ריי
הכאבים ביד הם בלתי נסבלים. אני מרגיש שאני בין ערות לעלפון. "אני לוקח אותך לבית חולים," אומר לי ליאם. אין לי כוח להתנגד לו.
אני לא זוכר כל כך מה קרה מאותו רגע. יש לי הבזקי זיכרונות. אני זוכר שישבתי במושב ליד הנהג ברכב שלי. חיפשתי את דניאל לידי, אבל הבנתי שזה ליאם.
"איך זה קרה?" שואל אותי הרופא. אני מביט בו ולא מסוגל לענות.
"ד"ר רובינס?" הוא פונה אליי שנית.
"שכחתי לשים את הכפפה בשעה שנתתי אגרוף," אני עונה לו לבסוף.
"הלכת מכות עם מישהו?" הוא שואל.
"כן," אני עונה לו, "עם עצמי."
הצילום מראה שיש לי שברים באצבעות. "עשית עבודה יסודית," מתבדח איתי הרופא בשעה שהוא מגבס את ידי. אני רוצה לשאול אותו אם הוא יכול גם לאחות את הלב שלי ששבור לרסיסים. אבל רק מחייך אליו בנימוס. "וזה בשביל הכאבים. אני רואה על פנייך שהם חזקים, אתה חיוור מעט."
"נשארתי בחיים, זה מה שחשוב," אני אומר ומרגיש את ידו של ליאם מונחת על זרועי הבריאה.
*
אני זוכר שהוא החזיר אותי הביתה. אפילו זוכר ששאלתי אותו איך הוא יחזור למכון, והוא ענה שייקח מונית. "אתה צריך לנוח," הוא אמר לי ושאל היכן חדר השינה שלי. אני נדתי בראשי לשלילה ונשכבתי על הספה בסלון.
"אתה צריך עוד משהו? שאתקשר למישהו," סגרתי את עיניי. הוא הרי ידע בדיוק מה אני רוצה, ואת זה הוא לא יכול היה לעשות למעני. "אני אתקשר אליך מאוחר יותר." הוא אמר לי.
אני זוכר שנרדמתי תוך כדי מילמול. "אני לא אוותר עלייך כל עוד אני חי."
אני זוכר שהתעוררתי וראיתי שחושך מוחלט בחוץ. חיפשתי את הנייד שלי לראות מה השעה, אבל הוא לא היה לידי, ולכן שקעתי שוב בשינה עמוקה טרופת חלומות על דניאל שצועקת עליי: "תחתום כבר שאתה מוותר עליי."
*
אני קם בבוקר. השינה בהחלט עזרה לי להתחזק. אני מרגיש שוב עירני ומודע למה שקורה סביבי. מכין לי כוס קפה, ועוקב בעיניי אחרי זרימת הקפה לספל. בא לי סיגריה בטירוף, אבל אין לי אפילו אחת בבית. היום כבר עלה וחמים בחוץ ועדיין קר לי בפנים. אני נזכר שהתקשרתי לדניאל והיא לא ענתה. עליי להיזכר היכן הטלפון כדי לראות אם היא השאירה לי הודעה. מותר לאדם לקוות, לא כך?
הוא לא נמצא בשום מקום. אני יורד לרכב וגם שם הוא לא נמצא. אין לי שום דרך להודיע לבית החולים שאני לא מגיע היום. אני מחליט לנסוע למכון, לשאול את ליאם האם ראה אולי את הנייד שלי.
אני נוסע לכיוון המכון. זו לא השעה הרגילה בה אני נוסע ולכן איני מכיר את עומס התנועה המחשבות שלי נודדות למה שקרה אתמול. אני מבין מה אמר לי בוסטון בקשר לכך שהוא עומד לשאת אותה לאישה, אבל יודע שאני חייב לשמוע ממנה שזה מה שהיא רוצה.
אני מוצא עצמי בחניה של המכון. מבט על הקיר מראה לי שאין בו זכר למה שקרה אתמול. מסתבר שליאם כבר תיקן אותו הבוקר.
"הנה אתה!" הוא קורא לעברי בשמחה. "הנייד שלך אצלי. הוא נפל לך אתמול בשעה שהשארת את חותמך על הקיר."
אני לוקח את הנייד ממנו ורואה שדניאל התקשרה אליי. אני לא יודע מה לחשוב, אבל אז רואה את ההודעה ממנה:
"בבקשה תבוא. אני זקוקה לך. אני בדירה. ד."
"תודה על הכל," אני אומר לליאם, "אני חייב לברוח."
אני מתקשר אליה ושוב אין תשובה. אני נוסע לבית החולים. הרכב שלה כאן. אני עולה מיד למחלקה שלה. "דניאל לא כאן," אומרת לי רוז.
"תקשיבי, זה לא יתכן שכל פעם שאני בא היא לא כאן. ראיתי את הרכב שלה בחניה. תואילי בטובך לבקש ממנה לבוא להיפגש איתי," אני אומר בכעס עצור לרוז. אני יודע שהיא צד לעניין אבל עדיין אני לא שולט בעצמי.
"הרכב שלה," היא עונה לי, "קניתי אותו ממנה. היא החליפה את הרכב."
"אני מבקש לראות אותה," אני חוזר הפעם בשקט.
"תראה בעצמך," היא אומרת ומובילה אותי למשרדה של דניאל. היא לא פה.
"אני לא מאמין שאני משתף אותך בחיינו הפרטים," אני אומר, "היא שלחה לי הודעה אתמול בלילה. לא ראיתי אותה כי קצת לפני כן שברתי את האצבעות במכון והנייד שלי הוחזר לי רק הבוקר." אני מראה לה את ידי המגובסת.
"תשאל את ד"ר פרידמן," עונה רוז, "דניאל הובאה לכאן הלילה לאשפוז. בבקשה אל תבקש ממני פרטים."
אני מודה לה ועולה למחלקת נשים. "ד"ר רובינס," קוראת לעברי ד"ר פרידמן, "בוא כנס למשרדי." אני הולך אחריה בשתיקה. "מה מעשייך כאן?"
"זה לא ברור?" אני עונה לה, "אני מחפש את דניאל."
"דניאל שוחררה לפני שעתיים. היא בסדר כעת," היא עונה לי.
"את יכולה לומר לי מה קורה איתה?" אני שואל.
היא מסתכלת עליי. אני רואה שהיא מתלבטת. אני יודע שאני לא אוותר לה עד שאקבל תשובות. "היא שלחה לי הודעה אתמול. הייתי באותו זמן כאן בחדר מיון," אני אומר לה ומראה גם לה את ידי המגובסת. הנייד נפל במכון וקיבלתי אותו רק לפני פחות משעה."
"תבין, חוסר השקט בו היא שרויה משפיע על ההיריון שלה. היא רק בחודש שביעי ואנחנו עושים מאמצים להחזיק את ההיריון. היא חייבת להיכנס לשמירת הריון. היא לא רצתה להישאר כאן באשפוז וביקשה שיבואו לקחת אותה," היא עונה לי.
אני מרגיש סכין נתקעת לי בלב ומאגרף את אצבעות ידי הבריאה. "סבתא שלה הבטיחה לשמור עליה," היא אומרת לי.
"אני כזה שקוף?" אני שואל אותה.
"אני יודעת שאתה אוהב אותה," היא עונה לי.
"ודניאל, גם היא יודעת?" אני שואל.
"תצטרך לדבר איתה. גם כך פטפטתי יותר מידי," היא עונה לי, "רק בגלל שהיא כל כך יקרה לי."
"אני אשמור עליה," אני אומר, "מבטיח לך."
אני נפרד ממנה ועולה למחלקה שלי. "ד"ר רובינס מה קרה ליד שלך?" שואלות אותי האחיות במחלקה.
"הכל בסדר," אני עונה להם ונכנס למנהל המחלקה. "אני זקוק לכמה ימי מחלה," אני עונה לו ומצביע על היד שלי. בשלב זה אני לא רוצה לספר לו שזה בגלל דניאל.
"מאחל לך שתרגיש טוב במהרה," הוא עונה לי. אני עומד לצאת כאשר דניס קוראת לי. "הגיעה מעטפה עבורך," היא אומרת לי.
אני מביט במעטפה ורואה את שמו של עורך הדין סטיב קלינטון, גיסה של דניאל מתנוסס על המעטפה. "איזה יופי. חיכיתי לזה," אני אומר לה בחיוך ויוצא מהמחלקה.
רק כאשר אני מתיישב ברכב אני פותח את המעטפה.
"מר ריי רובינס," כמה מתאים לו להתעלם מהעובדה שאני רופא ונושא בתואר ד"ר.
בשם מרשתי דניאלה אן מולן, ובשם התינוק העומד להיוולד לה ממך
הריני לתבוע ממך דמי פיצוי בסך.."
אני רועד כולי מכעס, אבל ניזכר במה שקרה אתמול ונושם עמוק. אני גם נזכר בעובדה שהוא רצה לתבוע פיצויים מבית החולים בשמה. אני מחליט לא להסיק מסקנות עד שאעמוד מולה ואשאל אותה את כל השאלות.
אני נוסע לדירה של דניאל. אני רואה שבחניה שלה חונה טסלה משפחתית לבנה. "יש לה טעם טוב לילדונת," אני חושב לעצמי. אני עולה למעלה, ומקיש על הדלת. כיוון אין תשובה. אני מוציא את המפתחות ונכנס אליה. "דניאל?" אני קורא בשמה.
הבית חשוך מעט. אני מדליק את האור ורואה על הריצפה ציוד רפואי משומש. נראה שהצוות הרפואי עזב את המקום בחופזה. לא מתאים לפרמדיקים להשאיר כזה בלגן. אני ניגש למטבח. יש בו שרידים של ארוחת ערב. היא בישלה את הפסטה שאני הכי אוהב. אני מחייך למראיה. אני מנקה את המטבח, ומכניס את הזבל לשקית. אני מסתובב בדירה. היא הישרתה את המדים שלה, כנראה כדי להסיר מהם את הכתמים. אני שוטף אותם ותולה אותם על הזכוכית המקיפה את האמבטיה.
אני רואה שגם את מכונת הכביסה היא הפעילה . הבגדים מריחים עדיין טוב ואפשר להעביר אותם למייבש.
אני הולך לחדר השינה. המיטה שלה מוצעת. רק אחר כך אני רואה שהשמיכה והכרית זרוקים בסלון. אני מחייך חיוך רחב שהופך לחיוך עצוב. גם היא ישנה בסלון כמוני.
כל הפעולות האלה מונעות ממני לחשוב מה בעצם עליי לעשות כדי למצוא אותה. אני נזכר שד"ר פרידמן הזכירה שסבתה באה לקחת אותה. אין לי מושג מה שם משפחתה של סבתה, שכן היא אימה של אימא של דניאל והן אינן חולקות אותו שם משפחה.
אני מקפל את השמיכה והנייד של דניאל נושר ממנה. אני מתכופף להרים אותו. בלי לחשוב אני מחליק את אצבעי עליו ועל המסך עולה ההודעה ששלחה לי אתמול. אבל לא רק. היא התחילה לכתוב לי עוד הודעה.
"תבוא כבר אני את ההודעה הזו לא שלחה לי כיוון שלא סיימה לכתוב אותה. אני מניח שאז הגיע הצוות הרפואי אליה.
"רגע" אני מדבר אל עצמי בקול, "יש לך את הנייד שלה! תתקשר לסבתא שלה.”
אני מתקשר. אני חייב לנשום. אחרי שני צלצולים היא עונה לי. "ריי מדבר," אני אומר לה, "אני בדירה של דניאל. מצאתי כאן את הנייד שלה. אני חייב לראות אותה."
להפתעתי היא לא שוטפת אותי במילים אלא עונה: "דניאל כאן איתי. היא נחה כעת."
"אני רוצה לבוא, את יכול לשלוח לי את הכתובת?" אני שואל.
"אמרת שאתה בדירה שלה? אתה יכול להביא איתך בגדים שלה לשבוע שבועיים?"
"בטח, אני כבר יוצא לדרך," אני אומר. אני מתרגש. לא יכול להיות שדניאל תבעה אותי וסבתה לא יודעת.
אני יוצא לדרך. דחוף לי להגיע. אני נוהג במהירות וחוצה את הגשרים ללונג איילנד. דווקא עכשיו מכל הזמנים השוטר הכה מוכר לי עוצר אותי על מהירות מופרזת.
"נו מה יהיה איתך?" הוא נאנח, "אתה תמיד עושה לי צרות."
"אני ממהר אליה. היא השתחררה הבוקר מבית החולים ונסעתי להביא לה בגדים מהבית."
"מה קרה לה? אני מקווה שהיא לא ממש חולה," הוא אומר.
"היא בהריון," אני עונה לו, "והתינוק שלנו רוצה לצאת לפני הזמן. בבקשה תרשום לי את הדו"ח שאוכל להמשיך בנסיעה."
"אני נראה לך אדם חסר לב?" הוא עונה לי נעלב, "סע, אבל פחות מהר כדי שתגיע בשלום. התינוק שלך צריך את אבא שלו."
המילים שלו על התינוק שלי שצריך אותי מהדהדות בי עד שאני מגיע לפתח ביתה של משפחת פלמר, בית סבתה של דניאל.
"החדר שלה באגף השמאלי," אומרת לי סבתא ויויאן.
אני עולה בריצה במדרגות ומאט את צעדיי. אני הולך בצעדים איטיים לכיוון בדלת. פתאום זה הופך לאמיתי. אני עומד להיפגש איתה. מאחורי הדלת הזו נמצא העתיד שלי או הפרידה שלי ממנה.
אני נכנס לחדר בשקט ומעיף מבט על המיטה. המיטה מוצעת. אני שומע קול של מים זורמים מחדר האמבטיה. אני הולך לכיוונו ורואה אותה עומד עירומה מול המראה. היא כל כך יפה. ההיריון כל כך מתאים לה. הבטן שלה לא גדולה אבל בהחלט ניתן לראות שהיא בהיריון.
ואז אני רואה את הדמעות שזולגות על לחיה.
"ילדונת שלי, שום דבר לא שווה שתבכי בשבילו," אני לוחש לה בשעה שאני נעמד מאחוריה ומקיף את ביטנה בזרועותיי.
"גם לא אתה?" היא שואלת ומסתובבת אליי, "כי אני לא יכולה יותר עם המרחק הזה ממך."
"אני פה ילדונת," אני אומר לה, "אני לא הולך לשום מקום."
"אני רוצה את המקום שלי חזרה," היא אומרת ופותחת את החולצה שלי. רק כאשר ראשה מונח בשקע צווארי היא מפסיקה לבכות.
"המקום הזה שמור רק לך. אף אחת לא התקרבה לשם. אף אחת לא הייתה איתי בהעדרך," אני אומר לה.
"כי זה רק שלי," היא מייבבת.
"רק שלך ילדונת. אני רק שלך," אני עונה לה, "ואת?"
"אני הבטחתי לך," היא אומרת ונוגעת בצמיד שלה, "הוא לא ירד ממני אפילו לדקה אחת."
"את לא תתחתני עם בוסטון, נכון ילדונת?" אני שואל.
היא נרתעת ממני לאחור. "אז זה העניין. זה מה שהחזיר אותך אליי? אני לא רוצה את זה כך."
"מה שהחזיר אותי אלייך זו ההודעה שלך," אני עונה לה.
"ממש," היא רוטנת מולי, "היא היתה אתמול כאשר התפתלתי מכאבים. מה עוזר לי שאתה בא עכשיו?"
"אתמול בוסטון היה אצלי כדי שאחתום לו," אני אומר. אני חייב לבחון אותה לפני שאני פותח בפניה שוב את ליבי.
"לחתום? על מה לחתום?" היא שואלת.
"זו לא את ששלחת אותו?" אני שואל.
"אם הייתי רוצה ממך משהו לא הייתי שולחת את בוסטון," היא עונה לי.
"אבל את עומדת להינשא לו," אני לא מוותר.
"באת להרגיז אותי?!" היא עונה לי, "הרופאה שלי אמרה לי שעליי לנוח. התינוק הזה עבר מספיק מתח בגללי."
"אני לא המצאתי את זה שהוא הציע לך נישואין," אני אומר, "את יודעת איך זה הרגיש לי?"
"החלק הזה שהוא הציע לי להתחתן איתו כדי להסיר את הבושה ממשפחת מולן הוא נכון," היא אומרת ונאנחת, "רק חבל שהוא לא אמר לך את כל האמת והיא שדחיתי את ההצעה שלו. אמרתי לו שאם אתחתן זה יהיה רק איתך. אז אתה רוצה להיות האביר שמציל אותי מלהיות הבושה של המשפחה? "
"אני כל כך אוהב אותך דניאל, אותך. בגללך אני רוצה להתחתן איתך, לא בגלל שאת בהריון ממני" אני אומר וכורע על ברכי, "תחתני איתי? אני רוצה לבנות איתך משפחה, אתן לך כל שתבקשי, כמה ילדים שתרצי."
היא עוצמת את עיניה. אני משתגע! "אתה יודע כמה חיכית לשמוע את המילים האלה ממך?" היא עונה לי.
"דניאל?" אני שואל אותה ממתין לקבל תשובה.
"מה מיי לאב?" היא עונה לי .
"זה אמור להיות כן?" אני שואל.
"זה אמור להיות בטח שכן!" היא עונה לי ורוצה לחבק אותי.
"סבלנות ילדונת," אני אומר לה ומוציא את הקופסה עם הטבעות שלה. "עוד היום אני מתכוון לברר איך נרשמים לנישואין. אין לי כלל מושג. את רואה גם טבעת הנישואין שלך פה ובקרוב היא תענד על אצבעך."
*
דניאל
"יש משהו שאני צריך לספר לך. אני רוצה שתדעי שאני לא מאמין שיש לך קשר לזה, אבל אני חושב שאת צריכה לדעת על כך. תבטיחי לי שלא תתעצבני, "הוא אומר.
"אין שום דבר שיכול לפגוע בי כשאני יודעת שאתה איתי," אני משיבה לו.
ואז מראה לי את המכתב של סטיב.
"לגבר הזה אין גבולות," אני אומרת לו ברוגע, "אתה יודע שהוא הגיש תביעה בשמי נגד מר סלבדור הסבא של התינוק. הוא גם קיבל ממנו כסף תמורת השתיקה שלי. כשזה נודע לי אני דרשתי שיחזיר לו את הכסף, ואמרתי לו שידאג שכל הסכום יוחזר לו. אין צורך שתגיב. אני כבר אשלח לו הודעה. אבל עכשיו אני רוצה לשמוח. בוא נרד לספר לסבתא את החדשות."
"סבתא אנחנו מתחתנים!" אני קוראת לעבר סבתא עוד לפני שאנחנו מסיימים לרדת את כל המדרגות. אני מנפנפת בידי להראות לה שאני עונדת טבעת על היד.
"מזל טוב ילדים!" אומרת סבתא, "זו בהחלט סיבה לחגוג. ריי לך תקרא לסבא, הוא בספרייה קורא מאמר בעיתון הכלכלי."
"חשבתם על תאריך?" שואלת סבתא.
"אין לי מושג איך מתנהל כל התהליך הזה. ריי יברר בבוקר," אני עונה לה.
"את יכולה לדבר עם ליאה," היא אומרת לי.
"איך לא חשבתי על כך," אני עונה לה.
"אני אשמח לדבר איתה," אומר ריי.
"הנייד שלי עדיין אצלך, חפש את המספר שלה," אני אומרת לו.
הוא מוציא את הנייד מכיסו, מוצא אותה בין אנשי הקשר המועדפים שלי ומתקשר. "ליאה, מדבר ריי רובינס הייתי רוצה להתייעץ איתך בקשר לרישום נישואין," הוא אומר לה.
"אתם מתחתנים!" קוראת ליאה בשמחה, "סוף סוף. כמה רציתי לשמוע את המילים האלה מפיך. איפה אתם?" היא שואלת.
"אצל סבתא ויויאן," הוא עונה לה.
"אני יכולה לבוא כעת אם מתאים לכם," היא אומרת.
"בטח!" אנחנו אומרים שנינו בשמחה.
"אני חושבת שכדאי שתתקשרי לאימא שלך," אומר לי סבא, "את יודעת כמה שהיא רגישה."
אני עושה כדבריו, לוקח את הנייד מריי ומתקשרת. "היי אימא," אני אומרת לה.
"את צריכה משהו?" היא שואלת.
"חשבתי שתשמחי לשמוע שאני מתחתנת," אני אומרת לה.
"את זה אני כבר יודעת. הרי דיברתי על כך עם בוסטון," היא אומרת, "הגיע הזמן שתסירי מאיתנו את הבושה הזו."
אני חורקת שיניים, עושה פרצופים לנייד וכמעט לא שולטת בעצמי. ריי שרואה זאת מלטף לי את הראש ומביט בי במבט שממיס אותי. "אני עומדת להינשא לריי, האבא של הבן שלי."
"בטח שהוא ירצה להתחתן איתך. אני דורשת שיחתום לך על הסכם ממון," היא אומרת.
"זה מה שמעניין אותך? את לא חושבת שהבת שלך ראויה שמישהו יאהב אותה בגלל מי שהיא? אני רוצה להזכיר לך שריי רופא מומחה שמקבל שכר מאד גבוה, שיש לו דירת חלומות בלב העיר ניו יורק, וחשבון בנק שעולה על שלי בהרבה. מעבר לעובדה שהוא בא ממשפחה עשירה. אין לך מה לדאוג," אני עונה לה בכעס עצור.
"אם זה מה שאת חושבת שיבושם לך. העיקר תפטרי אותנו מהבושה הזו," היא אומרת.
"הבנתי שלא אקבל את ברכתך," אני עונה לה.
"את חוצפנית," היא עונה לי, "אם את חושבת ש…."
"תני לי את הטלפון בבקשה," אומרת לי סבתא.
"תזכירי לי האם גם אני הגבתי כך כאשר את התחתנת עם בעלך שכרסך, בניגוד לזו של דניאל, בלטה מאד לעיניי כל? אין צורך שתעני לי. אני לוקחת על עצמי לארגן את החתונה הזו באהבה גדולה. אם תרצי את מוזמנת לבוא, זו כבר החלטה שלך," אומרת סבתא, "אם תרצי תתקשרי אליי לקבל פרטים."
אין לנו זמן לדבר על כך כיוון שליאה בדיוק מגיעה.
*
"ברשותך ריי אני רוצה לדבר לבד עם דניאל," אומרת ליאה.
הוא נושק לי על המצח, "אני אהיה עם סבא בספריה. הוא ביקש שאלמד אותו משהו על המחשב."
אני מסתכלת עליו באהבה. מרגיש לי שכל המתח ירד ממנו. הוא שוב עומד זקוף ואני יודעת שאני בהחלט יכולה להישען עליו. "לפני הכול אני רוצה שתטפלי במשהו עבורי," אני אומרת לה ומראה לה את המכתב של סטיב. "מיותר לציין שאין לי כל חלק בעניין הזה," אני אומרת.
"אין לי ספק," אומרת ליאה, "לא הייתי מגיעה לכאן אם לא הייתי בטוחה באהבה שלכם. אני אשלח לו מכתב בשמך שאין הוא רשאי לייצג אותך. ואמא שלך, איך היא הגיבה?"
אני מספרת לה. אני רואה את הכעס בעיניה. "את יודעת שכל ההיריון היא התרחקה ממני. למעשה לא מדברים על זה, זה נושא שהוחבא מתחת לשטיח, אבל מאז שהותקפתי השתנה היחס כלפיי. בהתחלה עוד שיתפתי אותה בכך שהרשויות לא עוזרות לי בכלום, והבנתי שזה מעיק עליה. כאילו שבגוף שלה ניסו לפגוע. כאילו שהמעשה הזה פגע במשפחה המושלמת שלה. יש לי את ריי והוא המשפחה שלי אני משתוקקת כבר לשאת את שם משפחתו."
"זה מה שרציתי בעצם לשמוע ממך. רציתי להיות בטוחה שהנישואין האלה באים מהמקום הנכון," אומרת ליאה.
"שאלתי את ריי אם הוא רוצה להתחתן איתי בגלל הילד. הוא אמר לי שלא. הוא באמת רואה בי את הנצח שלו. שמת לב איך הוא נראה שוב מלא עוצמה? מלא בטחון? אז לשאלתך, כן אני רוצה להיות שייכת לו כל החיים שלי. אין לי ספק שהוא רואה בי את האחת שלו והוא בהחלט האחד שלי."
"אם כך בואי נתחיל למלא את הבקשה," אומרת ליאה, "וכשאסיים איתך נקבע עם ריי באיזה יום הוא רוצה שיערך הטקס והיכן. דניאלה אן כמה זמן לא שמעת את שמך המלא. את תאריך הלידה שלך אני זוכרת היטב. הרי נולדת ביום ההולדת השישי של התאומים שלי."
ליאה ממשיכה למלא את הטופס ומחתימה אותי במקומות הנכונים. "ויויאן בואי תחתמי כעדה," היא מבקשת מסבתא, "זה ייתן לך זמן לענות לשיחה בנייד שלך," היא פונה אליי.
הייתי כל כך מרוכזת שלא שמתי לב שהוא צלצל. אני מביטה על הצג. "ד"ר פרידמן" הוא השם שמופיע עליו.
"הכול בסדר?" אני שואלת מיד. הבטן מתהפכת לי. היא אף פעם לא מתקשרת אליי סתם.
"כן, סתם צלצלתי להתעניין בך," היא אומרת לי. אני נזכרת בטבעת שהראה לי פרופסור סילבר.
"אז הכל בסדר. אין שום דבר חדש?" אני אומרת, "אין לך מה לספר לי?"
"היה לך ביקור. כלומר ד"ר רובינס בא לשאול עלייך," היא אומרת לי לבסוף.
"באמת? מה הוא רצה?" אני שואלת.
"הוא חיפש אותך, אמר שהתקשרת אליו ורצה לדבר איתך," היא עונה לי. אני מרגישה שהיא כבר אינה בטוחה אם עשתה את הדבר הנכון בכך שסיפרה לי.
"מעניין מה ד"ר רובינס רצה ממני," אני אומרת. רק אז אני שמה לב שהוא שוב עומד לידי.
"תשמעי ילדונת, הוא באמת אוהב אותך. תקשיבי לו," היא אומרת לי.
"אז הוא אוהב אותי," אני מותחת את השיחה, "זה בהחלט מסביר כמה דברים."
"כן? מה למשל?" היא שואלת. הפעם יש טון של סקרנות בקולה.
"העובדה שהוא חותם ברגע זה על רישיון הנישואין שלנו," אני אומרת לה.
"מנוולת! ככה עבדת עליי?" היא אומרת לי, "אם כך אשתף אותך שהערב הוענקה לי טבעת."
"נכון שהיא מהממת?" אני לא מתאפקת.
"אז את לא סתם מנוולת. את מנוולת גדולה. את ידעת והסתרת ממני," היא אומרת לי.
"זה לא היה מתפקידי להציע לך נישואין, אבל כן אמרתי לך שהוא מאד מאוהב בך," אני עונה.
"צודקת," היא עונה, "רק לא ציפיתי שזה יקרה כל כך מהר. אז ספרי לי מתי החתונה?"
"בימים הקרובים. זו תהיה חתונה מאד מצומצמת," אני עונה לה, "אני לא בטוחה שפרט לסבי וסבתי יגיע מישהו ממשפחתי."
"תשכחי מזה!" היא עונה לי, "האחיות כאן לא יוותרו להיות בטקס הזה. בבקשה תערכו אותו אחרי שעות העבודה."
את השיחה מפריע צלצול עקשן של שיחה ממתינה. אני רואה את שמה של מיכאלה על הצג. "אחותי מתקשרת, אני חייבת לענות."
אני ניגשת לריי מתיישבת על ברכיו, מתכרבלת בזרועותיו ורק אז עונה לשיחה. "מה את חושבת שאת עושה? איך את מעזה להתחתן איתו? תעשי מה שאומרים לך," היא יורה לעברי, "את יכולה להפשיט אותו מכל נכסיו. אני מבינה שיש לו לא מעט."
"תגידי מיכאלה את שומעת את עצמך?" אני מרימה קולי עליה, "מה זו אהבה את יודעת? לו הייתי רוצה להיות נשואה לאחר כבר הייתי עושה זאת מזמן. אני מאוהבת בריי והוא מחזיר לי אהבה גדולה. לא מעניין אותי מה את או בעלך חושבים על זה. את יודעת שזו פעם שנייה שהוא מגיש תביעה בשמי בלי שקיבל ממני הרשאה לעשות זאת? תגידי לו שעוד מחר אני רוצה שישלח הודעה על ביטול התביעה ושלא יעז להתערב יותר בענייני."
"את השתגעת לגמרי. אני סולחת לך. אלה בטח ההורמונים," היא עונה לי.
"לקח לי הרבה זמן להבין למה התחתנת עם סטיב. אני לא כמוך או כמוהו. אני מאמינה באהבה ועוד יותר בגבר שמעניק לי אותה. אם תרצי או לא אנחנו נתחתן ותהייה לנו משפחה לתפארת. רק שתדעי שאחרי השיחה עם אימא הוא רצה לחתום לי על הסכם ממון ואני סירבתי."
*
"תתקשר לאימא שלך, ריי. הגיע הזמן שהיא תשמע אות חיים ממך. אתה עומד להקים משפחה ולהיות אבא. אני אהיה כאן איתך," אני אומרת לו.
"את צודקת. לאן שלא תתפתח השיחה אי אפשר כבר לדחות את זה. השיחה הזו חייבת להתקיים," הוא עונה ומחייג.
"שלום אימא זה ריי," הוא אומר לה. אני בוחנת את שפת הגוף שלו. אני גאה בגבר שלי. הוא נראה מאד בטוח בעצמו למרות שאינו יודע למה לצפות.
"הכול בסדר עם אוונס? תגיד לי שהכול בסדר עם אוונס," היא אומרת לו בבהלה.
"אוונס, כן הוא בסדר גמור. משחק אותה משוגע כדי לא לקבל את עונשו. אני מניח שלא ירחק היום והוא יחזור אליך," הוא עונה לה.
"אז למה בעצם התקשרת. אתה צריך משהו?" היא שואלת, "אתה בצרות?"
"לא אמא, אני בסדר גמור. רציתי לשתף אותך בכך שאני עומד להתחתן עם אישה שאני מאד אוהב ועומד להיוולד לנו בן," הוא אומר לה, "רק רציתי שתדעי."
"רק רציתי שתדעי? אתה לא יודעת כמה אני מאושרת לשמוע את זה ממך. הבן שלי עומד להתחתן. ואני עומדת להיות סבתא!" היא אומרת בהתרגשות, "האחיות שלך לא נשואות, אם לא ידעת." הוא מושך בכתפיו. מאיפה יכול היה לדעת. "אני יכולה לבוא לחתונה?" היא שואלת.
"אני צריך לספר לך משהו," הוא אומר לה, "האישה שלי היא זו שהותקפה על ידי אוונס. היא אישה מדהימה ואני מאד אוהב אותה. כאשר ניפגשנו לראשונה לא היה לי מושג שזו היא."
"אני אימא ואסור לי לומר לך את זה, אבל לא התפלאתי כששמעתי שהוא הסתבך. אני יודעת שאני לא הייתי טובה אלייך, למרות שבליבי תמיד היית המועדף עליי. אני יודעת שהייתי צריכה להגן עלייך מפני אבא שלך והייתי חלשה. פחדתי ממנו מאד. אני מקווה שתמצא בליבך את הסליחה."
"התקשרתי אלייך. אני חושב שזה מראה לך שסלחתי. אני אשמח אם תבואי," הוא אומר. אני מביטה בו ויודעת שהוא מתכוון לזה.
"את שמעת מה היא אמרה לי? כמה הייתי זקוק לשמוע את זה ממנה,"
אומר לי ריי.
הוא מספר לי שביקר את אוונס. "זה היה ביקור ראשון ואחרון. אני מרגיש שסגרתי
מעגל. אני מרגיש פתאום חופשי."
"אני עייפה," אומרת לי דניאל, "בוא נלך לישון."
אני עולה איתה לחדר. "אני לא בטוח שאוכל להירדם מרוב התרגשות," אני אומר לה, "ביחוד שאת כל כך קרובה והמחשבות של מה שהייתי רוצה כעת לעשות איתך.." אני אומר לה. אבל דניאל שהניחה את ראשה במקום האהוב עליה צמוד לליבי כבר ישנה.
בר אבידן
מאמינה באהבה