www.instagram.com/portraitscam
קמילה דזירה
אני מכבה את השעון המעורר. הבוקר הזה הגיע מוקדם מידיי. אני עדיין עייפה מעבודת לילה המזדמנת. קלודיה מנהלת המשרד לכוח האדם בו אני רשומה מבקשת ממני שאתן לה דוח בשמונה בבוקר. מה אני אמורה לומר לה על הלילה שעבר? הייתי אמורה לסיים באחת עשרה בלילה והמסיבה נמשכה עד שלוש בבוקר. ככה זה כשאנשי האלפיון העליון עורכים מסיבה בביתם. תוסיפו לזה את העובדה שהם אוהבים לשתות וכבר תבינו כמה משקאות הכנתי הלילה.
אני קופצת מהמיטה ומתמתחת. כמה הייתי רוצה לרוץ כעת בפארק. אבל התחייבות זו התחייבות ויום שני הוא תחילתו של שבוע חדש עם כל המשתמע מכך. אני לא יכולה להרשות לעצמי להיות בררנית. העבודה הזו משלמת לי את חלקי בדירה ומאפשרת לי להתקיים.
אני מתלבטת מה ללבוש. אני מחפשת את הג'ינס השחור ונזכרת שאתמול אחר הצהריים עשיתי כביסה והכנסתי את הבגדים למייבש רגע לפני שיצאתי לעבודה. אני מוציאה את הכביסה הנקייה מהמייבש. לרגע אני מתפתה להשאיר אותה בסל ולקחת רק את הג'ינס, אבל זו לא אני, לכן אני מקפלת את כל הבגדים ומניחה אותם בצורה מסודרת בשידת הבגדים שלי.
כשנכנסתי לשותפות בדירה הזו לא היה מקום בחדר הארונות המשותף והדיירות הוותיקות הסכימו לתת לי שידה שתהיה רק שלי. לאחר שגיליתי שהן לוקחות בגדים ללא הסכמתי העברתי את השידה לחדר שלי למרות שהיא הפכה אותו לצפוף יותר. כך לפחות אני לא צריכה לחפש אותם.
זה בהחלט לא פשוט לגור עם עוד שלוש שותפות אבל אני לא מתלוננת. אני מאושרת שיש לי חדר משלי עם דלת שאני יכולה לסגור אותה ובכך יש לי פרטיות מלאה. הבעיה מתעוררת כשאני יוצאת מהחדר כיוון שכל אחת עובדת בעבודה אחרת ולכן שעות השינה שלנו מתנגשות. רוב שעות היום צריך להתהלך בבית על קצות האצבעות כדי לא להעיר דיירת זו או אחרת.
למרות ששטפתי ממני את כל הריחות במקלחת קצרה כשחזרתי, אני לא מוותרת על המקלחת של הבוקר.
אני לובשת ג'ינס ומתאימה לו סריג לבן. אני מתאפרת למרות שאני הולכת לפגישה קצרה עם קלודיה. לעולם אי אפשר לדעת מה יילד יום.
אני מעיפה מבט על השעון ורואה שאין לי זמן להכין לעצמי משהו לאכול. אני שמחה שבבניין בו שוכן משרדה של קלודיה יש בית קפה ומחליטה שאתפנק לי היום בקפה בחוץ.
הצפיפות של שעת הבוקר גורמת לי ללכת ברגל למשרד שנמצא כחצי שעה מדירתי. אני מצטערת שנעלתי נעלים עם עקב גבוה אחרת הייתי גומעת את המרחק בריצה. כשאני מגיעה לבניין אני מוותרת על הקפה ועולה ישר למשרדי החברה.
"תקשיבי מותק, הלקוח היה מאד מרוצה ממך. אני מבינה שנשארת עד שלוש בבוקר. הוא אמר שכל הזמן היית חייכנית ולא התלוננת שהעבודה נמשכה מעבר למסוכם. הוא השאיר לך תשר גדול במיוחד," אומרת לי קלודיה, "וכמובן גם לי, מה שמשמח אותי עוד יותר. בכלל אני רוצה לומר לך שאני מאד מרוצה מהתפקוד שלך. שניה אחת," היא אומרת בשעה שהטלפון על שולחנה מצלצל.
היא מחייכת למראה המספר שמופיע לה על הצג, היא מותחת את החולצה שלה, כאילו מי שמעבר לקו יכול לראות אותה, ומשנה את הפוזה לפוזה פתיינית כזו שלא מובנית לי.
"מר גרייסון מה אני יכולה לעשות בשבילך הבוקר?" היא שואלת בקול מתפנק.
אני קמה וניגשת למתקן המים למזוג לי מים ולתת לה פרטיות. לפי ההתנהגות שלה נראה לי שזו שיחה אישית ולא נעים לי להקשיב.
"תקשיבי מותק," היא אומרת לי כאשר היא מסיימת את השיחה, "אני מבקשת שתלכי לתעשיות גרייסון. מזכירת המנכ"ל עזבה באופן פתאומי והם זקוקים למישהי שתמלא את מקומה דחוף." היא רושמת על פתק את הכתובת. "מחכים לך."
"עכשיו?" אני שואלת בפליאה.
"כן . אני יודעת שכמעט לא ישנת הלילה, אבל עבודה זו עבודה ואין לי מישהי אחרת כעת לשלוח אליהם."
אני מסתכלת על הכתובת. הקלודיה הזו מצחיקה אותי תמיד. "לא היה יותר פשוט לומר תעלי לקומה הארבעים ושמונה?"
"אני חייבת בשביל הפרוטוקול," היא אומרת לי את המשפט שהיא תמיד שולפת כאשר היא מנסה לחפות על משהו.
"ובפני מי אני צריכה להתייצב?" אני שואלת.
"דניאל גרייסון," היא עונה לי.
*
"שלום אני קמילה," אני מציגה את עצמי בפני פקידת הקבלה, "אני למר גרייסון."
היא סוקרת אותי במבט מזלזל. היא עצמה לבושה בשמלה שגם לנשף ראש השנה לא הייתי לובש אותה. תמיד אני תוהה איך אנשים מתלבשים כך לעבודה. היא מודיעה למר גרייסון על בואי ומסבירה לי כיצד להגיע לחדרו.
אני נכנסת מבעד לדלתות הזכוכית הגדולות לתוך המשרד. אני משתדלת שלא יראו על פניי את מה שאני מרגישה למראה הפאר של המשרד. רצפות שיש לבנות, תמונות יקרות ערך על הקירות, ומסדרון שלא נגמר.
אני מגיעה לחדרו של מר גרייסון ומקישה על הדלת.
"כנסי," הוא אומר לי.
אני פותחת את הדלת ונכנסת למשרדו המפואר של מנכ"ל החברה. הוא עסוק בקריאת מסמך כלשהו ואינו טורח להרים את ראשו אליי.
"שבי," הוא אומר וממשיך להתעסק בשלו. כעבור כמה דקות מעיקות הוא מרים עיניו וסוקר אותי במבט שלא מסתיר את הפליאה שלו למראה שלי. "נו בסדר," הוא פולט , "זה לא שאת נכנסת איתי לישיבות."
"קלודיה לא אמרה לי שיש קוד לבוש," אני אומרת לו, "מה גם שלא תכננתי לעבוד הבוקר."
הוא המום מההערה שלי. ברור לי שהוא לא רגיל שעונים לו. הרבה לא יכלו הוריי להעניק לי, אבל עצות לחיים קיבלתי מהם בשפע ואחת מהן היא שאיך שאציג את עצמי לראשונה יקבע את המשך הקשר. זה נכון לגבי פגישה אישית כשם שזה נכון לפגישה בענייני עבודה. אז כן, אני לא אראה לו כמה אני זקוקה לעבודה הזו.
"אני מקווה שלא הפרעתי לך בפגישה חשובה, כי אם כן את יכולה ללכת," אומר לי מר גרייסון.
"אתה הבוס," אני עונה לו, יודעת שזה ילטף לו את האגו.
"אני שמח שאת מבינה," הוא עונה לי.
הוא מגיש לי מסמך. "תעשי לו הגהה," הוא מבקש ממני.
אני קוראת אותו, מודה על היכולת שלי לקרוא מהר. "איך אתה רוצה שאסמן את השגיאות?" אני שואלת.
"עוד לא קראת וכבר את קובעת שיש בו שגיאות?" הוא עונה לי לא מרוצה.
"יש ארבע אם לדייק," אני עונה לו.
הוא מניח לפני עט זוהר צהוב ואני מסמנת לו את השגיאות.
הוא קורא שוב את המסמך. ברור לי שהוא לא יראה לי את הערכתו. "ובכן, מה שמך?" הוא שואל.
"קמילה," אני עונה לו.
"אני אבקש מג'ייסון שיראה לך איך להיכנס למערכת ואני אשלח לך חומר שאני מבקש שתדפיסי לי אותו בחמישה עותקים. תעבירי אליי את כולם ואחרי החתימה אני מבקש שתתייקי אחד בתיק שלי, אחד בתיק של עסקאות ניו יורק , אחד," הוא אומר ומרים עיניו אליי, "את לא רושמת קנדיס?"
"קמילה," אני עונה לו, "הרי רשמת את שמי לפנייך על הדף." אני יודעת שאני חצופה אבל נראה לי שאני חייבת שידע מי אני. "ובכן מה שאמרת הוא שאני צריכה להכין חמישה עותקים ואחריי שהם יחתמו אני צריכה לתייק אותם ב.."
"הבנתי," הוא אומר ונאנח.
"עוד משהו?" אני שואלת.
"משוחררת," הוא עונה לי. אני בטוחה שהוא מאד שמח שפטרתי אותו מנוכחותי.
ג'ייסון, שהוא העוזר האישי של מר גרייסון ,מראה לי היכן נמצא הקלסר עם כל ההוראות. אני עוברת עליהם בזריזות. "האם אני צריכה לשנות את הקודים של המחשב?" אני שואלת, "או שלזו שעבדה פה קודם כבר אין כניסה למערכת."
"תשמעי, אני אוהב את הראש שלך," הוא עונה לי בהתפעלות, "בואי נשנה לך את הקוד ונפתח לך גם מייל חדש."
ברגע שיש לי כתובת מייל אני שולחת הודעה למר גרייסון. בכוונה אני לא כותבת הגדרת תפקיד. הרי אני ממלאת מקום זמנית ומי יודע לאן אשלח מחר.
לפי ספר ההוראות אני צריכה להזמין למר גרייסון קפה וכריך. רשימת הכריכים שהוא אוהב מופיעה אף היא.
אני מתקשרת לבית הקפה למטה לבצע את ההזמנה. "מר גרייסון אכל אתמול כריך עם טונה הוא אוהב לגוון," אומרת לי דיאנה שלוקחת ממני את ההזמנה.
"אז תזמיני לו כהבנתך," אני עונה לה.
"ג'יני נהגה להזמין גם לה קפה וכריך על חשבון העבודה כמובן," היא מוסיפה.
"אני אשמח מאד לקפה ולכריך עם גבינה. אבל את זה אני משלמת," אני אומרת לה.
"בסדר גמור. אני אכין לך כריך ממש טעים מבטיחה. זה עולה שניים עשרה דולרים עם הקפה," היא אומרת לי.
"מעולה," אני עונה לה. אחרי התשר הנדיב שקיבלתי אתמול אני יכולה להרשות לעצמי.
כעבור כמה דקות מגיעה דיאנה עם הקפה והכריכים. "זה בשבילך," היא אומרת לי, "הוספתי לך גם עוגיה."
אני נותנת לה חמש עשרה דולר ואומרת לה שתשאיר את העודף לעצמה. "תודה!" היא אומרת לי בהתרגשות, "אף פעם לא נתנו כאן תשר. הייתה לי הרגשה שאת אחרת."
אני נפרדת ממנה וניגשת לחדרו של מר גרייסון. בידי האחת המסמכים ובשנייה השקית עם השתיה והכריך.
"בתאבון," אני אומרת לו.
הפעם הוא לא יכול להסתיר את התפעלותו מהתיפקוד שלי. "תודה," הוא פולט לסוף. "חבל שלא שאלת קודם. ג'יני נהגה להזמין גם לעצמה. כמובן שעל חשבון החברה."
"חשבתי שאם אתמול אכלת כריך עם טונה תרצה לגוון, ולגביי עצמי הזמנתי לי לבד," אני אומרת ויוצאת מיד מהחדר כדי לא לתת לו שהות לענות לי.
העבודה כמזכירתו של המנכ"ל מתברר לי כעבודה ללא הפסקה. כל הזמן קורים דברים שדורשים שאתייחס אליהם מייד. אני חושבת לעצמי כמה חבל שזו עבודה זמנית כיוון שהצלחתי ללמוד המון על החברה ביום האחד הזה.
"כנסי אליי," אומר לי מר גרייסון בטלפון הפנימה.
"יש לי היום אירוע בשבע," הוא אומר לי, "אני מבקש שתצטרפי אליי."
"זה קשור לעבודה?" אני שואלת.
"לא. זה אירוע חברתי שאני מחויב להשתתף," הוא עונה לי.
"אתה מוזמן להתקשר לקלודיה ולומר לה שאינני מתכוונת ללכת איתך הלילה," אני עונה לו, "עוד משהו או שאני יכולה ללכת?"
*
דניאל גרייסון
"וכי מה יכולתי לעשות? ג'יני עזבה באמצע הישיבה. השותף האידיוט שלי לירוי כל הזמן מתח את החבל איתה. ובכל זאת אני בטוח שהוא לא התכוון לגעת בה. היא התכופפה כהרגלה בצורה מוגזמת וחשפה את עצמה בצורה שלא הייתה מביישת נערת ליווי. לירוי דווקא הסתובב לצד השני כדי לא לנעוץ בה מבטים וכנראה נגע בה בטעות. ברור לי שאותי היא חיפשה. ניסיונותיה לתפוס את תשומת ליבי לא הצליחו לה. היא פשוט לא הטעם שלי.
בלית ברירה פניתי לקלודיה שתמצא לי פתרון. רצה הגורל ובאותו זמן ישבה אצלה קמילה. אני תוהה אם היא יודעת שהיא כזו חדת לשון. עכשיו היא מתקשרת אליי. מעניין מה נאמר לה עליי.
"קמילה דיווחה לי שהיא סיימה את יום העבודה אצלך," אומרת לי קלודיה, "נכון שהיא מיוחדת?"
"היא …שונה," אני עונה לה.
"עדיין לא מצאתי לך מחליפה קבועה," היא אומרת לי, "אני מנסה כבר כל היום."
"ומה עם קמילה." אני שואל.
"הבנתי ממנה שבטח לא תרצה שהיא תחזור לעבוד אצלך," היא עונה לי.
"אני לא מבין למה. היא דווקא תפקדה בסדר. אם היא רוצה תכיני חוזה ותשלחי לי," אני אומר לה.
"באמת?" היא עונה לי מופתעת, "בטח, אני כבר שולחת לך. עוד משהו?"
"כן. מה את עושה הערב? יש לי אירוע ואת מוזמנת להצטרף, אני " אומר לה.
"בשמחה. מה תרצה שאלבש?" היא שואלת בטון מתחנחן שבא לי לומר לה שאין צורך שתבוא.
"יש לך שמלת ערב או שאת רוצה שאקנה לך?" אני שואל.
"דווקא יש לי אחת שחורה מהממת. יהיו צלמים?" היא שואלת.
"אני מניח שכן," אני עונה.
"וזה בסדר שקמילה תראה תמונה שלנו יחד?" היא שואלת, "היא מכירה אותי ולא יודעת מה תחשוב על כך שאני יוצאת עם לקוח."
"אם מבחינתך זה בסדר, לי אין בעיה," אני עונה לה.
למחרת בבוקר כאשר אני מגיע למשרד קמילה כבר יושבת ועובדת. אני בוחן אותה במהירות. היא נראה שונה. פתאום היא לא נראית לי ילדה אלא אישה. היא לבושה בשמלה קצרה מספיק כדי לחשוף רגליים יפות, אבל ארוכה מספיק כדי לא להראות זולה.
"אני לא מבקשת ממך," היא אומרת למישהו בטלפון, "אני אומרת לך שזה מה שצריך לעשות ואני מאד אעריך אותך אם אוכל להניח את זה על שולחן המנכ"ל תוך שעה."
החוצפנית הקטנה הזו יודעת בהחלט להפעיל אנשים, אבל אני לא מתכוון להחמיא לה על תפקודה. העובדה שקיבלתי אותה לעבודה היא ההערכה היחידה שתקבל ממני.
אני נכנס לחדרי ומתחיל לעבוד. מידי פעם היא נכנסת ומניחה לפני מסמכים. היא לא אומרת מילה אלא מצרפת פתק צבעוני עם הסבר. אני ממתין בסקרנות לראות מה תזמין לי לאכול בצוהריים.
הכריך מגיע בדיוק בזמן. הפעם הוא לא אחד מהמועדפים עליי. מה היא חושבת לעצמה? היא מנסה אותי. היא חושבת לשנות אותי רק בגלל שנתתי לה עבודה?
"ומה הזמנת לך?" אני שואל אותה.
"אותו דבר," היא עונה לי, "זה הכריך האהוב עליי. ושלא יהיה ספק, אני שילמתי."
"אמרתי לך כבר שהחברה משלמת," אני אומר לה.
"כן, למי שעובד פה. אני כאן זמנית," היא אומרת לי.
אני בודק את המייל ורואה שקלודיה לא שלחה לי את ההסכם. "יש סיבה מיוחדת שלא שלחת לי את ההסכם של קמילה?" אני שולח לה מייל.
"לא ידעתי אם היא תגיע לעבודה אחרי שתראה את התמונות שלנו במדורי הרכילות," היא אומרת.
"זה לא שיש בינינו משהו קלודיה," אני אומר לה, "כל אחד יכול לראות בתמונות שאנחנו לא זוג." אני יודע שאני פוגע בה, אבל חייב להבהיר לה שאין לי שום כוונות כלפיה.
עכשיו אני סקרן לדעת מה קמילה חשבה על זה. "דיברת עם קלודיה הבוקר?" אני שואל אותה בשעה שהיא נכנסת פעם נוספת עם מסמכים.
"בקשר למה?" היא שואלת, "היא רק אמרה לי לבוא היום לעבודה."
אז היא לא מגיבה. "חשבתי שהיא סיפרה לך מה שאמרתי לה אתמול כשהיינו באירוע," אני אומר ובוחן את תגובתה.
"כפי שאמרתי לך היא אמרה לי שהיום אני שוב עובדת כאן. זה כל מה שאמרה," היא עונה, "עוד משהו?"
"אמרתי לה שתכין עבורך הסכם עבודה, כמובן אם את מעוניינת," אני אומר לה.
"אתה מציע לי עבודה קבועה?" היא שואלת. אני רואה שהמילים שלי הפתיעו אותה.
"אם את מעוניינת," אני עונה לה.
"תודיע לי מתי זה מוכן ואני אחתום על הסכם," היא עונה לי.
חצי שנה עברה מאז
קמילה ואני מאד התקרבנו. היא יודעת בדיוק מה אני צריך, מבינה אותי בלי שאני צריך לבקש הרבה. לפעמים רק מבט אחד מספיק. היא אפילו מצטרפת אליי לאירועים. אבל לא רק. כמה פעמים בשבוע אנחנו נפגשים אחרי העבודה. כמובן שאנחנו לא יוצאים מהמשרד יחד. הדבר האחרון שאני רוצה הוא שחיי האישיים יתנהלו לעיניי כול. אני נהנה להיות בחברתה. נהנה לצאת איתה לבלות עם חבריי ובכל פעם מרגיש כמה היא נעשית יותר ויותר משמעותית בחיי.
זה חדש לי. זו הפעם הראשון שאני מנהל מערכת יחסים עם עובדת שלי. אולי זוהי הסיבה שהעניינים בינינו מתנהלים לאט. אני לא מזמין אותה אליי. מה עוצר מבעדי אינני יכול להסביר. אולי הניסיון בעבר שנשים שפטו אותי לפי מה שיש לי ולא לפי מי שאני. אחרי הבילוי אמש אני מרגיש שהגיע הזמן. אני מאד רוצה לקדם את מערכת היחסים בינינו, ויכול לראות אותה כאישתי.
בבוקר אני מזמן את עורך הדין שלי ארן רוטשילד למשרדי. בשעה שאני מחכה לו אני נזכר ביום ההוא שקמילה חתמה על ההסכם העבודה שלה איתי.
"תעבור על ההסכם," אומר לי ארן, " הכנסתי את כל מה שבקשת, למרות שאני לא אוהב את השינויים שלך."
אני קורא ורואה שהוא כתב בדיוק את מה שביקשתי.
"קמילה, את מוכנה להיכנס אליי בבקשה," אני אומר לקמילה בטלפון הפנימי.
היא מקישה בדלת ונכנסת. עדיין לא מעכלת שהיא יכולה להיכנס אליי מתי שהיא רוצה.
"תשאיר אותנו לבד," אני מבקש מארן.
אני קם מכיסאי ומתיישב לידה. "את יודעת שאני מאד מעריך אותך ומסתדר איתך מצוין . אני מרגיש שאני בשל לבקש ממך להתחתן איתי. אני מבקש שתעברי על ההסכם ותחתמי עליו. אני חושב שאת מבינה שכאחת שבאה לקשר בלי כלום ועומדת להינשא לגבר עשיר זה מתבקש שתחתמי על הסכם ממון," אני אומר. אני מגיש לה את המסמכים ומניח עליהם את העט.
"אני מאמינה באהבה," היא עונה לי, "אהבה שלא תלויה בדבר. אני בהחלט חושבת שהתאהבות צריכה לבוא מהמקום הנכון." היא לוקחת את ערימת הדפים ומתחילה לקרוא.
"אני יכולה לומר לך שאין פה אף שגיאת כתיב," היא אומרת כשהיא מסיימת לקרוא ומחזירה לי את הדפים.
אני צוחק. "שכחת לחתום," אני אומר לה ומגיש לה שנית את העט.
"אני לא עסקה," היא עונה לי, "אם היית מבקש ממני לחתום על הרכוש שלך, הייתי חותמת ללא היסוס. אבל אתה מבקש ממני שאצהיר שהילדים שאלד יהיו שלך במקרה שנפרד? איזה אימא אתה חושב שאני עומדת להיות אם מראש אני מוותרת עליהם?"
אני רוצה לענות לה אבל היא ממשיכה. "אני מקווה שזו לא באמת הייתה הצעת נישואין כי יכאב לי מאד לדעת שאת הצעת הנישואין הראשונה לקחת ממני," היא אומרת וקמה, "תתקשר לקלודיה ותבקש שתחפש לי מחליפה. אני הולכת לארוז את הדברים שלי. אני מאד שמחה שזה קרה לפני ששכבתי איתך אני לא רוצה לחשוב מה היה קורה אם הייתי נכנסת ממך להיריון."
היא יוצאת מהחדר ומשאירה אותי לשבת. אני לא שם לב שארן כבר יושב מולי.
"היא חתמה?" הוא שואל אותי אחרי שתיקה ארוכה.
"היא עזבה," אני אומר לו, "אותי ואת החברה."
"לא דיברת איתה על הסכם הממון לפני שביקשת שאכין אותו?" הוא שואל.
"זה לא העניין. על ההסכם לא היה לה בעיה לחתום, זה על הסעיפים שהוספתי, אלה שהתנגדת להם. היא אפילו לא ניסתה לבקש שאוריד אותם. היא פשוט הלכה."
"ואיך אתה מרגיש עם זה? ניסית להתחכם והפסדת את הכל," הוא אומר לי.
"היא צודקת. היא לא עסקה," אני אומר לו, "רק עכשיו אני קולט כמה אני באמת מאוהב בה. במו ידיי הרסתי את הכול."
אני יוצא מיד החוצה. היא עדיין מתארגנת לעזוב.
"אני מבקש סליחה. תשכחי מה שקרה. בבקשה תישארי," אני אומר לה ומגיש לה את הניירות. "תגרסי את המסמך זה שלא תישאר ממנו אות אחת."
יותר לא עלה הנושא הזה בינינו.
*
קמילה
אני עוטה חיוך על פניי. אני לא אתן לאיש להרגיש את מה שאני מרגישה כעת. בא לי לצרוח. מה הוא חושב לעצמו? אני מכניסה את הניירות אחד אחד למגרסה כדי להיות בטוחה שכל אות, כפי שביקש, תושמד.
"צריכה עזרה?" שואלת אותי שילה אחת המזכירות שעובדת במשרד ההנהלה.
"את חושבת שבגלל שאני מזכירת המנכ"ל אני לא יודעת לעשות עבודות מזכירות פשוטות?" אני שואלת, "חוץ מזה שזה כבר הדף האחרון."
כשאני חוזרת לחדרי אני מוצאת על השולחן זר פרחים לבן . על הפתק המצורף כתובה מילה אחת "סליחה."
אני שמחה שאני עם הגב לדלת. אין לי ספק שהוא צופה בי כעת לראות את תגובתי. אני נושמת, מעמידה פנים שאני שקועה בקריאת מסמך, ורק כאשר הסומק על לחיי נרגע, אני ניגשת לשבת וממשיכה את יומי.
כל אותו יום אנחנו לא מחליפים מילה אחת.
רגע לפני שאני עוזבת את המשרד אני לוקחת את אגרטל הפרחים ומניחה אותו על השולחן בכניסה ללשכת המנכ"ל מתחת לתמונת נוף מהממת שצולמה בוודאי באחד מהחופשות שלו באי אקזוטי שאינני מזהה.
בבוקר שלמחרת אני נכנסת לבדוק את ההודעות. אני מחסירה פעימה למראה ההודעה שנשלחה אליי מקלודיה.
"הוא לא רוצה שאבוא יותר," אני אומרת לעצמי בקול ולא רוצה לקרוא את ההודעה.
בכל זאת אני נכנסת למקלחת, נותנת לדמעות שלי להתערבב עם זרם המים החמימים שיורדים עליי.
"את קשוחה ואיש לא ישבור אותך. אל תשכחי מי את," אני אומרת לעצמי בקול. מהמצוקה הגדולה שבה גדלתי אפשר רק לצמוח. אני עובדת מגיל ממש צעיר. את לימודי השלמתי בשיעורים בבית ספר ערב. אני לא מפחדת מעבודה קשה. אני אמצא עבודה אחרת.
אני יוצאת, סוגרת את המים נותנת לדמעותיי להעלם עם טיפות המים האחרונות. הזיכרון של המבטים שזכיתי להם ביום הראשון לעבודתי בחברת תעשיות גרייסון בשל הבגדים שלבשתי גורמים לי לבחור בקפידה את הבגדים שלי לפני שאני הולכת לסוכנות לכוח אדם של קלודיה לראות אם יש לה עבודה אחרת להציע לי.
קלודיה מבחינה בי ברגע שאני נכנסת. אמנם רק שעת בוקר מוקדמת אבל היא כבר בישיבה עם בחורה צעירה שיושבת מכווצת על הכיסא מולה. היא קמה מייד לקראתי וחיוך על פניה. "הנה הכוכבת שלי. תראי אותך את נראית נפלא. כמה נחת את גורמת לי," היא אומרת ומחבקת אותי. אני מביטה בה במבט מופתע. "אין פעם שמר גרייסון מעביר לי את התשלום עבור השכר שלך ולא מוסיף כמה את חכמה ומדהימה. ואתמול לא היה שונה משאר הימים."
"ומה בדיוק הוא אמר לך?" אני שואלת.
"הוא אמר שאת הכנסת אווירה מיוחדת במשרד והעבודה זורמת נפלא. אני לא אתפלא אם הוא מתאהב בך," היא אומרת לי, "הכול בסדר? יש בעיה עם ההפקדה ששלחתי לך?"
"ממש לא," אני אומרת ונושמת לרווחה כשאני מבינה שההודעה שקיבלתי היא ההודעה הקבועה על הפקדת המשכורת בחשבוני, "עברתי לומר לך שיהיה לך יום נפלא." לו באמת ידעה כמה התהפכה לי הבטן בשעה שצעדתי לתוך המשרד שלה.
אני עוברת בבית הקפה למטה. "היי יפיפיה," קוראת לעברי דיאנה וניגשת לחבק אותי, "איזה כייף לראות אותך. את נראית נהדר. את חייבת לספר לי איפה את קונה את הבגדים שלך."
"אני קונה פה ושם," אני עונה לה, "אולי נלך פעם יחד."
"בדיוק ארזתי לכם משלוח של מאפים. וטבליות של קפה," היא אומרת, "ג'ון מכין לכם את כריכים."
"אני לא מבינה," אני אומרת, "רגע, ג'ון לא בעל בית הקפה?"
"הוא התגייס לעזור עם ההזמנה הגדולה שנשלחה אלינו הבוקר. אוף אני כזו פטפטנית. עדיף שאשתוק," היא מחייכת חיוך מסתורי.
"הנה הכול מוכן," אומר לי ג'ון ומגיש לי קרטון עמוס בכריכים. הוא מניח עליו ורד אדום ולוחש לי: "זה רק בשבילך."
"תודה," אני אומרת לו מופתעת.
"אם לא ידעת, אז עכשיו את יודעת. ג'ון מאוהב בך," אומרת לי דיאנה בשעה שאנחנו עולות למשרד.
"הוא חמוד," אני עונה לה.
"חמוד זה לא מה שהוא היה רוצה לשמוע. הוא גבר מעלף," היא עונה לי.
אני שותקת. אני לא רוצה לשתף אף אחד במהפכות שעוברות לי בבטן, בעובדה שאני לא נושמת רגע לפני שאני נכנסת למשרד הכה מוכר שלי בו יש לי את אחד התפקידים הבכירים שאפשר לחלום עליהם.
אני הולכת לכיוון המשרד שלי. אני מרגישה שהרגליים שלי בקושי נושאות אותי. אני מצטערת שבחרתי לבוא עם מגפים בעלות עקב גבוה.
אני נכנסת לחדר שלי. על השולחן מונח עציץ בתוך קערת חרס לבנה מעוטרת בפרחי זהב.
אני ניגשת ופותחת את התריס נותנת לקרני השמש לפזז על השולחן. אני בקושי נושמת. אני שוכחת לגמרי מדיאנה שהולכת בעקבותיי. "איזה משרד יפה יש לך," היא אומרת בהתפעלות. רק אז אני נזכרת שהיא כאן. "איפה אני שמה את הדברים?"
אני מפעילה את המחשב ומוצאת הודעה שבצ'אט שביני לבין דניאל.
ד. גרייסון: ביצעתי הזמנה מבית הקפה. מחוץ למטבח יש פינת קפה. תבקשי שיסדרו שם את הדברים.
אני פונה למטבח ורואה את פינת הקפה החדשה. מכונת קפה גדולה ונוצצת מונחת על הדלפק. אני רואה מגשים מונחים שם ומורה לדיאנה לסדר את הדברים שהביאה. "זה נראה ממש כמו בית קפה," היא אומרת, "תראי יש פה גם כמה שולחנות, פשוט לא יאומן." היא מדברת אבל אני לא מרוכזת. עיניי נעוצות בזר הפרחים שלי שמקשט את הדלפק. כל זה בשבילי!
אני חוזרת לחדרי. אני מחפשת את הפתק עם הוראות הטיפול בעציץ.
"אני חושב שכדאי שתניחי את העציץ על אדן החלון. המוכרת אמרה שהוא זקוק לאור," אני שומעת את קולו של דניאל מאחוריי.
"זה בדיוק מה שחיפשתי, כלומר את ההוראות איך מטפלים בו," אני עונה לו נבוכה.
"היא נתנה לי את הכרטיס עם ההוראות," הוא אומר ומושיט לי פתק שהיה בכיס הז'קט שלו, "לגבי הצמח עצמו היא אמרה שאין היא יכולה לדעת מה יהיה צבעם של הפרחים. תצטרכי להמתין עד שיפתחו." הוא מסיים את דבריו ויוצא מהחדר.
אני משתדלת לפתור את כל הבעיות לבד. למרות זאת יש משהו שאני חייבת לשאול אותו. "יש לך הזמנה לאירוע התרמה ביום חמישי. הם מבקשים לדעת אם אתה רוצה שולחן כמו שנה שעברה."
"אני לא מתכוון להגיע. אני אשלח שיק," הוא עונה לי.
"אתה רוצה שאשאל את קלודיה אם היא רוצה להצטרף אליך?" אני שואלת.
"ממתי את מנהלת לי את יומן הפגישות הפרטי שלי?" הוא עונה לי.
"סליחה," אני עונה.
"תעברי את ההזמנה לשותף שלי," הוא אומר, "עוד משהו?"
"זה הכול," אני אומרת לו
אני יוצאת החוצה. כל כך קשה לי. אני תופסת את ראשי בכפות ידיי. "מה עשיתי," אני ממלמלת לעצמי. אני פונה לחדרי ומעיפה מבט לאחור. אני רואה אותו עומד ומסתכל עליי. איזו מטומטמת אני. הייתי צריכה לחכות עם התגובה הזו עד שאגיע לחדרי.
אני מרגישה שהקרקע רועדת מתחתיי. אני לא בטוחה איך אשרוד את היום, ואם בכלל יהיה לי מקום פה מחר.
אני אוספת את עצמי ונכנסת שוב להביט בלוז הצפוף של דניאל. הוא נכנס עוד שעה לישיבה. "נא לא להפריע" מופיעה הערה הצד.
אני חוזרת לעבודתי, עונה על מיילים, עוברת על דוחות של הוצאות, מאשרת תשלומים. אני שקועה כל כך בעבודה שהמועקה במרכז הבטן מתפוגגת. אני מכינה את החומר לישיבה ומניחה בצד. אני מחליטה לתת את זה לאחת הפקידות שמארגנת את החדר לישיבה.
"זה בשבילך," אומר לי דניאל ומניח כוס קפה על שולחני. הוא מבחין בתיק שהכנתי לו. "אני מניח שזה בשבילי," הוא אומר ולוקח אותו. מה גורם לו להכין לי פתאום קפה? הרי יכול היה להכין רק לעצמו. אני מחליטה לא לנסות לפענח את ההתנהגות שלו וממשיכה לעבוד.
הטלפון מצלצל על שולחני אני מעיפה מבט ורואה שזו שיחה שמגיעה מחוץ למשרד. המספר הינו חסוי.
"לשכתו של מר גרייסון קמילה מדברת," אני עונה.
"אני מבקשת לדבר עם דניאל," נשמע קול צעיר של אישה מעבר לקו.
"מר גרייסון נמצא בישיבה. הוא ביקש לא להפריע לו," אני עונה.
"את השיחה ממני הוא יקבל," היא עונה לי.
"יש לי הוראה מפורשת לא להפריע לו בישיבה," אני עונה, "אני ארשום לו הודעה שיתקשר אלייך. עם מי אני מדברת?"
"אני אדאג שיפטר אותך חצופה כמוך," היא עונה לי.
"אני מעדיפה שהוא יפטר אותי בגלל שלא העברתי לו את השיחה, מאשר בגלל שכן העברתי אותה. ושמך?"
"אני כבר אדבר איתו. תגידו לו שאלין מחכה שיתקשר אליה. ותאמרי לו את זה כעת."
"אני אשאיר לו הודעה. מתי יחזור אליך זו החלטה שלו," אני אומרת והיא טורקת לי את הטלפון.
"אני חצופה? את חצופה," אני מדברת אל הטלפון שמשמיע צלצול ארוך של שיחה שנותקה.
"סביר להניח שהייתי כועס אם כן היית מפריעה לי באמצע הישיבה," אני שומעת את קולו. אני נבוכה. "הקו שלך היה תפוס לכן יצאתי באמצע לבקש ממך שתנפיקי לי את הדוחות האלה." הוא אומר ומניח לפני רשימה של דוחות.
אני מזדרזת להכין את הדוחות וניגשת לחדר הישיבות למסור לו אותם. אני נעמדת לידו ומסבירה לו בכמה מילים על כל דוח. אני שמה לב למבטים של הגברים בחדר שסוקרים אותי, באותה מידה שאני שמה לב למתח על פניו בשעה שאני לידו. אני ממהרת לצאת משם.
*
דניאל
אני מנסה לנהוג באיפוק כלפיה. מצד אחד לפזר לה מחוות קטנות, מצד שני אני שומר על ארשת פנים רצינית לידה. אני לא יודע אם הבינה שהעובדה שבאתי לבקש ממנה את הדוחות באמצע הישיבה הייתה תרוץ לראות אותה.
היא נכנסת לחדר הישיבות. לעזאזל היא נראית כל כך מושכת. עיני כל הגברים מופנות מיד אליה. הם סוקרים ללא בושה את הגוף שלה. השמלה הצמודה שחושפת את הרגליים היפות שלה והמגפיים שמכסים את הברכיים. אני מודה שהשמלה איננה עם מחשוף עמוק. גם ככה אני משתגע. אני בוער מקנאה מהמבטים של הגברים. היא רוכנת לעברי ומסבירה לי בשקט על הדוחות. אני מוקף בריח העדין של הבושם שלה וכל מה שאני רוצה כעת זה לעצום את עיניי ולנשום אותה עמוק לתוכי.
אני מעיף מבט להודעה ששלחה לי בצ'אט הפרטי בינינו. זו אלין שהתקשרה.
דניאל: אין לי עניין לדבר איתה. אם היא רוצה משהו שתשאיר לך הודעה.
קמילה: היא השאירה. ביקשה שתתקשר.
דניאל: אם היא תתקשר שוב תמסרי לה שהיא יכולה להשאיר הודעה אצלך.
אני רואה שהיא קראה את ההודעה אבל איננה מגיבה עליה.
צוהרי היום ואני רגיל שהיא נכנסת אליי עם כריך. עכשיו אני באמצע ישיבה וברור שזה לא יקרה. היא מפתיעה אותי כשהיא שולחת את אחת המזכירות ששואלת את הנוכחים אם היא יכולה להציע להם קפה ואולי כריך. שלא כמו קמילה, היא רושמת כל דבר. אני מחייך לעצמי.
כל דבר קטן מזכיר לי אותה. אני מוצא עצמי ניגש לצ'אט שלנו אבל הוא דומם. הישיבה מתארכת כיוון שהיא מתקדמת יפה ואני מעדיף לנסות להגיע לסיכומים.
דניאל: הישיבה מתארכת את יכולה לסגור בחמש את המשרד.
היא קוראת ולא מגיבה.
אני משתגע. ממתי היא כזו שתקנית? אפילו שלום היא לא אומרת. כאשר אני יוצא בשש וחצי רוב האורות כבר כבויים. הדלת בחדרה סגורה, ואני רואה מבעד לחלון את העציץ צופה על הרחוב.
למחרת בבוקר אני בא מוקדם. אני רוצה לעבור על ההבנות שהגענו אליהם אתמול. אני עובר שוב בחנות הפרחים שנפתחת מוקדם ומבקש מהם משפך קטן עבור העציץ.
"היא אהבה את העציץ?" שואלת אותי המוכרת.
"מאד," אני עונה לה. וכי מה אומר שהיא לא הגיבה רק התעניינה באופן הטיפול?
אני לא יודע אם הריחוק ממני הוא כי היא נעלבה מההסכם או שאני באמת לא מעניין אותה. אני מרים טלפון לקלודיה. "את יודעת," אני אומר לה, "אף פעם לא שאלתי אותך אם קמילה מרוצה מהעבודה ומה היא חושבת על השכר."
"נראה לי שהיא אוהבת את העבודה," היא עונה, "אתמול היא עברה פה סתם לומר לי תודה שהעברתי לה את המשכורת וברכה אותי בברכת בוקר טוב." עכשיו אני מבולבל. מדוע אם כך היא כל כך מרוחקת ממני.
יום העבודה חומק לי שוב בין הידיים. אני כל כך עסוק שבקושי מוצא זמן לאכול. גם קמילה לא מרימה את הראש. כולם פתאום זקוקים לעזרתה והיא מתרוצצת בין החדרים ודואגת שהכול יתבצע כראוי. אני רוצה לומר לה שהיא המזכירה שלי ולא של כולם, אבל אין לי משהו מסוים לבקש ממנה ולכן אני שותק.
כיוון שהיא יושבת בחדר מולי אני יכול להשקיף עליה, ואכן אני מוצא עצמי בוהה בה לא פעם.
בשעה חמש אני מקבל ממנה הודעה.
קמילה: השעה חמש. אתה צריך ממני משהו?
דניאל: את יכולה ללכת.
אני נשאר בעבודה עד שאני מסיים את המטלות שעל שולחני. אני נוסע הביתה, אני מתחיל להרגיש חוסר שקט, לא מוצא מקום לעצמי, אין לי חשק לאכול. גם החדשות לא מעניינות אותי ואני פורש לישון מוקדם. אני מצליח להירדם רק אחרי חצות ומתעורר אחרי כמה שעות שינה ומחליט להגיע מוקדם למשרד.
המשרד מתחיל להתמלא ואני שם לב שקמילה לא הגיעה. אני נכנס לעמוד של הצ'אט הפרטי שלנו. אני מופתע לראות שהוא פתוח כבר שעה. אני קם והולך לחדרה אבל היא לא נמצאת בו. הז'קט שלה מראה שהיא כאן. איפה היא?
אני חוזר לחדרי ומשתדל להתרכז בעבודה מה שלא בדיוק מצליח לי. לירוי השותף שלי נכנס לחדר. "אתה עסוק?" הוא שואל אותי.
"לא במיוחד," אני עונה, "בדיוק סיימתי לעבור על חומר."
"אני לא יודע מאיפה הבאת את מנהלת הלשכה שלך. היא פשוט אגדה. היא יושבת עם המזכירה שלי ומלמדת אותה איך לארגן את המשרד. אני ממש מוקסם ממנה," הוא אומר לי, "הלכתי לאיבוד והשתוללתי על המזכירה שלי, לא מצאתי את הידיים והרגליים שלי. אני לא מאמין איזה סדר היא הכניסה במשרד."
"היא בהחלט מאד מיוחדת," אני אומר לו, "ושלא יהיו לך מחשבות לקחת אותה ממני."
"אתה חושב שלא ניסיתי? היא נאמנה לך," הוא אומר לי.
לו רק היה יודע איזה קשת של רגשות משתוללת בי כעת. קנאה, רכושנות ובעיקר הערצה לאישה הזו.
הוא קם ללכת ואני קם ללוות אותו לדלת.
צוהרי היום. זו בדיוק השעה שאני רגיל לשתות קפה ולאכול משהו. שמתי לב שהיא מחקה את הסעיף הזה של ארוחת הצהריים שלי מספר ההוראות של הלשכה. בלית ברירה אני הולך להכין לעצמי לשתות. אני פוגש את קמילה שם.
"רוצה שאכין לך קפה?" היא שואלת אותי.
"אני אשמח," אני אומר לה, "את תכיני לנו קפה ואני אבחר כריך. איזה בא לך?" אני שואל ומראה לה כריך עם רוסטביף וכריך עם אבוקדו.
"אני לא יודעת" היא עונה לי מהורהרת, "קשה לי להחליט. שניהם ניראים מעוררי תאבון."
"בואי למשרד שלי," אני מבקש ממנה, "אני רוצה שנדבר."
אני רואה שפניה משתנות ובכל זאת אינני אומר למילה להרגיע אותה אלא הולך איתה בשתיקה למשרד שלי.
"עיינת אתמול בחומר לפני שהכנסת אותו לחדר הישיבות?" אני שואל.
"מיהרתי להנפיק לך אותו. לא עלה בדעתי שאתה רוצה שאבדוק אותו" היא עונה לי בשקט.
"זה בסדר גמור," אני אומר לה, "רציתי לדעת אם את יודעת במה מדובר לפני שאני מספר לך," אני אומר לה.
אני מספר לה על הישיבה שהייתה אתמול. "את מבינה לירוי ואני מאד שונים. השקפת העולם שלנו מאד שונה. זה לא אומר שאנחנו לא מסתדרים מצוין."
"אתה כועס שהלכתי לעזור למזכירה שלו?" היא שואלת, "עכשיו שאני חושבת על זה הייתי צריכה לבקש ממך רשות, למרות שבדקתי בחדר הצ'אט הפרטי שלנו כל הזמן אם אתה צריך משהו. אני מצטערת," היא אומרת במבט מושפל.
"זה ממש לא מה שהתכוונתי לומר לך. אני מאד גאה במה שעשית," אני ממהר להרגיע אותה, "ללירוי יש מטרות אחרות בשעה שאנחנו במשא ומתן. הכסף לא תמיד עומד לנגד עיניי. לחברה שלנו יש רווחים נאים ומותר לנו כעת להתעסק יותר באיכות. את מסכימה איתי?"
היא מביטה בי מופתעת. "אתה שואל לדעתי?" היא שואלת.
"כן. אני רוצה לדעת מה את חושבת. שמעתי אותך אומרת שהחברה חשובה לך," אני עונה לה. כמה הייתי רוצה לומר לה שהלוואי שזה הייתי אני שחשוב לה.
"אחת הסיבות שאני נהנית לעבוד פה שלמדתי מה היא השקפת עולמך ואני מאד מעריכה זאת. ביחוד כאחת שבאה מהיכן שהיא באה," היא עונה לי.
אני מרגיש שקשה לי להתרכז לידה. אני כל הזמן מתאפק שלא לגעת בה. "אז זהו. רצית לשתף אותך בישיבה של אתמול. נהניתי לשבת ולשתות איתך," אני אומר לה.
"אם כך אחזור למשרד שלי לעבור על המיילים שנכנסו הבוקר," היא אומרת ויוצאת.
הימים עוברים ואנחנו עושים לנו מנהג קבוע להיפגש לכוס קפה וכריך בצהריים. אני משתף אותה בדברים שקורים ומספר לה על ההחלטות שלי, שואל תמיד לדעתה.
"אני מבינה שהוזמנת לפגישה אצל הלקוח. למתי תרצה שאקבע לך את הטיסה?" היא שואלת אותה בשעה שאנחנו יושבים יחד לשתות.
"אמרתי ללירוי שייסע," אני עונה לה, "הכול כבר חתום ומסוכם. זה רק ביקור נימוסין. הייתי שם בעבר זו עיר מהממת ביופייה, אמרתי לו שייקח כמה ימי חופש. מגיע לו. הוא עובד כל כך קשה."
היא מסתכלת עליי. "ואתה? אתה לא עובד קשה? מדוע שלא תיסעו יחד?"
"אני מעדיף…אני אשאר פה," אני עונה לה, קם וחוזר לכיסאי. מה אני יכול לומר לה? שהייתי שמח לנסוע אם הייתי יודע שהיא תצטרף אליי.
*
קמילה
חצות הלילה.
"מילה את ישנה?" אני שומעת את קולה של קריסטינה שותפתי מבעד לדלת.
"מממ," זה כל מה שאני מסוגלת לענות. העיניים שלי עצומות ואני על סף הרדמות.
ואז הדלת נפתחת. "הכול בסדר?" אני שואלת בעיניים עצומות.
"אני עייף," אני שומעת את קולו המוכר של דניאל.
אני פוקחת את עיניי בבהלה וזורקת מעליי את השמיכה שמכסה אותי, לא חושבת לרגע שאני לא כל כך לבושה מתחתיה. "הכול בסדר? מה קרה?"
"אמרתי לך אני עייף. אני רוצה לישון," הוא עונה לי.
אני מביטה עליו הוא מניח תיק גב ומתחיל להתפשט.
"דניאל אני לא רוצה לשכב איתך," אני אומרת. מה שלא נכון אבל בכל זאת אסור לי לומר זאת, "אתה הבוס שלי."
"לפחות לא קראת לי מר גרייסון," הוא ממלמל, "לא ביקשתי לשכב איתך. רק לישון איתך."
"אבל למה?" אני שואלת.
"כי אני סחוט ולא מצליח להירדם," הוא עונה.
"והכי הגיוני בעינייך לבוא לפה בחצות ולישון איתי," אני אומרת לו.
"אני מבטיח לך שארדם תוך שנייה," הוא עונה לי בקול עייף.
אני לעומתו כבר ערנית לגמרי. "אני לא יודעת אם לקחת את זה כמחמאה או כעלבון," אני עונה לו.
"נו באמת מה את חושבת? העובדה שאצליח להירגע לידך ולהירדם כמו מה זה נשמע לך?" הוא אומר ומחניק פיהוק. אני רואה שהוא נלחם בעצמו לא להירדם באמצע המשפט.
אני לא מוותרת לו. "אתה כבר כמעט ישן. אתה לא חושב שאם הייתי מחכה עוד כמה דקות בביתך היית נרדם?"
הוא לא עונה לי, מוריד את מכנסיו ונשכב לידי. "בואי אליי," הוא אומר לי, "מה את לא מבינה? את מרגיעה אותי. לא כי את מנהלת את המשרד שלי, כי את האישה שאני אוהב."
הוא כורך את ידיו סביבי ונרדם מייד. אני לעומתו שוכבת שעות ערה. "את האישה שאני אוהב."
אני רוצה לקום מהמיטה אבל הוא מושך אותי אליו. "את לא קמה," הוא אומר לי, "אמרתי לך שאני לא יכול לישון בלעדייך."
"אבל," אני אומרת.
"אני לא יישן טוב מאז…." הוא אומר לי.
אין צורך שיסביר לי על מה הוא מדבר. אני מניחה את ראשי עליו ונרדמת.
בבוקר הוא מתעורר. "ישנתי כל כך טוב," הוא אומר בשעה שאני כבר מתלבשת. "ממש מאוחר, יש לי פגישה עוד פחות מחצי שעה," הוא אומר, "אני אוריד אותך במשרד ואסע ישר לשם."
"תראי איך העיר פורחת. ממש מזמין לטייל בחוץ," הוא אומר לי בשעה שאנחנו נוסעים למשרד.
אני שותקת, עדיין לא יכולה לעכל את מה שקרה בלילה.
הוא עוצר ליד המשרד ואני יוצאת מהרכב ועולה במדרגות. אני עומדת להיכנס למעלית כאשר המוכרת מחנות הפרחים בקומת הכניסה קוראת לי. "יש לי משהו בשבילך." היא מגישה לי זר פרחים צבעוני בתוך אגרטל קטן. "את ודאי יודעת ממי זה. הוא ממש, אבל ממש מאוהב בך. הוא בוחר לך את הפרחים בקפידה."
אני מודה לה וממהרת למעלית. אני מרגישה את הסומק צובע את לחיי ואינני רוצה שהיא תבחין בזה. אני נכנסת למשרד מנסה שלא יבחינו בפרחים שבידי, אבל כמובן שהתגובות לא מאחרות לבוא.
"מעריץ אלמוני?" שואלת אותי שילה בסקרנות.
"האמת שכן," אני עונה, "תראי, אין שום פתק מצורף, את רואה כאן פתק?"
שילה מעיפה מבט ונדה בראשה לשלילה.
"נראה לי שהיא קנתה אותם לעצמה," אומרת אחת העובדות.
"אולי.." אני אומרת ומחייכת. לו רק ידעו שהמנכ"ל שלהן מחזר אחרי בפרחים. יותר מזה לו ידעו היכן הוא בילה את הלילה. עכשיו שאני שוב חושבת עליו אני נכנסת לראות לאיזה פגישה מיהר בבוקר.
ליאה רוטשילד. זה השם שממלא לו את היומן הבוקר. אני יודעת שהיא עורכת דין של החברה, בעוד הבן שלה ארן הוא עורך דינו בעניינים אישיים. מעניין מדוע הוא נפגש איתה. לאחרונה הוא משתף אותי בדברים, אבל לא ,אמר דבר על כך.
אני שוקעת בעבודה, מציצה מידי פעם בצ'אט הפרטי בינינו, אבל דממה. מילה הוא לא כותב. אני עוברת על חשבונות שהובאו לי לאישור ואני כל כך מרוכזת בהם שכשאר הנייד שלי מצלצל אני לא עונה מייד. שמו של דניאל מופיע על הצג.
"את עסוקה מילה?" הוא שואל אותי. כאילו מאז ומתמיד קרא לי בשם הזה.
"אני עוברת על חשבונות," אני עונה לו, "בסך הכול שקט היום."
"אם כך תעבירי את השיחות שלך לשילה ותרדי למטה," הוא אומר. הוא לא ממתין לתשובתי ומנתק.
"אני יוצאת העברתי את השיחות אלייך," אני אומרת לשילה ועושה מה שדניאל אמר לי, עוזבת במהירות לפני שהיא מצליחה לשאול לאן אני הולכת ומתי אני חוזרת.
דניאל שחונה בכניסה לבניין המשרדים שלנו, מבחין בי ומזדרז לפתוח בפני את הדלת. הוא נוגע בגבי ואני נרעדת. "את אוהבת לאכול דגים?" הוא שואל אותי להפתעתי.
"אני אוכלת אוכל פשוט," אני עונה לו, "יש דגים שאוהבת אבל לא פירות ים."
הוא מחייג בטלפון. "אלברט זה דניאל. אנחנו בדרך," הוא אומר.
"אף פעם לא הייתי אצל אלברט, אבל שמעתי שזו מסעדה מעולה," אני אומרת את הדבר הראשון שעולה לי בראש כדי לגרש את השתיקה בינינו
"אני אקח אותך לכל מסעדה שתרצי," הוא עונה לי, מה שמשאיר אותי שוב ללא מילים.
הוא מושיט את ידו אליי ומשלב את אצבעותיי בשלו. הוא מקרב את ידי לפיו ונושק לי. "התגעגעתי אלייך."
כל משפט שלו מביך אותי יותר. אני כבר לא שולטת בעצמי ומסמיקה. "את כל כך מתוקה כשאת מסמיקה. אין לי כוונה להביך אותך."
אנחנו יושבים לאכול. הוא לא מדבר הרבה, נראה לי לא מרוכז. "הכל בסדר?" אני שואלת אותו.
"כן," הוא עונה לי ואני רואה ששוב מחשבותיו הרחק מפה.
אני רוצה לומר לו שיסתכל עליי. זו אני שהוא בא אליי בלילה ואמר לי שרק איתי הוא יכול לישון.
אנחנו מסיימים לאכול וחוזרים למשרד. כאילו לא קרה דבר.
"אני יכול לבקש ממך משהו?" הוא אומר לי בשעה שהוא קורא לי למשרדו בסוף היום.
"בטח," אני עונה לו.
"אני רוצה להיות איתך לבד," הוא אומר.
"אתה רוצה לשכב איתי?" אני שואלת.
"מאד. אבל לא לזה התכוונתי. אני מעדיף שנישן אצלי. אין לי שותפים," הוא עונה, "ברור לי שמה שלא תעני לי אני אשן איתך הלילה. וכל הלילות שעוד יבואו."
"הכנת לי שוב הסכם?" אני שואלת. הרי היה עם ליאה הבוקר.
"אין לי צורך בהסכם איתך. אין לו משמעות. את צדקת. מערכת יחסים לא נשלטת בהסכמים. אם את לא אוהבת אותי שום הסכם לא יכול לכפות את זה עלייך," הוא אומר לי.
"אני אלך הביתה ואארוז לי בגדים. תבוא לאסוף אותי?" אני שואלת.
הוא לא עונה לי, אלא קם מכיסאו וניגש אליי. הוא מביט בעיניי, ואז עוצם את שלו ומנשק אותי. אני טובעת בנשיקה שלו. איזו נשיקה מתוקה. אני כולי שלו. הוא ניתק ממני. "אני חייב לשבת עם לירוי. את רוצה לחכות שאסיים?"
"אני מעדיפה לצאת כעת אם אתה לא צריך אותי," אני עונה לו. אני כולי נסערת ומרגישה שאם אישאר פה עוד רגע אלך לאיבוד.
אני נוסעת לדירה שלי. אני שמחה שאף אחת מהשותפות שלי לא נמצאת. אני נכנסת לחדר. המראה שלו מעיד שלא ישנתי בלילה לבד. אמנם לא עשינו אהבה אבל המיטה סתורה, התחתונים שלו מונחים על הריצפה והתיק שלו פתוח. אני ניגשת לסדר את הכול ותוהה האם הבית שלו כל כך מבולגן כמו החדר שלי כעת.
אני מסיימת לסדר את החדר, ואורזת כמה בגדים. אני מעיפה מבט אחרון ותוהה מתי אחזור לחדר שלי. האם יהיה חיוך על פניי או דמעות של עצב.
אני יורדת במעלית בדיוק כשמגיע הטלפון ממנו. "אני פה לידך," הוא מתחיל לומר אבל אז רואה אותי ויוצא מהרכב לפתוח לי את בדלת. "אני רואה שהבאת את התיק שלי. אני ממש מצטער. כל כך מיהרתי לצאת בבוקר שהשארתי אחריי בלגן. אני מבטיח לך שאני לא כזה. את תראי שהדירה שלי מאד מסודרת."
אני מחייכת, "למה את מחייכת?"
"זו מחשבה שעברה לי בראש," אני אומרת, "החדר שלי נראה כמו אחרי קרב, למרות ש….רק ישנו."
הוא מחייך אליי. "את לא יודעת כמה הייתי רוצה לשנות את זה. אני מתכוון לעשות את זה נכון הפעם."
אני כל כך רוצה לומר לו כמה אני מאוהבת בו, אבל מתאפקת.
אנחנו מגיעים לדירה שלו. כמה לא מפתיע אותי לראות את הדירה הגדולה והמרווחת שלו. הוא מוביל אותי למרפסת. "אני מאד אוהב לשבת פה. את אוהבת את הנוף?" הוא אומר ומחבק אותי מאחור.
"נוף מדהים. אף פעם לא ראיתי את העיר ככה מלמעלה," אני אומרת.
"תתרגלי," הוא אומר לי, "זה הנוף שלך מהיום."
הוא מוביל אותי חזרה לתוך הבית. הכול מתהפך לי בפנים למשמע המילים שלו. "אתה הולך גם בבית עם חליפה?" אני שואלת אותו. אני לא אוהבת את השקט בינינו. כאילו שאני מפחדת שמשהו רע יקרה והחלום ייגמר.
"עוד מעט," הוא אומר, "אחרי שעשה מה שתכננתי לעשות," הוא אומר מושיט יד לז'קט שלו וכורע ברך לפניי.
אני מביטה בו המומה. "את מבינה," הוא עונה לי, "אני כל כך אוהב אותך. אני בטוח שאת יודעת שעשיתי הכול לתקן את היום הזה שביקשתי ממך לחתום על ההסכם. פיזרתי לך רמזים לאורך כל הדרך, בפרחים, עם פינת הקפה, עם השיחות האישיות. רק כשעמדתי להפסיד אותך הבנתי שהסכמים נעשים מלב אל לב. אהבה לא קונים במילים כתובות. אני אוהב אותך ורוצה לשאת אותך לאישה."
"אתה מציע לי נישואין?" אני שואלת בשקט.
"כן מילה. כפי שאמרת, זו ההצעה הראשונה והאחרונה שתקבלי. כי אני רוצה אותך איתי לנצח," הוא אומר לי.
"אתה אוהב אותי," אני ממלמלת.
"אוהב יותר משיכול להביע במילים," הוא אומר.
"אני מאושרת. אני כל כך מאוהבת בך," אני עונה לו.
"אני מחכה לתשובה. כי את יודעת זו הפעם הראשונה והאחרונה שאשאל אי פעם מישהי את השאלה הזו," הוא אומר.
"כן!" אני אומרת לו ומושיטה לו את ידי.
*
למחרת בבוקר אנחנו נכנסים למשרד יחד. "אני רוצה לצעוק שכול העולם ישמע," הוא לוחש לי, אבל זה יקרה רק אחרי ישיבת הבוקר שלי. אני רוצה שתהיה נוכחת בה גם.
בחדר מחכה לו כבר ארן רוטשילד. לרגע אני חושבת שהוא שוב בא עם הסכם ממון, אבל לא.
"אנחנו צריכים לדבר," אומר לי דניאל, "לירוי עוזב. אני קונה ממנו את השותפות שלו. כבר נתתי הוראה להעביר לו את הכסף שהוא מבקש. עשרה מיליון דולר. אני לא מתכוון להתווכח איתו. באיזשהו מקום אני מרגיש הקלה. כך נישאר חברים טובים ואני בטוח שבעזרתך החברה הזו תרוויח הרבה כסף."
"אני בטוחה ששקלת את העניין ואני איתך בהחלטה שלך," אני עונה לו.
"זה בדיוק מה שאני מבקש, שתהיי איתי, שתהיי השותפה שלי בחברה," הוא אומר לי.
"דניאל, מאיפה אני אקח סכום כזה לשלם לך?" אני עונה לו.
"ארן, המסמך איתך?" הוא פונה לארן.
אני נושמת עמוק. הנה זה שוב מתחיל. הוא אמר שאין לו צורך בהסכם טרום נישואין. הלב שלי דופק.
"מילה, זה ממש לא מה שאת חושבת," הוא ממהר לקום ומחבק אותי, "תראי."
אני לא מסתכלת. בא לי לבכות ואני מתאפקת. "בבקשה תסתכלי," הוא אומר וחיוך גדול על פנייו.
אני לא מסירה מבטי מעיניו. "אני כל כך אוהב אותך. אני לא אפגע בך לעולם. תראי."
אני מסתכלת על מסמך המונח לפני. "בקשה לרישיון נישואין, עיריית ניו יורק."
"את מוכנה לחתום?" הוא שואל אותי.
אני לוקחת את העט וחותמת.
"אנחנו נודיע לך בקשר לתאריך," הוא אומר לארן, "אני חושב שזה יהיה בתחילת הקיץ, אני לא רואה טעם לחכות. בכל אופן זה משהו שאני צריך להחליט עם מילה."
"נותר לנו רק הנושא של העברת המניות. את מוכנה לקבל עלייך את המניות של לירוי. אם לא אני אקח את כולן עליי. זה לא משהו שבאמת משנה. אין לי שום מניע נסתר בזה. בכל מקרה אמשיך לשתף אותך ולהתייעץ איתך בכל. חשבתי שאם אנחנו חולקים את חיינו נחלוק גם את החברה. זה לשיקולך. קחי את הזמן ותני לי תשובה."
"אני חושבת שאין הבעת אמון גדולה מזו שאתה מבקש ממני, בלי לבקש תמורה, להיות שותפה שלך. החוזה מוכן?"
ארן מוציא אותו ומניח אותו על השולחן. "תן לה לקרוא אותו. האישה הזו מוצאת שגיאות אם ישנן במהירות שיא. זו הסיבה שקיבלתי אותה לעבודה אצלי."
"מושלם," אני אומרת אחרי שאני עוברת על כל סעיפי החוזה. אני חותמת עליו וניגשת לחתום את העסקה בנשיקה ארוכה על שפתיו של הגבר שעומד לשאת אותי לאישה ומעכשיו גם שותפי לעסקים.
"נשאר לנו רק דבר אחד," הוא אומר לי להפתעתי, "ולפני שהמחשבות שלך שוב נודדות להסכם הממון אני מתכוון לאגרת מהמנכ"ל המודיעה על נישואינו."
"היום בעוד חודשיים," אני אומרת לו.
"אני לא מבין," הוא אומר.
"זו התשובה שלי לך. היום בעוד חודשיים יחול יום הולדתי," אני אומרת לו, "נראה לי תאריך מושלם ליום שתישא אותי לאישה."
בר אבידן
מאמינה באהבה