אדר
אני יושבת עם עצמי ומנסה לשחזר מה שקרה. אני לא יודעת איך כל זה קרה. אני לא זוכרת מי התחיל את מחול השדים הזה. מי זה שהעיף את הצלחות על הריצפה, ומי את הכוסות. אני זוכרת את הצעקות שלו מתערבבות עם הצעקות שלי. מה נאמר שם? באמת שאינני זוכרת מילה ממה שנאמר. כמה שאני מאמצת את מוחי אינני יכולה לזכור.
*
"תעופי מכאן ושלא אראה אותך יותר!" הוא צורח כמו משוגע ומניף ידו באוויר כדי להכות אותי.
אני מביטה בו המומה, מבינה שעוד רגע תפגע כף ידו בלחיי בסטירה מצלצלת. אני עוצמת את עיניי.
ואז שקט גדול משתרר.
אני לא רואה את הבהלה בעיניו כשהמבין מה הוא עומד לעשות.
אני לא רואה כיצד הוא מכניס את ידו לכיס מכנסי הג'ינס שלו.
אני לא רואה כיצד הוא חוטף את המפתחות מהמדף בכניסה.
אני רק שומעת את טריקת הדלת.
אחרי דקה ארוכה אני שומעת את קול התנעת הרכב, וקול סחיטת הגז עד הסוף כאשר הוא יוצא במהירות מהחניה.
רק אז אני מעזה לפקוח את עיניי ורואה לראשונה את החורבן שמעיד על מה שקרה כאן.
בצעדים כושלים אני ניגשת לארון השרות במטבח, לוקחת מטאטא ויעה ואוספת אחד לאחד, בזהירות יתרה, את שברי הכלים. אני יכולה עדיין לראות עליהם את שרידי רוטב הפטריות שאני כה אוהבת, שהוא טרח זמן רב כדי להכין אותו בשבילי. הוא הרי מכיר אותי כל כך טוב ויודע מה אני אוהבת לאכול.
אני יכולה להריח את שאריות יין הבוטיק האדום שעולים משברי הכוסות.
בין כל השברים אני רואה רסיסים אדומים נוצצים כאבני קריסטל. לוקח לי זמן להבין שאלה רסיסי ליבי השבור. אפילו לרגע לא עולה בי המחשבה שבין רסיסי ליבי נמצאים גם רסיסי ליבו. הכאב שלי הוא כל כך עצום שלרגע איני עוצרת לחשוב שאני לא היחידה בסיפור, גם הוא שם, הגבר שאני כל כך אוהבת.
אני מסיימת את עבודת הניקיון, אורזת את מעט בגדים, מעיפה מבט אחרון על מיטתנו המשותפת ויוצאת מהחדר. רק מאוחר יותר אני אגלה שמוצרי הטיפוח נשארו ליד הכיור באמבטיה וגם הבגדים המלוכלכים שלא זכרתי שנשארו בסל הכביסה. אני מניחה את מפתחות הבית על המדף, אותו מדף שממנו הוא חטף את מפתחותיו כשיצא בסערה.
הדלת משמיעה רעש של טריקה מה שמבהיר לי שאין עוד דרך חזרה. אני נכנסת למכונית הספורט שלי, מעבירה את מוט ההילוכים להילוך אחורי, ויוצאת בנסיעה זהירה לרחוב הסואן. השעה שעת לילה ולמרות זאת אני שוכחת להדליק את פנסים הגבוהים. אני מאד לא מרוכזת ואינני מבינה מה הנהג מולי רוצה ממני ולמה הוא מהבהב עם אורותיו. "מה אתה רוצה ממני?" אני צועקת לו למרות שאינו שומע. עוד נהג מהבהב לי ואני מנסה להבין מה הוא צועק לי. רק לאחר שזה קורה בפעם השלישית, אני מבינה ששכחתי להדליק את האורות ופולטת: "אה, הבנתי."
אין לי מושג לאן אני נוסעת ואני מחליטה לנסוע לפאב. אני מתקשרת לפזית: "היי מותק, באה לפאב שלושת האבירים?"
"יש מסיבה בפאב טנסי," עונה לי פזית, "תבואו. כולם יהיו שם."
"אולי," אני עונה לה ויודעת כבר שלא אגיע. כולם, זה אומר שיש סיכוי גדול שגם הוא שם.
בהחלטה של רגע אני מחליטה לפנות לבית הקפה ליד המים. אני נוסעת לאורך הטיילת ומחפשת מקום לחנות. אני יורדת במדרגות לעבר בית הקפה ומתפלאת לראות שהוא חשוך. אני מעיפה מבט לעבר הנייד שלי. אני רואה שמונה שיחות שלא נענו. האמת היא שלא מעניין אותי מי התקשר. דבר אחד אני יודעת בוודאות. אף אחת מהן היא לא מעומר.
אני בודקת מה השעה. "רק עשר. עוד מוקדם," אני ממלמלת לעצמי, "מה קרה שבית הקפה סגור?" אני יורדת למטה, ועולה במדרגות הבטון הרחבות עד לדלת הכניסה. "סגור מסיבות משפחתיות."
אני מתיישבת על מדרגות האבן ומחבקת את עצמי. "מעניין לאן הוא הלך, כי לשם בדיוק אני לא צריכה ללכת. מעניין עם מי הוא הלך." אני מריצה במוחי את השמות של כל הבנות הישראליות בקהילה שלנו שעשויות להיות מועמדות. כל פעם שעולה שם במוחי אני מעוותת את פניי. לבסוף אני קמה וניגשת באופן נמרץ לרכב שלי.
רגע לפניי שאני מבקשת ממכשיר הניווט שייקח אותי לפאב "שלושת האבירים" אני מחליטה להתקשר לנעמה. אני חייבת לדעת שעומר לא כאן. "היי מותק, את עובדת היום בפאב?" אני שואלת.
"כן אני כאן ודי מלא היום," עונה להי נעמה.
"אני רוצה לספר לך משהו. אבל תבטחי לי שלא תדברי על זה. עומר ואני נפרדנו. בבקשה תגידי לי שהוא לא שם," אני מבקשת.
"הוא לא כאן," היא עונה לי, "לא כי ביקשת שאומר, אלא בגלל שהוא באמת לא כאן. נראה לי שכל החברה הלכו לטנסי, יש שם מסיבת יום הולדת לדוריה."
"אני בדרך," אני מודיעה לה, "תשמרי לי מקום טוב ליד הבר. בעצם מקום בצד."
אני מגיעה לפאב, מחנה את הרכב ועולה למעלה בדילוגים. אני מגניבה מבטים מסביב ורואה שישנה שם חבורה גדולה של האיטלקים אבל אף ישראלי אחד. אני ממהרת לפשוט את ז'קט הג'ינס שלי, מטילה אותו על כתפי וחומקת בראש מורכן לכיוון הבר. הדבר האחרון שמתחשק לי כעת זה לפתח שיחה מכל סוג שהוא עם גבר.
המוסיקה בבר על ווליום נמוך ומתאפשר לנו לדבר. "זה נגמר," אני אומרת לנעמה, "אין לי מה להוסיף אז אל תשאלי."
"שושה מה קרה?" שולפת נעמה את כינוי החיבה שלי כדי להרגיע אותי.
"אל תקראי לי שושה. כך עומר היה קורא לי. אין לי צורך להיזכר בכך. שמי אדר וכך אני רוצה שיקראו לי."
"טוב אדרי, רק תירגעי בבקשה," עונה לי נעמה.
אני רוצה לענות לנעמה אבל בדיוק היא מגישה לי כוס בירה צוננת. "תשתי ואף מילה," מורה לי נעמה. היא דואגת למלא שוב את הכוס בזמן שהיא משרתת גם לקוחות אחרים,. היא אינה סופרת כמה כוסות אני מוזגת לי. הרי אין לה כוונה לקחת ממני כסף. כמו שקורה תמיד. ואני אוציא שטר ואניח לה, כמו שתמיד אני עושה. רק אחר כך היא מבינה שעשתה טעות. היא רואה את המבט המזוגג שלי. מבט שמעולם לא ראתה. השעה כבר חצות וחצי ואני חשה שאני מטושטשת.
*****
עומר
"מה קורה לי," אני אומר לעצמי, "הפכתי למפלצת." אני מתקשה לזכור על מה בכלל התחיל הריב אבל העובדות לא משנות לי. מה שמטריד אותי שהיא הצליחה להטריף אותי כך שכמעט הרמתי עליה יד. רעש הכלים המתנפצים על הרצפה עדיין מהדהד במוחי. אני מרגיש את הכאב הזה בליבי ויודע שרסיסים ממנו נשארו שם על הרצפה. "האם היא חושבת בכלל עלי או מבחינתה זה נגמר?" אני ממלמל לתוך החלל הריק של המכונית.
אני מתקשר ליריב. "נפרדנו," אני מספר לו.
"אתה רציני?" עונה לי יריב, "הרי אמרת שהערב תכרע ברך לפניה."
"אני עצמי לא מבין מה קרה. איך בדיוק התחילה בינינו מלחמת עולם. צדק אלעד שאמר לי שאני נחפז מיד. העולם מלא בבנות יפות, למה לי להתחתן בגיל צעיר?" אני אומר.
"אתה שומע את עצמך?" עונה לי יריב, "אין לך מושג כמה היינו רוצים להיות במקומך. מצאת אישה שאתה כל כך אוהב, שכל כך אוהבת אותך. הרי זה מה שכולנו מחפשים. היא השלמות בשבילך. אני מתקשה להבין מה קרה בשעתיים שלא דיברנו."
אני נושם עמוק ומשחרר את הלחץ בחזה. "נפגש בטנסי," אני אומר לו לבסוף.
יום ההולדת של דריה מושך אליו את הישראלים מכל האזור. לאיש אין ספק שזו תהיה ה-מסיבה בתקופת חגי תשרי. אני מגיע למקום ומחנה את רכבי ברחוב צדדי רק למקרה שארצה להסתלק מהמקום מהר. ה"טנסי" מפוצץ עד אפס מקום. אני מודה על כך שלבשתי ג'ינס שחור וחולצה שחורה שעליהם לא ניתן לראות את כתמי היין שהותז עליו. אני נכנס ומתקבל מיד בשמחה. כמובן שכולם מחפשים את אדר אבל כשהם רואים את הבעת פניי הם מבינים שעדיף שישתקו.
יריב ממהר אליי והולך לידי בשתיקה. הוא עדיין לא מעכל מה שאמרתי לו ויודע שאין לו ברירה אלא לחכות שאדבר. אנו מתיישבים ליד הבר וויסקי נמזג לכוסות שלנו. הבנות מתלחששות ביניהן מאחורי גבי, אך אני לא שם לב אליהן בכלל. כבר ברור להן שאדר לא תגיע. אני רואה את נירית מתקרבת אליי. אני יודע שהיא מאוהבת בי כבר מימיי בעת הספר היסודי אבל מעולם לא ראיתי בה דבר מעבר לידידות. היא כנראה מחליטה לקפוץ על ההזדמנות שאדר לא כאן. היא מתקרבת אליי מאחור וכורכת את ידיה סביבי.
"אפשר לשבת לידך יפיוף?" היא שואלת בקול שנדמה לה שיפתה אותי.
אני דוחף את ידיה בגסות ומסנן לעברה: "תתרחקי ממני."
"למה?" היא לא מרפה, "אני לא רואה את אדר כאן. זה אומר משהו לא?"
אני שותק. מבטי תקוע בכוס הוויסקי השלישית שלי שעולה לי כבר לראש. בכל זאת אני מזמין כוס נוספת ולוגם אותה במהירות. אני מנסה לחשוב אבל לא מסוגל. "אני שיכור," אני אומר ליריב.
"ברור שאתה. הרי אינך שותה אף פעם כל כך הרבה," עונה יריב, "וזה עוזר לך לשכוח אותה?"
"אתה מכיר אותי ויודע את התשובה," אני עונה.
יריב מרים את הנייד שלי שמונח לפניי על הדלפק. הוא מגיש לי אותו. "אתה יודע מה אתה צריך לעשות."
אני יוצא בצעדים איטיים, בעיניים מושפלות . אין לי רצון שמישהו יראה כעת מה עובר עלי. אני מתיישב על אחד הסלעים מחוץ למועדון, מתחת לפנס רחוב ואוחז בידי את הנייד. דקה ארוכה אני בוהה במסך ולבסוף מתיישב לשלוח לה הודעה.
(01:15)
שושה,
אני יודע שמאד מאוחר.
כבר אחת ורבע אחרי חצות הלילה, ואולי את ישנה ובטח כועסת עלי.
אני מחפש את המילים לומר לך כמה אני מצטער.
כולן מתנקזות במילה אחת: ס ל י ח ה !
אני כל כך לבד וזקוק לך כל כך.
אני יודע שאמרתי שאיני רוצה לראות אותך,
אני מבין שאיבדתי שליטה,
לא יודע מה אעשה בלעדייך.
עומר שלך
אני מכניס אויר מלוא ריאותיי ושולח את ההודעה. לא נותר לי אלא לחכות לתגובתה. אני עוצם את עיניי ולוחש את שמה: "אדרי".
"אני כאן," אני שומע את קולה. נידמה לי שאני חולם אותה. אני פוקח את עיניי והיא עומדת לידי. אני מריח את ריח הבירה מפיה.
"אני שיכורה לגמרי, עומר שלי," היא אומרת לו, "אבל לא יכולה לעבור את היום הזה בלעדיך, אני כל כך זקוקה לך עכשיו."
*
ששה שבועות חלפו
עומר
"אני מקשיב לך," אומר לי ד"ר פיין. יום רביעי היום וזו הפגישה השבועית שלנו אצלו. אני יושב קרוב לאדר. רגלי נוגעת ברגלה. אצבעותיי משולבות בשלה.
"הרגשתי שהמוח שלי מחוק." אני מתחיל לספר, "אף פעם לא הייתי במצב הזה, במקום של השיכור. מאז ומעולם נרתעתי משתיית יתר. ראיתי בבית של סבי איך נראה אדם שיכור ונשבעתי שלי זה לא יקרה. אין שום סיבה בעולם שאדם צריך להגיע למקום הזה. מי כמוני יותר שזה לא פותר כלום.
באותו לילה הייתי אבוד. אני לא זוכר על מה רבנו אבל המילים האיומות שעפו בינינו גרמו לי לגרוף את כל הכלים ובתוכם האוכל שטרחתי להכינו בשבילה ולהשליכם על הרצפה. אדר איבדה את עשתונותיה. מעולם לא רבנו. מעולם לא הגענו למקום הזה. גם היא הצטרפה ל"חגיגה" והשליכה על הרצפה את כוסות היין המלאות יין בוטיק אדום משובח.
הרסיסים שהתפזרו לכל עבר גרמו לי לרצות להפסיק הכול. במקום להתרחק ממנה לרגע מצאתי את עצמי מרים יד להכותה. הסטירה לא הגיעה. קלטתי מה אני עומד לעשות ונדהמתי מעצמי. אני גבר מכה??
את אותו לילה העברתי בשתייה. ידעתי שזה לא הפתרון. הרי נשבעתי שלא אעשה זאת. מצד שני גם לא חשבתי שאי פעם ארים יד על מישהו. בטח לא על האישה שאני הכי אוהב בעולם, האישה שהערב הזה היה אמור להיות הערב בו אציע לה נישואין.
ידעתי שהיא אוהבת אותי מאד אם כי מעולם לא רמזה לי על רצונה להתחתן. כאשר סיפרתי ליריב על ההחלטה שלי הוא היה מאושר בשבילי. אלעד לעומת זאת ניסה להניע אותי. אמר לי שאני צעיר מידי. שגם אדר צעירה. "אתה מבין שברגע שאתה מתחתן אתה לא אדון לחייך. אתה נכנס לשגרה, פתאום אני מתחילה להתלונן על כל דבר קטן." הדברים שלו עמדו שם באוויר יותר מידי. מצד אחד הטבעת בערה בכיס שלי, ומצד שני המחשבות לא הפסיקו להטריד אותי. זה לא תרוץ, אני יודע !
אני לא יודע איך הייתי שורד את הלילה ההוא אם אדר לא הייתה באה לחפש אותי. כשראיתי אותה הוסרו כל הספקות מליבי. היא האחת שלי ואיתה אוכל לכבוש את העולם. בהודעה ששלחתי לה ביקשתי סליחה. אני מבין שאני צריך לעשות יותר מזה. בשביל זה אני כאן ד"ר פיין. אני רוצה שאדר תהיה בטוחה שהסליחה שלי אמיתית."
אני מחזק את אחיזתי באדר שיושבת ומלטפת את זרועי בידה הפנויה כל הזמן.
"ואת אדר?" שואל ד"ר פיין.
**
אדר
"כמה נבהלתי באותו לילה כאשר ראיתי את היד של האהוב שלי מתקרבת לעברי, אני אומרת, "הגבר הזה שתמיד היה רגיש אלי, עטף אותי במילים יפות, השרה עליי בטחון, הרס הכול בהנפת היד.
באותו לילה השתכרתי לראשונה בחיי. כל הסיפורים הכואבים של עומר על חיי הגיהינום שהעביר אותם סבו שלו, נמחקו מזיכרוני. רציתי לחדול. לא להרגיש כלום. הרגשתי כל כך אבודה. נסעתי לפאב של נעמה. לא הייתה לי תכנית מוגדרת מראש. לא באתי בכוונה להשתכר. רציתי רק למחות את המראות מעיניי, את הרעש שהחריש את אזני, את הכאב של הלב המרוסק שלי, את ההבנה שאיבדתי את הגבר של חיי.
כשכבר הייתי מטושטשת מהבירה, בקושי נושמת, הבנתי שלמרות שעשה מעשה שלא יעשה, הוא היחיד שיוכל לנחם אותי. כך מצאתי את עצמי באחת ורבע בלילה עומדת מולו. ראיתי אותו יושב על הסלע מחוץ לבר, עיניו שטופות דמעות. הגבר החזק שלי טבע בדמעותיו! ואז הגיעה ההודעה ממנו ובה בקשת הסליחה. הבטתי בעיניו מבעד לדמעותיי וראיתי בהן את החרטה הגדולה. את ההבנה שעשה מעשה שלא יעשה.
אני כאן, אמרתי לו, אני שיכורה לגמרי, עומר שלי, אבל לא יכולה לעבור את היום הזה בלעדיך. אני כל כך זקוקה לך עכשיו.
אני כל כך אוהב אותך, הוא אמר, אני יודע שמה שעשיתי אתמול הוא מעשה אסור. זה היה אתמול. עכשיו כבר אחרי חצות ויום חדש התחיל. אני מתחייב בפניך ללכת לטיפול. אינני מבין מאיפה נבע הרוע הזה, אבל זה לא יחזור לעולם. אני אעשה הכול כדי שתביני שבקשת הסליחה שלי ממך היא כנה ובאה מעומק ליבי.
שם על השביל המרוצף חלוקי נחל, הוא כרע ברך בפני, הוציא את טבעת היהלום מכיסו ואמר לי: אני מתחייב בפניך שמעשה כזה לא יחזור. אני לא רוצה לעולם להתגעגע אליך כמו בלילה הזה. אני רוצה להקים לך בית בטוח שלא תחששי בו ממני עוד לעולם.
אתה מבין ד"ר, אני אומרת לד"ר פיין שמקשיב בשקט למילים שלי, ראיתי את הכנות בעיניו וזו הסיבה שאני כאן. אני רוצה שיידע שקיבלתי את בקשת הסליחה שלו, שאיני צריכה לחכות ליום בקשת הסליחות כדי למחול לו. עם זאת איני יכולה לשכוח את רגע האימה הזה, את הידיעה שעוד רגע יתכן שיכה אותי. אני כאן כי אני רוצה להיות בטוחה שזה לא יקרה יותר אף פעם, שאני לא אפחד יותר. אני אוהבת אותו בכל ליבי השבור. אבל לא אוכל להמשיך כך."
***
ד"ר פיין
אני מביט בזוג הצעיר הזה שיושב כאן. אין ספק שהם אוהבים אחד את השני אהבת נפש. הוא אוחז בידה בנזקקות. כלפי חוץ הוא נראה גבר חזק כזה, אבל אני רואה את חוסר הביטחון הגדול שלו. הוא מודע עד כאב למה שעלול היה לקרות כאן. הוא זקוק לה באותה מידה שהיא זקוקה לו. אני מעריץ את העובדה ששניהם לא מוכנים להיכנס למעגל הזה של שנאה.
אם מישהו היה נכנס לחדר כעת הוא היה מתקשה להאמין שהשניים האלה לא יחד. אמנם היא עונדת את טבעת היהלום שהעניק לה. "אני רוצה שידע שלא ויתרתי עליו, אני מאמינה בו, אבל יש בפנינו עוד דרך לעבור," היא מסבירה לי מדוע היא עונדת את הטבעת על אצבעה. ואז משום מקום היא אומרת את המשפט שמשאיר אותי נדהם. "את הסליחה הגדולה ביותר הוא צריך לבקש מעצמו על שאינו מאמין בו."
אני יושב שותק מולם. האישה הזו שרק שניות ספורות והתפכחות של רגע אחרון מנעו ממנה להיות אישה מוכה, חושבת עליו, ולא על עצמה.
"זמננו תם," אני אומר להם.
הם מביטים בעצב אחד בשנייה. הוא משחרר את ידה מידו ומחכה שתצא ראשונה מהחדר.
הוא מניח שלושה שטרות של מאה על השולחן שלי ופותח את פיו לומר משהו. אני מסמן לו שלא ידבר.
"ממך אני רוצה שתכתוב מה שיושב לך בפנים," אני אומר לו. "אפגוש אתכם בשבוע הבא באותה שעה."
*
עומר
כמה קשה לי לחזור לבית שלנו ולדעת שלא אראה אותה שבוע שלם. החלטתי ללכת לבית הורי. הייתי חייב לשבת ולספר להם מה קרה. לבקש את עזרתם ואת עצתם.
אני יושב איתם ומנסה לשחזר על מה בכלל רבנו ביום ההוא שבו עמדתי להציע לה נישואין. מה כבר יכול היה להיות כל כך נורא שגרם לי להטיח את הצלחות לרצפה, ואז הנורא מכל, להרים את היד. אני יושב ובוכה ומספר להם הכול. על כמה מופלאה היא, על כמה אני אוהב אותה, ולא מצליח להסביר להם מה נכנס בי.
אני מרים עיניים לאבא שלי ורואה אותו בוכה. "אתה לא זוכר עומר," הוא אומר לי בשקט, "אבל כך אני נהגתי בכם כאשר היית קטן. למרות שלא עשית דבר, לא אמרת מילה, הייתי פורק את הכעס שלי עליך. כמובן שזה היה רק במצבים קיצוניים, לא משהו יום יומי, רק כאשר הרגשתי שהלב שלי עומד להתפקע."
"אז זהו?" אני שואל אותו בייאוש, "אז זה אומר שאין לי תקווה?"
"לא ילד, אתה מנעת את זה לפני שזה קרה. אתה מבין מה שאני לא הבנתי. שזה לא בסדר. שזה אסור. ומהרת לבקש סליחה," אומר לי אבי.
אני נפרד מהורי וחוזר לביתי. אני ניגש למוסך ניגש למגירות של כלי העבודה שלי ומוציא מתוך אחת מהן לוח עץ. אני חותך אותו שיהיה מושלם מכל פינותיו. אני לוקח מצית ושורף בעזרתו על גבי הלוח אותיות: ס ל י ח ה. אני תולה את השלט מעל המיטה שלנו שישמש כזיכרון תמידי למה שכמעט קרה ולמה שלא יקרה שוב לעולם.
כשאני מסיים אני ניגש לחדר העבודה שלי וכותב לה מכתב. לא במחשב או בנייד אלא בכתב ידי.
שושה,
מה שכמעט קרה, לא יקרה לעולם.
אני מתחייב בפניך.
את בקשת הסליחה שלי ממך חרטתי על שלט עץ מעל המיטה המשותפת
שלנו, כדי שתוכלי לראות אותו בכל שעה, כדי שתדעי עד כמה כנה בקשת הסליחה שלי.
היא תהיה תלויה שם כל עוד אנחנו חיים, כי הבקשה שלי ממך היא לנצח.
אני מבקש את סליחתך על רגעי האימה שהעברתי אותך ומתחייב
בפניך שכאלה לא יהיו עוד.
כל בקשתי עכשיו אני שתרשי לי להחזיר את רסיסי ליבך השבור
למקומם ולעשותו שוב שלם.
סלחי לי אהובה.
*
*
*
אחרית דבר
"אמא, למה תמיד את מסתכלת כך על השלט מעל המיטה?" שואל אותי בן הקטן.
"כי במילים האלה יש את כל האהבה והבטחון בעולם שאבא יכול לתת לי," אני עונה לו, "כי אין דבר חשוב מלדעת לבקש סליחה."
גמר חתימה טובה!
בר אבידן
מאמינה באהבה
הסיפור הזה נכתב לפני שנתיים בבלוג שלי ב"אמור". אני מעלה אותו כאן בגרסה מעט שונה.