אתה מחכה כל בוקר למילים שלה.
היא יודעת ומניחה אותן לפניך.
אתה יודע שברגע שתגלוש לפינה ששמורה לה בנייד שלך
הן תהינה שם.
כמובן שאתה לא תיתן לה לדעת כמה אתה משתוקק להן,
כמה אתה זקוק להן כאוויר לנשימה
כדי שהבוקר שלך יתחיל רגוע.
מה שהיא לא יודעת הוא שלפעמים היא כל כך מסעירה אותך,
במילה אחת,
בתמונה אחת חטופה,
שאתה דווקא מתקשה להתחיל את יומך,
וצריך לצאת החוצה כדי לשאוף אוויר צח.
*
היא יושבת מחכה כבר חסרת סבלנות למילים שלך,
לדעת שראית ,
לדעת שקראת,
לדעת שאתה אוהב את מה ששלחה במיוחד בשבילך.
היא יושבת בשקט
שעולה לה בדמים,
היא יודעת שאסור לה להראות לך
שהיא נחפזת.
*
ואז,
אחרי שעשן הסיגריה של הבוקר מתפוגג,
(כמה היא לא סובלת את ההרגל הזה שלך)
הקפה שזורם בעורקיך,
וכמובן החמצן הטרי ששאפת,
אתה יושב לכתוב לה ברכה לבוקר של היום החדש,
ולא מזכיר ולו במילה את הסערה שעברה עליך.
*
היא כבר עם הקפה השני,
(ולו היה לה מנהג לכסוס ציפורניים,
זה מה שהייתה עושה,)
ואנחת רווחה נפלטת משפתיה.
היא מחייכת לעצמה,
היא כבר מכירה אותך ובטוחה שדבריה עשו את העבודה,
כלומר, היא מקווה,
כי אתה הרי לא תאמר לה.
*
ככה זה במלחמת המינים.
*
ורק כאשר עומדים אחד מול השנייה
המסכות יורדות,
והמשחקים נגמרים,
מתחיל משחק אחר לגמרי
שמורכב כולו
מאהבה.
ב.א.