אולימפיה מיי
"תגידי כמה זמן צריך לחכות פה לשרות?" אומר לי גבר בשעה שאני עומדת אליו עם הגב.
אני מסתובבת אליו. גבר יפה תואר, עיניים ירוקות, ומבט שחצן. "אתה מדבר אליי?" אני שואלת ולא מחכה לתשובה. אני מציצה מיד בטאבלט שבידי לראות מה ומתי הזמין.
"שולחן עשרים, שלוש פעמים קפה, אחד סוכר מעט חלב," אני קוראת את ההזמנה, "הוזמן לפני שתי דקות."
הוא עושה מין תנועה כזו עם כף ידו, כמסמן לי ללכת.
"קיש, קיש," אני אומרת לו, "בשעה שאתה עושה בידך תנועת של הסתלקי מכאן ,תוסיף את המילים קיש קיש כדי שלא יהיו ספקות מה כוונתך. הקפה כבר מגיע."
אני מסמנת ללינה שעובדת איתי במשמרת בבית הקפה "חלומות מתוקים" שתבוא אחרי למטבח. "שולחן עשרים" אני אומרת למקס שמכין היום את המשקאות החמים, "חסרי סבלנות."
" ברור," הוא עונה לי בהתרגשות, "ראית מי יושב שם?" הוא מניח את שלושת כוסות הקפה.
"שכחת שלא נולדתי פה?" אני עונה לו "ותוסיף לו צלוחית עם עוגיות. זה על חשבוני." הוא עושה כבקשתי.
"מה פתאום על חשבונך," אומר דניאל בעל בית הקפה, "שכחת שיש לך שכר לימוד לממן?"
"אז אתה כן מקשיב למה שאני אומרת," אני עונה לו בחיוך ויוצאת עם המגש לשולחן עשרים.
"הנה הקפה שלכם. העוגיות על חשבוני," אני אומרת. אני ניגשת לקופה ומצביעה על שולחן עשרים. "העוגיות על חשבוני." אני מניחה שטר של 10 דולר וניגשת לשרת את הלקוחות שלי, שנמצאים בפטיו של בית הקפה.
אני עובדת בזריזות, דואגת שההזמנות יצאו בזמן. דניאל אוהב לעבור בין הלקוחות בפטיו ולשוחח איתם. הם לקוחות קבועים והוא מכיר כל אחד בשמו. גם אני.
"אתה לא יכול לוותר עליה," אומר לו אחד הלקוחות, "היא פשוט מעולה."
"מה לעשות שהילדה הזו היא סטודנטית ובקרוב מקבלת את הרישיון שלה כעורכת דין," הוא עונה ונאנח.
"זוכר שיש לי עדיין הלוואת סטודנטים," אני אומרת, "אני לא עוזבת כל כך מהר." השרות הטוב שאני מעניקה מתוגמל ביד רחבה על ידי "הקבועים" שלי וכבר הודעתי לדניאל שסופי השבוע שלי יהיו מוקדשים לבית הקפה.
אני לוקחת הזמנה נוספת משתי נשים חביבות בגיל של סבתא שלי שרוצות שרק אני אשרת אותן.
קמילה שאחראית על הקופה היום מסמנת לי בידה לגשת. אני שולחת את ההזמנה למטבח וממהרת אליה. "הכל בסדר?" אני שואלת.
"הלקוח מבקש להודות לך על השרות," היא אומרת.
הלקוח הוא לא אחר מהידוען שאינני יודעת מי הוא. הוא מושיט לי שטר של מאה דולר. "אתה אמור לשלם לקמילה לא לי," אני אומרת לו.
אני פונה ללכת למטבח כשהוא קורא אחרי: "זה תשר בשבילך."
"בוא אני אסביר לך איך זה עובד אצלנו. את התשר מקבלת מי ששרתה אותך. זה מעודד אותנו לתת שרות טוב," אני אומרת לו בחיוך.
"אם כך זה מגיע לך," הוא עונה.
"העניין הוא שבלה היא מי שלקחה את ההזמנה, כך שאתה הלקוח שלה. תתני את התשר לבלה," אני אומרת לקמילה ונעלמת לתוך המטבח.
כאשר אני חוזרת עם ההזמנה של הזקנות הנחמדות הוא כבר לא שם. אני לא טורחת לברר מה עם התשר.
ככל שהיום מתקדם העומס גדל. אני נהנית מהשיחות הקלילות עם הלקוחות. כולם מתעניינים איך עברו הבחינות ונותנים לי הרגשה טובה. למרות שיום רביעי היום הפעילות נמשכת עד השעות הקטנות של הלילה. אני עוזרת לסגור את בית הקפה, ומצטרפת לקמילה לבדוק את הקופה. אני אוהבת לעבוד איתה כיוון שהיא מאד מדויקת, ונדיר שנמצאות אצלה טעויות.
"את עובדת מחר מיי?" שואלת קמילה.
"אני עובדת שבעה ימים בשבוע אז אני מניחה שמחר נכלל בין השבעה," אני עונה לה.
"מצחיקה את," היא עונה לי, "אף פעם לא עונה תשובה ישירה. אני שמחה, כי התלבטתי אם כן או לא."
"גם את לא בדיוק אומרת, אבל אני מבינה שכן. גם לינה איתנו במשמרת," אני עונה לה.
"כייף לי לעבוד איתך. אני שמחה שסיימת ללמוד, אבל עצובה שתעזבי," היא אומרת לי.
"אני עדיין אעבוד בסופי שבוע," אני אומרת.
"נכון, הלוואת הסטודנטים שלך," היא עונה, "הלוואי שיבוא מישהו עשיר וישלם לך אותה. אחד עשיר כמו זה שמחכה לך בחוץ," היא אומרת.
אני מציצה החוצה ורואה רכב גדול חונה בכניסה. "זה ההוא שרצה להשאיר לך תשר של מאה דולר." אני רוצה לשאול האם השאיר לבלה את השטר. "זה היה ברור שהוא רוצה להשאיר את הסכום הזה רק בגללך, אבל בסוף בלה זכתה. היא כזו מעצבנת. לא אמרה לך מילת תודה, נכון?"
"בלה זו בלה, אל תתרגשי ממנה. אף פעם אל תשפטי מישהו שאת לא יודעת מה באמת קורה בחיים שלו."
אני מסיימת את העבודה ומזמינה מונית. אני מפטפטת כמה דקות עד שאני רואה את המונית מגיעה. אני ניגשת להוריד את הז'קט שלי מהמתלה והולכת לכיוון דלת היציאה. אני רואה את הגבר של "שולחן עשרים," ניגש לנהג המונית, מוציא שטר ונותן לו. הנהג מסתכל בי לרגע ורוצה להתחיל לנסוע.
"היי אנטוני," אני קוראת לו, "למה אתה בורח לי?"
"זה בסדר אני אמרתי לו קיש קיש ," אומר לי הגבר ופותח בפניי את הדלת שאכנס לרכבו.
"זה לא בסדר," אני אומרת לו וניגשת לאנטוני, נהג המונית שכבר רגיל לקחת אותי באמצע הלילה הביתה.
"כמה כסף הוא נתן לך?" אני שואלת אותו.
"מאה דולר," הוא עונה.
אני ניגשת אל הגבר הזר, שולפת שטר של מאה, פותחת את הז'קט שלו ומכניסה לכיס הפנימי את השטר. אני טופחת קלות על הז'קט מבחוץ, מסמנת את מקום השטר, וחוזרת למונית. הוא נשאר לעמוד המום.
"לאן היום נסיכה?" שואל אותי אנטוני. כאילו שהוא לא יודע.
"אני חייבת לקנות כמה דברים בחנות ליד הבית. המקרר שלי ריק ולמרות שאני כמעט לא בבית אני צריכה למלא אותו."
אנחנו יוצאים לדרך. "מה יש לך עם זה עם המאה דולר? הוא עוקב אחרינו," אומר אנטוניו.
"כנראה האגו שלו פגוע שלא הייתי מוכנה לקבל ממנו תשר היום," אני עונה.
"איך שהוא מסתכל עליך, ברור שהוא רוצה ממך משהו," אומר אנטוני וצוחק.
"אז מה אנטוני אני שווה בעיניך מאה דולר לכמה זמן זה לוקח…חמש דקות?" אני שואלת.
אנטוני מתפרץ בצחוק שסוחף גם אותי.
"את משוגעת את יודעת?" הוא אומר כשהוא נרגע.
"עכשיו אתה מבין למה אני תמיד מזמינה אותך לקחת אותי מהעבודה?" אני אומרת לו, "אתה תמיד מעלה חיוך על פניי."
"כייף לי להסיע אותך. את תמיד מצחיקה אותי. לא מתלוננת אף פעם, לא מתווכחת. והיום בכלל שילמת מאה דולר," הוא אומר וקורץ.
"והיום אתה תשאיר את השטר אצלך," אני אומרת לו, "נכון שלא הסכמתי לקחת את המאה דולר, אבל קיבלתי תמורה נאה במקום."
"אז זהו. את רואה שאפשר לעשות מאה דולר בחמש דקות, קצת יותר…" הוא אומר. שנינו שוב חוטפים התקפת צחוק.
"תקשיבי," הוא אומר לי, "תמיד טוב שיש חברה עורכת דין, לא סתם אני משקיע בך."
אני נפרדת ממנו ויוצאת מהמונית. אני רואה שהוא נשאר במקומו. רק כאשר אני מביטה לאחור אני מבינה למה. אמנם הוא שומר מרחק, אבל "שולחן עשרים," בהחלט נוכח. אני מתעלמת ונכנסת לחנות. אני עוברת בין המעברים, אוספת את מה שאני צריכה. כאשר אני מגיעה לקופה הגבר הזר מחכה לי עם השטר ביד.
הוא שולף שר של מאה ומשלם את החשבון שלי לפני שאני מספיקה לאמר מילה. "תתני לה את העודף," הוא אומר כאשר מריה הקופאית מוציאה שטר של חמש דולר. אני מסרבת.
"תראה מה עשית," אני אומרת לו, "במקום שאלך כעת לישון, אני צריכה שוב לעבור בכל החנות ולאסוף את המצרכים."
"יש לך פה כל מה שאת צריכה," הוא אומר לי.
"מה שפה שייך לך," אני עונה לו.
"חשבתי דווקא שתחזרי על הקטע הזה שאת פותחת לי את כפתור הז'קט ומכניסה את השטר. יש לך מגע מאד נעים," הוא אומר.
כיוון שעכשיו קרוב לשלוש בבוקר, החנות ריקה והקופאית כולה מרוכזת בשיחה בינינו. "מריה, אני מבטיחה לך שאני לא מכירה את הגבר הזה. הוא אכל היום אצלנו, אבל זו פעם ראשונה שאני רואה אותו."
"את רצינית?" היא אומרת לי, "את לא יודעת מי זה אדם ווילו?"
"אני לא מקומית, את זוכרת?" אני שואלת אותה.
"תהיי נחמדה מריה, תחזירי לו את הכסף ותחייבי את האשראי שלי," אני מבקשת ומושיטה לה את כרטיס הארשאי שלי.
"תגידי מריה, היא תמיד כזו עקשנית?" שואל אותה אדם.
"מילה רעה אחת לא תשמע ממני על הילדה הזו," היא עונה לו.
"אני בטוח," הוא עונה לה.
אני משלמת למריה ורוצה לצאת. "שחררתי את המונית. הפעם ללא תשלום. אמרתי לו שאני אסיע אותך לביתך. נראה שזה שעשע אותו כי הוא צחק."
"בטח שהוא צחק," אומרת מריה בלי לחשוב, "הילדה גרה בבנין למעלה בקומה.."
"מריה!" אני אומרת לה.
"אופס! עשיתי זאת שוב," היא אומרת לי, "תסלחי לי ילדה?"
"זה בסדר. הוא לקוח של דניאל," אני אומרת לה, "אבל את צריכה לחשוב לפני שאת מדברת."
אנחנו יוצאים החוצה ואני רוצה לקחת ממנו את השקיות אבל הוא לא נותן לי. אני מוצאת את עצמי נוגעת בידיו.
"אני אוהב את המגע שלך, יש לך ידיים חמות."
"יש לך שתי ברירות," אני אומרת לו, "האחת שתיתן לי את השקיות, השנייה שהן תשארנה אצלך. אני לא יודעת מי אתה אדם ווילו, אבל אני צריכה עוד כמה שעות שוב לתפקד, אז תחליט מהר."
"איזה מין גבר אני אם אתן לך לשאת את השקיות במעלה המדרגות לבד?" הוא שואל.
"ניסיונך לברר באיזו קומה אני גרה לא צלח. ועכשיו אני גם יודעת שאני אכנס לבית חשוך כדי שלא תגלה. בעצם אין לי בעיה כי החלון שלי לא פונה לרחוב." הוא לא מרפה ממני ונכנס איתי ללובי.
אני מתחכמת אתו ועולה לקומה חמישית. אני יכולה לדמיין אותו עוקב אחרי המספרים המתחלפים מעל דלת המעלית בלובי. אני חולצת נעליי ויורדת במדרגות הפנימיות, לחצר ומשם לדירה שלי בקומת הקרקע כמה בניינים מעבר לרחוב. מהחלון בדירה שלי ניתן להשקיף על הרחוב, וכך אני משקיפה על הבניין ההוא שהוא חושב ששם אני גרה, ורואה אותו יוצא משם כעוס. אז כבר הבנתם מריה לא טיפשה בכלל.
אחת אפס לטובתי.
*
אדם
אני חוזר הביתה עצבני. איך היא הצליחה להערים עליי. אני חייב להשיג את השם שלה ולברר איפה באמת הדירה שלה. דבר אחד אני יודע. שהיא לא בקומה החמישית.
למחרת אני קובע להיפגש עם חברים בבית הקפה. "סרבנית התשר עובדת היום?" אני שואל את המארחת שעבדה אמש בקופה.
"אולימפיה תגיע עוד שעה," היא עונה לי.
"את יכולה להושיב אותי הפעם באזור שלה?" אני מבקש.
"ואיפה זה בדיוק?" היא שואלת אותי.
"הבנתי אותך," אני אומר לה. אני כבר מבין שתשובה לא אקבל. זה בהחלט מרשים אותי שכל מי שנמצא סביבה לא מוכן למסור פרטים עליה.
אני יושב וצופה בדלת הכניסה. דייב וגו'ש מגיעים. אין להם מושג למה ביקשתי שניפגש דווקא כאן. הם מדברים איתי, אבל עיניי נעוצות בדלת הכניסה. אני כבר חסר סבלנות. מתי היא כבר תגיע? בית הקפה מלא במלצרים ומלצריות. היא אמרה שהיא עובדת כל יום.
"מה בשבילכם?" שואלת בלה, המלצרית מאתמול. לפי מה שראיתי קודם היא לא משרתת את קבוצת השולחנות האלה. כנראה שהיא מצפה לזכות בתשר גדול גם היום.
"אני רוצה קפה קפוצי'נו. יש לך חלב שקדים?" אומר ג'וש.
"ומה בשבילך מר ווילו?" היא שואלת אותי. לפחות מישהי מכירה אותי.
"אני אמתין," אני עונה לה.
"אה," היא עונה לי, "אין לך מה לחכות שאולימפיה תגיע לשרת אותך. היא אחראית משמרת. אתמול מילה הייתה חולה ולכן החליפה אותה."
"היא פה?" אני שואל.
היא מתעלמת ממני ושואלת את דייב מה הוא רוצה לשתות. היא רושמת את ההזמנה והולכת מאתנו.
כעבור דקה אולימפיה מגיעה לשולחן היא מניחה את הכוסות לפני ג'וש ודייב. "הירשתי לעצמי להזמין לך קפה עם סוכר אחד ומעט חלב. אנחנו יוצאים עם תפריט חדש. הבאתי לכם דגימות. אשמח לשמוע את דעתכם." היא מניחה לפנינו צלחות קטנות ומגש שנראה מעורר תאבון. בתאבון לכם."
"תודה לך," אני אומר לה ומרפרף בידי על ידה.
היא לא מגיבה וניגשת לברך את הלקוחות האחרים. אין ספק שהיא מאד אהובה כאן. כולם שמחים לקראתה. היא עוברת ביניהם עם החיוך המטריף שלה. אני עוקב במבטי אחריה. אני יודע שהיא מרגישה את מבטי, אבל מתעלמת ממני.
בלה ניגשת לשולחן. "הכל בסדר?" היא שואלת.
"ברור, אולימפיה בהחלט יודעת לפנק את הלקוחות," אני עונה לה. שלא תחשוב שהתרגיל של אתמול עם התשר יחזור על עצמו.
אבל בלה לא בדיוק מקשיבה לתשובה. עיניה נמשכות מעבר לחלון לרחוב. היא מנפנפת בידה לקבוצה של בנות.
"אני שמחה לשמוע," היא אומרת וכמעט לא מעיפה לעברינו מבט. היא ממהרת לצאת החוצה. אני עוקב במבטי אחריה ."לא יאומן," אני אומר. היא מתלחששת משהו עם הבנות. אני רואה שגם אולימפיה מסתכלת עליהן ומחייכת.
הן מסמנות לה לצאת, אבל היא לא ממהרת כיוון שאחד הלקוחות מדבר איתה. כשהוא מסיים היא לוחשת משהו לבעל בית הקפה ויוצאת.
הבנות מקיפות אותה ומקפצות סביבה. הן מאיצות בה לעשות משהו. לבסוף היא שולפת את הטלפון שלה מכיסה ומחפשת בו משהו. אני מבחין בהפתעה על פניה, ומיד מתחילות הבנות לצווח סביבה. צווחות של שמחה.
היא נכנסת חזרה לבית הקפה ונכנסת פנימה לאזור המשרדים. היא יוצאת חזרה עם בעל בית הקפה. "יש פה מישהו שהיה לו ספק שמיי תעבור את הבחינות ותקבל מאה?"
כולם מוחאים לה כפיים והיא קדה קידה כתודה.
"נגמרה החגיגה," היא אומרת, "אני עדיין צריכה לעבוד. זוכרים שיש לי חוב לאוניברסיטה."
היא חוזרת לעבודה כאילו לא ארע דבר. בשלב כל שהוא היא חוזרת לשולחן שלנו ואוספת את הכלים המלוכלכים. "באתי לשמוע איך היו המאפים החדשים שלנו?"
"היה ממש טעים. בהחלט כדאי להכניס לתפריט," אומר לה דייב.
"בהחלט," אומר לה ג'וש.
היא מביטה בי. "כמה כסף את צריכה לשלם עבור הלוואת הסטודנטים שלך?" אני שואל אותה.
"זה לא יפה לשאול שאלות כאלה," היא עונה לי, "ברור לך שלא אסכים לקבל ממך דולר אחד."
"מדוע?" אני שואל.
"כיוון שאין מתנות חינם," היא עונה, "ואני לא בטוחה שאסכים לשלם את המחיר."
שתיים אפס לטובתה.
אני לא עונה לה. "עוד נראה," אני חושב בליבי. אני תוהה אם היא עונה לי כך כי היא יודעת מי אני. הרי הרבה נכתב עליי.
היא שולחת את בלה מיד פעם לראות אם אנחנו רוצים משהו, בדיוק כפי שהיא נוהגת עם לקוחות אחרים. לא יותר לא פחות. אני מבין היום שלא אזכה ליחס ממנה. אני מזמין חשבון. אני שוב נותן לבלה מאה דולר טיפ. היא כנראה ממהרת לספר לה כיוון שהיא מביטה אליי במבט שאינני יכול לפענח.
"תודה שבאתם," היא אומרת לי ולחברי בשעה שאנחנו עומדים לצאת, "אודה לך אם לא תביך שוב את נהג המונית שלי."
"מה שתבקשי," אני עונה לה, "לא שאני מרוצה מזה, אבל אני מכבד אותך."
"תודה," היא אומרת לי. היא מסובבת את גבה אליי ונכנסת שוב למסעדה. מבחינתה אני לא קיים.
אם היא חושבת שאני אוותר עליה בקלות, היא טועה.
בכל מקרה אני חייב ללכת להיפגש עם מייקל בלום עורך הדין שלי. יש לי מחר פגישת גישור בקשר לנכס שקניתי והתברר שהוא היה השקעה ממש גרועה.
*
למחרת בבוקר אני מתייצב במשרד עורכי הדין ל.א.ר המשמשים כחברת הגישור בינינו. השימוע ינוהל על ידי השופטת ליאה אנה מק'ליין. מייקל אמר לי שהיא שופטת מאד הגונה ואין לי מה לחשוש ממנה.
השימוע אמור להתחיל עוד כמה דקות, ואנחנו מוזמנים להיכנס לאולם.
מר גורדון סמט מיוצג על ידי משרד עורכי הדין סמית', פארו ומק'גרו. אני תוהה מי מהם הוא עורך הדין שיושב מולי. אני רואה שמייקל מנסה להסתיר את מורת רוחו מול עורך הדין שמולו.
השופטת מק'ליין נכנסת לאולם ואנחנו קמים לכבודה.
"האם בידך אישור הרישיון מיס אוטום?" היא שואלת.
אני לא זוכר שראיתי אישה בין עורכי הדין של מר סמט. מתי היא נכנסה אני מפנה את מבטי וקופא.
"כן כבוד השופטת. הבאתי אותו בדרך לכאן מלשכת עורכי הדין," אומרת אולימפיה וניגשת להציג לה את הרישיון.
"ברכותיי," היא אומרת לה, "ובכן מי טוען בשם מר סמט."
"אני כבוד השופטת," היא עונה לה.
"בידינו עותק של התכתבויות מאושרות כחוק מהמנהל למקרקעין המצביעות על כך שבידיו של עורך הדין מר בלום היה כל המידע על השטח שנמכר על ידי מרשי מר סמט."
"סליחה," עוצר מר בלום את דיבורה, "האם מר סמט חתם לך על הרשאה לייצג אותו."
"האם אתה חושב שהייתי עומד כאן מול כבוד השופטת אם לא היה עושה זאת?" היא עונה לו.
"ומתי הספיק לחתום לך. הרי בעצמך אמרת שאת הרישיון קיבלת בדרכך לכאן."
"אם אתה רוצה לפתוח את זה לדיון," עונה לו אולימפיה, "אני אאלץ להזמין לכאן את "אינדירה, מזכירתה של כבוד השופטת שהייתה עדה לכך שהחתמתי את מר סמט על ייפוי הכח לפני רבע שעה במשרדה."
מר בלום כמובן שאינו מרוצה. אבל אני למרות, שאינה מייצגת אותי, גאה בקטנה הזו שלא חוששת משועל ותיק כמוהו. אני כבר מתחיל להבין שדווקא לו יש מה לחשוש ממנה.
"על מה היא מדברת?" אני לוחש לו. פניו קפואות והוא אינו עונה לי. מתחת לשולחן אני יכול לראות שהוא מקפיץ את רגלו. כיוון שהוא מלווה אותי שנים אני יודע שזה סימן שהוא לא בטוח בעצמו.
"מעניין איך הגיעו לידך מסמכים כאלה. מה היית צריכה לעשות כדי לקבל אותם," הוא אומר וסוקר אותה במבטו.
"מר בלום. אני לא ארשה רמיזות כאלה באולם הדיונים שלי," מתערבת השופטת מק'ליין.
"ברשותך כבוד השופטת הייתי רוצה לענות למר בלום על הרמיזות שלו," מבקשת אולימפיה.
"בבקשה," אומרת השופטת ומשתדלת לשמור על ארשת פנים רצינית.
"מר בלום. אינני חושבת שהופעתי החיצונית, או העובדה שהיה לי כפתור או שניים פתוחים בחולצתי, היא שהשפיעה על הפקידה להעביר לי את החומר אותו קיבלתי לאחר שהעברתי לה צו מבית משפט. לא רק בגלל העובדה שהיא אישה, אלא בעיקר בגלל ששוחחתי איתה בטלפון. האם תשובתי מניחה את דעתך?"
מר בלום נראה שליו אבל הרגל שהוא מקפיץ מתחילה להוציא אותי מדעתי.
"אני חייבת לציין שלא הייתי יכולה להגן על טענתו של מר סמט, אם לא הייתי בטוחה ביושרו," היא מסכמת את דבריה.
"כבוד השופטת אני מבקש לדבר עם עורך דיני," אני אומר. לראשונה מאז נכנסה לחדר מישירה אלי אולימפיה מבט. אני מנסה להבין מה משדרות עיניה, אבל לא מסוגל לקרוא אותה.
השופטת מורה על הפסקה ואנחנו יוצאים החוצה. אני שם לב שאולימפיה מתעכבת.
"אני מקווה שאתה מאמין לי שאין לי שום דבר אישי נגדך. לא היה לי מושג שחברת הנדל"ן מקושרת אליך," היא אומרת.
"זאת אומרת שהיא עדיין לא ניסתה לברר מידע עליי," אני חושב לעצמי.
"אם תרצה ,אפסול את עצמי ואתן למר פארו לנהל את המשא ומתן מקומי," היא אומרת לי.
"למה? אני נהנה מנוכחותך. את מאירה לי את החדר," אני עונה לה.
"אתה יכול ללעוג לי כמה שאתה רוצה. אני מקווה שכבר הבנת שבשימוע הזה אתה הולך להפסיד," היא אומרת לי ופונה ללכת.
"אני מתנצל אם חשבת שאני לועג לך. אני מעריך אותך יותר ממה שאת חושבת," אני אומר.
היא פונה ממני והולכת.
אני ניגש למייקל. "אני לא מבין אותך אדם," הוא אומר לי, "מה אתה הולך לדבר איתה. זה ממש לא מקובל עליי."
"תמשוך את התביעה," אני אומר לו.
"מה היא אמרה לך המניפולטיבית הזו?" הוא אומר ומרים מעט את קולו וגורם לאנשים להביט עליו.
"את מה שהיא אמרה בדיון," אני אומר לו בהדגשה, "עדיף שלא אבדוק. כי זה מריח מאד לא טוב. העובדה שאני לא יודע על מה היא מדברת לא אומר שאני לא מבין שנעשו דברים שלא הייתי מאשר אותם."
"כל מה שעשיתי, עשיתי בשבילך," הוא אומר לי נרגז.
"מעניין," אני עונה לו, "תזכיר לי למה אני תבעתי אותו מלכתחילה? היה משהו שידעת ובכל זאת לא שיתפת אותי."
אני לא מחכה וניגש למזכירתה של השופטת. "תמסרי לשופטת שאני מבקש להיכנס חזרה לאולם," אני אומר לה.
אני לא נותן למר בלום לדבר. "אני מבקש למשוך את התביעה. אני מבין שישנם דברים שלא הובאו לידיעתי," אני אומר לה, "אני מוכן לקחת על עצמי את תשלום ההוצאות המשפטיות של הנתבע."
"מה את אומרת מיס אוטום?" שואלת השופטת מק'ליין.
"אני מוותרת על שכר טרחתי," אומרת אולימפיה.
היא אוספת את המסמכים שלה. אני שם לב שהיא שוכחת כמה מהם על השולחן. "את שכחת כמה את המסמכים על השולחן," אני אומר לה.
"השארתי אותם שתראה מדוע צדקת בהחלטתך. אם תרצה לדבר על זה מספר הטלפון שלי רשום על גבי הדף האחורי," היא אומרת.
אני מביט בה מופתע. למרות כל מה שקרה, היא נותנת לי את מספר הטלפון שלה בלי שביקשתי.
"לא היית צריכה לוותר על שכר הטרחה," אני אומר לה, "מדוע את כל כך מתעקשת לא לקבל ממני כסף."
"הייתי לוקחת אותו ברצון אם היית יודע מה כתוב במסמכים האלה ועדיין תובע את מרשי. זה היום הראשון שלי כעורכת דין. יהיו לי עוד הרבה הזדמנויות לקבל שכר טרחה," אומרת אולימפיה.
"תרשי לי להסיע אותך?" אני שואל.
"השיחה הזו בינינו היא עסקית בלבד. גם מספר הטלפון הוא במקרה ואתה צריך הבהרות לגבי מה שנכתב. זה לא כדי לאפשר לך גישה לחיי. אם לא שמת לב, זהו מספר הטלפון שלי במשרד."
שוב היא עוזבת אותי. אני מביט במספר. אם הייתי מרוכז יותר הייתי מבחין מיד שאין זה טלפון נייד אלא המספר של משרדה.
שלוש אפס לטובתה.
*
אולימפיה
אם לאמר את האמת, לא היה לי פשוט לעמוד מולו. הוא גבר מעלף, שחצן ועם זאת בהחלט ניכר שיש לו חולשה אליי. אם הייתי מישהי אחרת כבר הייתי מתעוררת כל בוקר בדירת הגג המפוארת שלו המשקיפה על הנהר.
טוב, אני לא באמת יודעת היכן הוא גר, או מיהו באמת. אני חושבת שהגיע הזמן שאבדוק זאת. אני לא אראה לו את זה אבל אני בהחלט מתחילה לשנות את דעתי עליו. הוא כבר לא נראה בעיניי הגבר השחצן שפגשתי ביום הראשון. המבט בעיניים היפות שלו משתנה בשעה שהוא מדבר אליי, ואת זה אי אפשר לזייף.
*
כל כך הייתי עסוקה בדיון אצל השופטת מק'ליין שלא הספקתי לספר לכם. ראשית, לא רק שעברתי את המבחנים של לשכת עורכי הדין, אלא עברתי בהצטיינות עם ציון מושלם של מאה! כמובן שקיבלתי מיד טלפון מהדיקן בפקולטה למשפטים ואחרי כל הברכות הוא סיפר לי שלא רק ששכר לימוד שלי שולם במלואו, נשאר לי סכום נאה מסך המענקים שהוענקו לי כיקירת הפקולטה.
"המורים שלך מאד גאים בך. פרופסור מיינדר ופרופסור קרלסון ביקשו לדבר איתך בקשר ללימודי המשך, וגם הביעו רצונם שתבואי ללמד. הרי סטודנטית כמוך לא פוגשים כל יום," הוא סיכם את דבריו.
הקשבתי לו, עטופה בענני אושר כשכל הזמן מתנגנות באוזניי המילים שאני חופשייה מחובות!
"אני אשמח להפגש איתם," אני אומרת לו, "אצור קשר עם המזכירות בשבוע הבא כדי לתאם."
"אם כך כולי תקווה שתשובתך תהיה חיובית אולימפיה מיי," הוא אומר לי.
אני משביעה אתכם שלא תגלו. אתם יודעים למי רציתי לרוץ לספר? כן, לאדם. הנה עשיתי את זה בכוחות עצמי, בלי כסף של אף אחד!
ואתם יודעים כבר שלמחרת מי שעמד מולי בדיון היה לא אחר מאשר אדם ווילו.
*
למרות שאני כבר לא צריכה לעבוד בקפה חלומות, אני לא מספרת לאיש ומגיעה למשמרת הלילה. ההתרגשות של ההצלחה במבחן שלי שככה והכל מתנהל כמו כל משמרת רגילה. בשעה אחת עשרה בית הקפה מפוצץ בלקוחות, והתור בחוץ מתארך.
דניאל מביט בהנאה. "ראית את התור בחוץ?" הוא לוחש לי.
"אמרתי לך שאתה צריך לסדר עוד מקום מאחור," אני עונה לו, "כבר דיברנו על זה. אני לא אוהבת לראות אנשים ממתינים זמן רב מידי. מצד שני אני לא יכולה לזרז את הלקוחות שיושבים כאן. אנשים אוהבים לשהות במקום ולא מזדרזים לעזוב."
אני מתרוצצת בין הלקוחות בודקת שכולם מרוצים. "המעריץ שלך שוב בשולחן עשרים," לוחשת לי קמילה.
אני מרימה את עיני ורואה זוג עיניים ירוקות נעוצות בי. ברור לי שהוא אינו רואה איש מלבדי. בלה רוצה לגשת אבל אני עוצרת בעדה. "ברור לך הוא מצפה שאני אשרת אותו, לא כך?" בלה מעקמת את פרצופה. "השולחן עדיין שלך. והתשר כמובן," אני אומרת לה.
"ערב טוב לכם. מה אתם רוצים להזמין?" אני שואלת.
"מה את ממליצה?" שואל אותי אחד הגברים.
אני מניחה לפניהם את התפריט המיוחד של ליל שישי. "תעיינו בתפריט, בלה תגיע עוד מספר דקות לראות מה החלטתם." אני מורה לבלה לגשת כעבור כמה דקות ולקחת את ההזמנה. אני ממשיכה בענייניי.
אני עומדת ליד קמילה ומשגיחה שהכל מתנהל כשורה בשעה שאדם ניגש לשלם את החשבון. "אני אקח את התשלום ממך," אומרת בלה ודוחפת מעט את קמילה.
"אין צורך," עונה לה אדם למורת רוחה, "אני אשאיר כאן את התשר בשבילך אין לך מה לדאוג."
"הייתי רוצה לדעת האם אוכל להיפגש איתך," הוא פונה אליי, "בקשר לחומר של הבניין."
"מתי ברצונך להיפגש?" אני שואלת אותו.
"זה תלוי בך," הוא אומר לי. המבט שלו חודר לתוכי. "זה ברור לך שאינני מתכוון לשאול את מייקל איזה שטויות עשה. אני באמת רוצה להבין מה כתוב שם במסמכים שלא הבנתי."
"זה יהיה חוצפה מצידי לבקש שתבוא בשתיים לאסוף אותי?" אני שואלת.
"מתי?" הוא שואל.
"הלילה," אני עונה לו.
"בשבילך אבוא בכל שעה," הוא אומר לי מופתע.
"אתה מבטיח? כי אם כן אני אשחרר הלילה את אנטוני," אני עונה לו.
"בטח, בטח. אני מבטיח להיות כאן בשתיים בדיוק," הוא עונה לי.
"עם המסמכים," אני מזכירה לו.
"כן, ברור," הוא עונה לי.
השעתיים עוברות מהר. בכמה דקות לשתיים נעמד ג'יפ לבן יוקרתי מחוץ לבית הקפה. כולם מציצים בו בסקרנות. אני לא מתייחסת אליו ולכן אני מופתעת כשאני רואה את אדם יוצא ממנו.
"אז הוא בא לקח אותי לבד, בלי הנהג שלו. יפה," אני חושבת.
נקודה אחת לזכותו.
*
אני יוצאת מבית הקפה באיחור קל. אדם יוצא מהרכב וממהר לפתוח בפניי את הדלת. "תודה שבאת," אני אומרת לו. אני מתיישבת על המושב שליד הנהג. קריר בלילה ומושב העור מחומם. מוסיקה נעימה בוקעת ממכשיר הרדיו. עיניי נעצמות.
"היי ילדונת אל תירדמי לי לפני שאת אומרת לי לאן לנסוע," הוא אומר לי.
זה מוצא חן בעיניי שאיננו מניח הנחות שגויות. אני רושמת את הכתובת במכשיר הניווט שלו. רגע לפני שעיניי שוב נעצמות אני רואה שהוא מכניס את הכתובת לזיכרון. כפי שחשבתי. הוא רציני לגביי.
אני לא באמת ישנה כי המרחק בנסיעה ברכב הוא קצר. כאשר אנחנו מגיעים לבניין שסמוך למכולת הוא מבין שזה לא הבניין שלי. אני מעיפה בו מבט. אני רואה את הבלבול על פניו.
אני מוציאה את המפתח ולוחצת על השלט. הוא רואה את הדלת מתרוממת. "כאן?" הוא שואל.
"כן תחנה בחניה שמסומנת עם הסיפרה 3," אני אומרת לו.
אני יוצאת מהרכב. הוא ממהר להחזיק לי את הדלת ולסחוב את התיק שלי. הוא באמת כבד. הפתעתו גדולה עוד יותר כשהוא מבין שאני באמת גרה בבניין הזה ודירתי ממוקמת בקומת הקרקע.
הוא פורץ בצחוק גדול. אני מהסה אותה. השכנים ישנים עכשיו אמצע הלילה. "את משהו את יודעת?" הוא אומ, "לא רק שאת לא גרה בקומה החמישית בבניין ההוא, את גרה בדירה בקומת קרקע שפניה לרחוב, ולא בזו שרואים ממנה את החנייה המשעממת כדבריך."
"איך את מצליחה לאסוף סביבך אנשים שכל כך נאמנים לך?" הוא שואל. אני מסתכלת עליו. "כמו למשל מריה ששלחה אותי לבניין ממול, או החברות של בבית הקפה," הוא מסביר לי.
"טוב, זה פשוט מאד. זה בגלל שאני כזו מקסימה," אני עונה לו.
"עם זה אני מסכים."
אנחנו נכנסים לדירה. אני לוקחת ממנו את התיק והולכת לשים אותו בחדר העבודה שלי. "מה תשתה, שוקו חם או בירה?"
אני חושבת שהוא מבין שכלום לא יקרה בינינו. "בירה נשמע לי טוב," הוא עונה לי.
אני פותחת את הדלת הגדולה של הסלון ומובילה אותו לפטיו הפנימי. "נעים בחוץ היום," אני אומרת לו, "בוא נשב בחוץ."
אני מוציאה שני בקבוקי בירה, מכינה קערה עם נישנושים ויוצאת לשבת לידו.
"זה ממש גן עדן קטן," הוא אומר, "לא ידעתי שקיימות פינות כאלה בעיר."
"זו דוגמה ליזמות בנדל"ן," אני אומרת לו, "זה היה פעם בית קפה קטן ובנין משרדים שהפך לבניין מגורים." אני לא מגלה לו שהבניין הוא בבעלות שלושת אחיי ושלי.
אנחנו יושבים ומדברים. השיחה בינינו קולחת. אנחנו מדברים על הכל רק לא על הבניין שקנה. כמובן גם לא על עניינים אישיים. ולמרות זאת הוא מתקרב אליי. שפת הגוף שלא לא משאירה מקום לדימיון. הוא עומד לנשק אותי.
"איני מתכוונת לשכב איתך," אני אומרת לו, "כדי שתלך. בכל מקרה כבר כמעט ארבע."
"שלום לך," הוא אומר, קם ויוצא מהבית.
אני לא מסוגלת להירדם כעת לכן אני נכנסת לקרוא את כל מה שכתוב עליו בכל מדור אפשרי. "טוב עשית," אני מסכמת לעצמי, "אני לא אהיה עוד אחת ברשימה שלו."
*
אדם
עוד ניצחון לזכותה. כבר הייתי בטוח שאני מצליח לפלס את דרכי אליה, מוריד ממנה את חומות ההגנה. כמה טעיתי. היא אפילו לא נתנה לי את ההזדמנות לאמר לה שלא באתי לחפש סקס. זה לא שאני לא רוצה אותה בטירוף. אני בהחלט יכול לדמיין אותי קורע ממנה את הבגדים משכיב אותה על המיטה, ו…טוב הבנתם. אבל היא שונה ואני רוצה ממנה הרבה יותר.
עד היום ממש לא היה איכפת לי מה שכותבים עליי. אז מה אם תמונתי התנוססה כל פעם עם מישהי אחרת. אז זהו. שאולימפיה כנראה כבר יודעת ולכן היא לא רוצה קשר איתי. הרי אמרה לי בדיון בשעה שהשאירה לי את המסמכים שמספר הטלפון שהשאירה לי הוא בענייניי עבודה בלבד. אם כך מה הייתה הפגישה הלילית הזו? הרי לא דיברנו על עבודה.
היא משאירה אותי מבולבל. אני נוסע לדירתי. פתאום היא מרגישה לי גדולה מידי וריקה מידי. אני שוטף את עצמי, אבל יודע שלא אצליח להירדם. שבת בבוקר היום ואני לא יודע מה לעשות עם עצמי.
אני נכנס למחשב ומנסה לעבוד, אבל אני לא מרוכז. אני עובר לרשתות החברתיות אבל מבין שכל כך הייתי המום מנוכחותה שלא שמתי לב מה שם משפחתה.
אני נכנס לדף הפייסבוק של בית הקפה. גם שם אין שום מידע עליה, אם כי יש תמונה שלה. אני מוריד אותה למחשב שלי ושומר אותה. אני מנסה לראות אם יש זיהוי שמה, אבל לא.
אני לא מפסיק לחשוב עליה. אני מחכה לשעה עשר. אני מגיע שוב לביתה. הפעם חונה ברחוב. אני מצלצל בדלת, אבל לא אין תשובה. אני מעיף מבט לחצר הפנימית. הווילונות פתוחים לרווחה אבל נראה שבאמת אין איש בבית.
אני חוצה את הכביש ונכנס למכולת. מריה מקבלת את פניי בנימוס. אני שואל אותה אם ראתה את אולימפיה.
"היא הייתה פה מוקדם, אמרה שהיא נוסעת להוריה," היא אומרת לי.
"את יודעת איפה הם גרים?" אני שואל אותה.
"אתה רוצה שאני שאשלח אותך לקומה החמישית בבניין פה למעלה?" היא שואלת אותי. אני מחייך. אני מבין שהיא לא תעזור.
גם בבית הקפה מסרבים לתת לי מידע עליה. "אתה מבין שאם אולימפיה הייתה רוצה שתדע מי ההורים שלה היא כבר הייתה מספרת לך בעצמה?" אומרת לי קמילה.
אני מתיישב בשולחן עשרים ומזמין קפה. בלה היא הסיכוי האחרון שלי.
כדי לרצות אותה אני מזמין לא רק קפה אלא גם ארוחת בוקר. האמת היא שאני ממש לא רעב אבל בכל זאת אוכל. "אז איך זה שאת עובדת גם לילה וגם בוקר?" אני שואל את בלה, "זה לא קשה מידי?"
"לא כולם כמו החברה שלך אולימפיה. זו העבודה שלי וזה מה שעליי לעשות," היא רוטנת.
"זו עבודה בהחלט קשה," אני מגלה אמפטיה. אני אעשה הכל רק כדי לדובב אותה.
"היא עבדה כדי לממן את שכר הלימוד שלה," אני מראה בקיאות בחייה של אולימפיה.
"זה רק היה עניין של דווקא. אחרת איך אתה מסביר את העובדה שהבת של מושל ניו יורק צריכה לעבוד בבית קפה כדי לממן לעצמה את הלימודים?" היא אומרת.
"היא רצתה להוכיח שהיא יכולה להגיע לדברים בכוחות עצמה, לא בזכות אבא שלה," אני אומר לה בהבנה.
"היא אף פעם לא מספרת שאבא שלה הוא ג'יימס פרי," היא אומרת, "אני באמת שלא מבינה אותה."
אני נשאר עוד זמן מה. מעניק לה את מאה הדולר בשמחה. היא בהחלט הרוויחה אותם.
"ארוחת הבוקר הייתה מאד טעימה,"אני אומר לה ויודע כבר לאן פניי מועדות.
*
המושל ג'יימס פרי ידוע בתור אדם חביב. אין כל בעיה לאתר את כתובתו הפרטית ואני רושם אותה במכשיר הניווט שלי. אני יוצא לדרך לכיוון לונג איילנד. אני מחליט לנסות להתקשר לטלפון שהשאירה לי אולימפיה בתקווה שהיא עשתה שרות של "עקוב אחריי," והטלפון יצלצל אצלה. אני מתאכזב כאשר אני מקבל מענה של השלוחה שלה במשרד.
אני עובר דרך החנות של ניקוי יבש לאסוף את הבגדים שלי. בגלל שאני מרבה ללבוש חליפות אני לא טורח לכבס בעצמי ושולח להם את כל הבגדים. אני מניח את הבגדים בתא המטען.
משאית נכנסת לחניה ונעצרת בחריקה לידי. הנהג יורד ממנה בקפיצה וניגש לפתוח את הדלתות מאחור. עשרות אם לא מאות של זרי פרחים נגלים לעיניי. אני לא זוכר שאי פעם הבאתי למישהי שאיננה בת משפחתי, פרחים. המחשבה הראשונה שעולה לי בראש הוא שהייתי קונה לה את כל המשאית. כמובן שאני לא עושה זאת. לא בגלל שלא היה לה מקום לשים כמות כזו אדירה, אלא כי אני יודע שאני צריך לעשות צעדים קטנים לקראתה.
היא אחרת. אני מרגיש את זה. עכשיו שאני יודע שהיא בתו של המושל אני מעריך אותה עוד יותר. אני הרי מכיר נשים כמוה, ואין בהן ובינה שום דימיון.
אני נוסע לביתו של המושל. יש שם תכונה לא קטנה בחוץ. כנראה שעומד להיות פה היום אירוע. אני מחפש מידע על כך שאינטרנט אבל לא מוצא. אני מניח שזה אירוע פרטי.
אני מחנה את הרכב סמוך לכניסה. למרות שיש לא מעט אנשי שרות שמסתובבים פה, ניגש אלי גבר ושואל למעשיי.
"אני מחפש את אולימפיה," אני אומר.
הוא מחייך. "מיי, או אולימפיה כפי שאתה מכיר אותה, הייתה כאן עד לפני כמה דקות. היא נסעה עם חברות. אני מניח שתחזור לפני ארבע. אתה רוצה שאמסור לה הודעה?"
אני מתלבט.
"אני יודע מי אתה מר ווילו," הוא עונה לי, "שאמסור לה שהיית כאן?"
"כן," אני עונה לו נבוך, "אני אחזור מאוחר יותר."
אני נכנס לרכבי ומתניע את הרכב.
"היי אדם חכה," קורא אליי מישהו. אני נעצר. "היי, אני טים אח של מיי. אני מבין שחיפשת את אחותי."
"כן," אני אומר לו. אני מנסה להבין לאן הולכת השיחה.
"מיי תחזור לקראת ארבע . אתה מתכוון לחזור לכאן? כי אם כן, חסר לנו שחקן ואולי תצטרף?"
*
כאשר אנחנו מגיעים, טים מציג אותי כאדם. הוא לא מסביר להם מה אני עושה פה ורק אומר : "הוא משחק איתי." כך אני מוצא את עצמי מעביר את הזמן עד ארבע כאשר הראש שלי נקי ממחשבות. בערך…..
אנחנו חוזרים לביתו של המושל כאשר המדשאה מאחור כבר מלאה באנשים. אני מחפש בעיניי את מיי, כבר התרגלתי לקרוא לה כך. היא לא נמצאת ביניהם. טים מוביל אותי לאזור מרוחק בו נמצאת הבריכה. בלי שום הכנה מוקדמת היא עולה מתוך המים לבושה בביקיני שחושף את הגוף המושלם שלה. אני מהופנט כולי ולא רואה דבר מסביבי.
"עוד פעם אתה מתגרה בי כך," היא קוראת לעברו של גבר שמאד דומה לטים, "אני אשלם לך. העובדה שאתה אחי לא תעזור לך בפעם הבאה."
"נו באמת רוי, תניח לילדה," קורא לעברו טים.
אבל רוי לא מקשיב ומתגרה בה שוב.
מיי יוצאת מהמים ניגשת לצינור המים ופותחת אותו. היא באה להתיז עליו מים, אבל הוא מסיט את ידו והמים מרטיבים את החולצה שלי. "ככה את מקבלת את פניי?" אני אומר לה. אני בטוח שתהיה נבוכה, אבל היא עדיין כועסת על רוי.
"אם הייתי יודעת שזה אתה, הייתי מרטיבה את כולך," היא עונה לי החצופה הקטנה.
אני חולץ את נעליי, מוריד את חולצתי הרטובה, ונשאר רק במכנסיי. אם לא היו פה עוד אנשים, אין לי ספק שהיית מוריד גם אותם.
"הזהרי לך," אני אומר לה.
"באמת?" היא אומרת לי וקופצת למים.
"את חושבת שתתחמקי ממני?" אני שואל אותה. להפתעתה אני קופץ למים. אני תופס אותה ברגלי ומושך אותה מתחת למים איתי.
"אז זה המשחק שלך?" היא אומרת לי, "ומה עכשיו?"
"את יודעת בדיוק מה עכשיו," אני אומר לה, "ולא מדובר בשטר של מאה דולר."
"הבנתי," היא אומרת לי. היא מביטה בעיניי וזיק של שובבות ניבט ממנה. היא כורכת את ידיה סביבי. "אתה מודע לזה שכולם מסתכלים עלינו עכשיו?"
"אני מניח שכן," אני עונה לה, ולא מסיר עיניי מעיניה.
"אז תדע שלא איכפת לי," היא אומרת ומפתיעה אותך בכך ששפתיה נצמדות לשלי והיא מנשקת אותי.
"את מוכנה לחזור על מה שאמרת?" אני שואל אותה, "אני רוצה לדעת שהבנתי נכון." אני זוכה לנשיקה נוספת. ארוכה ומתוקה.
"אני חייבת להתלבש," היא לוחשת לי, "בכל זאת יש פה אירוע היום."
"רוי אפשר שתי מגבות," היא מבקשת. הפעם רוי לא מתחכם ומביא לה מיד.
אנחנו יוצאים מהבריכה מלווים במבטים של מי שנמצא בקירבתה. "איזה מזל שהשולחנות נמצאים בצד השני של החצר," היא אומרת לי וצוחקת.
"אני חייב להחליף בגדים," אני אומר לה. אני מספר לה שעברתי הבוקר לקחת את הבגדים מניקוי יבש.
"ולרגע חשבתי שאתה גר בג'יפ," היא אמרה לי.
"את רצינית?" אני שואל.
"סוף סוף קראתי אי אלו דברים עליך. אני יודעת מי אתה," היא אומרת ומחייכת אבל אז פניה מרצינות. "האמת היא שהרגשתי מי אתה. אתה מבין אני לא כמוך. אני לא מחפשת ריגושים עם כל מיני גברים."
"כל מה שקראת הוא אמת," אני עונה, "רק שאת היחידה שנגעה לי בלב."
"ברור," היא עונה לי, "בתו של המושל. סתם מעניין אותי מי סיפר לך. כי אני יכולה להישבע שאני יודעת מי לא."
"אני מחזר אחריך כבר כמה ימים. אם היית הבוקר בביתך, לא הייתי נאלץ לחפש אותך ולא הייתי יודע שאת בתו של אביך."
"תבטיח לי שלא תשבור לי את הלב," היא מבקשת ממני.
"אני פה כדי לשמור לך עליו, לא לשבור אותו," אני עונה לה.
"תבטיח," היא חוזרת ואומרת לי שוב. המבט בעיניה שטוף דמעות, "בבקשה תבטיח לי."
"אני המום מעוצמת הרגש שנובעת ממנה. "אני מבטיח לך," אני אומר. אני לוקח את ידה ומניח אותה על ליבי.
"אני יודעת שאני יכולה לסמוך עליך," היא עונה לי, "אבל הייתי חייבת לשמוע את זה. אני ממש טובה בלשמור על הלב שלי. הגיע הזמן שאתן לך לשמור עליו."
"אני יכול לשאול אותך משהו?" אני שואל אותה, "זה בקשר לשמות שלך."
"האבא הביולוגי היה יווני. הוא רצה שאקרא אולימפיה. הוא נהרג לפני שנולדתי. אימי העניקה לי את השם שרצה אבל הוסיפה לו את השם מיי שהיה אהוב עליה במיוחד. כולם קוראים לי מיי ואולימפיה משמש לי מעין שם רשמי," היא אומרת לי.
אני מסתכל עליה. היא מבינה מייד. "לא על זה שאלת," היא אומרת. "זו בעצם אותה תשובה. בתעודת לידתי שם משפחתי הוא שם משפחתה של אימי בנעוריה אוטום. התחלתי שוב להשתמש בו כאשר נרשמתי לאוניברסיטה. לא רציתי שיעשו לי הנחות בגלל שאני בתו של המושל. שתבין, הוא האב היחיד שאני מכירה. אני אוהבת אותו וקשורה אליו מאד. הוא יודע שאני מאוהבת בך. אחרת לא היה לך סיכוי להיות כאן."
"את שמעת מה שאמרת?" אני שואל בחיוך.
"אני עומדת מאחורי כל מילה," היא עונה לי, "אתה בא להתקלח איתי?"
"לא," אני עונה לה.
"לא?" היא שואלת בפליאה.
"לא," אני עונה לה, "הבטחתי לך שלא אגע בך אלא אם כן תבקשי. ראיתי אותך היום עם בגד הים שלך ולא אוכל לעמוד בפניך."
"בוא להתקלח איתי," הי עונה לי, "הנה אני מבקשת."
"את יודעת מה זה אומר," אני שואל אותה.
"אני רוצה שתאהב אותי, את כולי," היא אומרת, "אני רוצה שתדע שאני כבר לא מפחדת להסיר את החומות שבניתי סביבי. כי אתה האחד."
בר אבידן
מאמינה באהבה