אני יודע שהיום זה התור של אוליביה אבל הייתי חייב..
*
חופשת אמצע השבוע בת היומיים באתר הסקי הייתה ממש בזמן עבורי. כל כך נהנינו שכולם החליטו להישאר עד יום ראשון, גם אני. אבל קרו דברים ומצאתי את עצמי חזרה בדרך לניו יורק.
*
"אני לא מבין אותך," אני אומר לניקול (אחת מבנות החבורה שהצטרפה אלינו) , "בהתחלה את מזמינה את אוליביה להצטרף אלינו וכשהיא מסכימה את מתחילה לריב איתה, בעצם לא איתה אלא עם עצמך. אני מניח שלא באמת רצית שהיא תבוא אלא רצית לנפנף מול עיניה שאת נוסעת איתנו. ומה קרה? לא רק שהיא הגיעה, היא לימדה אותך שיעור.
ביקשתי ממך לשאול אותה מה היא רוצה לאכול, בדיוק כפי ששאלתי על אחת מכן. יכולת להיכנס לסוויטה ולשאול אותה, אבל לא, זה הרי לא לכבודך. מה עשית בכך? השגת את ההיפך ממה שרצית. עכשיו אני אלך אליה בעצמי להביא לה צלחת."
ניקול מסתכלת עליי במבט כועס.
"זו את שבישלת את הדייסה הזו, תהני ממנה," אני אומר לה והולך לקחת צלחת.
"כיוון שלא יצאת למרפסת, האוכל מגיע אלייך," אני אומר לאוליביה ומניח בפניה את הצלחת העמוסה.
"כל זה בשבילי?" היא אומרת מופתעת, "אני לא מסוגלת לאכול כל כך הרבה."
"אם כך תסכימי לחלוק אותה איתי?" אני שואל.
היא מרימה מבטה אליי. "בעצם למה לא?"
היא נוגסת באוכל ואני מחכה לשמוע את תגובתה. "מממ.." היא אומרת, "זה כל כך טעים."
"שאמסור את תודתך לשף?" אני שואל.
"אני אמסור לו בעצמי. אני מכירה אותו," היא עונה לי ומחייכת אלי את החיוך היפה שלה.
"באמת?" אני שואל כשמבט תמים על פניי. אולי היא חושבת שזה מישהו אחר שצלה את הבשר על האש. הרי היא לא הייתה בחוץ כדי לראות.
"אני יודעת שזה אתה," היא אומרת לי.
"אז את מכירה אותי," אני אומר מרוצה.
"אמרת לי פעם שאתה יודע לבשל. אני זוכרת כי זה הרשים אותי כיוון שאני לא ידעתי אפילו לטגן חביתה בלי לשרוף אותה," היא עונה לי וממלאת את פיה בחתיכת בשר עסיסית.
אני קם ומביא לה בקבוק של סודה ולעצמי בקבוק בירה. "אני מקווה שלא מפריע לך שאני שותה בירה," אני אומר לה. אני עדיין מנסה להבין מה גורם לה להרתע ממשקאות אלכוהוליים.
"למה שיפריע לי, הרי אתה לא נוהג כעת," היא עונה לי כאילו זה הדבר הכי מובן מאליו. לפחות אני יודע שיש קשר בין נהיגה לשתייה שגורם לה לא לרצות לשתות. מצד שני, אני חושב, הרי היא תמיד מגיעה במוניות למסיבות. אני שוב עומד מול מבוי סתום.
"למה בעצם לא יצאת לשבת איתנו? אני יודע שניקול לא מאיימת עלייך," אני שואל.
"הייתי חייבת לתת תשובות בקשר לאיזה פרויקט שאני עובדת עליו," היא אומרת.
"אין מי שיחליף אותך כשאת בחופש?" אני שואל.
"ברור, כלומר בדרך כלל, אבל במקרה הזה היו זקוקים לחתימה סופית שלי, ואת זה איש לא יכול לעשות במקומי," היא עונה.
אנחנו ממשיכים לאכול בשתיקה.
"את אישה יפיפיה," אני אומר לה לבסוף.
"תודה," היא עונה לי.
"אני יכול לבקש ממך משהו?" אני אומר.
"לבקש תמיד אפשר," היא עונה לי ומביטה בי בסקרנות.
"בבקשה אל תחזרי על מה שעשית לי ביום ההוא במשרד. היה לי קשה מאד לעמוד מול קסמך בשעה שהופעת מולי עם הרגליים הבלתי נגמרות שלך. יש גבול אפילו לגבר כמוני לכמה שהוא יכול להתאפק. מה גם שעד עכשיו אני לא מבין למה התכוונת."
"אתה צודק, זה לא יקרה יותר," היא עונה. אני מרגיש שהיא שוב בונה חומה בינינו, ומוסיפה עוד נדבך למסתורין ששמו אוליביה.
הטלפון שלה מצלצל כל הזמן. "אני חייבת לענות," היא מתנצלת ועונה לשיחה. "אני מבינה," היא אומרת לאחר דקה ארוכה של הקשבה. "אני חייבת לחזור לניו יורק," היא אומרת כשהיא מסיימת את השיחה ונאנחת.
*
אז עכשיו אנחנו בדרך חזרה לניו יורק.
אוליביה יושבת לצידי. רגליה מונחות על התיק שלרגליה, מה שמאפשר לה לשים את המחשב הנייד שלה בשיפוע ולעבוד, אך בו בזמן גורם לחצאית שלה להיפתח ולגלות בפניי את הרגלים המדהימות שלה.
"את נהנית לשחק עם גברים?" אני שואל אותה.
"סליחה??" היא עונה לי מופתעת.
"את אוהבת לראות את השפעת הגוף שלך על גברים, את העבודה שאת גורמת להם לזיקפה רק מלהביט בך?" אני שואל.
"וינטר! מה עובר לך בראש?" היא עונה לי כעוסה, "אמרתי לך שאני חייבת לעבוד בדרך חזרה לניו יורק. עשיתי טעות שנסעתי איתך. הייתי צריכה לדעת. חבל שלא עליתי על האוטובוס כפי שתיכננתי."
"אני יודע מה את חושבת עליי. אני לא מכחיש שאני לא גבר של מערכות יחסים. "משחק עם נשים" את קוראת לזה."
"באמת, מה אתה רוצה ממני כעת? אולי אתה רוצה לעצור בצד לזיון חפוז? אז ממש לא. אני צריכה להספיק לטיסה."
"זה עדיין לא אומר שאת צריכה לשבת ככה חשופה לידי. אני לא אכחיש שיש לך השפעה עליי, וזה ממש לא נעים לנהוג כאשר המכנסיים שלך עומדים להתפקע."
היא מביטה בי לרגע, ואז על עצמה וקולטת. "אה," היא אומרת לי ומסדרת מיד את החצאית כך שתכסה את רגליה, ומשאירה אותי בוער מתשוקה אליה.
שבת מלאת עונג לכן.
שלכן,
קנדי ו.
instagram.com
@mysexystilettos