בוסטון
בוסטון
אני יודע שאתם מסתכלים עליי ואומרים לעצמכם שפגשתם בי בעבר. אני מניח שאתם מכירים את אחי התאום טקסס. חיצונית אי אפשר להבדיל בינינו. אפילו אני לפעמים מסתכל עליו ולא מאמין איך הוא זה אני. אבל מי שמכיר אותנו, כמו למשל הילדונת הזו דניאל, שיכולה לזהות מייד מי זה מי. אנחנו שונים מאד באופיינו ועם זאת ממש דומים. נשמע לכם מבלבל? עוד תבינו.
אני מאד אוהב את דניאל. מעבר לזה שהיא יפיפיה, היא אישה מאד מרתקת והכי חשוב היא אישה עם נתינה בלתי נגמרת. להיות חבר שלה זו זכות גדולה. לא אשקר ואומר שלו רק הייתה מסכימה, הייתי שמח להיות הגבר שלה, אבל יודע שזה לא יקרה.
סבתא של דניאל, ויויאן, קשורה מאד לדניאל. אני רואה בדניאל הרבה ממנה. בכך היא שונה ממיכאלה שאיתה למדתי בכיתה. הקשר ביניהן כל כך מיוחד שהן מרגישות אחת את השנייה בלי מילים.
"דן דן הגיעה הבוקר. אני לא יודעת למה," היא אומרת לי בשעת בוקר מוקדמת, "העיניים שלה עצובות." המילים האלה גרמו לי לקפוץ מהמיטה ולהגיע מייד לביתה של ויויאן.
*
אני מחליט לקחת אותה לחוף כיוון שידוע לי כמה היא אוהבת אותו, כמה המקום הזה מרגיע אותה. אני מחנה את הרכב שלי בחניה. אין איש מלבדנו. עונת הרחצה מאחורינו והחוף שומם מאדם. אפילו הכיסאות נאספו למחסן ולפנינו פרוש חול אינסופי שנושק למי האוקיינוס.
אני מושיט את ידי לדניאל והיא אוחזת בה. אנחנו יוצאים להליכה לאורך החוף. היא שקועה בעולמה, במחשבותיה, ואני בשלי. המון שאלות מתרוצצות לי בראש וככל שאני חושב על זה יותר אני מתמלא בכעס כלפי הגבר שגרם לעיניים היפות שלה להיות כל כך עצובות. המחשבה הזו גורמת לשרירים שלי להתקשח וללסת שלי להינעל. אני שוכח שדניאל אוחזת בידי ומרגישה הכול.
היא מלטפת את ידי לאורך זרועי. "שתף אותי," היא מבקשת.
"אילו הגבר הזה שפגע בך היה עומד פה לידי, הייתי נלחם בו כעת," אני אומר לה בכעס עצור.
"אני נלחמתי בו השבוע על המזרון אצל ליאם. הוא בהחלט נלחם בחוכמה. הוא הביס אותי לא רק בגלל שהוא חזק ממני," אני אומרת לו.
"מי זה?" אני מסנן.
אני עומד המום מולה כאשר היא אומר לי את שמו. "ריי רובינס. מכיר?"
"הפסיכיאטר?" אני שואל לאחר דקה של שתיקה.
"כן," היא עונה לי, מביטה בי בשאלה.
"אני לא יודע מה לאמר לך. אני לא מבין מה קרה ביניכם," אני אומר לה. מצד אחד אני יודע שלא הייתה לו אף פעם מישהי רצינית בחייו, מצד שני הוא באמת אדם מקסים. "אני לא רוצה לחטט, אבל מתקשה להבין איך קרה שהוא פגע בך. כלומר, שלא תביני לא נכון, אני מאמין לך, רק שזה לא מתאים לריי שאני מכיר."
"אני לא רוצה לדבר עליו. היינו יחד רק כמה ימים. הוא לא חייב לי כלום. העובדה שהתאהבתי בו איננה באשמתו ואתה לא צריך לכעוס עליו," היא עונה לי.
"ילדונת. אני מכיר אותך כל כך טוב. את לא אחת שמחלקת את הלב לכל אחד שחפץ בו. מי כמוני יודע. אם הוא כבש את ליבך אני בטוח שהוא שווה את זה. למרות שברגע זה בא לי להרוג אותו," אני עונה לה.
"אני מעריכה את זה שאתה לא שואל שאלות. מה שקרה הוא משהו מאד אישי בינינו," היא עונה לי.
אין לה מושג כמה אני מקנא בו כעת, אבל אני לא מראה לה. כל כך רציתי לכבוש אותה. היא כל כך מושלמת בשבילי, ועדיין זה לא הזמן לחושף את רגשותיי שוב בפניה. ביחוד כשאני מכיר את ריי ואני בטוח שהוא יבין מה הוא מפסיד. אני רוצה כל כך לשאול אבל מתאפק.
"אני כבר חוזר," אני אומר לה, ניגש לרכב. חוזר עם שמיכה גדולה בידי ועוטף בה את שנינו. דניאל מניחה את ראשה על ברכיי, ואני עוטף אותה בזרועותיי.
"תודה על מי שאתה בשבילי," היא אומרת.
אנחנו יושבים כמה דקות בשתיקה. "ספר לי על חייך," היא מבקשת.
אני מספר לה על המעון לילדים נפגעי אלימות בו אני עובד. היא מתעניינת ושואלת שאלות. אני מרגיש כל כך נינוח איתה. הרבה זמן לא דיברתי עם מישהו שלא חושב שאני מבזבז את זמני. אני יודע שטקסס מצליח מאד וחשבון הבנק שלו מעיד על כך. האם הוא יותר מאושר ממני? אני בספק. פעמים רבות הוא ביקש שאצטרף אליו אבל סירבתי. אני שמח תמיד לעזור כשהוא צריך עזרה. אני אוהב את עולם המחשבים ונהנה מהעבודה אתו, אבל לא לאורך זמן. אני מרגיש שחיי הרבה יותר משמעותיים, כשאני תורם לחברה."
"אני בהחלט מבינה אותך," היא עונה לי, "אנשים תמיד שואלים אותי למה אני לא ממשיכה לדוקטורט. הרי מבחינת הציונים שלי אין לי בעיה לסיים את לימודי הרפואה. יש משהו בעבודה שלי כאחות שגורם לי כזה סיפוק שאין לי צורך בתארים. גם המשכורת היא לא שיקול עבורי. אני מתפרנסת יפה ואין לי צורך ביותר מזה."
השמש כבר זורחת וקרניה מציירות על המים. "אני חושבת שכדי שנחזור," אומרת דניאל, "אני ממש עייפה ורוצה לתפוס תנומה לפני שהפעילות מתחילה פה אחרי הצהריים."
אנחנו הולכים חזרה לכיוון הרכב. לפני שהיא נכנסת אליו היא מעיפה מבט אחרון על המים. נדמה כאילו היא מדברת איתם. ואז היא נכנסת לרכב ואני רואה את המבט העייף בעיניה.
"בואי אני אשכיב אותך לישון," אני אומר לה. אני רואה אותה מתכווצת למשמע המילים האלה. אני כבר מבין ושותק.
*
ריי
אני נוסע לאורך קו המים ומוצא לי מקום שמשקיף על העיר המנמנמת. אני מזהה בקלות את המגדל ליד הנהר. כמעט כולו חשוך. אני סופר את הקומות עד לקומה השביעית. הדירה של דניאל חשוכה. אני שמח לראות שהיא ישנה. כך לפחות אני מקווה. כמה חסרה לי כעת הסיגריה, אבל אני לא אשבר. אני מחפש חנות פתוחה, קונה בקבוק מי סודה גדולה ומרוקן אותו לתוכי. אני מבין שאין טעם שאעמוד ואצפה מרחוק בבניין שלה. הרי איננה יכולה לראות אותי ואין לה מושג כמה אני אכול חרטה על כך שהסתלקתי ממנה בלי לדבר. ולמרות זאת, אינני יכול לגרום לעצמי לעזוב את המקום.
אני מחפש תחנת רדיו עם מוסיקה שתרגיע אותי. זה לא עוזר. שום דבר לא מרגיע אותי. אני מתניע את הרכב ומתחיל לחזור לכיוון העיר. אני מבחין בבית קפה קטן פתוח ועוצר לידו, נכנס ומזמין לי קפה בוחר שולחן ליד החלון, ובוהה ברחוב שאט אט מתעורר.
אין לי מושג כמה שעות אני יושב שם. כאשר אני מתחיל ללגום את הקפה הוא כבר קר לגמרי. אני מעיף מבט סביבי ורואה שבית הקפה מתחיל להתמלא באנשים. חלקם רק קונים קפה לקחת וחלקם מתיישבים, לוקחים עיתון מהכניסה ולוגמים לאט את קפה הבוקר שלהם.
אני קם לאיטי ונוסע לכיוון מגדל הנהר. תנועת הבוקר ערה. מסתבר שהאזור של המגדל שוקק חיים בשעה הזו. לוקח לי נצח להגיע לכניסה לחניון. אני מתפלל בכל ליבי שהיא לא יצאה מהבית. אני שולף את המפתח כדי להרים את שער החניון אבל השומר מסמן לי בידיו "לא." ולכן פותח את החלון ומראה לו את המפתח.
"מיס מולן נסעה בשעות הקטנות של הלילה ולא חזרה מאז," הוא אומר לי.
"לאן היא נסעה?" אני שואל.
"מאין לי לדעת? היא לא מדווחת לנו מתי היא הולכת, עם מי ולאיפה," הוא עונה לי.
"אתה בטוח שלא חזרה?" אני שואל.
"אתה רוצה לראות במסך שהג'יפ שלה לא כאן?" הוא עונה לי, "הנה לך."
"אני מאמין לך," אני עונה לו ונכנס רק כדי להסתובב ולצאת חזרה.
אני חש בכאב עצום כאשר אני מבין שהיא יצאה סמוך לזמן שעזבתי אותה. כאשר הטלפון בכיסי משמיע צלצול של הודעה נכנסת, אני מתמלא תקווה וליבי מגביר את פעימותיו. דניאל!
אני ממהר לשלוף אותו מהכיס ומתאכזב לראות על הצג מופיע את שמו של ליאם.
חצי שעה אתה על המזרון. שלושים דקות, ולא דקה יותר. ל.
אני מחייך לעצמי. "אז זו הדרך שלך לדבר איתי אישה יפה שלי?"
אני ממהר לרכב, גומע במהירות רבה את המרחק מהמגדל לביתי. אני בוחר סט של בגדי ספורט שחור עם הדפס כתום , ומעיף מבט בשעון. ברור לי שלא רק שאין לי כוונה לאחר, אשתדל להקדים. לאכזבתי הזמן לא עוצר. מרגיש לי שדווקא הוא מגביר את ריצתו קדימה.
אני חוטף את מפתחות האופנוע והקסדה, לוקח קסדה נוספת וממהר לצאת מהבית.
אני נוהג בפראות, לא שומר על כללי התנועה, משתחל בין המכוניות ומגיע למכון שתי דקות לפני הזמן. אני כל כך מתרגש ולא יכול למחוק את החיוך מעל פניי. רגע לפני שאני נכנס לאולם אני נושם עמוק כדי להרגיע את עצמי.
על המזרון מחכה לי היריב שלי. ולא, זו לא דניאל.
"בוסטון, מה אתה עושה פה?" אני שואל פליאה.
"אני מתכוון לתת לך את מה שמגיע לך," הוא אומר בקול קר.
אני לא מבין מאיפה זה בא. אני עולה בשקט על המזרון, עוצם עיניים כדי להתרכז, ופוקח אותן שוב מולו. "אם בא לך לקבל מכות, אני מוכן," אני אומר לו.
את בוסטון אני מכיר כבר כמה שנים מהמכון. אני מנסה להבין למה הוא מביט בי במבט של רצח בעיניים. אני נזהר לא להסתכסך עם אף אחד, תמיד שולט ברוחי. מה גורם לו לשנוא אותי כל כך?
אני לא מבזבז זמן, קד קידה ומזנק לעברו. אני נלחם בו בכל עוצמתי ותוך זמן קצר מצמיד אותו בגבו על המזרון כשאני מעליו. אני מרים יד להכותו אבל קופא.
"למה אתה כל כך שונא אותי?" אני שואל, "מה עשית לך?"
הוא לא עונה לי רק מביט בי ומצמצם מולי את עיניו. "תענה לי," אני אומר, "מי הפחדן ששלח אותך?". הוא מביט בי בבוז. "מה ההיגיון להשתלח בי מבלי שתאמר לי לפחות למה? הרי בכך טמון כל התענוג."
"פגעת בנשמה הכי יקרה לי," הוא עונה לי בזעם.
"ומי זו הנשמה הזו?" אני שואל. אני מנסה לחשוב על מי הוא מדבר אבל בכנות שאין לי מושג.
"אני מבין שיש לך רשימה של אנשים שפגעת בהם," הוא עונה לי.
אני לא שולט בעצמי ושולח אגרוף לפניו. הוא מסיט את פניו הצידה ובכל זאת אני מצליח להנחית את אגרופי על זווית פיו ופוצע אותו. "עכשיו אתה מוכן לענות לי?" אני מסנן לעברו.
"למה שאתה לא תענה לי?" הוא מחזיר לי בשאלה. אמנם הצלחתי להכניע אותו פיזית, אבל מנטלית הוא שולט בעניין.
"יש רק אחת שפגעתי בה ואני אעשה הכול כדי שתסלח לי. אם היא הייתה רוצה להילחם בי היא לא הייתה שולחת שליחים," אני אומר לו.
"מי אתה חושב שאתה!" הוא מתנפל עליי. אני מופתע הרי אנחנו בקרב. מי מתנהג ככה. "אני לא אתן לך לשבור לדניאל את הלב היקר לה."
כאשר אני שומע את שמה אני מאבד ריכוז. אני מרפה מאחיזתי אותו. הוא מנצל את ההזדמנות כדי להחזיר לי כגמולי. אני מתחמק ממנו. אני מותש פיזית ונפשית ולא שם לב לאגרוף שמתקרב אליי. וכשאני שם לב אליו כבר מאוחר מידי והוא מצליח לפגוע בגבה השמאלית שלי וקילוח של דם שוטף לי את העין.
אני יורד על ברכיי ומתיישב על עקביי. "תגמור את המלאכה," אני אומר לו, "פעם ראשונה שבאמת מגיע לי לקבל מכות."
אני לא יודע ממה בוסטון המום יותר. מהעובדה שאני יושב כך לפניו, או מהמילים שאני אומר.
"לאף אחד לא מגיע לקבל מכות," אני שומע את קולו של ליאם שעולה על המזרון.
אני מרים עיניי אליו. "אני יודע," אני אומר לו, "ולכן עזבתי את הבית בגיל שמונה עשרה, אחרי שלא יכולתי עוד לספוג אותן."
"ריי, על מה אתה מדבר?" שואל בוסטון שיורד לשבת על המזרון מולי.
"דניאל לא יודעת," אני עונה לו, "במשך חמש עשרה שנה הרביץ לי הזקן שלי. אם תשאלו אותי למה לא אדע לענות. אף פעם לא ידעתי למה הוא מוציא את החגורה שלו ומכלה בי את זעמו, אפילו לא פעם אחת."
"אתה הרי יודע שאינך אשם. אני לא צריך להסביר לך אתה הרי פסיכיאטר," אומר לי ליאם שמתיישב לידינו על המזרון.
"עכשיו רק חסר שתמזוג לנו תה והטיפול נגמר," אני אומר בציניות. "חזרתי אליה הבוקר, אבל התברר שנסעה מכאן באמצע הלילה. אני כל כך מטומטם. הייתי צריך להישאר ולדבר איתה."
"בדיוק כך," אומר בוסטון.
"רגע. אם אתה יודע שאני פגעתי בה זאת אומרת שאתה יודע היכן היא," אני עונה לו.
"באתי לכאן רק כדי לתת לך את מה שמגיע לך. אין לי כוונה לספר לך היכן היא," הוא עונה לי.
"אני לא אוותר. אחפש אותה עד שאמצא. גם אם לא תרצה לראות אותי יותר, אני חייב שתדע שמה שקרה בלילה זה לא בגללה. אני אוהב אותה יותר משהיא יודעת," אני עונה לו, "אתה חבר טוב ואני מעריך את מה שעשית בשבילה."
"אני מכיר אותך ריי. הבנתי שאם יש ביניכם משהו זה לא סתם סיפור חולף, אחרת לא הייתי מגיע לכאן. אולי הייתי שולח יחידת חיסול אליך," הוא אומר לי בפנים רציניות, אבל ברור לשלושתנו שהוא צוחק, מה שגורם אפילו לי להעלות חיוך.
"אני מכיר אותה כמעט מיום שנולדה. היא מאד יקרה לי. ואם תהית, אין בינינו שום דבר. לא שהייתי מתנגד אתה יודע," אומר בוסטון.
אני נפרד מליאם ובוסטון בקידה וממהר לצאת מהמכון. אני עובר שוב ליד המגדל. הפעם נותן לי השומר להיכנס, למרות שתו החניה לא בידי. הג'יפ שלה חונה בחניה. אני מרגיש את ההתרגשות אוחזת בי בכל הגוף. אני עולה למעלה נוקש על הדלת, אבל אין תשובה. אני פותח אותה במפתח שבידי. שקט גדול משתרר בדירה. אני עובר בין חדריה, אבל דניאל לא נמצאת. אני מבין שהיא נסעה לעבודה.
אני מתקשר אליה, והטלפון לא פעיל זמנית. אני שולח לה הודעה. אני רוצה שהיא תחכה לה לרגע ששוב תפעיל את הטלפון.
אני חוזר לדירתי מאושש מעט, ונכנס למקלחת זריזה כדי להוריד ממני את סימני הקרב. עדיין עטוף במגבת הכרוכה סביב מותניי אני שולח לה הודעה:
אני אוהב אותך. אנחנו צריכים לדבר. ר.
אני מחייך להשתקפות של עצמי. השפה שלי כבר נפוחה וכואב לי לחייך. "איזו מתנה קיבלתי לקראת יום עבודתי הראשון," אני חושב לעצמי ומקווה שעד יום שני לפחות הנפיחות תרד.
אני מתלבש ונוסע לבית החולים. אני עולה ישר למחלקת יולדות. "דניאל לא עובדת היום," אומרת לי אחת האחיות.
"היא עם ד"ר פרידמן," אומר לה אחד הרופאים שעובר ושומע את השיחה.
"אה," עונה האחות אבל לא מספקת לי עוד מידע.
כיוון שאני בעצמי איש צוות כאן אני לא שואל אותה שאלות. אני יודע שאסור לה למסור מידע. אני עדיין לא לובש עלי את החלוק וכמובן שאינני מוכר כאן עדיין. אני מאחל לה יום טוב ועוזב את המקום. אמנם דניאל עובדת אבל אין לי שום מושג היכן ולא נותר לי אלא להמתין שתענה לי להודעה.
אני מחליט לנשום עמוק ולא להסתכל כל דקה בטלפון. אני חוזר הביתה, ושוב מחליף בגדים. מה שקרה במכון היה קרב לא ארוך ואני זקוק להתפרקות. אני יורד למכון הכושר בבניין ומתחיל להתאמן.
*
דניאל
הקריאה של ד"ר פרידמן באה לי ממש בזמן. כמה שארצה למחוק את ריי ממחשבותיי, המילים של בוטסון שישכיב אותי לישון מזכירות לי אותו.
זה המקום לספר לכם שד"ר ג'ודי פרידמן ואני צוות רפואי מוטס, שזה אומר שאנחנו מקבלות קריאות חרום וטסות עם צוות רפואי להגיש עזרה. הפעם הקריאה היא מאשתו של השגריר בבורה בורה שהתחילה כבר עם צירי לידה ומסרבת להתפנות לבית החולים.
אני שמחה שהצלחתי לישון קצת. אני רגילה לשינה קצרה כדי להטען בכוחות מחודשים. אני נוסעת חזרה לדירה, מספיקה להחליף בגדים, לקחת את התיק שלי שתמיד מוכן לזמן חירום ולרדת למטה בזמן שאני רואה את ההסעה שלי מתקרבת לבניין מצומת הרחובות.
"איך את ילדונת?" שואלת אותי ג'ודי בשעה שאני מתיישבת לידה.
"את יודעת שלפעמים קורים לנו דברים בדיוק בזמן הנכון? זה בדיוק מה שקורה לי עם הנסיעה הזו. תזכירי לי מה הפרש השעות בינינו לבורה בורה?" אני שואלת.
"שש שעות," עונה לי ג'ודי, "אני כבר כיוונתי את השעה בנייד."
"אני לא מאמינה, שכחתי אותו בבית," אני עונה לה, "ואיזה סימן זה?" אני חושבת לעצמי. "נפרדתי מריי. אני מניחה שטוב שהנייד לא איתי. לא אתפתה להציץ בו. הרי רק לפני זמן קצר הצטלמנו יחד מחייכים ומאוהבים. אני כל כך מתגעגעת אליו ואני צריכה לעצור מעצמי להביט בהן."
"מה קרה? נראית כל כך מאושרת. האופן שהוא הביט בך אמר הכול," אומרת ג'ודי בפליאה.
"קשה לי לדבר על זה," אני עונה לה, "חשבתי שבגלל שהקשר בינינו לא ארך זמן רב אני אתגבר עליו מהר, אבל הוא היה כל כך עוצמתי שהוא חרוט בכל תא מהגוף שלי."
"בסדר ילדונת," אומרת ג'ודי, "אני לא רוצה להעציב אותך."
"ג'ודי, אני רוצה לשתף אותך במשהו, אבל זה רק בינינו," אני אומרת לה, "הסיבה שלא הייתי בעבודה הוא שעברתי השבוע תקיפה."
"מה?? מתי??" היא אומרת לי.
"באתי לפאב להביא מתנה לחברה ליום הולדתה. גבר שיכור ניסה לאנוס אותי. לשמחתי הוא היה כל כך שיכור שגבריותו הייתה משותקת," אני אומרת.
"בדיוק כמו אח שלו," אני חושבת לעצמי, אבל את זה לא אספר לאיש.
"למה לא התקשרת אליי?" אומרת ג'ודי ומלטפת את ראשי.
"אין לי שוב סימן חיצוני, וכפי שאמרתי הוא לא הצליח לבצע את זממו. המשטרה שלחה אותי לאבחון פסיכולוגי. שם הכרתי את ריי," אני מספרת לה. אינני משקרת, רק לא מגלה את כל האמת.
"העיניים שלך מדברות בשעה שאת אומרת את שמו," אומרת לי ג'ודי בעצב.
"אהבה כזו גדולה לא מכבים ברגע. היא בוערת בתוכי. אני מתגעגעת אליו בטרוף. הוא קם ועזב ואני חייבת לכבד את רצונו," אני אומרת.
"ילדונת משהו עובר עליו. את האש בעיניים שלו רק עיוור לא יכול לראות," היא עונה לי.
"כן. גם אני חשבתי כך. מסתבר שפענחתי אותה לא נכון," אני אומרת. אני רוצה לצעוק לה שהוא רצה לכבוש אותי בשביל אחיו, ונכשל אגב.
מעכשיו כל העניינים מתנהלים במהירות. הרכב עוצר ליד כבש המטוס. אנחנו מוסרות את הדרכונים לביקורת והולכות לבדוק את הציוד במטוס הרפואי למקרה שנצטרך להטיס אותה לבית החולים. אני מוציאה את הטבלאט שלי בודקת נתונים לגבי בתי החולים בסביבה. לשמחתי האפליקציה של מזג האויר מדווחת על מזג אויר נעים ואין צפי לסערה.
הטייס מבקש שנשב ונחגור חגורות כי אנחנו ממריאים. אני מתיישבת ליד החלון ומסתכלת בעדו. סוף סוף יש לי כמה רגעים לעצמי. אני מודה על ההזדמנות שניתנה לי כדי להתרחק מהעיר. אני עוצמת עיני ושוקעת בחלום. ריי ואני על המזרון. הוא מכה בשק וצועק "אני", "מטומטם". אחר כך הוא מסתובב אליי ואומר לי: "נכון?"
אני רוצה לענות לו אבל מרגיש יד נוגעת בי. אני פוקחת את עיניי. "הכול בסדר," אומרת לי ג'ודי, "זה רק חלום."
"לא הספקתי לענות לו," אני אומרת ספק ישנה ספק ערה.
"מה?" שואלת ג'ודי. אבל אז אני כבר מבינה היכן אני ומנידה בראשה לשלילה.
"
*
עם כל הרעש סביב הלידה הזו, היא הייתה לידה קלה שהסתיימה תוך כמה שעות. התינוקת החמודה נולדה במשקל סביר והיולדת התאוששה מהר. אמנם הוצע לנו שיערכו לנו סיור במקום, אבל אנחנו רצינו לחזור הביתה כמה שיותר מהר.
"אני מבקש שנצא בקרוב עם סיימתן," אומר לי ג'ארלד הטייס שלנו, "עומדת להתרחש כאן בקרוב סופה גדולה. ההודעה על כך באה בהפתעה גמורה." אנחנו מכירים כבר שנתיים. אני סומכת עליו בעיניים עצומות. הוא בן ארבעים ויש לו ניסיון רב כטייס של בית חולים נייד. הוא התנסה באזורי סכנה ובמקומות מאד לא שיגרתיים. אם הוא אומר שכדאי שנצא בקרוב, אני יודעת שיש לכך סיבה טובה. אנחנו בודקות פעם אחרונה את היולדת וממהרות להגיע לשדה התעופה.
אחרי שעה באוויר אנחנו שומעים את ההודעות שנכנסות לתא הטייס. סופה איומה התחילה מעל האיים.
"זה פשוט לא יאומן," אומרת לי ג'ודי, "הרי לפני זמן לא רב השמש חייכה אלינו ממרום השמים, ולא היה שום סימן לכך."
"איש צוות אוויר טוב צריך לקרוא את המפה כמה צעדים קדימה," אומר לנו ג'ו טייס המשנה, "אחד הדברים שמלמדים אותנו כטייסים הוא לפענח מפות של מזג האוויר."
מסתבר שלא יצאנו בזמן. אנחנו מגלים זאת תוך זמן קצר כאשר המטוס נקלע למערבולת אויר גדולה.
*
ריי
אני יורד לקומת הכניסה ורוצה לצאת את בית החולים בשעה שאני שומע מהומה בלובי. כולם מצטופפים סביב מסך הטלוויזיה. אני מסתכל ורואה שיש מבזק מיוחד. "איזה אסון," ממלמלים האנשים לידי. "איזה הפסד לבית החולים."
אני מתקרב לקרוא את המילים בתחתית המסך. חשש כבד לגורלם של עשרה מטוסים שטסים מעל האזור ביניהם בית החולים המוטס של ניו יורק.
דובר השגרירות באיי בורה בורה עולה לשידור.
"השגריר ואשתו מתפללים לנחיתתו בשלום של הבית החולים המוטס. בין הנוסעים במטוס נמצא צוות המיילדות שהגיעו במיוחד מניו יורק ליילד את אשת השגריר."
אני לא יכול לנשום. אני מרגיש שאני עומד להתעלף. אני מחפש ספסל לשבת עליו. הראש שלי מסתובב ואני בקושי מצליח להגיע אליו. מחיאות כפיים גורמות לי להרים שוב עיניים למסך. אני לא מצליח להבין מילה ממה שנאמר.
ואז זה קורה. צילום של מטוס היורד לנחיתה ממלא את המרקע. על הקרקע מחכים צוותי הצלה. המטוס לא יציב. נראה שהוא ספג פגיעה רצינית. הטייס לא מצליח להנחית את המטוס ויוצא להקפה נוספת. הוא חוזר שוב מול המסלול והפעם מצליח להנחית את המטוס בשלום.
דקות ארוכות עוברות עד שהדלת נפתחת. צוות רפואי עולה במעלה המדרגות ונבלע במטוס. שוב עוברות דקות ארוכות ואז מתחילים לפרוק את הציוד מבטנו של המטוס. כולם ממתינים במתח רב לראות מדוע הצוות לא יוצא.
הן מוצאים אחד אחד. המבט על פניהם מראה שזו לא הייתה נסיעת תענוגות. מייד כשיורד הטייס עטים עליו המיקרופונים.
"הייתי באזורי אסון רבים בחיי. טסתי בתנאים מאד קשים. זו הייתה הנסיעה הקשה בחיי."
העיתונאים עטים עליו ומתחילים לשאול שאלות אבל דובר שדה התעופה מרחיק אותם ממנו.
"תניחו לו. אנחנו נוציא הודעה מסודרת מאוחר יותר," הוא אומר להם.
המצלמות עדיין מופנות לעבר פתח המטוס. הצוות הרפואי טרם יצא.
שתי אחיות יורדות במדרגות. הפחד ניכר עדיין על פניהן. חוץ מזה נראה שהן בסדר.
אחר כך יוצאת ד"ר פרידמן. היא חבושה בידה ומתקשה להחזיק את התיק שלה. אחד מאנשי הצוות ממהר אליה ועוזר לה לרדת. המצלמות עוקבות אחריה ועד מהרה העתונאים ניגשים לראיין אותה.
"הגיבורה האמיתית בכל האירוע המסויט הזו היא האחות דניאל מולן. היא הרגיעה את כולנו והגישה עזרה לכולם. לרגע לא חשבה על עצמה וזה עלה לה בכך שנפצעה. הצוות הרפואי שנשאר מטפל בה כעת. אני מבקשת שתניחו לה כעת. זו חוויה שאני לא מאחלת לאיש."
עיניי הכול נעוצים במסך. אני מביט מסביבי וקולט כמה אהבה והערצה רוחשים במקום הזו לאישה הזו. ואז היא יוצאת. היא מתקשה ללכת. ידה חבושה ועל מצחה תחבושת גדולה. היא מחייכת ומנפנפת בידה לעבר העיתונאים. זה מה שכולם רואים. אני רואה רק את העצב הגדול בעיניה.
המצלמה עוקבת אחריה. היא מחבקת את מי שעזר לה לרדת ונבלעת בתוך רכב שלוקח אותה משם.
אני מותש. בחיים שלי לא פחדתי כמו שפחדתי בשעה האחרונה. אני נשאר לשבת על הספסל עד שאני מרגיש שאני מסוגל לקום, ויוצא בצעדים כבדים משם. אין לי מושג לאן היא נסעה. אני יודע שאני חייב להניח לה היום. לא נותר לי אלא לחזור לביתי ולהתחיל לספור את השעות עד שיתחיל השבוע החדש ואשוב לעבודה.
אני מתיישב על הספה ובוהה בכלום, לא שם לב שהחושך ירד, לא שם לב שדלת למרפסת פתוחה וקור חודר פנים. אני לא מרגיש כלום. אני חי אבל לא באמת.
אני מלא ברגשות שאני לא מכיר, ולא יודע איך מתמודדים עם זה. אני עוצם עיניים ומתאים את נשימותיי כדי להשקיט את עצמי. מדיטציה באה תמיד בקלות. היום מולי רק מסך שחור וריק.
היה לי הכול ובמו ידיי הרסתי את כל הטוב שאי פעם ידעתי. האם היא תסלח לי?
שבוע חדש עומד להתחיל. ריי ודניאל עובדים כעת באותו בית חולים. איך תגיב דניאל כאשר תתקל בו בבית החולים?
על כך ועוד בפרק הבא….
בר אבידן
מאמינה באהבה
11.19.2019