אושר הקטנה

גם בימים הכי קשים, אני מנסה למצוא את קרני האור.

כך היה גם ביום ההוא, 4.2. בשנת…  היום בו עמדו הרופאים מסביב למיטתי והתנצלו בפניי שאין ברירה ועלי לעבור ניתוח, כל מה שיכולתי לחשוב על הוא שעליי להודות על ילדיי, על היום ההוא בו ניצלו חיי, ועל אושר שבאה לחיי.

 *

"בואי תשחקי  איתי במשהו," אומר לי בני האהוב ומניח את המחשב שלו מהצד השני של שולחן העבודה הגדול שלי.

"אתה זוכר שסיפרת לך על הלילה ההוא?" אני שואלת אותו.

"כן," הוא עונה לי, "הלילה שהיה משנה את הכול , שאם היה נגמר אחרת, היה משנה גם את החיים שלי," הוא עונה לי.

אני מביטה בעיניו היפות ורואה בתוכן את אושר הקטנה מחייכת אלי, מקרבת את ידה לפיה, מדביקה נשיקה ושולחת לי אותה.

***כמה שנים קודם …***

אושר עסוקה בבניית מגדל עננים עם חברותיה הנשמות.

"שלי הכי גבוה," אומרת בהתרברבות גאווה.

"אז מה. שלי יותר חזק," אומר חזק.

רק אושר הקטנה מאושרת עם מגדל העננים שהולך ונבנה למול עיניה.

"אושר את מוכנה לבוא?" מבקשת הגננת בגן הנשמות, "המלאך שלך רוצה לדבר איתך."

"זה דחוף?" שואלת אושר הקטנה, "נשארו לי עוד כמה לבני עננים להוסיף למגדל שלי."

"אם המלאך שלך בא עד לכאן, סימן שזה חשוב. כדאי שתלכי מיד."

אושר קמה ממקומה, ליבה הולם, פניה מסמיקות מהתרגשות. היא מביטה בביישנות במלאך שלה.

"בואי מתוקה אל תחששי," אומר לך המלאך בקול נעים ומרגיע, "אני רוצה לבקש ממך משהו."

המלאך הולך עם אושר הקטנה ואומר לה: "יש לי משימה מאד מאד חשובה בשבילך." הוא פותח חלון בשמים ומראה לה אישה צעירה ולידה ילדים קטנים. "זו היא מלאכית האדמה שלך," הוא אומר  לה, "אבל זמנך לרדת אליה טרם הגיע."

אושר מביטה על המלאכית שלה ומרגישה שהיא ממש אוהבת אותה. היא יפה בעיניה וחכמה, אבל יותר מכל היא אוהבת את הלב האדום שלה שמלא אהבה.

"אני מסכימה," היא אומרת מיד, ואפילו לא מבינה למה.

"אני חייב להסביר לך לפני שאת מצהירה על הסכמה. הזמן שלך לבוא אליה יהיה רק עוד שנה כמעט. אבל יש תנאי שעליך למלא," הוא אומר ומפסיק לרגע את שטף דיבורו. הוא חייב לוודא שאושר מבינה היטב את דבריו. "עליך לבוא אליה לזמן מוגבל, אחרת היא תמות, אבל אני מבטיח לך שתשובי אליה תהיי שלה לנצח. אני מבטיח לך שיהיו לך חיים נפלאים עלי אדמות."

" אני אוהבת אותה מאד," אומרת אושר הקטנה, "אני מוכנה לעשות כל שאדרש."

" את זוכרת שהפעם זה מסע מאד קצר," אומר המלאך.

" אני מבינה," עונה אושר, "אבל כשאחזור אליה הבטחת לי שאהיה שלה לנצח."

המלאך מוביל את אושר, פותח את כנפיה, ושולח אותה למלאכית האדמה שלה.

אושר הקטנה מלאת אושר במקומה החדש. אך כאשר מתקבלת הקריאה לעזוב היא מתקשה להרפות. "אני רוצה אותך מלאכית אדמה שלי," היא בוכה ונאחזת בה.

רק כאשר היא רואה אנשים בלבן מקיפים את מלאכית האדמה שלה, רק כאשר הכל מתפוצץ סביבה והיא שומעת את המילים הנוראות : "אנחנו מאבדים אותה", היא נזכרת בשיחתה עם המלאך שלה בשמים: "זיכרי אושר, את חייבת לחזור אחרת היא תמות."

רק אז היא מרפה בדמעות ולוחשת לה: "עוד אחזור אמא אהובה," ונפלטת ממנה החוצה.

אושר הקטנה מגיעה חזרה לביתה מעל העננים. המלאך שלה אוסף לחיבוק מנחם. היא מתחילה לספור את הימים עד שיאושר לה לחזור למלאכית האדמה שלה.

*נר שמיני של חנוכה**

אני שומעת מסביבי צעקות. "תתעוררי  כבר,"  צועק עלי קול לא מוכר. אני מרגישה את ידיו הקרות נוגעות בי. כולי רועדת מקור.

אני פוקחת בקושי את עיניי, לא מבינה מה קורה סביבי, רואה צינורות מחוברים אלי. בשמאל הנוזל השקוף ובימין עירוי דם.

"תגיד תודה," אומר הרופא לגבר שאיתי, "היא כמעט נשארה לנו על שולחן הניתוחים."

**שנה עברה **

חודשים ארוכים של המתנה מגיעים לסיומם ואושר הקטנה חוזרת למלאכית האדמה שלה בגוף של בן. כשמגיע רגע הלידה אושר כל כך מתרגשת ונחפזת לצאת לאוויר העולם. היא כל כך רוצה כבר להיות בזרועותיה של מלאכית האדמה שלה, שמרוב שהיא ממהרת נכרך חבל הטבור סביב צווארו של התינוק והוא במצוקה. אושר לא מפחדת, היא זוכרת מה שהבטיח לה המלאך. היא מעודדת את התינוק לנשום. הוא עושה כדבריה, וממהר לבשר לעולם: "אני כאן."

*

• ילד קשת הוא כינוי לילד שנולד אחרי הריון שלא צלח.

בר אבידן