאבים, החולצה שלי מוכתמת מדם והעירוי שהורכב על גב ידי כואב לי מאד. בא לי לצרוח ואני לא יודע אם זה הפציעה שלי, שאינני מצליח לזהות מהי, או המחט שגורמת לי לטפס על הקירות.
אני מנסה לשחזר מה קרה. אני לא כל כך בטוח. אני זוכר שעמדתי לחצות את הכביש.
אני זוכר רעש מחריד של התנגשות, חריקות בלמים, גיצים של אש, ומשהו שפגע בי. מה זה היה?…. ואז עפתי לתוך הכביש עם הפנים כלפי מטה…. וכן אני זוכר שמשהו חד חתך לי את הבטן. לא סתם החולצה שלי מלאה בדם. אני מדמם. 'האם אני עומד למות?'
הדבר הבא שאני זוכר זה את היללות של רכבי ההצלה. מכבי אש, משטרה, אמבולנסים וצעקות של פצועים, למול אנשי ההצלה.
אני רוצה למשש את הבטן אבל השרירים שלי לא נענים לי.
ואז אני שומע את קולה. "שלום שמי דוקטור הפבורן ואני אבדוק אותך."
"שלושים אחוזים," אני ממלמל. זה מה שמזכיר לי הקול הזה. אני בטוח שאני הוזה, אבל לא. אני לא מאמין זו באמת היא!
היא לא מסתכלת על פניי עדיין. "כרים תקריא לי בינתיים מה כתב הפרמדיק ואני אתקן את העירוי. מי שהרכיב אותו עשה עבודה רשלנית. אני בטוחה שהמחט מציקה לו מאד."
אני נלחם להישאר ער. היא מחדירה לי מחט לווריד. יש לה מגע כל כך עדין שאני לא מרגיש בכלל את חדירת המחט, שלא כמחט הזו שהוחדרה לי לגב היד. היא מוציאה בזהירות את המחט שהכאיבה לי ואני מרגיש מיד הקלה.
אני שומע את כרים מקריא לה:
קאי וינסטון
בן 31
מצב משפחתי לא כתוב
"אתה נשוי?" היא שאלת אותי ומרימה אליי את עיניה לראשונה. היא מופתעת כשהיא מזהה אותי.
"לא," אני עונה לה כמעט בלי קול.
"חברה? הורים? מישהו שאני צריכה להודיע לו שאתה כאן?" היא שואלת.
"לא," אני עונה.
היא פותחת את כפתורי חולצת הבד שלי ומסתכלת על חולצת הטי הלבנה שלי שספוגה בדם. "תתחיל לבדוק לו מדדים ותחבר אותו," היא אומרת לכרים שנענה לה מיד.
החולצה דבוקה לי לגוף. היא מנסה להרים אותה אבל מתקשה. "אני נאלצת לקרוע לך את החולצה," היא אומרת ובמשיכה אחת ארוכה קורעת בידיה את החולצה. כל פעולה נדמית לי כנצח, אבל מבט בשעון שעל הקיר מראה לי שהיא עובדת ממש מהר. היא מחטאת את העור הפצוע שלי ומנקה אותו. היא מתחילה לנתק את קרעי החולצה שהייתה דבוקה לי לגוף. "בזמן שאני מנקה אותך מר וינסטון, תספר לי בבקשה מה קרה." התנועות שלה כל כך עדינות שאני כמעט לא מרגיש שהיא נוגעת בי.
"לשמחתי החתך הוא חיצוני ולא עמוק מידי," היא אומרת לכרים.
"אני מקשיבה לך," היא אומרת לי ומסתכלת עליי בריכוז.
"תסתכל," היא מצביעה לכרים על הבטן שלי. "קודם כל נעצור את הדם. נראה לי שאפשר להדביק את המקום. אני רוצה שלא תישאר לו צלקת גדולה."
אני מתפעל מעצם המחשבה. כמה רגישות יש בה.
"עכשיו בוא נראה את הפנים היפות שלך," היא אומרת ומתקרבת אליי, "אני צריכה כעת את שיתוף הפעולה שלך כיוון שאני אחטא לך את השריטות. למזלנו הם שטחיות, אם כי ייקח להן זמן להתרפא."
היא מושיטה יד לכרים ובלי מילים הוא יודע מה בדיוק להגיש לה. העור שלי בוער. היא מבחינה בעווית הכאב על פני. "אני אתן לך קצת מורפיום כדי להפחית את הרגשת הכאב," היא אומרת, "זה ייקח אותך למקומות טובים נטולי כאב."
היא ממשיכה לטפל בפניי וכל מה שאני יכול לחשוב עליו זה הריח של הבושם שלה שמטריף אותי ומעורר בי סערה למרות המצב בו אני נמצא.
היא מרכיבה על אוזנייה את הסטטוסקופ, מחממת את המתכת הקרה בין כפות ידיה, עוצמת את עיניה ומקשיבה.
"אני נראה כל כך גרוע?" אני שואל אותה, מנסה לחייך.
"ששש… אני מקשיבה," היא אומרת לי, "תבין, הרעש מסביב מקשה עליי להתרכז, לכן עצמתי את עיניי. אין לזה קשר למה שקורה איתך. אני רגילה לראות מראות לא קלים ,ועושה הכול כדי להקל על אנשים ולהציל את חייהם."
היא מסיימת את הבדיקה שלה. ממששת גם ידנית את איבריי.
"מר וינסטון בסך הכול אני מרוצה ממצבך. למרות שנראה לי שהכול בסדר, ואתה עירני אני חייבת לשלוח אותך לסריקה לראות שאיבריך הפנימיים לא נפגעו, ושהשכל שלך לא זלג החוצה."
היא גורמת לי לחייך. "את לא יכולה לעשות לי את זה ד"ר הפבורן."
"הסברתי לך מדוע עלי לעשות זאת," היא עונה לי.
"לא זה. את גורמת לי לחייך," אני עונה לה, "וזה ממש כואב לי."
"טוב," היא אומרת, "כרים תזמין לו סריקה, ואני אלך למטופל הבא." אני שוב מעיף מבט על השעון על הקיר. בסך הכול עברו עשר דקות. דקות שנראו לי כמו נצח.
וכך היא נעלמה לי.
אני עוצם את עיניי. אני מרגיש שאני יכול להרפות כעת, ואולי זה המורפיום שזורם לי בדם שגורם לי לנמנם. אני מרגיש שלוקחים אותי במסדרונות המוארים באור מלאכותי, אני מוכנס למכשיר ההדמיה, ושוב מובל דרך המסדרונות חזרה. כל אותו הזמן אני מרחף בין ערות לשינה.
כאשר אני יישן אני שומע את שירת הלוויתן הקורא לי לשוב הבית. אני מרגיש שאני נישא על ידי הגלים. המים עוטפים אותי ברכות. לרגע אינני חושש לטבוע בהם. "בקרוב, אחזור," אני ממלמל.
אני מתעורר. גם פה יש שעון על הקיר מולי. אני זוכר שראיתי את השעה עשר, השעון מראה שרק שמונה. "השעון לא פועל," אני חושב לעצמי, אבל אז מבחין במחוג השניות שרץ קדימה. "טיק, טיק, טיק." אני מסובב את ראשי הכואב לעבר החלון. בחוץ חושך. אני מנסה להתאפס על עצמי. משום מה העניין הזה של הזמן מטריד אותי.
אני מנסה למשוך את עצמי לישיבה אבל מרגיש כאב חד בבטן. אני מציץ מתחת לשמיכה ורואה את ביטני חבושה.
"מה שלומך מר וינסטון?" אני שומע את קולה. אני מתעורר ממחשבותיי ובוהה בה.
"תקראי לי קאי. עכשיו שראית אותי כמעט במערומיי," אני אומר ומנסה לחייך אבל מתקשה בגלל פניי הפצועות. "את לא תאמיני אני זוכר אותך בשמלה של סינדרלה."
"עברה יממה כמעט מאז הגעת," היא עונה לי והקול שלה מלטף לי את הפצעים. אני עוצם את עיניי ושומע את שירת הלוויתן. למרות הקושי אני מחייך.
"איך אתה מרגיש?" היא שואלת.
"כאוב, אבל בסדר," אני עונה לה בעיניים עצומות.
"האם דיברת עם הרופא?" היא שואלת.
"לא. יש משהו שאני צריך לדעת?" אני שואל וחשש מתגנב לליבי.
"ההדמיה הראתה שהפציעות שלך הן חיצוניות בלבד. אין פגיעת ראש וגם האיברים הפנימיים לא נפגעו. זה לא אומר שהכאבים ייעלמו בין לילה, אבל אתה תהיה בסדר. אני מאמינה שעל פנייך לא יישאר סימן. גם הצלקת בבטן תהייה מינורית. עשיתי כמיטב יכולתי שכך יהיה."
"את זה אני דווקא זוכר שאמרת," אני אומר, "זה נגע לליבי שבזמן כזה חשבת על זה."
"יש משהו שאני יכולה לעשות בשבילך?" היא שואלת.
"הנייד שלי התרסק ואני חייב לקרוא מיילים," אני אומר לה.
"יש לי דוח לסיים ואחזור אלייך עם המחשב שלי. יש לי גישה לאינטרנט כך שתוכל לבדוק מה שאתה צריך," היא אומרת לי.
*
היילי, כי כך היא ביקשה שאקרא לה אחרי שביקשתי שתקרא לי בשמי הפרטי, חוזרת אליי.
היא כבר ללא החלוק שלה ואני מציץ לעברה. היא כל כך יפה. היא לבושה ג'ינס וחולצת טריקו קצרה. לו הייתי רואה אותה ברחוב הייתי חושב שהיא סטודנטית. היא מקלידה משהו ומגישה לי את המחשב. "סיימתי את המשמרת ואני לא ממהרת. אני לא עובדת מחר. תשתמש בו כמה שאתה צריך," היא אומרת.
היא מתיישבת על הכורסה לידי, אוספת את רגליה ועוצמת את עיניה. אני עוקב אחרי נשימותיה. היא נרדמה.
אני נכנס לתיבת המייל שלי ומתחיל לענות על המיילים. אני מרוצה מהמשובים שאני מקבל מהפרופסור שלי. כל כך בא לי לחלוק את זה עם מישהו. חבל שהיא ישנה.
"היילי, סיימתי," אני אומר לה.
"יופי," היא אומרת וממשיכה לישון, מה שגורם לי להתחיל לכתוב את העבודה הבאה.
האחות נכנסת לבדוק אותי ומבחינה בה מופתעת. "היא עובדת כל כך קשה," היא אומרת לי. היא יוצאת מהחדר, חוזרת עם שמיכה ומכסה אותה. "אם תצטרך משהו תקרא לי." אין לי ספק שהנוכחות של היילי לידי גרמה לכך.
אני עובד שעות ארוכות ומסיים את העבודה שאת כתיבתה דחיתי כל השבוע. אני עובר עליה פעמיים נוספות ולבסוף שולח אותה לפרופסור. אני מרגיש הקלה עצומה. אני מניח את המחשב על השולחן ליד מיטתי, עוצם את עיניי ונרדם.
בבוקר כשאני מתעורר אני מסתכל לעבר הכורסה. היילי איננה וגם המחשב. "כמה חבל שזה היה חלום," אני חושב בעצב. ואינני יודע על מי אני עצוב יותר על היילי שאיננה לידי או על העבודה שלא כתבתי.
לחדר נכנס ד"ר מייקלס. אני מזהה אותו כגבר שסירב לשלם תשר בבית הקפה. "אז מה מר וינסטון, אתה וד"ר הפבורן? מה הפלא שהיא הגנה עליך."
אני רוצה לומר לו שהיילי ואני לא, אבל בעצם למה לא? אני מחייך. "ברור לך שכל המחלקה מדברת על כך שד"ר הפבורן ישנה הלילה לצידך. אני מוריד בפניך את הכובע. ולחשוב שאתה בסך הכול מלצר."
"אני האחרון שיכול לומר משהו על מלצרים, הרי אני אחד מהם, אבל אתה ממהר לשפוט אנשים דוקטור. אינך מכיר אותי, אינך יודע מי אני באמת," אני עונה לו.
"ברור שיש בך משהו מיוחד אם הצלחת לגרום לרופאה להתאהב בך. למרות שגם רופאות הן בסך הכל נשים," הוא אומר.
"אם ד"ר הפבורן לא הייתה מעורבת בשיחה שלנו לא הייתי טורח לענות לך," אני אומר לו, "רק בגללה אני אספר לך שגם אני נושא את התואר ד"ר ואני עושה כעת את הפוסט דוקטורט שלי בניו יורק," אני עונה לו.
"ואתה חושב שאני מאמין לך?" הוא צוחק בלעג, "אם כך תסביר לי למה אם כן אינך עובד במקצוע?"
"יש לזה הסבר ממש פשוט," אני אומר לו. אין לי כוונה לספר לו מדוע הגעתי לכאן .למה אני מלצר אני בהחלט מתכוון להסביר. "במקצוע בו אני עוסק אין עבודה בניו יורק." אני לא מתכוון לספר לו מהו.
"היא צדקה הלביאה שלך כשאמרה לי שאינני יכול לדעת מה סיפור חייך. אני מתנצל בפניך. היה לי אז יום קשה בחדר המיון. גם לרופא ותיק כמוני קשה לאבד מטופל, בעיקר שהוא עדיין ילד, ועדיין זה לא מצדיק את ההתנהגות שלי."
הדלת נפתחת והיילי נכנסת. "הנה הלביאה שלי. ד"ר מייקלס סיפר לי איך הגנת עליי ביום שסרב לשלם לי תשר."
למרבה הפלא היא משתפת איתי פעולה. "בשבילך אעשה הכול מלך האריות," היא עונה לי.
"את לימדת אותי שיעור. אני מצטער על ההתנהגות שלי. אני יודע שלפעמים אני מתנהג בשחצנות," הוא אומר לה, "תסלחי לי?"
"לפעמים?" היא עונה לו, "תזכיר לי מתי לא? בכל מקרה דעתי כבר לא נחשבת. היום זה היום האחרון שלי כאן. הנה סיפרתי לך מה שכולם כבר יודעים מהבוקר."
"מה זאת אומרת?" הוא שואל אותה. הלב שלי קופא. מה זאת אומר באמת?
"היום הנחתי את מכתב ההתפטרות שלי על שולחן מנהל בית החולים. הוא ידע על זה כמובן. הייתי חייבת ליידע אותו. הוא שימש לי כממליץ. בכל אופן תכיר את ד"ר סנטיאגו," היא אומרת ומחייכת באופן מסתורי, נושכת שפתייה, "הוא המחליף שלי."
היילי
כאשר ד"ר מייקלס עוזב. קאי מושיט ידו לעברי. "בואי תשבי לידי לביאה שלי וספרי לי מדוע חייכת כאשר אמרת שמו של ד"ר סנטיאגו."
"לשם אני נוסעת," אני עונה לו, "מחר, אם סוף סוף אמצא כרטיס טיסה אהיה בדרך לסן דייגו בקליפורניה. ביום שני אני מתחילה לעבוד ועדיין אין לי איפה לגור."
"ככה את עוזבת אותי? את רצינית? את לא יכולה לחכות עוד שבועיים?" הוא אומר לי.
"תאמין לי שהדבר האחרון שרציתי זה להגיע לשם ויומיים אחרי כן כבר לשקוע בעבודה," אני עונה לו.
"תני לי את הטלפון שלך," הוא מבקש ממני.
"אין טעם," אני עונה לו, "אני עוזבת מחר."
"הבנתי, ואין לך איפה לגור," הוא עונה לי, "תני לי את הטלפון שלך, לא את המספר את המכשיר."
אני מגישה לו את המכשיר. הוא מתקשר ואני שומעת צלצול. הוא מוציא בחיוך את הטלפון החדש שלו מתחת לשמיכה, ומחזיר לי את שלי. אני רואה אותו כותב הודעה והנייד בידי רוטט. "זו הכתובת של הבית החדש שלך," הוא אומר לי.
"לא אני לא יכולה. אני מכירה את הרחוב הזה. אמנם אני רופאה ומרוויחה משכורת גבוהה מאד אבל אינני יכולה להרשות לעצמי לשלם על בית כזה," אני עונה לו מיד.
"באמת? מאיפה את מכירה?" הוא שואל בהפתעה.
"סבא וסבתא האהובים שלי גרים בסן דייגו," אני עונה לו.
"בכל מקרה הבית הזה שלך," הוא עונה לי. הוא מוציא צרור מפתחות מהמגירה בשידה ליד מיטתו, מפריד צרור מפתחות מתוך צרור גדול יותר ומגיש לי אותו.
"אתה רציני?" אני שואלת אותו בפליאה.
"לגמרי. יש בו גם שלט למוסך בו חונה ג'יפ שאת יכולה להשתמש בו עד שתתארגני," הוא עונה לי.
"אני לא מאמינה," אני ממלמלת, "אני לא יודעת איך להודות לך."
"תודי לי כשאגיע לשם," הוא עונה לי.
"אני יכולה להביא לך משהו?" אני שואלת אותו. אני רוצה להשקיט את המחשבות שמשתוללות לי בראש. הוא אמר שיגיע לסן דייגו. אני מעדיפה שלא לשאול יותר שאלות.
"עכשיו שיש לי שוב טלפון אני מסתדר," הוא מחייך לי, "אבל תודה על הדאגה. בא לך שנזמין משהו מהמסעדה? שאלו אותי אם אני רוצה משהו."
"למה לא בעצם? תפתיע אותי," אני אומרת לו.
"בואי נמצא לך טיסה," הוא אומר אחרי שהוא מזמין לנו לאכול.
אני מבלה איתו את כל היום וכבר לילה. "היום רץ לי שאני איתך," הוא אומר, "תבטיחי לי שתבואי להיפרד ממני בדרך לשדה התעופה."
וכך אני עושה. אני משתדלת לארוז מהר ומזדרזת להגיע אליו. רק בדרך אני קולטת שאני מתייחסת אליו כאילו היה… היה מה?
אני מגיעה לבית החולים כשעדיין שעת ביקור רופאים. אני מחכה שחדרו יתרוקן ורק אז נכנסת אליו.
"אמרת שתבוא," אני אומרת לו ובוחנת את תגובתו.
"הבטחתי לך," הוא אומר.
"אם כך אני משאירה לך את הטאבלט שלי. מילאתי בו מלא ספרים בשבילך. לא ידעתי מה תאהב מזה," אני אומרת לו.
"לביאה שלי, איך שאת דואגת לי," הוא אומר לי. אני רואה משהו במבט של עיניו, משהו שאני לא מצליחה לפענח.
*
סן דייגו, קליפורניה
הבטן מתהפכת לי מהתרגשות בזמן שאני נוסעת במונית שממנה נשקף האוקיינוס הגדול. סבא וסבתא עדיין לא יודעים שאני עוברת לכאן. אני מעדיפה קודם כול להתמקם ולראות את הבית שאין לי מושג לגביו. אני עדיין לא מאמינה שקאי נתן לי את המפתחות. אני בודקת בפעם המי יודע כמה שהם אכן אצלי, כשם שאני בודקת שוב את הכתובת שהוא רשם לי .
כאשר הנהג עוצר ליד הבית אני מתקשה להאמין שזה הבית שלו. הנהג נכנס לשביל הגישה ועוצר ליד המדרגות של הכניסה. הוא ממהר לצאת ועוזר לי עם שלושת המזוודות שהבאתי איתי. האחת כבדה מאד בגלל שהיא מלאה בספרי הלימוד שלי. הוא מבחין בכך והוא מעלה לי אותה במעלה המדרגות ומניח אותה ממש ליד הדלת.
אני מצלצלת בפעמון. רק כאשר איש לא עונה לי אני מוציאה את המפתח ופותחת את הדלת. אני משננת את קוד האזעקה 2012 ומקישה אותו מיד. אני נושמת לרווחה כאשר צפצופי האזעקה פוסקים. אז זה באמת הבית שלו.
"לא הודעת לי שנחתת," מתקבל ההודעה מקאי, "ברוך בואך לביתך החדש."
אני פוסעת לתוכו ומסתכלת מסביבי המומה. זה בית? זה ארמון.
הבית מבהיק מניקיון וריחות של חומרי ניקוי בריח עדין של בריזת ים מקבלים את פני מכל מקום. הגודל העצום של הבית מדהים אותי. אני משוטטת בו כאשר באה מולי בחורה צעירה. "שלום ד"ר הפבורן. אני קלריטה. בדיוק סיימתי לנקות. את רוצה שאערוך לך סיור?"
אני הולכת איתה ולומדת את הבית. "זה חדר העבודה של האדון, וזה חדר השינה שלו." היא מסבירה לי. אני רואה שיש בו עוד כמה חדרי שינה, בוחרת בזה הקרוב יותר לסלון הבית ומניחה בה את המזוודות שלי.
היא מובילה אותי לחצר. נשמתי נעתקת למראה הבריכה. "הבחור ניקה אותה בשבילך ומילא אותה מים היום," היא מעדכנת אותי. אני לא נושמת.
אני מחכה בקוצר רוח שהיא תלך. וברגע שנסגרת הדלת אני מוציאה את הנייד כדי להתקשר אליו. "מה חשבת לעצמך שנתת לי לגור בבית הזה?" אני אומרת בקול.
"חשבתי שתאהבי אותו," אני שומעת את קולו מדבר אליי. אני מסתובבת בבהלה, אבל לא מצליחה למצוא היכן הוא. אני שומעת אותו צוחק.
"מלאכית, אני לא שם איתך. אני בניו יורק," הוא אומר.
"אני שומעת אותך מדבר אליי," אני אומרת בחוסר הבנה.
"מערכת ההגנה של הבית משדרת לי את הבית סביב השעון. אני רואה אותך כעת, ומבקש ללמד אותך איך לקחת שליטה על המערכת לבד. אני הרי לא מתכוון לפלוש לפרטיות שלך," הוא אומר לי.
הוא מסביר לי איך לקחת שליטה על המערכת. "אין זה אומר שאני לא רוצה שתתקשרי אליי מתי שתוכלי," הוא אומר לי.
"תגיד לי מה חשבת כשנתת לי לגור בבית הזה?" אני שואלת אותו שוב מיד כשהוא עונה לי לטלפון.
"תודה היה מתקבל בברכה," הוא עונה לי, "ואגב, אני לא אדון של אף אחד. ובשבילך אני רק קאי. במקום להתעסק בבית, פשוט תהני מהנוף שיש לו להציע ומשחיה בבריכה מול השקיעה."
למרות שהשמש עומדת לשקוע אני לא נכנסת לבריכה אלא הולכת לבדוק מה יש במזווה. אני נזכרת שלא אכלתי כלום. אני נדהמת לראות שהמזווה מלא בכל טוב. כמה לא מפליא אותי שגם המקרר. אני נאנחת. "מה אני אעשה איתך," אני מדברת לעצמי.
יש בו לא פחות משמונה טעמים של יוגורט, ואני לא יודעת במה מהם לבחור. אני ממלאת לי קערה, שופכת לתוכה אחד מהם ומוסיפה גרנולה. אני הולכת עם הקערה לסלון ומתיישבת מול מסך טלוויזיה ענק. מי אתה קאי? הרי משכורת של מלצר לא מתחזקת בית שכזה.
על הקיר יש תמונה גדולה של לוויתן ולצידו המילים שירת הלוויתן.
אני נכנסת לגוגל ומחפשת מה כתוב על שירתם של הלוויתנים. אני מגיעה לקישור ליוטיוב ומוצאת בו קליפ של שעה שלמה ובה קולות שהוקלטו מתחת למים. אני נשכבת על הספה, מחברת את המחשב למסך שמולי ומקשיבה לשירה. אני מהופנטת מהקולות. הם עוטפים אותי בשלווה שלא ידעתי חודשים רבים. אני נרדמת.
אני מתעוררת משנתי כאשר הבית מוצף אור.
אני מביטה סביבי, מתאפסת על המקום בו אני נמצאת. הנייד מונח על השטיח לידי והוא מהבהב, מסמן הודעות שלא נקראו מקאי.
אני פותחת את האחרונה.
"מלאכית, את לא עונה לי. אני דואג לך. הכל בסדר?" אני מסתכלת על ההודעה שנשלחה לפני שעות. אז לא דמיינתי שאמרת לי מלאכית. האמת היא שזה מפחיד אותי. אני לא מכירה אותו, והנה אני כאן בבית שלו והוא קורא לי מלאכית. לא מתאים לאחת ריאלית כמו להתנהג כך, ובכל זאת יש בו משהו שמושך אותי אליו.
"מצטערת נרדמתי.” אני שולחת לו הודעה.
הוא מתקשר מיד "אני יודע. כל כך דאגתי שהשתלטתי שוב על פיקוד מערכת האזעקה. אני מתנצל, זה לא יקרה שוב."
"המעבר הזה לכאן שהיה מהיר מאד, והטיסה, וההתרגשות של הבית שלך, הוציאו אותי קצת מאיפוס. אני מבטיחה לא להדאיג אותך יותר," אני אומרת לו.
"זה מה שרציתי לשמוע," הוא עונה לי, "מה התוכניות שלך?"
"אני אפרוק את המזוודות שלי ואחר כך אתקשר לסבתא לספר לה את החדשות," אני אומרת לו.
"ומה תאמרי לה כשתשאל היכן את גרה?" הוא מקשה עליי.
"לא חשבתי על זה," אני עונה לו בכנות, "אומר לה שמצאתי מקום קרוב לבית החולים."
"אני מבקש תשמרי איתי על קשר. אני לא רוצה להציק לך, אבל גם לא רוצה לדאוג לך. אני רוצה לדעת שטוב לך ושאת מאושרת," הוא אומר לי להפתעתי.
אני מצלמת את עצמי תמונת סלפי מחייכת ובלי לחשוב הרבה שולחת לו אותה.
"יפיפיה," הוא אומר לי, "ועכשיו לכי לך לענייניך."
אני קמה מהספה ונזכרת שנרדמתי לקול שירת הלוויתן ומפעילה שוב את המחשב, נותנת לצלילים לטייל בבית בעודי פורקת את המזוודות.
קאי אמר שיש מכונית במוסך, ולעיני מתגלה ג'יפ שחור יפיפה. אין לי מושג כמה זמן הוא בניו יורק. מבט שני על הג'יפ מספר לי שהוא נשטף ממש לאחרונה. יש לי כל כך הרבה שאלות, אבל אני מחליטה לא להתחיל לנחש, ולחכות שקאי ייספר לי.
המנוע מתעורר לחיים בשאגה. אני פותחת את החלון ויוצאת מיד לדרך לבית סבתא.
אני חושבת על כך שכל מחשבותיי סובבות סביב קאי. אני מתאהבת בו, מרגישה את הרגש מתעורר בי כלפיו בדיוק כמו המנוע הרדום הזה שהתעורר באחת לחיים. אני יודעת שהדאגה שלי כלפיו בבית החולים הייתה בגלל שהיה מטופל שלי. טוב, אולי קצת יותר, אבל כעת אני יודעת שהרגש שלי כלפיו הרבה יותר מזה. אני רואה את הגבר שבו, זה שדואג לי כשאינו יודע מה קורה לי. מה עבר לי בראש ששלחתי לו תמונה? זו לא אני. אני לא כזו ספונטנית.
יש משהו בקשר הנרקם בינינו שגורם לי להשיל מעליי שכבות של …..בעצם של מה? של הגנה? של רצינות? של מסכות אולי?
*
שני בבוקר
אני מחנה את הג'יפ מחוץ לבית החולים ונושמת עמוק את ריח הבריזה העולה האוקיינוס. אחרי המדיטציה שעשיתי הבוקר בעזרת שירת הלוויתנים אני מרגישה מלאת אנרגיה.
אני לא מתקשה למצוא את המחלקה שלי. בית החולים כאן הרבה יותר קטן, וזה בדיוק מה שגרם לי לרצות לעבוד פה. אני עולה למחלקה וניגשת לתחנת האחיות.
"שלום אני ד"ר הפבורן, היילי," אני מציגה את עצמי.
"אני מליאה האחות הראשית," היא עונה לי, "ציפיתי למישהי יותר….מבוגרת," היא אומרת ומחייכת חיוך שחושף שיניים לבנות, "הקדמת. בואי אערוך לך סיור לפני שכולם יתאספו פה."
אני מרגישה מאד נינוחה שם. כל החששות שהיו לי לקראת המפגש הראשוני נעלמו. כל זאת עד שאני פוגשת את ד"ר רון. "אז את החדשה," הוא מביט בי בהתנשאות, "הייתי בטוח שמגיעה לכאן רופאה מנוסה, בסוף שלחו לי אותך. סיימת כבר את לימודייך בבית ספר לאחיות?"
אני עוטה על פניי מבט הכי תמים שמסוגלת לגייס. אני עוד אראה לשחצן הזה מי אני. "אני אהיה כנה איתך. בחיים לא למדתי בבית ספר לאחיות. אתה חושב שהמשרה הזו עדיין מתאימה לי?"
אבל אז מתערב הגורל. הפרמדיקים מתפרצים לחדר המיון עם אלונקה ובה אישה שנפצעה באורח קשה בתאונת דרכים. אני מביטה סביבי. "את יכולה לעזור לי?" אני שואלת את אחת האחיות שמסתכלת על הנעשה. היא ממהרת לבוא אליי. אני עושה הערכת מצב מהירה ומבקשת ממנה שתקריא לי מה כתב עליה הפרמדיק.
חצי שעה אחרי מצבה של האישה יציב והיא מועברת למחלקה. "אף פעם לא ראיתי רופאה כמוך. את מדהימה אומרת לי סורייה האחות שעובדת איתי, "כמה רגישות יש בך."
"בשבילי כל מטופל הוא קודם כל בן אדם, רק אחר כך מטופל," אני עונה לה, "זה מה שעושה את ההבדל."
"אז את רופאה," אומר לי ד"ר רון.
"כן," אני עונה לו והולכת ממנו כדי לא לתת לו להמשיך לדבר. הוא בדיוק מסוג הרופאים שרואים את המטופלים כחלק מהעבודה שלהם ולא מסתכלים על הצד האנושי שבהם.
אנחנו עובדים זה לצד זו. אני שומרת על מרחק. לא נותנת לו להתקרב אליי. קשה לי לא להיות שיפוטית כלפיו ואני יודעת שזה משהו שאצטרך ללמוד להתגבר עליו. הוא כל כך מזכיר לי את ד"ר מייקלס. אולי כמוהו גם הוא בסוף יגלה את הצדדים האנושיים שבו.
ואכן זה קורה לשמחתי מוקדם מהצפוי.
כשאנחנו מסיימים את המשמרת ואני יוצאת חזרה למגרש החניה אני רואה את ד"ר רון עומד ונועץ מבטים בג'יפ. אני כבר מצפה לנאום השובניסטי שלו על נשים וג'יפ, אבל הוא מפתיע אותי. "את נוסעת בג'יפ של קאי," הוא אומר לי מופתע.
"כן, ואני גם גרה בבית שלו," אני עונה לו.
"למה לא אמרת שאת חברה שלו?" הוא אומר לי. אין לו מושג איזו השפעה יש למילים שלו עליי. אני בעצמי מנסה להבין את הרגשות שאני מפתחת כלפי קאי למרות הזמן הקצר שאנחנו מכירים, והנה באה הקביעה הזו שאני חברה שלו.
אני חייבת לנשום וכך אני עושה. "ומה זה קשור לעבודה שלי?"
"קאי הוא החבר הכי טוב שלי. אם הוא ישמע איך התייחסתי אלייך בעבודה הוא יהרוג אותי," הוא עונה לי, "אז לקאי יש חברה." הוא מחייך בשעה שהוא אומר את המילים, "איזה כייף לפגוש אותך, ד"ר הפבורן."
"אם אתה חבר טוב של קאי," אני עונה לו, "אני חושבת שאתה יכול לקורא לי בשמי היילי."
"אני כבר לא יכול לחכות שיחזור. הוא כל כך חסר לי הפרחח הזה," הוא אומר לי ואני רואה את האהבה שלו לקאי בעיניו.
אני רוצה לומר שלו שגם אני לא יכולה לחכות שיגיע כבר. "בקרוב," אני אומרת למרות שאין לי מושג מתי באמת יבוא.
"אני בהחלט מתגעגע אליו," הוא אומר, "נתראה מחר היילי ואם את צריכה עזרה במשהו אל תהססי לבקש."
כך באופן מפתיע הסתיים יום העבודה הראשון שלי.
"איזה נחת את עושה לי," אומר לי קאי שמתקשר בשעה שאני בדרך הביתה, "רון מלא התפעלות ממך. הייתי צריך להזכיר לו שלא ישכח שאת שלי. הוא סיפר לי הכל. איך התייחס אלייך בהתנשאות. תדעי שהוא לא כזה. הוא ממש בחור טוב."
*
החיים בבית החולים נכנסים לשגרה נעימה. העבודה לצידו של ד"ר רון מתנהלת בשיתוף פעולה מלא ואני נהנית לעבוד איתו. כל יום בסיומו של יום עבודה אני מכינה לעצמי משהו קל לאכול ויורדת לשבת מול האוקיינוס כאשר ברקע עוטפת אותי מהאוזניות שירתם של הלוויתנים. כל יום שעובר מגביר את געגועיי לקאי איתו אני מנהלת כמה פעמים ביום שיחות ארוכות.
הכול היה יכול להיות מושלם אם הוא היה כאן לידי. עם המחשבה הזו אני נרדמת.
צלצול טלפון עיקשני קורע ממני את השינה. אני מגששת אחרי הנייד שלי. "ד"ר הפבורן מדברת," אני עונה ,שכן אני בטוחה שהקריאה באה מבית החולים.
"מצטער שהערתי אותך מלאכית שלי," אני שומעת את קולו של קאי, "יש לי עכשיו מבחן מאד חשוב ואני חייב אותך איתי."
"בטח," אני אומרת לו, "אני איתך כמה שתצטרך. שיהיה לך בהצלחה."
אני קמה ונכנסת להתקלח כדי להתעורר. משם אני הולכת למזווה ובוחרת מצרכים כדי לבשל. אני לא יודעת מה דוחף אותי להתחיל לאפות, אבל עד מהרה התבניות נכנסות לתנור תוך שאני מציצה כל הזמן בנייד לראות אם יש הודעה מקאי.
עם עלות השחר מגיעה ממנו ההודעה: "היה מושלם. נדבר בערב."
אני בוהה בהודעה מול המגשים הלוהטים שהוצאו זה עתה מהתנור ומונחים על השיש להתקרר. נדבר בערב? הוא לא מתכוון לדבר איתי במשך היום? מה עובר עליו?
אני מגרשת את המחשבות מעלי, מתארגנת ויוצאת לעבודה. כמו בכל יום אני לא מתירה לרון לדבר איתי על קאי. "בעבודה מדברים על עבודה," אני אומרת לו בפעם המי יודע כמה. אני לא מרגישה בנוח לדבר על קאי. כמה שהייתי רוצה ללמוד דברים עליו, אני לא מרגישה בנוח לדבר עליו מאחורי גבו. אני רוצה שהוא זה שיחליט לספר לי מה שהוא רוצה על עצמו.
יום העבודה מסתיים ואני חוזרת הביתה. שלא כהרגלי, אני בוחרת להישאר בבית. מילותיו של קאי "נדבר בערב," שבות להטריד את מנוחתי.
הצילצול בדלת מעיר אותי ממחשבותיי. בדלת עומד שליח ובידו מעטפה. "זה לפרופסור," הוא אומר לי.
אני רוצה לומר לו שזו טעות בכתובת. אני מסתכלת על המעטפה.
אל: פרופסור קאי וינסטון
מאת: הפקולטה למדעים
"אני אמסור לו כשיגיע," אני אומרת וסוגרת את הדלת. אני הולכת לסלון, ומתיישבת המומה על הספה מול התמונה של הלוויתנים האהובה עליי.
אין לי מושג כמה זמן אני יושבת שם כאשר הנייד מודיע לי על כניסה לבית. "כניסה מדלת ראשית. המערכת נוטרלה."
אני קמה לאיטי ורואה אותו. קאי כל כך שונה ממי שאני מכירה, לבוש בחליפה שחורה, חולצה לבנה ועניבה שחורה עומד מולי. שיערו הארוך מסורק למשעי.
"מלאכית שלי!" הוא קורא לי ופורש לקראתי את זרועותיו.
"שלום פרופסור," אני אומרת לו בקול חסר רגש. "זה בשבילך," אני אומרת ומגישה לו את המעטפה.
"שאני אבין, את כועסת עליי?" הוא אומר ומביט בי מופתע. "זה לא שזה קרה בהפתעה בהתחשב בכל מה שאת יודעת עליי."
"ספר לי פרופסור מה אני יודעת עלייך? כי פעם אחרונה שנפגשנו ידעתי שאתה מלצר," אני עונה לו.
"רק אותו את אוהבת? את המלצר?" הוא שואל ומישיר מבטו לתוך עיניי.
"אתה יכול להבין שהופתעתי כשראיתי את התואר שלך מתנוסס על המעטפה?" אני שואלת.
"האמת שלא. זה סביר שהשלב הבא של כל מי שנושא תואר ד"ר הוא זה, לא כך?" הוא שואל.
"מעולם לא סיפרתי לי שיש לך תואר ד"ר," אני עונה לו.
"את חיה בבית שלי, היילי, כל החיים שלי פרושים לפנייך," הוא עונה לי.
אני מרגישה כאב שמפלח לי את הלב. הוא קורא לי בשמי. הוא כבר לא רואה בי מלאכית.
"למדתי עליך לא מעט, ועדיין אתה עלום בפניי. שמרתי על הפרטיות שלך ולא ביקרתי לא בחדר השינה שלך, ולא בחדר העבודה שלך," אני אומרת לו.
"הבנתי," הוא אומר לי בקול מאופק. הוא אוחז בידי ומוביל אותי לעבר אזור חדרי השינה. הוא נכנס לחדר הראשון, החדר בו אני ישנה. "תארזי את המזוודות שלך," הוא אומר לי.
אני מרגישה שאני לא יכולה לנשום. "כרצונך," אני עונה לו בקול רועד.
הוא עומד ומתבונן בי בשעה שאני אורזת. כשאני מסיימת הוא לוקח את שתי המזוודות מלאות הבגדים ובמקום ללכת לכיוון דלת היציאה הוא עולה בזריזות את ששת המדרגות שמובילות לחדר השינה שלו ופותח את הדלת לרווחה.
"היה לי ברור שכאן תשני. אז אם לא הבנת, את לא אורחת בבית הזה," הוא אומר, "כאן מקומם של הבגדים שלך," הוא אומר ומניח את המזוודות בחדר הארונות שלו.
הוא אוחז בידי ומוביל אותי לחדר העבודה שלו. "הדלת הזו מעולם לא הייתה נעולה," הוא אומר ופותח אותה. "כנסי," הוא אומר לי.
אני פוסעת לתוכו כמו שנכנסים לתוך קודש הקודשים. אני רואה אותו בזווית עייני משחרר את קשר העניבה שלו ומוריד את הז'קט. "את רוצה לפתוח לי את החולצה? אולי לקרוע ממני את זו שמתחת?" הוא מתלוצץ איתי, אבל המתח ניכר בקולו. הוא מצביע על הקיר עליו תלויות התעודות שלו.
מר קאי וינסטון- בוגר בהצטיינות מדעי החיים
מר קאי וינסטון- מאסטר בהצטיינות במדעי הביולוגיה הימית
ד"ר קאי וינסטון – דוקטור בהצטיינות באוקיאניאולוגיה
אני ממשיכה להסתכל על התמונות התלויות על הקירות. הן מלאות בלוויתנים ובהם נראה גם קאי שוחה לידם.
"ראיתי שהבאת איתך מזוודה מלאה בספרים. אני אדאג להרכיב לך ספריה משלך," הוא אומר.
אני לא מגיבה.
"דמיתי אותך יושבת ועובדת פה, היילי. יכולתי לראות אותך עוצרת לרגע ומשקיפה על האוקיינוס," הוא אומר לי מושך בכתפיו, "איך יכולתי לחשוב שאת לא ידעת?"
אני עומדת מולו במבט מושפל.
"את השתנית. את לא שמחה שבאתי?" הוא שואל.
"גם אתה השתנית," אני עונה לו בשקט.
"למה?? כי אני נושא תואר של פרופסור?" אולי את פשוט לא רוצה אותי פה," הוא אומר.
"אתה כבר לא קורא לי מלאכית," אני אומרת, "אולי גילית שאני לא."
"על מה את מדברת?" הוא אומר, "את לא מרגישה כמה אני מאוהב בך?"
"אמרת לי שתדבר איתי בערב. אתה אף פעם לא אומר לי את זה," אני אומרת, "איך יכולתי לדעת שזה בגלל את החוצה את היבשת להגיע אליי?"
אני נוגעת בתמונה של הלוויתנים ומלטפת אותה באצבעי. "תיקח אותי לרקוד איתם?" אני שואלת בעיניים מלאות בדמעות.
קאי
הייתי חייב אותה איתי בשעה שאני מגיש את המצגת האחרונה. ידעתי שאעיר אותה משינה, אבל לא יכולתי לנהוג אחרת. היא הפכה לאוויר שלי.
מהאוניברסיטה נסעתי ישר לשדה התעופה. האם היא הבינה שאני בדרך כשאמרתי לה שנדבר רק בערב?
הייתי חסר מנוחה כל הטיסה. כבר חמישה שבועות לא ראיתי אותה ואני כל כך מתגעגע אליה. אני כבר לא יכול לחכות לבוא אליה ולחבק אותה חזק, לנשום אותה לתוכי, ולומר לה כמה אני אוהב אותה.
חברי סטיבי נציג של סוכנות הרכב מקבל את פני בשדה התעופה עם המפתחות לרכב החדש שרכשתי לה. אני מקווה שתאהב אותו. רון מספר לי שהוא רואה אותה כל יום עם הג'יפ שלי.
אני מתיישב ברכב, נושם עמוק ומתניע אותו. אני בדרך אליה! הנוף האהוב והמוכר של האוקיינוס מרקיד לי את הלב ויחד עם זאת מחזיר אותי באחת לעבר, ליום שעזבתי.
גם כשאני מחנה את הרכב בחנייה, למרות ששירלי לא גרה איתי מעולם, מתעוררים בי הזיכרונות והם מכים בי, שורטים לי את הלב הפצוע שלי. אני נושם עמוק. האם עשיתי את הדבר הנכון כשחזרתי לכאן? אבל אז אני נזכר מי מחכה לי מעבר לדלת וליבי מתפוצץ שוב מאהבה אליה.
אני צועד פנימה לתוך הבית. הריחות שעולים מהמטבח משכרים אותי, זרי הפרחים שמקשטים את הבית והריח שלה אותו חלמתי כל השבועות האלה.
היא באה מולי ומגישה לי את המעטפה מהאוניברסיטה ובה החוזה החתום שלי. היא נראית לי פתאום קרה ומרוחקת. אני מרגיש שהלב שלי קופא. אולי טעיתי, אולי באמת לא הייתי צריך לחזור למקום הזה.
את מה שקרא אחר כך כבר שמעתם.
*
"תיקח אותי לרקוד איתם?" היא שואלת בעיניים מלאות בדמעות.
לו רק ידעה מה מתחולל בי כעת.
"את יודעת כמה חלמתי לשמוע את המילים האלה מאישה? אני מאושר שזו את שאומרת לי אותן," אני אומר לה
"אתה מבין, בלי לדעת את כל זה, אני שומעת מתי שאני רק יכולה את שירת הלוויתנים, הנה תראה," היא אומרת לי ומובילה אותי לסלון ובו עדיין הקישור לשירת הלוויתנים.
"אנחנו צריכים לדבר," אני אומר לה, "אני רוצה שתשמעי ממני הכול."
אני מספר לה על שירלי. "אולי תחשבי שאני אנוכי. אולי בגלל שהיא לחצה עליי כל הזמן לא הייתי מוכן להתחייב לה. לא לנישואין ובטח לא לילד. היא הגיעה אליי באמצע ישיבת מרצים ואמרה לעיניי כולם: הנה לך אישור שעברתי הפלה. קיבלת את מה שרצית. אני עוזבת, את מבינה ככה לעיני כולם, ואני חשתי הקלה גדולה. הרגשתי שאני שוב נושם. בשעות שאחרי גמלה בליבי ההחלטה, שאת הפוסט דוקטורט אעשה רחוק מהבית. הייתי כבר מרצה והדיקן ניסה להניא אותי מלנסוע. הוא הבטיח שמקומי שמור והוא קיים את הבטחתו."
"חמש שנים הייתי עם ד"ר וילאמס," היא עונה לי, "אחד הרופאים הנחשקים ביותר בבית החולים רצה אותי. אני הייתי עדיין סטודנטית לרפואה. מבריקה, אבל עדיין סטודנטית. איכשהו לא מצאנו זמן להיות אחד עם השנייה. היום אני יודעת שלא אהבתי אותו, אני יודעת שאם היה לי חשוב מספיק הייתי מוצאת זמן להיות איתו. אני בעיקר יודעת זאת, כי אני יודעת מה אני מרגישה אליך. ואיתך, למרות המרחק העצום בינינו, למרות אזורי הזמן השונים, למרות המשמרות הארוכות, אני תמיד מוצאת זמן לדבר שעות."
"חכי רגע," אני אומר לה וממהר לחדר השינה שלי וחוזר אלייה. "לכולם היה ברור שאתחתן עם שירלי. היא הייתה הנכונה עבורי בעיני כולם. סבתא שלי נתנה לי טבעת שעברה דורות במשפחה. משהו בפנים הרגיש לי לא נכון לתת לה אותה. אין לי ספק שהטבעת הזו נועדה בשבילך," אני אומר לה, "מה שאני רוצה לומר לך שאני מבקש ממך לחלוק איתי את חיי, לבנות איתי משפחה, ללדת את ילדיי, להיות איתי עד הנצח ואחריו."
היילי
ברור שאני אומרת לו כן!
הוא לא מתאפק ונושא אותי לחדר השינה שלו, שלנו. "אני רוצה ממך ילד," הוא אומר לי, "ואני עומד לעשות זאת עכשיו."
"אל תבנה על זה," אני צוחקת, "בדיוק סיימתי את המחזור. אין סיכוי שאקלט."
ולמרות הדחיפות שהראה לי באותו ערב אנחנו מגינים על עצמנו. "לא יקרה כלום אם זה יקרה אחרי החתונה," אני אומרת לו.
חיינו נכנסים לשגרה. קאי מסיע אותי כל יום לעבודה, משם נוסע לאוניברסיטה וחוזר לאסוף אותי בסופו של יום.
החתונה שלנו נערכת כמה שבועות לאחר מכן. אני מתפלאת לראות את המקום מלא בכל כך הרבה אנשים. כל יום אני מגלה יותר אנשים שאוהבים את קאי והחתונה שלנו, שהייתה אמורה להיות צנועה, הופכת לאירוע רב משתתפים לחופי האוקיינוס.
ארבעה חודשים עברו מאז היום שקאי הבטיח לי לקחת אותי לשמוע את שירת הלוויתנים.
אני לובשת את בגד הים שלי ומעליו שמלת בד קלילה. אני קושרת על ראשי מטפחת ומכינה לנו סל מלא בכל טוב.
"אני כל כך מתרגשת!" אני אומרת לו בעיניים דומעות. כל דבר לאחרונה מרגש אותי.
"גם אני," הוא עונה לי בעיניים נוצצות. וכשהוא מתרגש יש לו מנהג כזה לגלגל את טבעת הנישואין שעל אצבעו.
"הפלגת פעם?" הוא שואל אותי.
"הניסיון שלי במים הוא בעיקר בגלישת גלים," אני עונה לו.
"מעולה," הוא עונה לי ועוזר לי לעלות על הספינה.
אנחנו מתחילים להפליג. הים שהיה רגוע מתחיל להיות קצת גלי. אני מרגישה שאני עומדת להקיא.
"יש לי בחילה," אני לוחשת לו, "אני חושבת שאני עומדת להקיא."
הוא מביא לי דלי שיהיה לידי. הוא מסתכל עליי ומחייך.
"מה מצחיק אותך?" אני שואלת נעלבת, "אתה נהנה לראות כמה אני סובלת מהים שלך."
"בואי נרד למטה. אנחנו מתקרבים ללוויתנים. אני רוצה לקיים לך עוד הבטחה," הוא אומר לי.
הוא מושיט ידו אליי ועוזר לי לרדת. "בזהירות, אני לא רוצה שיקרה לך משהו," הוא אומר והחיוך לא יורד מעל פניו.
הוא מצביע על הכיסא ואני מתיישבת. הוא מרכיב לאוזניי את האזניות ומתיישב לידי.
אני מתרגשת למשמע הצלילים השמיימיים שעולים מתוך מעמקי הים. אני לא שולטת בדמעות. אני מנסה להירגע אבל לא מסוגלת.
"אני רוצה לרדת איתך לרקוד איתם," אני אומרת לקאי.
"אני שמח לשמוע, אבל אני מציע שתמתיני עם זה. זה הזמן לשמור עלייך," הוא אומר לי ברוך, "אני מבטיח שגם אני אחכה."
"אני לא מבינה," אני אומרת לו.
"את באמת לא קולטת?" הוא שואל והחיוך על פניו חושף את גומות החן המשגעות שלו.
"מה?" אני אומרת ומנגבת את הדמעות, "אני כל כך רגשנית לאחרונה."
"את זוכרת שהבטחתי לך שיהיה לנו ילד?" הוא אומר לי.
"תרשה לי לחדש לך פרופסור. לא כל פעם שיש לאישה בחילה זה אומר שהיא בהיריון . אתה שוכח שאנחנו נזהרים," אני אומרת לו.
"תזכירי לי מתי היה לך פעם אחרונה מחזור? כי לפי התדירות שאנחנו עושים אהבה נראה לי שהייתי יודע אם היה לך מאז ש…"
אני מסתכלת עליו, מחשבת את הזמן. "אבל לפי מה שאתה אומר אני צריכה להיות קרוב לחודש חמישי, שזה כבר הזמן שאין בחילות."
"את צודקת לגמרי. הבחילה שלך היא לגמרי מהגלים, אבל היא גרמה לי לחשוב על זה ש…את מבינה?" הוא שואל אותי.
אני לוקחת את האוזניות ומניחה אותן על ביטני. וברגע שאני עושה זאת אני מרגישה בתוכי מין תנועה קטנה כזו, כמו דג ששוחה בפנים. אין ספק שאני בהיריון והתינוק שלנו כבר מכור לשירת הליוויתנים.
בר אבידן
מאמינה באהבה
