שלושה ימים בקליפורניה ואני מרגישה כל כך זרה. המריבות מתישות אותי ואני כל כך זקוקה לידיים שיעטפו אותי ויגנו עליי. אני כל כך רוצה מישהו לשתף אותו במה שקורה, בכל השריטות שצפות ועולות. יש רק גבר אחד שאני יכולה לחשוב עליו שיציל אותי, אותו אחד שאני יודעת שרוצה רק להשתעשע.
אני נזכרת ביום ההוא שהעזתי והגעתי למשרד שלו. עד היום אני לא מבינה מה עבר לי בראש. כלומר אני יודעת למה, רק לא יודעת איך חשבתי שזה יקרה.
כמה רוע יש באנשים. מי ששלח אותי לזרועותיו של הטורף שלי חייב לדבר על זה כעת. שש שנים עברו מאז והוא לא מוכן לקבור את זה.
אני מאבדת שליטה. "אתה לא תקרא לי זונה!" אני צועקת עליו, "תראה לי אישה אחת בגילי שהייתה רק עם שני גברים, אפילו לא את אימא," אני יורה לעברה של אימא שמחווירה. אני יודעת למה, אבל לא לשם כיוונתי. "עם כמה גברים שכבת עד שהגעת לגיל עשרים ושתיים? אין צורך שתעני. תראה לי בת קליפורניה שנראית טוב כמוני שאיבדה את בתוליה רק באוניברסיטה, או ליתר דיוק בשנה השלישית של האוניברסיטה, לאחר עשרה חודשי חברות?"
הם מסתכלים עליי, לא מבינים מאיפה זה בא.
"אני ילדה טובה, ושלא תעז לקרוא לי עוד פעם זונה. יש לך מושג מה קורה בניו יורק עיר החטאים? כמה חודשים אני שם? שכבתי רק עם גבר אחד."
"תירגעי אוליביה," מבקשת סבתא.
"עוד פעם אחת אני שומעת אותך אומר שאני זונה אני פותחת את הכול לעיני כולם," אני אומרת.
"את מאיימת עליי?" עונה לי פיליפ בזלזול.
"מאיימת? ממש לא. אני פשוט מסבירה לך מה יקרה אם תמשיך. אתה יודע שאני לא מחוייבת להיות פה. חציתי חצי עולם כדי להגיע לכאן," אני אומרת.
ואז מצלצל הטלפון.
אני אוחזת בו כדי לענות, אבל הצלצול מפסיק.
"ואיך את מסבירה את הצילומים שלך עם כל כך הרבה גברים?" הוא שואל בהתנשאות.
"אתה יודע היטב במה אני עוסקת כך שהשאלה הזו מיותרת," אני עונה לו.
ושוב מצלצל הטלפון. הפעם זו הודעה שנכנסת.
"איך מזג האויר בקליפורניה או ששוב את באיטליה?" מגיעה ההודעה מקנדי.
הטון הציני לא נעלם ממני.
אני יוצאת למרפסת המשקיפה על האוקיינוס האטלנטי ומצלמת לו תמונת סלפי עם המים ברקע.
"יפיפיה. ממתי התמונה?" הוא עוקץ אותי.
אני ממהרת למחוק את התמונה.
"מה אתה רוצה וינטר?" אני כותבת לו.
"רציתי לדעת מתי את חוזרת שאוכל לעדכן את לוח הזמנים החודשי שלי," הוא כותב.
הוא מטריף אותי! ולחשוב שעליו אני מפנטזת כאשר אני מחפשת להרגיע את השדים שבי.
הוא מצליח כל כך להרגיז אותי, כי בינינו אתן יודעות כמה אני מאוהבת בו. בלי לחשוב אני נכנסת ללוח העבודה שלי ובו כל הנסיעות שלי לחודשיים הבאים ושולחת לו אותו.
דקות ארוכות עוברות. אין לי ספק שלא רק שהוא מסתכל על התאריכים, אלא קורא את ההערות שלי. הכול מונח לפניו, כולל השמות של כל מי שאני עובדת איתו.
"למה את חושבת שזה מעניין איתי? יכולת לענות לי שאת חוזרת מחר ביונייטד איירליין," הוא עונה לי לבסוף.
אני מנתקת אותו מייד מיומן הפגישות שלי.
"אני לא רוצה לשמוע ממך יותר בחיים," אני כותבת לו ומנתקת.
*
נמל התעופה ניוארק, ניו ג'רזי 5:30 בבוקר
למרות שזו היתה טיסת לילה לא עצמתי עין אפילו לרגע. אני כל כך נסערת ולא יכולה להרגיע את עצמי. הימים האחרונים היו סיוט בשבילי, ובכל זאת עשיתי את מה שנדרש ממני והחיוך לא ירד מעל פניי.
אני ניגשת למסוע המזוודות. לשמחתי המזוודה הגדולה והעמוסה שלי מגיעה בין הראשונות. אני לוקחת אותה ויוצאת מבעד לשער היציאה. אני ממהרת החוצה כאשר אני מרגישה יד שעוצרת בעדי. רק זה חסר לי עכשיו. אני מסתובבת בכעס ונתקלת בקנדי.
"אתה? מה אתה רוצה ממני," אני אומרת לו בכעס, "הרי אמרתי לך במפורש שאינני רוצה לראות אותך."
"באתי לקחת אותך הביתה," הוא עונה לי, כאילו זה הדבר הכי טבעי בעולם.
"תודה, אבל אני יכולה להסתדר לבד," אני עונה לו.
"אני יודע," הוא אומר לי ולוקח ממני את המזוודה, "ישנת בטיסה?"
"לא," אני רוטנת.
"בואי אשכיב אותך לישון," הוא אומר לי.
"אני לא רוצה להזדיין איתך," אני אומרת לו .
"אמרתי להשכיב אותך לישון, לא אמרתי שאני רוצה.." הוא אומר לי.
"בשביל מה באת בכלל?" אני ממשיכה בטון הכועס שלי.
"בתמונה שלחת לי, אמנם חייכת את החיוך המטריף שלה, אבל העיניים שלך דיברו אחרת. אני מבין שאת בסערה גדולה," הוא אומר ונעמד. "לכן אני כאן."
הוא מניח את המזוודה ואוסף אותי לחיבוק. הוא מצמיד אותי חזק אליו ומלטף את ראשי. "דבש לי," הוא לוחש לי.
אז אם תהיתן למה בכל זאת הלכתי איתו, תדעו שזה בגלל החיבוק שלו שעטף את כולי והגן עליי מהעולם.
שלכן,
אוליביה.