ריי
בלילה אני כמעט שלא ישן אני משתוקק שכבר יגיע הבוקר ואלך לדבר עם דניאל. אני חייב לפתוח את הלב שלי בפניה ולומר לה מה אני מרגיש. אני רוצה לנשום שוב. אני לא רוצה לחיות יום נוסף בלעדיה. אני נזכר איך הביטה בי בערב ההתרמה. בעיניים שלה היה סוג של געגוע. לא יתכן שהיא שכחה את הימים והלילות שלנו יחד.
אני נזכר גם שאחזתי בזרועה בשעה שעצרתי ממנה להמשיך ללכת החוצה. כל הזמן היה משהו שהטריד אותי. פתאום אני מבין שזה הצמיד שלנו שהרגשתי על ידה. היא עדיין עונדת אותו!
כשאני מגיע לבית החולים בבוקר אני נכנס קודם כל למחלקה של היעוץ הגנטי שנפתחה לפני ימים מספר.
להפתעתי, אני רואה בה את רוז. "אני מחפש את דניאל," אני אומר לה.
"דניאל….היא לא כאן היום," היא עונה.
"היא לא תגיע היום בכלל?" אני שואל.
"לא, היא בחופש. כנראה נסעה להיכן שהוא," היא אומרת לי.
אני מודה ועוזב את המקום מאוכזב. כל כך ציפיתי לשיחה איתה הבוקר. אני עולה למחלקה שלי ומתחיל את היום. אני שמח שמחר שבת ואוכל להתרחק מכאן, מהמקום בו אני כל כך קרוב אליה ועדיין היא אינה בהישג ידי.
*
דניאל
אני עדיין מרגישה את מגע ידו של ריי עליי למרות שעברה יותר מיממה מאז שנפגשנו ביום ההתרמה. העומס הנפשי עלי גדול מידי ואני מרגישה ממש לא טוב.
"ג'ודי אני מרגישה ממש רע," אני שולחת הודעה לד"ר פרידמן.
היא מתקשרת אלי מייד. "איפה את?" היא שואלת.
"עדיין בחניה של בית החולים," אני עונה לה.
"אני שולחת מיד את רוז ונפגש במחלקה," היא אומרת לי. הכאבים בגב נעשים חזקים יותר ויותר. אני יודעת שאני צריכה להירגע. נוכחתי באלפי לידות רק שזו שונה מכולן. את זו אני מרגישה בכל תא מגופי, וטרם זמנה.
"למה אתה לא פה?" אני בוכה בפנים לריי, "איך אני אתמודד עם זה בלעדייך?" אבל הזיכרון של המבט שלו שהקיף אותי בקור, השנאה שניבטו ממנו הם בדיוק הסיבה.
רוז פותחת את הדלת ומושיטה לי את היד. אני נושמת עמוק ויוצאת מהחדר.
"איך את?" היא שואלת בדאגה.
"יש לי צירים פעילים," אני אומרת לה בקול שקט. אני לא רוצה להראות לה כמה אני מבוהלת, כמה אני לא מצליחה לשלוט בעצמי. הדבר היחיד שהיה עוזר לי כעת זה להניח את הראש לי על החזה שלו במקום המסוים שלי. האם הוא שייך כעת למישהי אחרת? רק המחשבה הזו גורמת לי להתכווץ.
"את חייבת להירגע!" אני גוערת בעצמי בליבי.
"את לא שומעת מה אני מדברת אלייך?" אומרת לי ד"ר פרידמן ברוך, "אנחנו מנסים לעשות הכל כדי לעצור את הלידה."
"בבקשה ג'ודי," אני שוב קוראת לה בשמה הפרטי, אולי כדי לחדד את דבריי, "התינוק הזה יקר לי, אני לא רוצה ששום דבר רע יקרה לו," אני אומרת מנסה לשלוט על הרעד בקולי.
"התינוק שלך חזק והוא יהיה בסדר. שכחת שהוא מתאגרף קטן?" אומרת לי ד"ר פרידמן.
אני נושמת עמוק. מזכירה לעצמי שאני מיילדת, והרבה תינוקות טרם זמנן שורדים היום. אני לא שומעת מה ד"ר פרידמן אומרת לי. אני עסוקה בלהרגיע את עצמי בנשימות מדודות, ובמנטרה: "אתה ילד של אהבה," עליה אני חוזרת ללא הפסק.
אין לי הערכה של הזמן. מתישהו אני נרדמת. ליטוף על ידי מעיר אותי. "איך את ילדונת?" שואלת אותי ד"ר פרידמן. "החומרים שהזרקתי לך עשו את העבודה. הצירים שלך פסקו כליל. אני שמחה שהם עזרו לך להירדם. נראה לי שהיית זקוקה לזה. אני משאירה אותך להשגחה עד מחר. אני מאמינה שעברת את המשבר. בבוקר נחליט אם לשחרר אותך. את יודעת כמה משפיע המצב הנפשי, אז מעכשיו תשתדלי לעשות הכול כדי להיות רגועה."
המשבר הזה חלף וכבר למחרת אני חוזרת למחלקה.
"את לא תאמיני מי מחכה לך," אומרת לי רוז.
"מי?" אני שואלת.
"גברת בטיסטה האמא של התינוק שנפטר," היא עונה לי.
אני מחייכת אליה וחושבת בליבי על המילים של ד"ר פרידמן על כך שאני צריכה להיות רגועה.
"גברת בטיסטה," אני אומרת לה בטון חסר רגש.
"לפני שאת אומרת מילה אני רוצה להתנצל על מה שהיה בערב ההתרמה. אבא שלי לפעמים מגזים בקשר למה שקשור אליי. הוא פחד שתספרי מה קרה," היא אומרת לי.
"חלה עליי חובה על שמירת סודיות ואינני מתכוונת להפר אותה. חוץ מזה שמה שאני יודעת הוא משמיעה. אני לא קראתי את תמונת הדם של איזייה," אני עונה לה.
"אני מאד רוצה להיות אימא. אני בטוחה שאת יכולה להבין אותי," היא אומרת בשעה שהיא מסמנת בראשה לעבר ביטני.
"את מבינה שיש לך פגם גנטי," אני עונה לה.
"בגלל זה אני פה. רציתי לשאול אותך אם את מוכנה לקבל אותי לייעוץ במכון שלך," היא אומרת. אני רואה את הדמעות בעיניה.
"את יודעת שהטיפול בהריון שלך לא נעשה במסגרת של בית החולים שלנו. אם את רוצה להתקבל לטיפול אצלנו יהיה עלייך לעבור את כל הבדיקות מחדש וגם בעלך," אני אומרת, "אני חייבת ליידע אותך שהבדיקות האלה כרוכות בתשלום. גם אני שילמתי עבור תמונה גנטית. בדרך כלל אנחנו מבקשים שרק האישה תעבור את הבדיקה ורק אם יש ממצאים אנחנו מבקשים גם מהבעל לעבור."
"אולי אפשרי שרק אני אעשה כי.." היא משתתקת ומרכינה את ראשה. אני רואה שהיא מתלבטת ולבסוף מפרה את שתיקתה. "אולי דווקא עדיף שיעשה."
"את רוצה לספר לי משהו?" אני שואלת. יש לי כמה כיווני מחשבה אבל אני צריכה לשמוע ממנה האם מה שעולה לי בראש נכון.
היא תולה בי עיניים ומתפרצת בבכי. אני מושיטה לה טישו לנגב את הדמעות ומחכה שתירגע.
"את בטח תחשבי שאני.." היא אומרת, "לא מספיק מה שעשיתי.," היא אומרת לי תוך כדי בכי.
"אני לא כאן לשפוט אותך אלא לעזור לך אם אוכל," אני עונה לה.
היא עדיין שותקת.
"על השיחה הזו אינני מתכוונת לספר לאיש. את רואה שאפילו לא ציינתי שאנחנו בפגישה כעת בשום מקום. כל מה שתאמרי לי כעת לא יצא מהחדר הזה," אני אומרת.
"את כבר מבינה," היא אומרת לי.
"מה אני מבינה?" אני שואלת אותה.
"שאיזייה הוא לא…לא היה," היא שוב מתקשה להוציא את המילים מפה.
"האם מה שאת מנסה לומר לי הוא שאיזייה לא היה הבן של בעלך?" אני שואלת.
היא מהנהנת בראשה. "אסור שהוא ידע, וגם לא אבא שלי."
"המידע הזה לא יצא ממני," אני מבטיחה לה, "המידע הזה דווקא מעודד אותי. תיגשי בבקשה לרוז והיא תתאם לשניכם זמן שיתאים לכם."
אני מרימה טלפון לרוז. "אני שולחת אליך את גברת בטיסטה. תקבעי לה ולבעלה בדיקה גנטית."
"את רצינית? הרי.." היא עונה לי.
"כשנקבל את התוצאות נראה מה ניתן לעשות כדי להגשים לה את החלום להיות אימא," אני עונה לה.
"יש לי עוד בקשה קטנה," אומרת לי גברת בטיסטה, "תסכימי לקבל מאבא שלי את התרומה."
"זו לא החלטה שלי. עליו לפנות למנהל בית החולים," אני עונה, "כמובן אם ירצה לתרום בלי תנאים. אם בגלל שהסכמתי לטפל בך את מרגישה צורך שיתרום, עליי לומר לך שהטיפול לא ישתנה לכאן או לכאן."
"תסבירי," אומרת לי רוז אחרי שגברת בטיסטה יוצאת, "בעצם לפני כן תספרי לי איך את מרגישה. אוי איזו איומה אני לא הבאתי לך כלום לשתות או לאכול." היא קמה ויוצאת החוצה.
מי היה מאמין שרוז ואני נהיה כל כך קרובות אחרי כל מה שקרה. היא דואגת לי, לפעמים יותר מידי, אך בעיקר היא תופסת לידי פטפטת עד שאני צריכה בתנועה המסוימת הזו הכוללת הרמת גבות לרמוז לה להירגע.
"ובכן, את לא יודעת, ואסור שזה יצא מהחדר הזה. התקווה שלי לגבי גברת בטיסטה היא שאיזייה לא היה הבן של בעלה ולכן למרות שהיא נושאת גנים פגומים, אם הוא לא נושא אותם אז היא זכתה," אני אומרת לרוז בשעה שהיא מניחה לפני עוד אחד מהכריכים הנפלאים שהיא מכינה לי.
"ותשתי את המים גם," היא נוזפת בי, "אז זה הסיפור? מה את אומרת. תראי איך מתוך האסון הזה אולי יצמח משהו טוב. אולי היא נענשה על מעשה הבגידה שלה."
"לעולם אל תדברי כך," אני נוזפת בה, "אינך יכולה לשפוט אדם אם לא נמצאת בנעליו. אנחנו לא יודעים מה הסיפור של ההיריון שלה, ויודעת מה, זה גם לא צריך לעניין אותנו. אנחנו צריכים רק להסתכל קדימה. עם האמת שלה רק היא צריכה לחיות," אני אומרת לרוז.
"את צודקת. אני כזו אימפולסיבית לפעמים. את סולחת לי?" היא שואלת נבוכה.
"אני מבינה אותך. זה לא קל לי לעמוד מול האישה הזו בכלל, ואז לשמוע את הווידוי שלה," אני עונה לה, "לא נותר לנו אלא לקוות שנוכל לעזור לה. דווקא הפרסום הגדול סביב מותו של איזייה יכול להיות פרסום חיובי עבור המחלקה שלנו. אני בטוחה שהיא ומשפחתה ירצו בכך שכן הם נראים לי רודפי פרסום. אגב, היא ניסתה לשכנע אותי לקבל את התרומה. אמרתי לה שתדבר עם פרופסור סילבר ושיהיה לה ברור שאין הטיפול בה קשור כלל לתרומה."
"תראי איזה שינוי. אני שמחה שסירבת לקבל מידיו את התרומה, ועוד יותר מכך אני שמחה פרופסור סילבר נהג גם כך. בכל זאת אי אפשר לזלזל בחמישה מיליון דולר. העובדה שעשה זאת מראה שלבית החולים לנו יש ערכים."
נקישה נשמעת בדלת וד"ר פרידמן נכנסת. "באתי לראות מה איתך ילדונת. אם מישהו היה מספר לי שעברת אתמול מה שעברת לא הייתי מאמינה. את נראית שוב מלאת חיים," היא אומרת לי.
"אני אשאיר אתכן לבד," אומרת רוז ויוצאת מהחדר.
"דאגתי לך כל כך," מתוודה בפניי ד"ר פרידמן, "ולא על התינוק אני מדבר אלא עלייך. אני יודעת כמה קשה לך, ביחוד אחרי המפגש עם ד"ר רובינס. אני יודעת שאני נראית לך קשוחה, ולא מדברת אף פעם על אהבה, אבל תאמיני לי שבתוך הגוף הזה…"
החיוך על פניה גורם לי לחייך. היא קוראת הודעה מהאהוב שלה. "תזמיני אותו לביקור כאן," אני אומרת לה להפתעתה.
"יש לי מכונת קפה מעולה, וגם עוגיות שהבאתי אתמול לפני שהתאשפזתי."
"הילדונת יודעת," היא אומרת לו ומסמיקה, "היא מזמינה אותך להצטרף אלינו לקפה. כלומר אליי, היא שותה רק מים."
אני קמה למלא את המכונה במים טריים, ולמלא את המתקן בטבליות קפה. אני מניחה מפית על צלחת נייר מעוטרת בפרחים כחולים, וממלאת אותה בעוגיות מעשה ידיי.
"מרטין כבר מגיע," היא אומרת לי סמוקה כמו ילדה קטנה, "אז כפי שאמרתי לך אני יודעת מה היא אהבה. אבל את זה את כבר הבנת."
אני ניגשת ומשאירה את דלת החדר פתוחה. "אנחנו מצפות למנהל בית החולים," אני אומרת לרוז. היא מביטה בי במבט שואל. "הכול בסדר גמור," אני אומרת לה.
"מה שלומך דניאל?" שואל אותי פרופסור סילבר בהיכנסו.
"אני בסדר גמור," אני עונה לו.
"הדאגת אותנו," הוא אומר, "ג'ודי עדכנה אותי על הזמן במצב. עכשיו מותר כבר לומר שהיא דאגה לך מאד, למרות שאותי הרגיע כשאמרה שהתינוק בסדר."
"שאשאיר אותכם לבד?" אני שואלת בחיוך.
"אנחנו כל כך שקופים?" שואל אותי פרופסור סילבר.
"בתור אחת שרוב זמנה בבית החולים מבלה עם ד"ר פרידמן, אני מרגישה אותה," אני עונה וניגשת למזוג לו קפה, "איך אתה שותה את הקפה שלך?"
"אני אכין לו," אומרת ד"ר פרידמן. אני נהנית לראות אותה פורחת ואין מהעצב שבי לגרוע במאומה מכך. אני מקווה שהאהבה הזו תשקיט אותה ותהפוך אותה לרכה יותר ומפויסת.
"ד"ר פרידמן יש לך שיחה דחופה מחדר לידה," אומרת רוז שנכנסת למשרדי.
היא מניחה את ספל הקפה והעוגיות לפני פרופסור סילבר ועונה לשיחה. היא מקשיבה ואומרת לבסוף: "אני כבר מגיעה."
"אני מצטערת מרטין אני חייבת ללכת," היא אומר לו מלטפת את לחיו, "יתכן מאד שאזדקק לך דניאל," היא אומרת לי, יוצאת וסוגרת את הדלת מאחוריה.
פרופסור סילבר מחכה רגע ואז מוציא מכיסו קופסה קטנה ופותח אותה להראות לי את תוכנה. "את חושבת שהיא תאהב אותה?" הוא אומר בשעה שאני מסתכלת על טבעת היהלום שמונחת בתוכה.
"היא יפיפיה. אני בטוחה שהיא תאהב אותה. היא בהחלט תהיה לטעמה," אני אומרת לו. כהרגלי אני נוגעת בצמד הטבעות של ידי ומלטפת אותן. "אני מתרגשת בשבילכם," אני אומרת לו למרות שהסיבה לדמעות שנקוות בעיניי היא אחרת לגמרי.
"אני לא רוצה להתערב, אבל אני מקווה שיום אחד הוא יתעורר," הוא אומר לי להפתעתי.
"זה יותר מסובך מזה. וחוץ מזה עכשיו אנחנו עסוקים בשמחה שלכם," אני אומר לו.
"אני מניח שאת יודעת למה אני פה," הוא אומר לי. אני מסתכלת עליו, "קיבלתי היום התחייבות לתרומה עבור המחלקה שלך. התורם ביקש לציין שאין לו שום תנאי, ואין זה קשור לבדיקות שהסכמת לערוך לבתו. בנוסף, הוא צירף מכתב התנצלות שאת הנוסח שלו ביקש שתאשרי לפרסום בתקשורת," אומר לי פרופסור סילבר.
"אין לי צורך בהתנצלות," אני אומרת לו, "אני חושבת שעצם העובדה שבתו הגיעה לכאן זוהי הבעת אמון בי. אני משאירה לך להחליט מה שטוב לבית החולים."
"את כל כך מיוחדת דניאל. מישהי אחרת במקומך כבר.." הוא מתחיל לומר כאשר רוז מתקשר אליי בטלפון הפנימי.
"ד"ר פרידמן ביקשה שתגיעי מיד לחדר ניתוח," היא אומרת.
"ברשותך עליי ללכת," אני אומרת וממהרת לכיוון מעלית שעולה לחדרי הניתוח של מחלקת יולדות. אני חוצה את הלובי כמעט בריצה. אני נכנסת למעלית ולא מסתכלת מסביבי. האדרנלין בגופי כבר עולה ואני מתכוננת נפשית להיכנס לניתוח החירום. אני מרגישה נגיעה בידי שגורם לי לרעד. אני מרימה מייד את עיניי . "דניאל," הוא לוחש לי בקול רך, "אנחנו צריכים לדבר, כלומר אני צריך, כלומר.."
"אני מצטערת, אני בדרך לחדר ניתוח," אני אומרת לריי בשעה שהדלת נפתחת ואני יוצאת ממנה במהירות.
"דווקא עכשיו היית צריך להופיע? בדיוק כשאני צריכה להיות בשיא הריכוז?" אני ממלמלת לעצמי. אני נושמת עמוק, משחררת את המחשבות עליו, "איזה אבא בחרתי לך," אני אומרת לבן שלי. אני שמחה שהוא לא יכול לענות. אני בטוחה שהיה לו יותר מדבר טוב אחד לומר עליו כעת. אבל עכשיו זה לא הזמן לחשוב עליו אלא על היולדת שבמצב חירום.
"אני מצטערת שהזעקתי אותך. רק עכשיו אני חושבת שאולי זה לא בריא לך להתמודד עם בעיות כאלה," אומרת לי ד"ר פרידמן.
"אם עד עכשיו חשדתי," אני משנה את הנושא בחדות בשעה ששתינו עומדות ומקרצפות את ידינו לקראת הניתוח, "עכשיו אני יודעת. הוא מאוהב בך קשות."
"אז זו לא ההרגשה שלי? כי … את כבר הבנת… אני מאד," היא אומרת לי.
"אין לי ספק," אני עונה לה, "ממש ממש מאוהב בך. רואים את זה." אני כבר מחכה לראות את הטבעת ענודה על אצבעה. לפחות בזה אני מתנחמת שהיא תתארס לפניי כך שלא תהיה לה סיבה לקנא בי. כאילו שבכלל יש סיכוי שאקבל הצעת נישואין.
האחיות באות ועוזרות לנו להתלבש ואנחנו נכנסות לחדר הניתוח. ד"ר פרידמן מעיפה מבט מודאג לעברי. "אני בסדר גמור," אני לוחשת לה, "כל לידה היא בפני עצמה ואין ללמוד ממנה על אחרת, גם אצל אותה אימא," אני משננת לה את מה שלמדתי באחד השיעורים הראשונים במיילדות.
"אני עדיין מהססת," היא אומרת לי.
אני מביטה על מד לחץ הדם של האם והתינוק. לחץ הדם של האימא עולה בצורה ממש מסוכנת. "את חייבת ליילד אותה עכשיו," אני אומרת ובתנועת ראש כמעט לא נראית מפנה את תשומת ליבה למה שעיניי רואות.
"סכין," היא אומרת מיד ואני ממהרת לפתוח את הערכה שמונחת על העגלה בינינו.
"שרון, אל תסירי עינייך מהמוניטור," אני אומרת לה בשקט, "אני רוצה שתתעדי את השינויים. את יודעת מה צריכות להיות הרמות. אם יש סטייה תעדכני אותי."
החתך לשם הוצאת התינוק מרחמה כבר נעשה ואני מושיטה ידי להוציא אותו. "חבל הטבור," אני לוחשת לקלודיה, "אני צריכה את עזרתך. קחי ממני בעדינות את התינוק, אל תזוזי, אני חייבת לשחרר אותו." בתנועות זריזות אני משחררת מהתינוק את החבל שכרוך פעמיים סביב צווארו. אני לוקחת אותו מיד והופכת אותו מעט. לרווחת כולנו הוא מתחיל לבכות. הוא עדיין סגול מעט אבל לאט לאט צבעו משתנה.
המוניטורים מתחילים לצפצף. "שרון!" אני קוראת אליה. מסתבר שעיניי כולן צפו במתח בתנועות הידיים שלי ואיש לא עקב אחריי היולדת.
"להכניס מחט מיד!" אני אומרת לה. אני ניגשת להכין לה תרופה להורדת לחץ הדם בעירוי.
שעה ארוכה לוקח לנו לייצב את מצבה. "יש לך תינוק מושלם," אני אומרת לה ומניחה אותו סוף סוף עליה. "מאד חשוב שהוא ירגיש את מגע עורך על עורו. זה יעניק לו הרבה, יותר ממה שאי פעם תביני. אני יודעת שאת מותשת, אבל כעת את חייבת להתרכז בו. ברוך בואך לעולם האימהות."
הייתי חייבת להסב את תשומת לבה אליו ולא לצוות שמנסה לייצב את מצב הלא פשוט. אם לא נצליח היא עלולה לעבור אירוע מוחי ואנחנו עושות הכול כדי למנוע מזה לקרות.
"אני פשוט לא יודעת איך את עושה את זה, ביחוד כשאת עצמך לפני לידה," אומרת לי שרון בשעה ששתינו עומדות להתנקות אחרי שהכול מסתיים.
"כל דקה, כל שנייה קובעת גורלו של התינוק שנולד. את יודעת שחלק מהנזקים שנגרמים לתינוק הם בלידה? תפקידנו לדאוג שזה לא יקרה."
"אני מבינה," אומרת שרון, "אולי אני לא מתאימה למיילדות. ממש פחדתי. לראות אותך פותחת במומחיות כזו את חבל הטבור. אני בטוחה שאני הייתי קופאת על מקומי."
"לכן אנחנו אף פעם לא לבד בחדר ניתוח ואפילו בחדר לידה. זה לא מסוג הדברים שאפשר לחכות איתם. ברגע שלידה היא פעילה אין זמן להתלבט, חייבים לקחת החלטות מהירות," אני מסבירה לה.
עכשיו שהמתח מאחורינו אני מתמתחת ונושמת שוב. אני מביטה החוצה מבעד חלון. בחוץ חושך מוחלט. אני מבינה ששהינו בחדר הניתוח זמן רב משהערכתי.
"בוא נסכים ילד שלי," אני מדבר אל הבן שלי, "כשתבוא שעתך לצאת, תעשה את זה מהר? אבל רק תבטיח לי שלא תצא מוקדם מידי. איך שהתנהגת אתמול לא היה בסדר. אתה עדיין לא מוכן לצאת. יש סיבה שהריון לוקח תשעה חודשים. הבנת מתוק שלי?"
"עם מי את מדברת?" שואלת ד"ר פרידמן.
"מה?" אני מסתכלת עליה מבולבלת, "מצטערת ד"ר פרידמן הייתי בעולם שלי."
"מתי אני אזכה שתקראי לי ג'ודי. אחרי הכול את יודעת כבר את כל סודותיי," היא אומרת לי בחיוך רב משמעי.
אני רוצה לומר לה שאני יודעת יותר ממה שהיא יודעת. "דיברתי עם המתאגרף הקטן. הסברתי לו שיש לו עוד זמן להתבשל בפנים," אני עונה לה.
"את מפחדת מהלידה? כי אני בטוחה שתהיי נהדרת," היא אומרת לי.
"רק כשהסתכלתי החוצה הבנתי שבעצם שהיינו בחדר הניתוח שעות. ביקשתי ממנו שלא יעשה לי את זה," אני אומרת לה.
"בסך הכל אני יכולה להבין אותו. הוא הבין מי אימא שלו והוא רוצה להכיר אותה כבר. היא תהייה שלך כל החיים. תתבשל לך בנחת," היא אומרת ומניחה את ידה על בטני, "הרגשתי אותו! הוא בעט!"
"או שאולי נתן אגרוף," אני אומרת וצוחקת.
"ילדונת מה קרה מקודם. נראית מאד נסערת?" היא שואלת אותי ומחזירה אותי למקום שאינני רוצה לחשוב עליו.
"הבנת כבר שפגשתי את ריי. זה קרה במעלית בשעה שעליתי לכאן. הוא רצה שנדבר," אני אומרת.
"ו..?" היא שואלת.
"אמרתי לו שאני ממהרת לחדר ניתוח," אני עונה
"ו..?" היא שואלת שוב, "עכשיו את כבר לא."
"עכשיו כלום ג'ודי. היו לי מספיק התרגשויות ליום אחד. הרופאה שלי אמרה לי שעליי להיות ניחוחה ורגועה."
"אי אפשר איתך," היא אומרת לי.
*
אני חוזרת לבית החשוך שלי, ושוב מרגישה לבד. אני צריכה להשיל מעצמי את מהומת היום ולהתחיל להירגע. לפני הכל עליי להשרות את המדים המוכתמים מדם ולהכניס את הבגדים שהצטברו לי בסל הכביסה למכונה.
אני מדליקה את האורות בבית, רוצה לגרש ממנו את החושך ששורר בו וגם אצלי בלב. "אז מה בא לך לאכול חמוד? אולי פסטה כמו שאבא אוהב? ואלי עדיף שלא תדע מה שהוא אוהב ותאהב כל מה שהוא לא. אבל בעצם הוא אוהב כל מה שאני עושה. אז בסדר נאכל פסטה כמו שאבא אוהב," אני מסכמת ביני לבין עצמי את העניין.
אני מרתיחה מים בסיר, מוציאה ירקות ומתחילה להכין את רוטב העגבניות בסיר אחר. הריחות שעוטפים את הבית שוב מזכירים לי את ריי. "אתה לא מבין שאני לא יכולה ככה יותר?" אני אומרת בכל רם לחלל החדר הריק. השתיקה זועקת אליי חזרה מהקירות. אני מרגישה שאני משתגעת!
אני מפעילה את המערכת הקולית ונותנת לצלילים הרכים לעטוף אותי בשלווה.
האוכל מוכן. אני מעבירה את הפסטה דרך מסננת ומערבבת בתוכה את הרוטב.
צלצול האינטרקום הפנימי מקפיץ אותי. "יש לך אורח," אומר לי השומר.
"שיעלה," אני אומר בקושי רב. הלב שלי דוהר במהירות, כמו סוס בתחרות מירוץ.
"את לא שואלת מי זה?" הוא אומר ומספק לי מיד את התשובה, "בוסטון."
"בוסטון?" מה הוא עושה כאן אני שואלת בקול. הלב שלי חוזר לתפקד בקצב רגיל. רק אז אני מבינה כמה אני מאוכזבת לראות אותו. בעצם, לא מתחשק לי לראות אותו בכלל. כבר חודשים שלא התראינו. מה מביא אותו לכאן?
אני ניגשת לדלת, פותחת אותה ומשאירה אותה מעט פתוחה. אני שומעת את צעדיו, אך לא רק, אלא גם קול של משהו ניגרר על הריצפה.
"איזה ריח משגע," הוא אומר בשעה שהוא מציץ על הקערה המלאה בפסטה עם רוטב , המונחת על השיש. אז מה יש לך מישהי שמבשלת עבורך?" אומר בוסטון.
אני לא עונה לו כיוון שאני מנסה להבין מה השמיע את הרעש קודם. עיניי נופלות על המזוודה שהוא גורר אחריו. "מה זה?" אני שואלת.
"המזוודה? חשבתי שאביא איתי כמה בגדים, עכשיו שאני עובר לגור כאן," אומר בוסטון.
"סליחה?? ממתי דיברת איתי שאתה רוצה לגור כאן. הכול בסדר איתך?" אני שואלת.
"אני בסדר, רק שאת בהריון ועומדת ללדת," הוא עונה לי.
"וכל זה קשור אליך כי?" אני שואלת.
"בואי לא נשחק משחקים דניאל. ברור לך שהבן זונה לא מתכוון לשאת אותך לאישה את לא לבד בעולם את מבינה מה זה בכלל עושה למשפחה שלך. איזו בושה זו?" אומר בוסטון.
"לא, אני לא מבינה, אתה מוכן להסביר לי?" אני עונה לו.
"נו באמת. אימא שלך ממש מתביישת להראות את פניה. את לא יכולה לעשות לה את זה," הוא עונה לי.
"עדיין לא הבנתי מה העובדה שאני רוצה ללדת את הבן שלי שנוצר באהבה, גורם לאימא שלי להתבייש. זה לא קשור אליה. היא הבהירה לי את זה כאשר בישרתי לה על הריוני," אני עונה לו.
"הבאתי איתי טפסים שתחתמי עליהם," הוא אומר לי.
"על מה אתה מדבר? אני שואלת.
"באמת דניאל אל תהיי קשה. אני כאן כדי לפתור לך את הבעיה. להפוך אותך לאישה הגונה, ואת במקום להודות לי עוד מתווכחת איתי?" הוא אומר לי.
"ומה יצא לך מזה?" אני שואלת.
הוא מביט בי. "אני עוזר לך זה הכל. את יודעת שאת יקרה לי."
"אם אני מבינה נכון בוסטון, אתה מציע לי להתחתן איתך כדי למנוע את הבושה מהמשפחה שלי," אני אומרת.
"כן," הוא עונה לי.
"תחזור בבקשה עם המזוודה שלך לאימא שלי ותאמר לה שדניאל סירבה להתחתן איתך," אני אומרת, "אתה רואה את הצמיד הזה על ידי? זו ההבטחה שלי לריי ואין לי כוונה להפר אותה," אני עונה לו.
*
ריי
כל כך התרגשתי לפגוש את דניאל במעלית. הלב שלי החסיר פעימה, הרבה יותר מפעימה אחת. נגיעת קלות בידה בשעה שקראתי בשמה, אבל היא מהרה לחדר ניתוח ולא נתנה לי אפילו רמז שתסכים לדבר איתי אחר כך.
חיכיתי כבר שהיום הזה יסתיים. הרכב שלה עדיין חנה במקום. אני מבין שהיא עדיין בחדר ניתוח, אין לי מה לחכות לה. כנראה זו לידה שהסתבכה. אני מקווה בשביל היולדת שתצא בשלום ממנה. פתאום אני מרגיש פחד. ומה יקרה אם הלידה של דניאל תסתבך?
פתאום זה שוב מרגיש לי שזה התינוק שלי, למרות שאני יודע שלא.
אני הולך למכון. "אני צריך אותך ליאם," אני אומר לו, "אני משתגע!"
אם חשבתי שהיום הזה כבר לא יכול להיות גרוע אז הנה באה המכה האחרונה בדמותו של בוסטון. שוב הוא מביט בי במבט מלאה שנאה. אני נדרך ונעמד מולו זקוף כשאגרופיי מוכנים להילחם בו.
"תחתום," הוא אומר לי.
"על מה בדיוק?" אני שואל.
"תקרא. דוקטור שכמוך אני מניח יודע לקרוא," הוא אומר לי.
אני לוקח ממנו אתה המסמך ומתרחק. אני קורא במהירות את המסמך המבקש ממני לוותר על זכויות על הילד עתיד להיוולד לדניאל. "תגיד לי אתה עושה ממני צחוק?" אני שואל אותו, "את הילד שלי היא הפילה. לא רצתה בו," אני צועק, "מה זו הבדיחה החולנית הזו. תגיד לה שבשבילי היא לא קיימת. כמה אכזרית היא יכולה להיות."
ליאם ניגש אליי. הוא קולט שאני מאבד את שפיותי ועומד להתנפל במכות על בוסטון. הוא יודע גם שהפעם לא יהיה דבר שיעצור מבעדי. הוא נעמד לפניי ושואל את בוסטון: "היא שלחה אותך? כי דניאל שאני מכיר לא הייתה עושה זאת, גם אם איננה רוצה לראות אותו יותר."
בוסטון לא עונה לו. "שיחתום כבר ואני אלך מפה בשקט," הוא אומר לבסוף.
"ואם לא?" מרים עליו ליאם את קולו, "תענה לי על השאלה." הוא עוזב את אחיזתו בי ומצמצם את המרחק בינו לבין בוסטון. "מה באמת אתה רוצה מריי. שמעת שהוא לא האבא של הילד שלה."
"אני עומד לשאת אותה לאישה. דניאל בחודש שביעי. תעשה בעצמך את החשבון אם הילד שלך או לא."
"אני רוצה לשמוע ממנה שהיא דורשת שאחתום על המסמך הזה," אני אומר, קופץ מעל החבלים ופונה לעבר הדלת.
"היא לא יודעת שאני פה," הוא אומר בשקט.
"לא שמעתי," אני צועק לעברו.
"שמעת טוב. היא לא יודעת שבאתי לכאן," הוא עונה לי.
אני לוקח את המסמך וקורע אותו לגזרים. "את הילד שלי אני אגדל," אני אומר לו.
"היא לא תיתן לך אותו," הוא אומר לי.
"אני לא אקח אותו ממנה, אני אגדל אותו איתה, ואתה, תפוס מאתנו מרחק," אני אומר לו.
אני מחפש בתיק את הנייד שלי. דחוף לי להתקשר אליה. אני מחטט בתוך כולו ולא מוצא אותו. אני משתגע! אני תמיד כל כך מסודר. דווקא עכשיו??
אני חוטף את התיק שלי כמו שהוא, לא מטריד אותי שהוא פתוח ונכנס לרכב. הנייד מונח שם על המושב שליד הנהג.
"אתה חייב להתאפס. אסור לה לשמוע את הטרוף שעובר עלייך. תנשום," אני פוקד על עצמי.
אני מחייג את המספר שלה. אני זוכר אותו גם מתוך שינה. הטלפון מצלצל ומצלצל, אך היא אינה עונה. אני חושב שאולי בגלל שאני כל כך לחוץ אולי טעיתי במספר. אני נכנס לרשימת אנשי הקשר ומתקשר משם אליה. היא לא עונה.
אני מרגיש שאני נחנק. אני יוצא מהרכב ומתהלך הלוך ושוב. אני לא שולט בעצמי ולבסוף מוציא את כל הכאב העצום שיושב לי על בית החזה באמצעות מכת אגרוף אחת על הקיר. רק שהפעם אני בלי כפפה שתגן עלי. הכאב כל כך עצום שהוא גורם לי לאבד שיווי משקל.
ליאם יוצא במרוצה מהמכון. "אוי ריי, מה עשית? אני חושב ששברת את היד."
"מה זה משנה," אני עונה לו, "הפסדתי בקרב. היא לא עונה לי."
הפעם זה באמת הסוף. אני אצטרך ללמוד לחיות בלעדיה. איך? אין לי מושג.
בר אבידן
מאמינה באהבה