דניאל
אני יוצאת מבית החולים, נכנסת לג'יפ ומתחברת מייד לדיבורית. אני מתקשרת לסטיב בעלה של אחותי. "יש לך זמן בשבילי?" אני שואלת אותו.
"בשבילך תמיד ילדונת," הוא עונה לי, "ציפיתי לטלפון שלך."
"אתה ממש לא בכיוון," אני עונה לו.
"אני מבין שאת לא יודעת שכל הרשת מוצפת בסיפור שלך. כמובן שאיני מאמין לאף מילה וחיכיתי שתבואי אליי ונדבר על זה," הוא עונה לי.
"אתה במשרד?" אני שואלת.
"כן," הוא עונה לי.
"אם כך אני אצלך תוך עשרים דקות. אני מנתקת את הנייד שלי כעת," אני אומרת לו, "תודיע בבקשה במשפחה שלא הרגתי את התינוק האומלל הזה." אני מנתקת את השיחה ואיתה את הנייד שלי. אני מפעילה את המערכת הקולית ובוחרת לי מהפלייליסט שירים באופן אקראי ונותן למוסיקה להשתלט לי את הראש. הכול כדי שלא לחשוב. לשמחתי התנועה לא כה צפופה כפי שצפיתי. אני מגיעה למגדל בו שוכן משרדו המפואר של גיסי, נבלעת בתוך חשכת החניון ומרגישה שסוף סוף אני יכולה לנשום.
המעלית המהירה לוקח אותי במהירות לקומה החמישים ושש בה ממוקם משרד עורכי הדין של סטיב.
למשרד הזה עבר סטיב רק לאחרונה ואני המומה מהעושר המופגן שלו. כל כך לא לטעמי, כל כך לטעמה של אחותי מיכאלה. אין לי ספק שהיא עזרה בעיצובו של המשרד בשעה ששכנעה את סטיב שזהו כרטיס הביקור של החברה בבעלותו.
"יש לי פגישה עם עורך הדין סטיב קלינטון," אני אומרת לפקידת הקבלה.
"מה שמך?" היא שואלת. זה מאד משמח אותי. סימן שאיננה מזהה אותי.
"דניאלה אן," אני עונה לה.
היא מחייגת לסטיב בטלפון הפנימי והוא ממהר לקראתי. באופן מפתיע הוא לובש את אותה חליפה יוקרתית שלבש מר סלבדור. מעולם לא ראיתי אותו לבוש בצורה כזו מהודרת. אני בטוחה שגם זה אחד הרעיונות של אחותי. כמה אני שונה ממנה.
אני הולכת אתו במסדרון בשתיקה.
"אני מבקש לא להעביר לי שיחות. זו תהיה ישיבה ארוכה," הוא אומר למזכירתו בשעה שאנחנו חולפים לידה.
רק אחרי שהוא סוגר את דלת משרדו הוא נפנה אליי ומחבק אותי. "דן דן. אני כל כך מצטער על כל הדברים שקורים לך לאחרונה."
הוא ניגש למקרר שבפינת החדר ומוציא בקבוק מים ומניח לפניי. אני לפעמים תוהה איך עם כל העושר שבו הוא טובע, מדוע אינו אדם בעל רוחב לב. הרי יכול היה לשאול אותי מה אני מעדיפה לשתות. בהחלט היה שמחה לשתות כעת כוס קפה משובח ממכונת הקפה היוקרתית שלו. אני מודה לו במנוד ראש ומחכה שיתחיל לדבר.
"נגיש תביעה על סך מיליארד דולר," הוא פותח מיד את דבריו, "אין צורך שתשלמי לי. אני אקח אחוזים מהכסף שישולם לך."
אני יכולה להישבע שראיתי את הברק בעיניו בשעה שהוא מדבר על האחוזים שיקבל.
"אני רוצה שיהיה ברור," אני אומרת לו.
"אני לא מתכוון להתווכח איתך על האחוזים דניאל. יש לי מוניטין גבוה ושכר הטרחה שלי בהתאם."
אם הוא לא היה גיסי הייתי קמה והולכת. אני נעצבת לגלות את פניו האמיתיות של גיסי בשעה כל כך רגישה מבחינתי. אני מרגישה כל כך בודדה. "אני לא מתכוונת להתווכח איתך," אני עונה לו.
"לפני שנתחיל תתקשרי להורייך ותרגיעי אותם. אני בטוח שהם היסטריים כעת למשמע החדשות. לא כל יום הבת שלהם מואשמת ברצח," הוא אומר בקול ענייני.
אני לא טורחת להזכיר לו שביקשתי ממנו להתקשר אליהם, פותחת את הנייד ושולחת הודעה לאימא.
"מאמי, לא יודעת מה שמעתם. לא הרגתי את התינוק. הגעתי לחדרו כשכבר היה בשלבי גסיסתו האחרונים. אדבר איתך כשאוכל. אוהבת, דניאל."
"אתה מאמין שהרגתי אותו?" אני שואלת אותו.
"זה לא ענייני. תפקידי להגן עליך," הוא עונה לי.
"מדוע אם כך אתה תובע מהם מיליארד דולר אם אינך בטוח בחפותי?" אני שואלת.
"אל תתערבי לי בעבודה ילדונת. אני רק צריך ממך חתימה שאני מייצג אותך וכפי שאמרתי לך התחייבות על האחוזים שאני אקבל בתמורה."
אני מרגישה שאני מאבדת את שפיותי מולו. איך לא ראיתי כל השנים את פרצופו האמיתי.
"תגיד לי סטיב, אתה לא חושב שאתה צריך לשמוע את הסיפור שלי לפני כל החתימות האלה?" אני שואלת אותו. אני לא מתכוונת לוותר לו.
"קוראים לזה רשלנות רפואית דניאלה. אני רק מנסה לחלץ אותך מזה," הוא אומר לי.
"לידיעתך יש לי ביטוח מקצועי למקרים כאלה," אני עונה לו.
"תקשיבי דניאלה. אני לא מבין אותך. אל תבזבזי לי את הזמן. את יודעת כמה שווה שעת עבודה שלי?" הוא עונה לי בחוסר סבלנות.
ואז מצלצל הנייד שלי. אני בטוחה שזו אימא שלי שענתה על ההודעה שלי. אני מופתעת לראות שזה מריי.
"החברה נפגשים היום למשחקי לוח. אני יכול לאסוף אותך? ר."
זה מה שחסר לי כעת. מה הוא חושב לעצמו. אחרי מה שקרה בינינו שאלך אתו? אבל אז אני נזכרת בכריך שהביא לי ומבינה שאני לא צריכה להיות כל כך קשה אתו.
"אני עסוקה. ד. אני עונה לו.
"אני יודע שהתפטרת. לא יזיק לך להתאוורר קצת. ר." הוא כותב לי. אני מודה על כך שאינו מצלצל ומסתפק בהודעה.
"אצל עורך הדין שלי. ד." אני כותבת למרות שאני כבר יודעת שסטיב לא יהיה זה שייצג אותי.
"תשלחי את הכתובת. ר." אני מספיקה לקרוא את ההודעה, ומחליטה לכבות את הטלפון. זה יותר מידי בשבילי.
"סטיב אני לא מרגישה טוב," אני אומרת. ראשי מסתחרר. "אני חושבת שכדאי שאסע הביתה. אני אשלח לך את חומר התביעה לכשיגיע."
אני יוצאת מחדרו וסוגרת בשקט את הדלת אחרי. אני ניגשת למעלית, לחניה, ניגשת לעמדת התשלום עבור החניה ומשלמת את מחיר כרטיס החניה היקר עד להחריד. עשרים דקות עברו מרגע שהחניתי את רכבי בחניה ועד שחזרתי לשלם. מה שאומר שהפגישה שלי עם סטיב לא עלתה על רבע שעה.
אני נוסעת הביתה, עולה לדירתי ופותחת את הטלוויזיה כדי לצפות בחדשות. הכותרות שרצות בתחתית המרקע משאירות אותי המומה.
"אחיות מחלקת היולדות בבית החולים הר סיני הודיעו על שביתה עקב התפטרותה של אחות המחלקה והמיילדת דניאל מולן. בית החולים הודיע שכל חדרי הלידה סגורים ועל היולדות לפנות לבתי חולים אחרים."
"אנחנו מנסים להשיג את תגובת מנהל בית החולים וכן את תגובתה של מיס מולן. ידועים לנו פרטים מעטים שלא כל כך מסתדרים לנו לכדי סיפור שלם. מה שידוע לנו שמדובר במותו של נכדו של המיליארדר מר סלבדור. עדיין לא ברור מדוע הוא טוען שהמיילדת של התינוק אחראית עשרה חודשים לאחר מכן למותו," אומרת קריינית החדשות, "והנה עוד ידיעה שהונחה על שולחני כעת. ארגון אחיות חדר לידה של ניו יורק קורא לאחיות להצטרף לשביתה. אני מעלה לשידור את דוברת הארגון. האם את יכולה למסור לנו פרטים נוספים?"
"המקרה אכן מאד מצטער, אך העובדה שמיס מולן היחידה שמואשמת במותו של התינוק אייזיה, בשעה שהיו בחדר שלושה רופאים וחמש אחיות, תמוהה בעינינו מאד. בעיקר לנוכח העובדה שהיא נקראה רק לאחר שהתינוק הראה סימנים של קריסה כללית של המערכות. יותר מזה אינני מוסמכת לענות. הכל יתברר בבית משפט. בית החולים וארגון האחיות עומד מאחורי מיס מולן, ויגיש לה כל עזרה לה משפטית לה תזדקק."
המהומה סביבי גדולה מידי ואני פותחת שוב את הנייד. מיד מתחילים
הצלצולים של הודעות נכנסת.
"אל תעלמי לי. אני דואג לך ר."
"אני מבטיח לא לדבר. רוצה רק להיות איתך ר."
"ילדונת. מבקש רק לדעת שאת בסדר. ר."
" אני מוטרף מדאגה. תשלחי רק הודעה שאת בסדר. ר."
הוא באמת דואג לי. "בוא אליי. אני בדירה שלי. ד."
רגע אחרי שאני שולחת את ההודעה קופצת לי הודעה נוספת והפעם מהמוקד של בית החולים.
"הינך מתבקשת להגיע למשרדו של מנהל בית החולים מחר בשמונה בבוקר. נוכחותך חובה."
אני מתקשרת לסטיב. "רציתי להודיע לךשאני נקראת לפגישה דחופה עם מנהל בית החולים," אני אומרת לסטיב. אני מחפשת דרך לצאת מפגישה נוספת אתו.
"זה לא עובד כך. הוא צריך לתאם איתי בדרכים המקובלות דרך המזכירה שלי," הוא עונה לי.
"הפגישה היא שלי אתו," אני עונה, "אם אזדקק לך אבקש שיתאמו איתך פגישה." אני יודעת שזה לא יקרה. אני אסתדר לבד, תהיה הסיבה שנקראתי לפגישה אשר תהיה.
*
אני מכינה לעצמי כוס תה ומתיישבת ליד הדלפק במטבח. מרפקיי שעונים עליו וכפות ידיי אוחזות בספל. הוא חם ונעים לי כך. אני מתרגלת נשימות כדי לשחרר את המועקה שתקועה לי בבית החזה.
אני שומעת קול של סיבוב מפתח. אני מחייכת לעצמי. ככה בדיוק אני רוצה אותו. חזק ובטוח בעצמו. העובדה שלא היסס לפתוח את הדלת בעצמו משמחת אותי. אני שומעת אותו פוסע מספר צעדים ונעצר. ברור לי שהוא חולץ כעת את נעליו. אני יכולה כבר להריח את ריח מי הגילוח המשכרים שלו. יש לו טעם טוב לגבר שלי. אני ממתינה שיתקרב, ממתינה לשמוע את הנשימות שלו בשעה שהוא רוכן לעברי.
זרועותיו החזקות עוטפות אותי ומאמצות אותי אליו. רק אז אני פונה אליו. "תעשה איתי אהבה," אני מבקשת ממנו.
הוא מביט בי לרגע מופתע, חודר במבטו לתוך עיני. אני רואה את האש נדלקת בו מיד.
הוא לא מחכה הרבה מרים אותי בזרועותיו, מפשיט אותי בפלג גופי התחתון מצמיד אותי לקיר. הוא מרים את רגליי כך שיכרכו סביבו ובלי הודעה מוקדמת חודר לתוכי. אני עוצמת עיניים מתענגת מהקרבה שלו אליי, מהעובדה שהוא בתוכי ונכנעת לו.
"רצית לבדוק את גבריותי?" הוא שואל ולא מסיר מבטו ממני.
"מאיפה זה בא לך," אני אומרת והודפת אותו ממני. כל ההרגשה העילאית שחוויתי אתו נעלמת, "אתה חושב שהיה לי ספק בכלל?"
אני מרגישה את הכעס גואה בי. לא מספיק שהושפלתי על ידו כאישה, עכשיו הוא מתפאר בגבריותו?
"יש לך רבע שעה להיות על המזרון," אני מסננת לעברו ופונה ללכת.
הוא תופס אותי בחוזקה. "רוצה אותי על המזרון. את תקבלי על המזרון," הוא אומר לי.
הוא נושא אותי לחדר השינה שלי ומטיל אותי עליו. אני מוצאת את ידי לכודות בידיו וכובד משקלו עליי. "עכשיו זה יהיה בתנאים שלי," הוא אומר לי בשקט, שכה מנוגד לכעס שבוער בי.
הוא מתחיל לנשק אותי. כל פיסת עור גלויה. בכל פינה נסתרת. כל כך שונה מהעוצמה שבה הוא מצמיד אותי למזרון. ורק כשהוא מגיע לשיפולי הבטן הוא עוצר ושוב חודר לתוכי. הפעם הוא לא נמהר כשהיה. "אני עדיין מספיק גבר בשבילך?" הוא שואל.
"אתה כזה מטומטם," אני מייבבת אחרי שהוא מביא את שנינו לשיא נוסף, "את הנשיות שלי אני בוחנת. איך אתה לא מבין?"
"תסבירי לי ילדונת. את וודאי יודעת שאת אישה מושכת וסקסית מאד. מאיפה חוסר הבטחון הזה?"
"ממך," אני עונה לו.
"אבל למה?" הוא אומר שוב ומחפש את התשובה בעיניי.
"איך אסביר לך?" אני אומרת לו בדמעות, "זה נכון שנישקת אותי כראוי, אבל כאשר כבר שכבתי משתוקקת אליך נרתעת והלכת."
"זה מה שאת חושבת ילדונת?" הוא אומר, "אין לך מושג כמה שאת טועה."
"אני מבינה אותך. הרי אתה יודעת שחוללתי על ידי גבר זר," אני אומרת לו.
"ובדיוק בגלל זה הרגשתי שמשא כבד על כתפיי. שעליי לנהוג משנה זהירות איתך. ידעתי שעברת טראומה ולא הייתי בטוח כמה את מוכנה לחוות את המגע של גבר בתוכך. אז קפאתי. זה ממש לא בגללך. זה בגלל שעצרתי מבעד עצמי קצת יותר מידי מאוחר," הוא עונה לי.
הוא נשכב על גבו ומושך אותי אליו. "אני רוצה לספר לך מה עשיתי אחר כך. נסעתי ללא מטרה. איכשהו מצאתי עצמי בברוקלין וכשעצרתי ניגשה אליי זונה. הצעתי לה חמש מאות דולר כדי שתשתה איתי קפה ותיתן לי לדבר. היא כמובן חשבה שאני לא נורמלי וניסתה לעורר אותי, אבל גם כשחשבתי עליך זה לא קרה. הרגשתי שזו לא את. זו הייתה סיטואציה מאד הזויה, אבל איכשהו היא איפסה אותי. השארתי אותה בבית הקפה ונסעתי להשקיף על העיר. את מגדל הנהר זיהיתי בקלות וישבתי והשקפתי עליך מרחוק."
"אבל לא הייתי שם," אני אומרת לו.
"את זה לא ידעתי. רק מאוחר יותר כשהגעתי לחפש אותך זה נודע לי," הוא עונה לי.
אני מתרוממת מעט ומנשקת אותו.
"את אוהבת להתנשק, נכון ילדונת?" הוא אומר לי בחיוך.
"אני אוהבת רק איתך מיי לאב," אני עונה לו.
"אז תפסיקי לברוח ממני ילדונת. תביני שאת האדם היקר לי ביותר בעולם כולו," הוא אומר לי ומושך אותי אליו לנשיקה ארוכה ארוכה…..
*
הבוקר מפציע. קרני השמש מפזזות על הקיר ומציירות קשתות קטנות בגלל קריסטל בודד שתלוי על החלון. אני מתמתחת. החיוך לא יורד מעל פניי. "איזה כייף לי," אני אומרת לריי, "כבר מעל שבוע לא ישנתי כל כך טוב."
אני מסתכלת עליו ורואה שהוא כבר אחרי מקלחת. "התקלחת בלעדיי," אני אומרת לו בקול מתפנק.
"גם התאמנתי בלעדייך," הוא עונה לי, "אני רגיל לקום מוקדם ולהתאמן. שמחתי לראות שאת ישנה כל כך רגוע ולכן הרשתי לעצמי להעלם לך קצת. אני זקוק לאימון הבוקר הזה כדי להיות עירני.”
"ואם הייתי מתעוררת ורואה שאתה לא פה?" אני שואלת בטון נעלב.
"אז היית רואה את הפתק שכתבתי לך:
ילדונת,
הלב שלי מלא באהבה אלייך
עד שהוא עולה על גדותיו
ונשפך.
ר.
אני בטוח שאחרי שהיית קוראת את המילים האלה לא היית חוששת שלא אחזור אלייך. רציתי לבקש ממך שתארזי לך בגדים. יש לי המון חומר לעבור עליו בדירה שלי והייתי שמח אם נישן אצלי."
"אתה מזמין אותי לגור איתך?" אני שואלת.
"זו בכלל שאלה?" הוא שואל.
"האמת שזה פשוט נעים לי לשמוע," אני עונה לו וקמה לארוז לי בגדים.
*
"אני אסע עם הג'יפ," אני אומרת לו בשעה שאנחנו בחניון המגדל. אני עולה על קצות אצבעותיי להעניק לו נשיקה.
"אני מסכים לכך רק בגלל שאת לא עובדת היום," הוא אומר לי, "כיוון שאני לא מתכוון להסתיר את היחסים שלי איתך."
"אני לא בטוחה שזה ייתן לך נקודות זכות בימים אלה. להיות בקשר עם עבריינית כמוני, אתה יודע," אני צוחקת.
"אני לא אתן לאיש לפגוע בך," הוא אומר לי.
"אתה מודע לכך שיש סיכוי שיהיו שם מלא עיתונאים. אני מעדיפה לעבור את זה לבד. אני יודעת שאתה שומר עליי והאהבה שלך נותנת לי כח," אני אומרת לו.
"סוף כל סוף את מבינה אותי ילדונת," הוא אומר ומושך אותי לעוד נשיקה שמשאירה אותי חסרת נשימה.
אני מניחה את התיק שארזתי בג'יפ. מבט בשעון מבהיר לי שאני ממש מאחרת. אני כבר חושבת על תרוץ מה אומר למנהל בית החולים כאשר נכנסת לי הודעה.
"הפגישה עם מנהל בית החולים נדחתה לשעה עשר."
"נהדר," אני ממלמלת לחלל הג'יפ בשעה ומשחררת אנחה, "כי בחמש דקות לא הייתי מספיקה להגיע."
אני מעתיקה את ההודעה ושולחת לריי. כאשר אני לוחצת על שלח אני רואה שבדיוק באותו זמן הוא כתב גם לי.
מזכיר לך ילדונת,
הלב שלי מלא באהבה אלייך
עד שהוא עולה על גדותיו
ונשפך.
ר.
חיוך ענק נמרח לי על הפנים. אין לו מושג שצילמתי את הפתק שלו והוא שמור לי בתיקיה הנסתרת שלנו.
שוב צלצול.
"נתתי הוראה לשומר בבניין שייתן לך מפתחות לדירה. את יכולה לגשת לשם בינתיים. ביתי ביתך. ר."
אני מחליטה לעשות כעצתו, מכניסה את כתובתו למכשיר הניווט ושומרת בשם בית2.
כאשר אני מגיעה לבניין מגיש לי השומר בכניסה לחניון תו חניה. "רשמת את מספר הרכב?" אני שואלת.
"יש לי את כל הפרטים. בעלך מסר לי אותם לפני כמה דקות," הוא עונה לי.
"הצגת אותי בתור אשתך." אני חושבת, "מצד שני עשית טוב כי אם היית נוקב בשמי… או אולי יש לזו בכל זאת משמעות עמוקה יותר?"
"שלום גברת רובינס," פונה אליי השומר בכניסה. אני מסתכלת עליו. מאיפה הוא יודע מי אני? "בעלך שלח לי תמונה שלכם שאזהה אותך," הוא אומר לי בחיוך לאחר שהוא מבחין בהפתעה על פניי.
אני לוקחת ממנו את המפתחות ומברכת אותו לשלום. "אם את צריכה עזרה כל שהיא אנחנו כאן לשרותך." הוא קורא אחריי.
אני פותחת את הדלת בחרדת קודש. מרגיש לי שאני פולשת לעולמו הפרטי של ריי. אני ניגשת לחדר השינה, ורואה שיש מקום פנוי בחדר הארונות שלו, ובכל זאת רק מניחה את התיק ופותחת אותו.
אני מוציאה ממנו את תיק כלי הרחצה שלי וניגשת למקלחת. החלון פתוח מעט אבל עדיין ריח מי הגלוח שלו שבאוויר מגלה לי שכאן הוא התקלח הבוקר. אני עוצמת את עיניי ושואפת את ריחו לתוכי כדי להשקיט את הגעגוע שלי אליו. "איך זה שבזמן כל כך קצר הפכת להיות האדם המרכזי בחיי, זה שאינני יכולה עוד בלעדיו?"
אני מחפשת מגירה להניח בה את דבריי. הסדר שלו ניכר בכל מקום. אני פותחת את המגירה העליונה ורואה בה כמה חבילות של קונדומים. פתאום זה מכה בי. לא השתמשנו באמצעי מניעה. כבר חודשים שאני לבד ולכן הפסקתי לקחת גלולות. לרגע אני לא זוכרת מה התאריך היום. אני מסתכלת בנייד שלי ונושמת לרווחה. אני צריכה לקבל מחר את המחזור החודשי. אין סיכוי שנכנסתי להריון.
הטלפון מצלצל. אני בוהה בו לרגע ומתעשתת.
"את. אני. צוהריים. תפתיעי אותי. ר."
אני כועסת על עצמי. כאחות חדר לידה לא ייתכן שלא אשתמש באמצעי מניעה. איך זה קרה לי? האמת היא שמעולם לא הרגשתי תשוקה כזו לגבר. אני מרגישה שאני רוצה לעשות אתו אהבה כל הזמן. אני יכולה לספור את מספר הפעמים שעשיתי זאת עם הקרדיולוג למרות שהיינו יחד כמה שנים.
ואז הטלפון מצלצל. "הכל בסדר ילדונת?" שואל אותי ריי.
"כן, למה?" אני שואלת.
"אז למה את לא עונה לי," הוא שואל.
"אבל עניתי לך," אני עונה לו מבולבלת.
"על ההודעה," הוא צוחק.
"אה," אני עונה ועדיין לא עונה לו לגבי ההודעה.
"מה עובר עליך ילדונת?" הוא שואל.
"ראיתי את הקונדומים במגירה שלך," אני אומרת לו.
"קניתי אותם בגללך. אני ממש לא רוצה להיות אבא, אבל לעשות איתך אהבה אני בהחלט רוצה. לו ידעת מכשפונת מה המחשבה עליך עושה לי, לא היית מעולם מפקפקת בנשיות שלך, ואגב גם לא בי."
"אז בבקשה תשתמש בהם," אני אומרת לו, "אני צריכה לקבל מחזור מחר כך שאינני דואגת אבל להבא אנחנו חייבים לזכור כי אני לא מוגנת."
*
חמש דקות לפני השעה עשר.
אני נכנסת למשרדי הנהלת בית החולים. הדלת בחדרו של מנהל בית החולים פתוחה ולכן אני נכנסת ישר לחדר. החדר ריק.
אני ניגשת למזכירתו של הפרופסור שאומרת לי שהוא מחכה לי בחדר הישיבות הגדול. בהיכנסי לחדר אני רואה מצד אחד של השולחן את הפרופסור יושב ומצד שני חמישה גברים. היחיד שאני מזהה הוא מר סלבדור.
"שבי דניאל," אומר לי המנהל, "ספרי לאדונים הנכבדים מתי פגשת לראשונה את גברת בטיסטה."
"פגשתי אותה לראשונה בחדר הלידה, אבל את התיק שלה קראתי שבועיים קודם בשעה שנשלח אלינו כחלק מתהליך הרשמת יולדת ללידה בבית החולים," אני עונה לו.
"האם אלה המסמכים שקראת?" הוא שואל אותי. הוא לא מסתכל עליי אלה מפנה מבטו לגברים שיושבים מולו.
אני מעיינת בתיק. "זה התיק וכהוכחה לכך היא יש חתימה שלי המאשרת שקראתי את המסמכים המצורפים," אני עונה לו.
"את מוכנה לספר לנו מה טיבם של המסמכים האלה?" הוא שואל אותי.
"אלה טפסי המעקב אחרי הריונה של יולדת. הם מכילים תוצאות של כל הבדיקות שהיא עוברת, ותיאור של התפתחות ההריון," אני עונה.
"מי ממלא את הטפסים האלה?" הוא שואל.
"זה תלוי היכן מעדיפה האישה להיבדק. יש נשים שבוחרות ברופא נשים ויש שבוחרות לעבור את ההריון עם מיילדות שמלוות אותן גם בלידה," אני עונה.
"דניאל את יכולה לספר לנו מה השכלתך?" הוא שואל.
"אני אחות מוסמכת. יש לי הסמכה כמיילדת," אני עונה.
"את יכולה לספר בהסתמך על המסמכים קראת במי בחרה גברת בטיסטה?" הוא שואל.
”גברת בטיסטה הייתה מטופלת אצל ד"ר סנטוס, שהיא רופאת נשים," אני עונה.
"בואי נדבר קצת על המסמכים שמופיעים בתיק. האם הבחנת במשהו חריג?" הוא שואל אותי.
"בסוף השליש הראשון של ההריון נערכו לגברת בטיסטה בדיקות ונמצא שהעובר שהיא נושאת פגוע במחלה גנטית קשה. מחלה שאת הגן שלה נושאת גברת בטיסטה," אני אומרת.
"היא משקרת!" רועם קולו של מר סלבדור.
"אני יכולה לקבל בבקשה את התיק?" אני מבקשת. אני מדפדפת בניירת ומוצאת את המסמכים המעידים על כך שאינני משקרת. "הנה הם לפניך אדוני," אני אומרת ומושיטה אותם ישירות למר סלבדור.
הוא מעיין בהם ומעביר אותם בשתיקה לשאר הגברים הנוכחים בחדר. פניהם חתומות אבל מהמבט בעיניהם אני מבינה שהם יודעים שאני דוברת אמת.
"ספרי לנו מה נאמר לגברת בטיסטה כאשר הגיעו התוצאות," הוא שואל.
"אני יכולה לקבל את המסמך חזרה?" אני מבקשת. "כיוון שאני לא טיפלתי בה אני יכולה רק להקריא את מה שנכתב בו. אני לא יכולה לאמת את זה."
"תקראי לנו," מורה לי הפרופסור.
"הוסבר לגברת בטיסטה כי סיכוייו של התינוק לשרוד מעבר לשנה קלושים וכי הוא צפוי לחודשים של סבל. הומלץ לה לסיים את ההריון. הגברת בטיסטה סרבה."
"את נוכחת בלידתו. האם חשבת אחרת?" הוא שואל.
"זה לא רלוונטי. אפשר היה לראות מיד שהתינוק לא בריא," אני עונה, "אפשר לראות את זה בבדיקות הרופא שנערכו מיד אחרי הלידה."
"בואי נדבר על מה שקרה אתמול," הוא עונה לי.
"קיבלתי בקשה מאימו של התינוק להגיע למחלקה בו הוא מאושפז לאחר שהיה ברור שאלה שעותיו האחרונות. הצעתי לאמא שתבוא להיות אתו והיא סרבה. נכנסתי לחדר עם האחיות שטיפלו בו. כאשר תינוק נולד אנחנו מעניקים לו טיפול של מגע עור בעור. כך חשבתי לנהוג גם עם התינוק הזה. רציתי שיעזוב את העולם עם מגע מנחם. תפקידי להביא חיים לעולם. מעולם לא נתקלתי במצב כזה ולכן נהגתי לפי מה שהרגיש לי נכון. בשעה שהפשטתי אותו, התגלו בגופו כתמי דם כחולים רבים ולכן ביקשתי שתערך לו בדיקת דם," אני אומרת.
"את מוכנה בבקשה להקריא לנו מה כתב הפתולוג?" אומר מנהל בית החולים.
"זו שערורייה!" מתפרץ הסבא, "איש לא אישר לכם לנתח את התינוק המסכן."
"איש לא ניתח אותו," עונה מנהל בית החולים, "לא היה צורך. בדיקות הדם היו חד משמעיות. הפתולוג רק קבע את הזמן שבו אירעו הדברים," אומר מנהל בית החולים.
אני משפילה את עיניי בשעה שהוא ממשיך את דבריו. "אולי עדיף שתשמע את מה שיש לי לומר ביחידות," אומר מנהל בית החולים למר סלבדור.
אני קמה ללכת. "את לא זזה מפה," נובח עליי מר סלבדור. אני מסתכלת על מנהל בית החולים שמסמן לי לשוב ולשבת. "איש לא יוצא מהחדר."
"אין לי דרך עדינה יותר לומר לך את זה. הנכד שלך הורעל ברעל עכברים מהסוג שגורם למוות בייסורים. זה לא משהו שיכול היה להתבצע כאן בבית החולים כיוון שהוא אורך שעות. דניאל הייתה לידו ברבע שעה האחרונה לחייו," אומר מנהל בית החולים.
"שטויות," הוא אומר לו, "היא הייתה בחדר מעל שעתיים."
"נכון," עונה מנהל בית החולים, "היא נדרשה להיות נוכחת בכל הבדיקות שלאחר המוות."
"אתה מוזמן," הוא מוסיף, "לערוך בדיקות משלך. נתיחה אם אתה רוצה. בית החולים חתם על שחרור…. הגופה."
נראה שכל אחד מהגברים היושבים מולנו מעבד את המידע במוחו. שתיקה מעיקה משתררת בחדר.
"אני יכולה ללכת?" אני שואלת לבסוף בשקט.
"לא דניאל," הוא עונה לי, "אני רוצה שתהיי כאן עד סוף הפגישה."
*
שעה וחצי אחרי…
אני חומקת מבעד לכניסה הצדדית של בית החולים. אני חוצה את הכביש במהירות וניגשת לאסוף את הארוחה שהזמנתי לנו. עכשיו תורי ללמוד אותו. היססתי האם להזמין שתי מנות שונות והחלטתי להמר על כך שהוא יאהב מה שאני אוהבת. נראה מה הוא יאמר על כך.
"פנוי? ד." אני שולחת הודעה לריי.
"לא. הלב שלי מלא. ר." אני צוחקת למקרא ההודעה. בא לי לרקוד ברחוב מרוב אושר.
"בדרך. עשר דקות מתאים לך? ד."
"עשר דקות זה המון זמן כשאני מחכה לך. ר. " אני הולכת עם חיוך גדול על הפנים. אני מתקשה להאמין שהגבר הקשוח הזה כותב לי ללא כל היסוס את אהבתו במילים.
אני מבחינה מרחוק בעשרות מצלמות ולכן מתחמקת שוב מבעד לדלת הצדדית ועולה במדרגות לקומה השנייה ורק שם מזמינה את המעלית למחלקת הילדים שבקומה השמינית.
ברגע שאני נכנסת מבעד לדלתות המבטים מופנים אליי. אני מבחינה בריי שעומד עם גבו אליי ומדבר עם אחת האחיות. העמידה שלו זקופה. הוא מרגיש כנראה בנוכחותי כיוון שהוא מסתובב מייד לכיווני, נשען על הדלפק וממתין שאתקרב. הנוכחות שלו מהפנטת את כל האחיות אליו. ההשפעה שלו עליי גורמת לי להשפיל לרגע את מבטי ולנשום. הוא כנראה מבחין בכך וצועד לעברי במהירות. הוא מחבק אותי ומנשק אותי כך שלאף אחד מהנוכחים אין יותר ספק שאני האישה שלו.
"מה יהיה, את לא יורדת מהכותרות," הוא אומר לי ומצביע על המבזק המיוחד שמשודר בטלוויזיה.
*
רוצים לדעת מה הייתה תוצאת הפגישה עם מנהל בית החולים?
על כך בפרק הבא…
בר אבידן
מאמינה באהבה