*היא*
היא הרגישה שאם לא תעזוב את המשרד ברגע זה ממש, יקרה אסון. כלומר לה באופן אישי. שכן איש לא ידע מה עובר עליה. היא היתה זקוקה בדחיפות לנשום אויר צח למרות שבחוץ כבר היה ממש קר.
היא חטפה את מעילה מעל הקולב בכניסה למשרד. "אני יוצאת לשאוף אויר," מלמלה למזכירה שלה, ומיהרה ללכת לכיוון המעלית. היא לחצה בחוסר סבלנות שוב ושוב על החץ המורה למטה למרות שידעה שפעם אחת מספיקה. המעלית המעצבנת הזו לא הגיעה. היא עצרה את עצמה מלהלום על דלת הברזל. אמנם היתה עייפה מהכול אבל מעט האיפוק שעוד נותר בה גרם לה להבין שאם תעשה כן כולם ישמעו. לכן היא בחרה לרדת במדרגות.
היא חלצה את נעלי העקב היקרות בצורה מחרידה, ומהרה לרדת במדרגות למרות שהיו מטונפות. כאשר הגיעה למטה לא העזה להסתכל על כפות רגליה השחורות והחליטה שאם הן תלכלכנה את הנעליים היא תזרוק אותן לפח ותקנה חדשות. הרי בשביל זה היא עובדת בין השאר, כדי לקנות כל מה שהיא רוצה בלי לשים לב לתגיות.
היא נעלה במהרה את נעליה והחלה להתרחק מהמקום בצעדים מהירים ככל שהצליחה בעודה על העקב הגבוה, ככל שיכלה למהר עם נעלים בעלות עקב גבוה, עד שהרגישה שהיא מרוחקת דיה מהמשרד. היא בחנה את החנויות, ולבסוף נכנסה לבית קפה קטן.
המקום לא היה ריק, אך גם לא סואן מידי. קבוצות של אנשים התגודדו סביב השולחנות ודיברו.
בשולחן הצמוד לחלון שליד הדלת ישבו שתי נשים מטופחות ופטפטו. היא שמחה שהן היו עסוקות בעצמן ולא הסתכלו עליה. ובעצם למה זה איכפת לה? הרי לא הכירה אותן. אם מישהו היה מסתכל עליה, הוא לא יכול היה לנחש מה עובר על האישה המטופחת שהיא.
בשולחן במרכז ישבו שלושה אנשי עסקים. שניים מהם סקרו אותה ביסודיות. כל כך בא לה לחרוץ לשון לעומתם, או לאמר להם: "תתעסקו בעניינים שלכם." השלישי העיף בה מבט זריז והמשיך לדבר. היא התעלמה ממנו בהפגנתיות שנראית אפילו לה מטופשת.
זוג צעירים מהתיכון שיחקו אותם מבוגרים והזמינו שני מקיאטו.
אחר כך היא שמעה את הבת שואלת את הבן: "מה זה מקיאטו?"
הוא ענה לה: "לא יודע, אבל זה נשמע מגניב כזה."
"דווקא בא לי קרמבו," היא ענתה לו.
והוא עונה: "טיפשונת שכמוך. מי קונה קרמבו בבית קפה?"
היה שם גם בחור אחר שהקליד במהירות רבה על הנייד שלו. ניכר היה שהוא מאד עצבני. לכך הוסיפו מידי פעם הקללות שסינן.
היא חשבה שאולי לא בחרה את המקום הנכון כדי להירגע בו. אבל אז היא עברה ליד התצוגה של העוגות והעוגה שהיא הכי אוהבת, זו שמלאה פירות יער וקצפת, פשוט קראה לה להישאר.
היא שמחה שיש שולחן ליד החלון המשקיף על בריכת הדגים הגדולה והתיישבה לידו. היא הזמינה קפוצ'ינו ואת העוגה שהיא אוהבת. היא התענגה מכל טעימה ממנה.
"אפשר להצטרף?" היא שמעה קול של גבר. היא הפנתה את ראשה וראתה גבר גבוה, לובש בגדי עור ומגפיים. "אני לא יכול להרשות לאשה יפה כמוך לשבת לבד," הוא אמר ועמד להתיישב.
"אינני מעוניינת בחברה," היא ענתה לו.
"את לא מבינה מותק," הוא ענה לה בחיוך, "אני לא שואל אותך. אני פשוט אומר לך."
"אם לא הבנת. התשובה היא לא. למד – אלף. לא," היא ענתה לו.
הוא פרץ בצחוק. "מי שלא מבין זו את," הוא אמר והזיז מעט את הכיסא להתיישב.
היא עמדה לענות לו, אבל אז ראתה את איש העסקים, זה שהעיף בה מבט קצרצר, מביט בה. המבט שלו היה בוטח וערער אותה. היא יצאה מהריכוז ולא שמה לב שהגבר בעל בגדי העור כבר התיישב לידה והושיט יד לעברה.
*
** הוא **
הוא העדיף לקיים את הפגישה איתם בבית הקפה. הוא ידע שהשיחה איתם לא תהיה נעימה והאמין שאם היא תערך במקום ציבורי כמו בית הקפה, הם יימתנו את תגובתם. הוא הבין מול מי הוא עומד והיה קשה לו לבשר להם שהטעות שעשו עלולה לעלות להם בהפסד כספי גדול. אלא אם כן…. לשם כך היה זקוק לשקט שמסביב כדי להישיר מבטו אליהם ולראות שתחושת הבטן שלו נכונה והוא אכן יכול להוציאם מהבוץ אליו נקלעו. הם ידעו שהוא מין קוסם של מילים שיודע לקרוא את החוזה לפרטי פרטים ולמצוא מילה אחת או שתיים שהופכת את המשמעות על פיה. הוא רק רצה להיות שלם עם המהלך שעמד לעשות.
הוא ישב מולם וחקר את פניהם, את שפת הגוף שלהם שהראתה על מצוקה גדולה. אבל אז קרה משהו בלתי צפוי.
למקום נכנסה אישה מטופחת מאד. יפיפייה אמיתית. הם איבדו את הריכוז מולו ומבטיהם הופנו אליה. חוסר הבטחון שהפגינו מולו הפך למבט שחצני של גבר שמחפש להרשים את האישה שמולו. הוא העיף בה מבט מהיר. נראה היה לו שאיננה מתרשמת מהמבטים הרעבים ששלחו לעברה. אישה כמוה בטח רגילה לכך שהיא מושכת תשומת לב בכל מקום שאליו היא נכנסת. היה בה משהו שגרם גם לו להחסיר פעימה, ואולי יותר. היה משהו בעיניים שלה שאמר לו שמשהו לא טוב עובר עליה. הוא הסיר מיד את מבטו ממנה כי לא רצה שתראה את מה שהוא מרגיש למראיה. הוא לא רצה שתדע שהוא מבין מה היא מרגישה.
בסופו של דבר הוא הגיע לסיכום טוב עם הלקוחות שאיתם ישב, וראה עוד קסם נרקם מול עיניו. הוא ידע שהציל את עורם. "בפעם הבאה תהיו זהירים יותר. תקראו היטב על מה אתם חותמים. המילים שכתובות כאן הן בעלות משקל אל תזלזלו בהם אף פעם," הוא סיים את דבריו. הם לחצו את ידיו והלכו.
הוא נשאר לסיים את הקפה שלו. הוא היה כבר קר. עיניו חיפשו אחר האישה היפה. הוא מצא אותה יושבת בפינה ולידה עמד גבר לבוש בגדי עור ומגפיים. שפת הגוף שלו שידרה שחצנות, ונראה היה לו שהיא איננה מרוצה מנוכחותו, אם לאמר בלשון המעטה.
הוא הישיר מבטו אליה. הפעם היה מבטו בוטח והקרין את עוצמתו. הוא ראה שהיא מעיפה בו מבט. מה היה בה שגרם לו לרצות להגן עליה הוא לא יכול היה להסביר אפילו לעצמו. ואולי כן…
**
*
הוא קם ממקומו ובצעדים מהירים הגיע אליה.
היא עמדה לאמר לו מילים לא כל כך נחמדות בקשר למה שהיא חושבת עליו, אבל הוא הפתיע אותה כשליטף את לחיה. "מצטער אהובה. לא חשבתי שהפגישה שלי אתם תארך כל כך הרבה זמן." הוא הישיר מבטו אליה. עיניו החומות היו רכות יותר ממה שזכרה כשהביטה בו בחטף. היא לא ענתה לו, רק עצמה את עיניה והתמכרה למגע החם של כף ידו, "אני מקווה שאת לא כועסת."
ואיך יכלה לכעוס עם מגע חם ומנחם של ידו על לחיה? אז נכון שהוא היה זר לה לגמרי. היא לא ידעה עליו דבר, ובכל זאת הוא נסך בה בטחון.
הגבר האחר הבין שאין לו מה להישאר והסתלק.
הוא התיישב לידה. "אני יודע," הוא אמר לה, "שהיה נראה שאינני רואה אותך. ההיפך הוא שקרה. לא יכולתי עוד להתרכז בדבריי. את לא מבינה איזה יום עבר עליי. הרגשתי שאם לא אעזוב את המשרד יקרה אסון. אני מתכוון שלי באופן אישי. כמובן לא שיתפתי איש ואף אחד לא ידע מה עובר עלי. הייתי זקוק בדחיפות לנשום אויר צח ולכן קבעתי פגישה מחוץ למשרד."
הוא עצר לרגע את שטף דיבורו ובחן את השפעת דבריו עליה.
"ואז ראיתי אותך. את הענקת לי את האויר לו הייתי זקוק. לא כי אמרת משהו. פשוט הנוכחות שלך. ההבנה שגם את בלב סערה כלשהי. זה ניכר על פנייך, זה מה שגופך משדר. אני צודק?"
"כן," היא ענתה לו בשקט, "כך היה. אבל הסערה עברה לי כעת עם המגע שלך, עם הנוכחות שלך. אני לא מכירה אותך עדיין, אבל הלב שלי, נראה לי שמכיר."
יעל יהל
כותבת מהלב
סיפור שישי
15.11.2019