גאיה
"תתחברי לזום בעשרה לשבע," אומרת לי אחותי ימית, "יהיה לנו זמן לפטפט קצת לבד."
"יש לך משהו לספר לי?" אני שואלת אותה.
"סתם בא לי לחלוק איתך כמה תובנות," היא אומרת לי, "אני נכנסת להתקלח."
שתינו עובדות כמתמחות בבית החולים תל השומר, רק שהמשמרות שלנו לא חופפות, ובימים אלה קשה לנו מאד להיפגש למרות מקום עבודתנו המשותף.
ימית נפרדה מניר בעלה בדיוק לפני פרוץ הקורונה והיא קצת רגישה בימים אלה. הצעתי לה לעבור לגור איתי אבל היא העדיפה שלא "ליפול עלי עם הצרות שלה" כהגדרתה, ואנחנו משלימות את הפערים בשיחות טלפון חטופות בין לבין.
אני מנצלת את זמן המקלחת שלה ונכנסת לשטוף את עצמי גם. לפני כמה דקות נכנסתי הביתה מבית החולים ואין דבר שהייתי רוצה יותר מלטבול באמבטיה מלאה שמנים ונרות ריחנים מסביב.
ערב חג היום ופתאום בא לי להתלבש יפה. אני יודעת שהוריי, ובעיקר אימי, בוחנים אותי. אני יודעת שמה שלא אלבש, יהיה להם מה להעיר. לבסוף אני בוחרת שמלה צהובה עם הדפס פרחי חמניות ונועלת נעלים בעלות עקב גבוה, למרות שגם אם אהיה יחפה איש לא יראה זאת.
אני פורשת מפה לבנה על השולחן ומניחה עליה את זר פרחי האביב שקיבלתי לחג. אני יודעת שגם את זה אימא תבחן. אני מניחה את הפמוטים משני עברי האגרטל ומדליקה את הנרות.
למרות שאני רק בת עשרים ושש אימא מנדנדת לי שהיא כבר רוצה נכדים ממני. אולי כי מימית התייאשה כבר.
שש וחמישים: (ימית ואני)
אני מתחברת לזום לשיחה עם ימית.
"תקשיבי אחותי, חשבתי על זה היום איך הקורונה סידרה לך את החיים עם החגים האלה. אין יותר הערות על זה שאת באה בלי בן זוג, אימא לא מבקשת ממך עזרה כי את היחידה שלא נשואה ומה כבר יש לך לעשות. זכית," היא אומרת לי.
אני לא רוצה להזכיר לה שגם היא פנויה, אבל אז היא נזכרת בזה בעצמה.
"בעצם גם אני זכיתי שאין מי שירחם עליי כעת על כך שאני מסכנה אחרי שבעלי בגד בי ועזבתי אותו. גם נמנעו ממני העצות על כך שאני עושה סיפור גדול מעניין הבגידה ושהייתי צריכה לסלוח לו."
אני נותנת לה לדבר, לשחרר את הכול לפני שההורים מצטרפים לשיחה.
;"את קולטת איזו חוצפה שכולם מתערבים לי בחיים," היא מתלוננת.
כאילו שלי לא מנדנדים כל הזמן מתי אמצא לי כבר חתן ואגרום סוף סוף נחת להורים. אני תמיד רוצה לענות לאימא שחשבתי שבזה שאני עומדת להיות רופאה אני גורמת לה מספיק נחת, אבל מה כל זה שווה בלי בן זוג.
שבע : (אבא, אימא, ימית, אני)
"עוד חג לבד, רק אבא ואני," מתלוננת אימא.
"זה מאד עצוב," אני עונה לה, "אנחנו ממש מתגעגעות. הלוואי ויכולנו להיות איתכם."
"אני לא מבינה, הרי לך מותר לנסוע כמה שאת רוצה, את חיונית, למה את לא באה לבקר גאיה."
"אימא זה לא שאני מטיילת בכל הארץ. בסך הכול אני נוסעת מהבית לבית החולים וחזרה. חוץ מזה את יודעת שאני בסיכון ואני לא נבדקת כל יום. הדבר האחרון שאת צריכה הוא שאני אביא איתי נגיף מבית החולים אלייך," אני עונה לה.
"אבל גאיה, אמרת שאת לא עובדת עם חולי קורונה. את לא עובדת במחלקת יולדות?"
"אני כן. אבל עדיין אני מסתובבת בבית החולים," אני עונה.
"ואת ימית? את עובדת עם חולי קורונה שאת לא באה לבקר?" נוזפת בה אימא.
"את יודעת היכן אני עובדת, ומאותה סיבה שגאיה לא יכולה לבוא כך גם אני לא יכולה לבוא," עונה לה ימית.
"אבל אחת את השנייה אתן כן רואות," מתמרמרת אימא.
"אמא, לא נפגשנו מעל חודש. אנחנו לא עובדות באותן השעות," אני עונה לה, "וכשם שאני שומרת מרחק מכם, אני שומרת מרחק מימית….ומכל אחד אחר." אני מקווה שלא תבקש הסברים.
"אחרים לא מעניינים אותי," עונה אימא. אני נושמת לרווחה.
"אני יודעת שקשה לך. את חושבת שלנו לא קשה לא לראות אותך ואת אבא?" אני חוזרת שוב על דבריי.
"את בטח שמחה שאני לא יכולה להציק על כך שאת לבד. אז יש לי הפתעה בשבילך. נילי ודורון מצטרפים אלינו לשיחה. הוא חבר של אבא מהצבא. הם חזרו משליחות ממש לפני פרוץ הקורונה," אומרת לי אימא בתחושת ניצחון, "אני שמחה שהתלבשת בצורה..סבירה."
"אימא תודי שגאיה נראית מעולה," מתערבת ימית בשיחה.
*
(מסרון)
"חשבת שניצלת?" שולחת לי ימית הודעה עם סמיילי קורץ.
אני רוצה לענות לה שמזל שאימא שכחה שהיא פרודה, אבל אני לא רוצה להכאיב לה.
אני כבר מכינה את הנאום לאימא על כך שה"מיועד" לא ניראה לי….
*
שבע ורבע (אבא, אימא, נילי, דורון, רן, עמית, ימית, אני)
"נילי תכירי את הבנות שלי ימית וזו בשמלה האביבית זו גאיה," היא אומרת בהדגשה.
"נעים מאד," אומרת ימית.
*
(מסרון)
"תתנהגי יפה אל חמותך לעתיד," כותבת לי ימית ושולחת שוב קריצה.
אני מתעלמת. הרי מצופה ממני לענות לנילי.
*
"נעים להכירך אני גאיה," אני עונה לה.
"שמעתי רבות עלייך מאימא שלך," אומרת לי נילי בחיוך.
"מקווה שרק דברים טובים," אני אומרת בחיוך.
"ברור," היא עונה, "הבנים שלי הצטרפו גם . זה רן בחלון מעליי וזה עמית בחלון מימיני. גם הוא רופא."
"איזה יופי," אני עונה, "איפה אתה עובד?"
"בבית החולים תל השומר," הוא עונה לי. המבט על פניו רציני.
"גם ימית ואני," אני עונה לו.
"אבל ימית…." מתחילה נילי לומר.
ברור לי מה היא עומדת לומר. היא כנראה לא מעודכנת. אני קוטעת אותה.
"הקורונה הזו כופה עלינו שמירת מרחק, אבל אולי בקרוב יצא לנו להיפגש," אני פונה לעמית.
"אני מאד מקווה," הוא עונה לי, "אגב, השמלה שלך מאד יפה."
כיוון שכולנו יחד חולקים מסך אחד אי אפשר שלא לשים לב לתגובות של אימא שלי ושל נילי שלא מסתירות את השמחה שלהן למשמע השיחה בינינו.
"תודה," אני עונה לו, "אני שמחה שאתה אוהב אותה."
"אז כפי שאמרתי לך, אני מקווה שנתראה בקרוב," הוא אומר ויוצא מהשיחה.
"אני לא מאמינה," אומרת נילי בכעס, "הילד הזה כזה בררן שזה לא יאומן."
כולם מתחילים לדבר ביניהם על הקורונה וכל מה ששמעו עליה. אני חסרת סבלנות. אני מסתכלת על השעון. השעה כבר שבע וחצי.
אבל אז שב עמית לשיחה. "את צודקת אימא אני מאד בררן. אני בהחלט חושב שגאיה מהממת," הוא אומר, "אין ספק שהיא יפיפיה אמיתית, ועדיין את מבינה שזה אני צריך למצוא את האישה שלי בעצמי."
"אני חושבת שלא הבנת," אומרת אימא נעלבת, "הבת שלי לא צריכה שיכירו לה אף אחד."
"תודה אימא שאת תומכת בי ומאמינה בי," אני עונה לאימא.
שתיקה לא נעימה משתררת שוב. אני נהנית מהרגע. סוף סוף הצלחתי שאימא תבין שאת האהבה שלי אני יכולה למצוא בעצמי.
אני מסתכלת על עצמי בחלון בו אני מופיעה, מסדרת את שיערותיי כאילו עמדתי מול המראה וקמה.
"אמא, אבא, תכירו את החבר, סליחה הארוס שלי, עמית", אני אומרת בשיא השלווה בשעה שאני מצטרפת לחלון של עמית ומשאירה את כולם חסרי מילים.
אנחנו מרימים באוויר את כוסות השמפניה שמזגנו קודם לכן. "חג שמח!" אנחנו אומרים יחד.
חג שמח לכולכם!
בר אבידן
מאמינה באהבה