לייסי
"אני לא מבינה מה עובר עליך לייסי," אומרת מריה המנהלת האומנותית של התזמורית הפילהרמונית של ניו יורק בה אני מנגנת כפסנתרנית סולנית.
"חשבתי רבות על הנושא," אני עונה לה, "בקרוב מתחילות החזרות לעונה החדשה ולכן אני חושבת שזה זמן מתאים בשבילי להמשיך הלאה."
"תשמעי ילדה. אני לא מקבלת את ההתפטרות שלך. לכי הביתה תנקי את הראש שלך מהג'וקים שמטיילים בו ותחזרי לחזרה ביום שני," אומרת מריה.
"מה אני אמורה לענות לה?" אני מחליטה שאין טעם עוד לעמוד מולה. אני אנסח מכתב התפטרות ואשלח אותו דקה לפני שאעלה על הטיסה.
אני חוזרת לביתי. אני מסתובבת בדירה המרווחת שלי המשקיפה על ההיי פארק. אני מאד אוהבת אותה. "למה בעצם אני צריכה לעזוב אותה?" אני שואלת את עצמי.
אני מרוקנת מחדר הארונות את הבגדים שהשאיר בהם מרק. למרות כל העלבון שלי אני מכניסה אותם בצורה מסודרת לתוך מזוודה שרכשתי לא מזמן, בשעה שתכננו לנסוע יחד לאיי בורה בורה. כך לפחות חשבתי עד שמצאתי את תמונתם על גבי המחשב שלי. לו לפחות טרח לחפש את המידע במחשב שלו, לא הייתי חושבת כעת על העובדה שבטח כבר אז הוא קנה כרטיסים לו ולחדשה שלו.
שתבינו, אני צעירה בת עשרים ושלוש. איך זה יכול להיות שאחת בת שלושים, כך סיפרו לי, טובה ממני בעיניו? "את לא תביני," הוא אמר לי בשעה שניסה להסביר לי שאין לו אליי יותר שום רגש.
למרות שאני מגיעה להחלטה שאת הדירה שלי אני לא עוזבת, אני עדיין איתנה בדעתי לא לחזור לתזמורת בה הכרתי אותו. ההשפלה גדולה מידי בעיניי. הרי כולם ידעו הרבה לפניי. דבר ידוע הוא שהאישה היא אחרונה לדעת.
יכולתי לעשות סיפור גדול מההתנהלות שלו, במיוחד אחרי רעש גדול, במיוחד אחרי שהצהיר לא מעט פעמים בפני כל החברים שהוא מתכנן לשאת אותי לאישה, שאני האחת שלו. אני בוחרת לאסוף את שאריות כבודי העצמי ופשוט להסתלק מהמקום ההוא בו נזרעו זרעי הבגידה שלו.
עכשיו כשיש לי מקום פנוי אני בוחנת את הבגדים שלי. "מה יש לעשות עם כל השמלות המפוארות האלה?" אני אומרת לעצמי, "הרי הן נועדו לימים שאני מנגנת בקונצרט, והימים האלה חלפו מהעולם."
אני יודעת שהפרופסורית הרוסיה שלי תצא מדעתה שתשמע על פרישתי. "לייסי יקירתי, איך ייתכן שמחשבה כזו עוברת לך בכלל בראש. הרי את יודעת שאת גאון מוסיקלי," אני מחקה את קולה. "נחשי מה פרופסור? כל הקסם שלי נעלם. נשארתי רק ילדה בלי הפלא מסביב."
כלל לא מפריע לי שאני לבד בבית ומדברת לעצמי. הרי כך זה יהיה מהיום.
"מאמי, עזבתי את התזמורת," אני אומרת לאמא שלי.
"בואי נפגש ונדבר על זה," היא אומרת לי.
"מאמי אני לא חוזרת לשם," אני אומרת.
"בייבי גירל, אני רק רוצה שתעשי מה שטוב לך," עונה לי אמא, "אני רוצה לשמוע מה קרה. אני אתמוך בכל החלטה שלך."
"נפגש בורד הכחול באיילנד?" אני שואלת אותה.
"נשמע טוב," אומרת אמא, "עוד שעה?"
"עוד שעה," אני עונה. זה ייתן לי מספיק זמן להתארגן אני חושבת לעצמי. אני ניגשת להשלים את המלאכה. אני אורזת את שמלות ההופעה שלי. אני מחליטה שאין טעם לתת לזכרונות להציף אותי. אני הרי זוכרת היטב באיזו שמלה ניגנה איזו יצירה, איזה מהן לבשתי בעת שהעונקו לי פרסים.
אני חוצה את גשר ברוקלין בדרך ל"ורד הכחול." אני נכנסת לבית הקפה האהוב עליי בפורט ג'פרסון. אני בוחרת בשולחן פינתי שמשקיף על הנמל. הידיעה שאני עומדת לפגוש את אמא שלי משרה עליי שלווה. אני מרגישה שכל המתח שהצטבר בי לאחרונה משתחרר ממני. מתוך הרגל אני מנגנת על ברכיי כאילו היו פסנתר דימיוני. אני מאד אוהבת לנגן, אבל יודעת שהנגינה בתזמורת לא תחסר לי.
"בייבי גירל," קוראת לעברי אמא בשעה שהיא מנשקת אותי ומעירה אותי משרעפיי. "את נראית נפלא."
"את באמת חושבת מאמי?" אני שואלת בכנות, "כי מרק החליט שאני משעממת, ולא כייפית יותר."
"תזכירי לי מי זה מרק?" אומרת אמא ומעלה חיוך על פניי. "בדיוק כך בייבי גירל," היא אומרת.
"את מאמינה שהוא מעדיף אישה בת שלושים על פניי?" אני שואלת.
"כנראה השעון הביולוגי שלו מתקתק," אומרת אמא ושוב אני מחייכת.
"איזה כייף שיש לי אותך מאמי," אני אומרת, "את יודעת תמיד לאמר את הדברים הנכונים."
"כל הדרך לכאן חשבתי עלייך," אומרת אמא, "מגיל חמש את מנגנת על פסנתר. שעות את מנגנת כל יום. אני חושבת שזה בהחלט נכון לקחת חופש מאורח החיים המטורף שלך. אולי מרק עשה לך טובה בכך שגרם לך לעצור רגע את המרוץ של החיים שלך. את יכולה לעשות כל כך הרבה דברים עם המוסיקה. הייתי שמחה לראות אותך כותבת. כבר מזמן לא שמעתי שיר שכתבת."
"בעצם למה לא?" אני עונה לה ומחשבותיי כבר נודדות.
"את יודעת שאני מאמינה גדולה בכך שמחשבה מביאה מציאות. אז נחשי מה? לורי סוכנת הנדל"ן שלנו סיפרה לי בדרך לכאן שיש אולפן למכירה, ושאלה אם היא יכולה להעזר בך למצוא לו קונה. מה את אומרת על זה?"
אני עוצמת עיניי.
"אני מבינה," אומרת אמא. אין לי צורך לספר לה מדוע אני מחייכת ונושכת את שפתיי. היא מכירה אותי כל כך טוב.
"אז הגיע הזמן להתפנק," אומרת אמא ומזמינה לנו קפה עם עוגת שוקולד חמה.
אנחנו מתענגות שתינו, כמו ילדות קטנות, על הקרם המתוק של עוגת השוקולד שנמס לתוך כדור גלידת הוניל. "כייף לי שאת כמוני," אומרת לי אמא, "האחיות שלך מכורות לעוגות נוטפות קרם. אף פעם לא הבנתי מאיפה זה בא להן."
"כמו שהן לא מבינות מה אנחנו מוצאות בסתם עוגת שוקולד חמה נוטפת שוקולד," אני עונה לה וצוחקת.
"יש לי חדשות לספר לך," אומרת אמא, "אחותך קלואי התארסה והיא לא יודעת איך לספר לטפאני. את יודעת שטפאני נפרדה מהחבר שלה? תמיד הן עשו כל דבר יחד, כיאה לתאומות. עכשיו היא לא יודעת מה לעשות."
"את באמת חושבת שקלואי לא תחזור אליו? הרי הם נפרדים פעם בחודש. בסוף היא עוד תתחתן לפניה."
"זה בדיוק מה שאמרתי לה," אומרת לי אמא, "זה מדהים איך את חושבת כמוני, גם כשלא התראנו כבר…שבוע?"
"את מי אני פוגש כאן אם לא את הנשים האהובות עליי," אומר אבא שניגש אל שולחננו.
הוא נושק לאמא ולי. "אני בפגישה אבל לא יכולתי שלא לבוא לאמר לכן שלום," הוא אומר. אני מעיפה מבט זריז ורואה קבוצה של אנשי עסקים יושבים מהצד השני של בית הקפה. אני עוקבת במבטי אחריי אבא שחוזר למקומו. הוא מתיישב ליד גבר צעיר בחליפה, שיושב בגבו אלינו, ומייד מתנהלת ביניהם שיחה ערה."
"הייתי רוצה דבר כזה כמו אבא שיאהב אותי בכל ליבו ולא ינסה לשנות אותי," אני אומרת לאמא, "אף פעם לא הבנתי את העניין הזה שמישהו מנסה לשנות אותך. הרי הוא התאהב בי בגלל מי שאני. את יכולה להסביר לי את זה מאמי?"
"הוא יגיע בייבי גירל," אומר אמא, "אני בטוחה. הוא מחפש אותך בנרות ומשתגע שעוד לא מצא אותך."
"את נשמעת מאד משכנעת מאמי, ולכן אני סומכת עלייך שתשכנעי גם את לורי שתסגור את העסקה עבורי, כי שם כבר יש לי לאולפן."
"בסדר גמור," אומרת אמא, "אני אלך להפגש עם לורי ואת תלכי לעניינך. אני מביטה בך יושבת כאן והאצבעות שלך מנגנות כל הזמן. לכי תנגני קצת. זה ירגיע אותך."
אבל אני לא נוסעת הביתה. לא ויתרתי על עניין שמלות הערב שלי. את המזוודה של מרק השארתי אצל איש האחזקה בבנין, נתתי לו שטר של מאה וביקשתי שידאג לשלוח אותה למרק. עכשיו הגיע הזמן שלי להפרד מהשמלות שלי.
אני נכנסת לנייד ומחפשת את המקום הקרוב ביותר לתרומת בגדים. אני מכניסה את הכתובת למכשיר הניווט, מפעילה את המערכת הקולית ויוצאת לדרך. אין לי מושג לאן אני נוסעת ואני עוקבת אחרי ההוראות. אני מגיעה לקבוצה של בנייני תעשיה נמוכים. כמה מפתיע לראות אחד מהם מקושט בציורים עליזים.
אני לוקחת את הערימה של השמלות מקפלת אותה על זרועי ונכנסת מבעד לדלת עץ צהובה פנימה.
"אפשר לעזור לך?" שואל אותי גבר לבוש בג'ינס וחולצת טריקו.
"אני רוצה לתרום את כמה שמלות," אני אומרת והולכת אחריו. הוא נעמד מאחורי שולחן ארוך ומצביע עליו. אני מניחה את השמלות על השולחן.
"את עושה ממני צחוק?" הוא אומר בכעס.
"למה?" אני שואלת אותו המומה.
"מי תורם שמלות כאלה," הוא עונה לי.
"אין לי יותר צורך בהן," אני עונה.
"מה קרה רבת היום עם הבעל והחלטת להיפטר משמלות הנשף שלך?" הוא אומר בציניות, "לכי הביתה. הוא בטח קנה לך זר פרחים."
"איך הגעת למסקנה ההזויה הזאת?" אני עונה לו בכעס.
"את חושבת לך שיש לי אפשרות להציע לך מחיר הוגן עבור השמלות האלה?" הוא עונה לי באותו פרצוף כועס.
"אני לא מבקשת כסף עבורן," אני עונה לו, "אני רוצה לתרום אותן."
"ומי לדעתך בין הנשים שבאות לקנות בכמה דולרים בגדים משומשים צריכה את השמלות המפוארות שלך?" הוא אומר לי.
אני לוקחת את השמלות ומחפשת את הפח הקרוב ועומדת לזרוק אותן לתוכו.
"זריקת השמלות לא תפתור לך את הבעיות," הוא אומר בשעה שהוא מתקרב לעברי, כמעט בריצה.
"אני בת עשרים ושלוש," אני אומרת לו, "החבר שלי עזב אותי לטובת אישה בת שלושים, ואני עזבתי את מקום עבודתינו המשותף. לאן שאני הולכת כעת אין צורך בשמלות כאלה."
"קחי אותן," הוא אומר, "אני מבקש. אני מבטיח לך שעוד יזדמן לך ללבוש אותן. הוא עוד יתחרט שהפסיד אותך."
אני לוקחת את השמלות ויוצאת משם נסערת.
*
אריק
אני יודע שלא הייתי צריך להתנפל כך על הילדונת שהיתה פה. הכעיס אותי הזלזול שלה בכסף. מי כמוני מכיר את הסמל היוקרתי של חברת האופנה "מיו מילאן", הרי כל החליפות שלי משם. מה הסיפור שלה? ומאיפה היא נראית לי כל כך מוכרת?
אני מנסה לחשוב מה הקשר בין העבודה שלה לשמלות ערב. היא נראית ילדה רצינית, לא איזו מארחת במועדון יוקרתי.
היא לא ידעה כמה נגעה לי בעצבים הכי חשופים שלי. מה זו בגידה אני יודע היטב. גם את טעמה המר. כמו שאומרים כולם: "הבעל אחרון לדעת." אז תכירו, אני הבעל. חשבתי שהעושר והחיים המפנקים שאני נותן לה בשפע ירצו אותה, אבל היא רצתה עשיר עוד יותר. לא תאמינו עם מי היא בגדה בי. עם החבר של אבא שלה!
לא רק שאני יודע מה זו בגידה, אני יודע מהי בגידה עם אדם שנראה פחות טוב ממך, פרט לחשבון הבנק שלו. העובדה שתפסתי אותם יחד לא פגעה בדימוי העצמי שלי. אני יודע שזו היה הטעות שלה בלי שום קשר אליי. אני יודע מה ערכי, ומה נשים חושבות עליי. זה עדיין לא משנה את ההרגשה שעצם העובדה שהאישה שחשבת לבנות את עתידך איתה, בעצם רק השתמשה בך כדי לטפס גבוה יותר.
מה הסיפור של הגבר הזה שבגד בה. היא יפיפיה עוצרת נשימה. אני בטוח שבנסיבות אחרות היה מספר הטלפון שלה כבר שמור אצלי.
"הייתי עסוקה," אומרת לי דוריס שמתנדבת יחד איתי, "לכן לא התערבתי. אתה מוכן להסביר לי למה התנפלת על הילדונת הזו?"
"האמת בלי סיבה," אני עונה לה מהורהר, "אולי כי הרגשתי עלבון שהביאה לכאן את שמלות הנשף היקרות שלה. זה כל כך חסר רגישות מצידה."
"למה לא שאלת אותה מדוע בחרה להביא אותן לכאן?" שואלת דוריס.
"היא אמרה שהיא רוצה לתרום אותן," אני עונה לה.
"אתה לא עונה לי. למה בחרה להביא לכאן," היא שואלת.
"היא סיפרה שנפרדה מהחבר שלה," אני עונה "מה?"
"אתה גבר כזה חכם. ובכל זאת לפעמים, אני לא מבינה אותך בכלל," אומרת דוריס, "למה היא הביאה את הבגדים לכאן ולא למחסן תרומות אחר. את זה שאלת אותה?"
אני שותק. לא עלה בדעתי לשאול אותה שאלה כזו. הייתי כל כך עסוק בכעס שלי.
"אולי היית מבין דבר אחד או שניים ולא היית צריך לכעוס עליה כל כך," אומרת לי דוריס.
אני מהרהר בדבריה. היא צודקת. אני חייבת להפסיק לתת לכעסים שלי להשתלט עליי. אני משכנע את עצמי כל הזמן שדבר הבגידה לא מפריע לי. אני לא יודע מה באמת מפריע לי בו. כבודי האבוד? אגו? אהבה שהכזיבה? למה בעצם התחתנתי איתה? אני מבין שזה היה מכל השיחות הלא נכונות.
עכשיו מתעורר בי הכעס על הגבר הזה שבגד בילדונת הזו, ועליי שתנהגתי כלפיה בחוסר רגישות ואף יותר מזה. מכיוון שאין לי מושג מי היא, עליי להניח לנושא.
עד סוף השבוע מתרוקן המחסן בצורה משמעותית. אני שמח שיכולנו לעזור לכל כך הרבה אנשים. ביקשתי מאנשי המחקר שלי שיבדקו היכן עומד המחסן המכירות שלנו בהשוואה למקומות אחרים והתברר לי שהמכירות אצלנו גבוהות בהרבה ממקומות אחרים. אני מרגיש הקלה גדולה. חשבתי כבר שעליי לסגור את המחסן.
אני יוצא לחצר האחורית ומתיישב על הספסל. השמש עדיין במרום השמים. "אפשר להצטרף?" שואלת דוריס ופוסעת לעברי עם שתי כוסות קפה.
"יש כאן מישהי שמחפשת אותך," אומרת לי דוריס.
"בקשר למה?" אני שואל ומיד עולה לי הילדונת בראש.
"זו האשה שקנתה לשלושת בנותיה בגדים," היא אומרת בחיוך. רק כשהיא יוצאת לחצר אני מבין מדוע קרליס מחייכת. היא מניחה לפנינו תבנית ובה עוגת שוקולד. "זה בשבילך," היא אומרת לי בביישנות, "אני יודעת שעשית לי הנחה מאד גדולה. באתי לאמר לך תודה. הבנות שלי מאד התרגשו למראה הבגדים שהבאתי להן."
"באמת שלא היית צריכה," אני אומר לה וקם לקראתה.
היא מפתיעה אותי עם חיבוק. "אתה לא מבין," היא אומרת, "כל חיי אני קונה בגדים יד שנייה. אף אחד לא התייחס אליי כמוך."
"אני שמח מאד שבנותייך אהבו את מה שקנית להם," אני אומר לה.
היא ניגשת ופורסת לי פרוסת עוגה. "תטעם," היא אומרת לי.
אני טועם. טעמה של העוגה ממש נפלא. "יש לי רעיון," אני אומר לה, "מה דעתך שאני אביא לך מצרכים ואת תאפי עוגות ונמכור אותן?"
"זה מה שרציתי לבקש," היא עונה לי בביישנות.
אם אתה שואלים איך הגענו לכך שאנחנו מוכרים עוגות לצד הבגדים המשומשים, אז הנה לכם התשובה.
*
חודשיים עברו מאז
מידי שבוע ביום שני בבוקר אני מוצא קרטון מלא בבגדים חדשים על מפתן הדלת של המחסן. הוא סגור ואין עליו שום כתובת מזהה. אני מחליט לשים מצלמות בחוץ כדי לגלות מי התורם הנדיב. אני ממהר למשרדי להסתכל בצילומי הבוקר. אני רואה דמות, מתקרבת ברגל ומניחה את הקרטון, אבל ראשה מכוסה בקפוצ'ון ואי אפשר לראות האם זה גבר או אשה.
בלית ברירה אני מחליט להשאיר בשבוע הבא פתק ובו מילות תודה לתורם האלמוני, יהיו מניעיו אשר יהיו.
אני לוקח את הקרטון ומכניס אותו למשרד. אני מחייך לעצמי. הפעם יש בו ערימה של בגדי ספורט בכל הגדלים. אני תוהה מאיפה משיג התורם שלנו את הבגדים, שכן אני רגיל לבגדי ספורט עם מותגים.
אני מיידע את דוריס בקשר למשלוח החדש. "לא גילית מה התורם שלנו אני מבינה," היא אומרת לי, "בא לי יום אחד לבוא ממש מוקדם ולראות."
"אין צורך. אני חושב שכדי שנכתוב לו מכתב תודה מכולנו. לו היה רוצה שנדע מיהו היה בא בגלוי," אני עונה לה.
"אתה צודק," אומרת דוריס.
"אני חייב ללכת הביתה להחליף בגדים יש לי ישיבת עסקים," אני אומר לה.
אני יוצא החוצה, נכנס לג'יפ שלי ומתניע אותו. אני מחבר את הנייד לדיבורית ויוצא מהחניה בדהירה. אני מעיף מבט בראי ומבעד למסך החול שהתרומם מאחוריי, אני רואה מספר רכבים נכנסים לחניה וחונים בפינה הרחוקה, שם עומד מבנה לא מאוכלס. אני תוהה האם הם באו להתעניין במבנה, שכן אין עליו שלט להשכרה.
אני נוסע לדירתי, מחליף את בגדיי לחליפה מחוייטת ויוצא ברגל לעבר בית המלון "אורכידאה" להפגש עם עורך הדין סטיבן מקמורן. אני מאד מחבב אותו. הוא מאד מזכיר לי את אבא שלי. לא פעם חשבתי להפגיש ביניהם, אבל זה לא הסתדר בגלל ריבוי הנסיעות של אבי לאפריקה.
אני נכנס מבעד לדלתות של המסעדה. אני מבחין בסטיב יושב עם אשה צעירה ומדבר. הוא יושב עם פניו לדלת. הוא מבחין בי ומיד קם לקראתי. "תכיר זו לורה מוריס. אם אי פעם תזדקק לסוכנת נדל"ן היא הסוכנת בשבילך,." לורה מחייכת אליי ומגישה לי את ידה ללחיצה, "לורי זה אריק גרין, אחד מהצעירים הכי מבריקים שאני מכיר."אני נבוך מהצורה שבה הוא מציג אותי. "כאילו שאתה לא יודע מה אני חושב עליך," הוא אומר כשהוא מבחיו במבוכתי.
"תודה," הוא פונה ללורה, "לייסי אסירת תודה לך."
"אתה יודע כמה לייסי חשובה לי. אני בטוחה שהיא הולכת לפרוץ ובגדול. בינינו הצעד שעשתה לא הפתיע אותי כלל," היא אומרת לו.
"אני גאה בה כל כך," אומר סטיב, "היא ילדה שיודעת מה היא רוצה. סוף סוף היא הגיע למקום שהכי מתאים לה. ושלא תחשבי שאני חושב שלא היתה הצלחה מטאורית. "
"בהחלט," אומרת לו לורי, "היא ילדה כל כך מיוחדת."
"אתה חייב להכיר אותה," אומר לי סטיב, "אתה ולייסי מאד דומים. אולי זה מה שאני כל כך אוהב בך ילד."
*
לייסי
חודשיים עברו מאז
אני קמה בבוקר מאושרת. לראשונה אנחנו מקליטים היום קבוצה של נגנים בבת אחת. זה הולך להיות יום מאד מאתגר. אני כבר באולפן משעות הבוקר המוקדמות, נהנית מהשקט ומתמסרת לנגינה על הפסנתר. האצבעות שלי אוהבות את המגע של הקלידים, ומפיקות מהם צלילים שמשמחים לי את הלב.
אני מרגישה כל כך חיה ומאושרת. רק דבר אחד חסר לי ואני יודעת שהוא יגיע. הלב שלי פתוח לקבל אותה, את האהבה החדשה. את הגבר שיאהב אותי, את לייסי, לא את הסולנית, ידלת הפלא של התזמורת הפילהרמונית של ניו יורק.
כיוון שאני נמצאת בחדר השקט, אני לא מבחינה בתנועה הערה מעבר לחלון הגדול שמשקיף לתוך האולפן. "את מדהימה לייסי," אומר לי ג'ו איש הסאונד. אני פוקחת עיניים בבהלה, ורואה את עיניי כל נעוצות בי. אני מתעשתת מיד וקמה לקבל את פניהם.
"כמה רגש יש בנגינה שלך," אומר לי בדמעות ריק, אחד הכנרים, "מזמן לא שמעתי מישהו מנגן כך. כולם קוראים לך ילדת פלא. אני חשבתי שאת …לא יודע מה חשבתי…תשמעי את מנגנת מדהים. שומעים את הלב שלך בכל תו."
למרות שהייתי צריכה כבר להתרגל למחמאות על הנגינה שלי, זו הייתה היפה מכולן. "תודה ריק, ריגשת אותי," אני עונה לו בפשטות, בלי הרבה גינונים.
"שנביא את הכלים?" הוא שואל.
"בטח," אני עונה, "תכינו לכם לשתות ונתחיל בקרוב במלאכה."
אני יוצאת איתם החוצה לעזור להם לסחוב את הציוד כאשר ענן של אבק עוטף את מגרש החניה.
"תזכירי לי מיילי לדבר עם בעל הבית. חייבים לסלול פה חניה. האבק הזה חודר פנימה לכל פינה," אני אומרת למנהלת האולפן שלי.
"תזהרי לייסי," היא צועקת לי ומושכת אותי אליה, "הוא לא נורמלי הנהג הזה."
ואז אני שומעת בום גדול ורסיסים עפים עליי.
"תגידי את נורמלית!" צועק לעברי נהג המשאית שפגע לי בג'יפ. "מי פתאום נעמדת פה?" הוא מתקרב אליי בצעדים מאיימים.
"סליחה?!" אני עונה לו בכעס., "זו החניה שלי. מה פתאום אתה נכנס לפה כמו רוח סערה??? יכולת להרוג מישהו עם הנהיגה המטורפת שלך."
איזה מזל רוקנתי את הג'יפ לפני שכל זה קרה. אני לא רוצה לחשוב מה היה קורה אם לא.
"שלא תעזי לתבוע אותי!" הוא אומר ומצמצם את הרווח בינינו. אני מרגישה מאויימת.
משום מקום מופיע הגבר שמתנדב במחסן הבגדים.תחילה הוא מביט בי המום. "זו את! יש לך מושג כמה אני מחפש אותך? אני לא מפסיק לחשוב עלייך מרגע שעזבת את המחסן. אני כל כך שמח לראות אותך," הוא אומר אבל אז הוא נזכר באיזה נסיבות אנחנו נפגשים ומסתובב לנהג המשאית. "אתה חוצפן אתה יודע? מזל שלא הרגת פה אף אחד," הוא אומר לו ונעמד בינינו. הוא מושיט זרועותיו לאחור ומגונן עליי.
"הכל בגללך," הוא אומר לו בכעס, "אתה ומחסן הנזקקים שלך. ילד שמנת שמשחק אותה מלאך, ואחר כך לובש את החליפה שלך ואוכל ארוחה שאני רק יכול לחלום עליה."
"מאיפה באה השנאה הזו," אני חושבת לעצמי, "ומה פתאום ילד שמנת." לפי איך שהוא לבוש…מצד שני גם אני לא בדיוק לובשת שמלת נשף כעת.
"תרגע," אני אומרת לו, "זה לא דבר שכסף לא יכול לפתור. העיקר שלא הרגת כאן אף אחד. אני כבר אדאג לתקן את הג'יפ לבד."
"אני.." מתחיל "ילד השמנת" לאמר לי.
"עזוב, באמת זה כלום," אני עונה לו.
"אז לא תתבעי אותי," שואל אותי נהג המשאית ההמום.
"לא. אבל בתנאי שתבטיח לי שלא תנהג כמו משוגע יותר," אני אומר לו.
"כמו אחד שתפס את אשתו עם חבר שלו," הוא אומר לי.
"ספר לי על זה," אני אומרת.
"ספר לי על זה," ממלמל "ילד השמנת."
"אני לא יכולה לדמיין שמישהי תבגוד באחד כמוך," אני אומרת לו.
"ובך, את יכולת לדמיין?" הוא אומר לי, "אני לא יודע מה הוא יותר עיוור או אדיוט."
"גם וגם?" אני אומרת.
"אז מה את שכנה שלי עכשיו," הוא אומר ומחייך לעצמו, "אז מה אתם עושים פה. אני רואה שיש פה היום מלא מכוניות."
"אתה מוזמן לראות," אני עונה לו.
"סקרנת אותי, ואני בהחלט אגיע," הוא עונה לי, "אחרי שאפרוק את המשאית."
"אל תצלצל בפעמון, פשוט תכנס…בשקט," אני אומרת לו.
*
שקט מקליטים…
הפרפרים שלי בבטן משתוללים. אני מרגישה שחיים שלמים עברו מאז ניגנתי עם התזמורת. הצלילים שממלאים כעת את האולפן בשעה שאנחנו מקליטים את השיר זורמים לי בדם וכל כולי מתמלאת התרגשות גדולה. הידיים מרחפות על הקלידים והלב שלי מתחיל להרגע. לפה אני שייכת, אין לי ספק. אני מרימה עיניי ומתבוננת בנגנים שסביבי. כל אחד מרוכז בביצוע שמולו, הם עוצמים עיניים ומתמסרים לכל תו ותו כאילו חייהם היו תלויים בכך. אני שמחה על הבחירה שלי לנסות להקליט את כולם יחד. אני יודע שזו טכניקה שונה לגמרי ובכל זאת זה נשמע לי הכי מושלם שיש.
זו כבר הפעם השמינית שאנחנו מנגנים. ג'ו שמקליט אותנו הוא פרפקציוניסט. זו תכונה שאני מאד אוהבת אצלו. אני מוכנה לנגן בשבילו כל שעות היום והלילה. "מושלם!" נשמע קולו בתוך החדר האטום.
אני מרימה עיניי מהפסנתר ורואה את "ילד השמנת" מסתכל עליי. הוא מסמן לי בידיו שהוא רוצה להכנס. אני מהנהנת בראשי לחיוב ואומרת לנגנים שיצאו להפסקה.
"אני יכול ילדונת?" הוא אומר ומצביע על אחת הגיטרות החשמליות שמונחות בצד.
הוא מפתיע אותי כשהוא מחבר את הגיטרה למגבר ומתחיל לנגן את המנגינה של דניאל קסטרו
I’ll Play the Blues For You
הרגש שאצבעותיו מפיקות מהמיתרים סוחף אותי ואני מצטרפת אליו בנגינה על הפסנתר. עיניי נעצמות ואין איש בעולם מלבדי ומלבדו. מה שאני לא שמה לב הוא שהאור האדום באולפן דולק, והשלט שקט מקליטים… דולק. במשך דקות ארוכות אנחנו מדברים אחד עם השנייה באמצעות התווים, עד שצלילים גוועים. "נפלא!" אני שומעת את קולו של ג'ו. אני מרימה עיני לעברו של ג'ו.
"בדיוק," הוא עונה לי, "הקלטתי אתכם."
הוא מריץ את ההקלטה לאחור משמיע לנו אותה. "תראי כמה אנחנו מושלמים יחד ילדונת," הוא לוחש לי בשעה שהוא יושב לידי וידו וגעת בשלי. "אין לך מושג מה עבר עליי כשהצטרפת אליי לנגינה. אף פעם לא הרגשתי אושר כזה. לא פלא שהתאהבתי בך. ואת היית פה לידי כל הזמן."
*
אריק
"איך אמרת שקוראים לך?" שואל ג'ו, "זה בשביל לשמור את הקטע שלכם יחד."
"אני אריק גרין," אני אומר לו. אני מודע לכך שברגע זה אני מציג את עצמי בפניה.
אני רוצה לאמר לה משהו אבל היא מסמנת לי באצבע שלא אדבר. "שומעים כל מילה שנאמרת כאן," היא לוחשת לאוזני.
"קחי אותי למקום שאין בו מיקרופונים," אני מבקש. היא מובילה אותי למשרדה.
אני מתיישב על הספה ומושך אותה לשבת עליי. "אין לך מושג כמה רציתי למצוא אותך. אני יודע שהייתי כל כך לא הגון איתך. בכל מקרה אחר כבר היה בידי מספר הטלפון שלך, אבל משהו בך גרם לי להאלם.”
"אבל חשבתי שאתה שונא אותי. שאתה חושב שאני סתם ילדת עשירים מפונקת," היא עונה לי.
"מה שאמרתי על בעלך, היה רק כי קיוויתי לשמוע שאת לא נשואה. אני הייתי נשוי, זה מפריע לך?" אני שואל אותה. היא מנידה בראשה לשלילה. "את גרמת לי להרהר בפרידה שלי ממנה. הבנתי שנישאתי לה מכל הסיבות הלא נכונות."
"בחיים לא הייתי מנחשת שזה מה שהרגשת. כל כך כעסת עליי באותו יום," היא אומרת לי.
"זה בדיוק העניין, שזה לא נכון," אני אומר, "אני הוצאתי עליך את התסכולים שלי, זה לא היה קשור אלייך. דווקא על האחת שלא הייתי צריך. את יודעת כמה אני מתחרט על זה?"
אני אוחז בסנטרה. העיניים שלי בוערות בשעה שאני מסתכל עליה. "את מרשה לי?" אני שואל אבל לא ממש מחכה לתשובה. אני מנשק אותה בעדינות, נוגע לא נוגע בה בשפתיה.
"העיקר שמצאת אותי," היא אומרת לבסוף. היא קמה והולכת לשבת ליד השולחן שלה. אני מביט בה מופתע.
"אני חייבת להתקשר לאבא שלי," היא אומרת, "פיספסתי שיחה ממנו. זו תהיה שיחה ארוכה. עכשיו שאתה יודע היכן אני, אני מניחה שנפגש."
"היי די, זו אני. דאדי התקשר אליי." אני שומעת אותה אומרת בשעה שאני
יוצא ממשרדה. אני מעיף בה שוב מבט, "אני כבר מגיעה," היא אומרת וקמה
בחופזה מכסאה.
השעה כבר מאוחרת ואני צריך ללכת לפגישה במשרדי החברה בבעלותי. אני רוצה להזכיר לה שהג'יפ שלה נהרס על ידי המשאית, ולהציע לה להסיע אותה ליעדה, אבל אני רואה שהיא נכנסת לב.מ.וו. לבנה חדשה שעומדת במקום הג'יפ שנלקח מהמקום. היא מעוררת בי סקרנות. מי את? אני נזכר שאפילו את שמה אינני יודע.
אני מגיע למשרד, אבל לא מצליח להתרכז. אני מחליט לעבור רק על החומר ששלח לי עורך דיני. אני מחליט לסיים מוקדם ולחזור לאולפן. ידוע הרי שאין להם שעות עבודה והם עובדים פעמים רבות לתוך הלילה. וכך בדיוק אני עושה.
לאכזבתי האולפן עובד, אבל אין סימן לילדונת. "איזה יופי שאתה פה," אומר לי ג'ו, "אולי תצטרף לסשיין שלנו. לא יזיק לנו גיטריסט כמוך."
אני מחליט להצטרף מתוך תיקווה שהיא תחזור, אבל חייב להודות שאני נסחף עם הנגנים והזמרת. "אנחנו רוצים להקליט," אמנם היא לא כאן, אבל היא תדאג לך לתשלום מחר."
"היא לא אמורה לחזור?" אני שואל.
"יודע אם היא חוזרת הלילה. יש לה משהו דחוף במשפחה. היא כבר הקליטה את הסולו שלה בבוקר."
לשמחתי היא חוזרת. "תשמעו הסיפור עם ההוריקן בפלורידה מאד מלחיץ. הבית של הוריי מלא עד אפס מקום. וגם הדירה שלי. אמרתי להם שאנחנו מנגנים כל הלילה. רק אז הסכימו לקחת את המפתחות ממני. שנתחיל?"
ואז היא רואה אותי.
"חזרת!" היא קוראת בשמחה. היא מחייכת ונושכת את שפתיה. אני מתקרב אליה קרוב. "אני מת לנשק אותך," אני לוחש לה.
"אתה קורא מחשבות?" היא לוחשת לי חזרה.
בזוית העין אני רואה את ג'ו. אני בטוחה שהוא סקרן לשמוע מה אנחנו מדברים. כשהוא מבין של יצליח, הוא מתחיל בספירה לאחור.
שקט מקליטים
שלוש, שתיים, אחת…
הפעם אני נשאר לעמוד לידה. למרות שהקליטה כבר את הסולו שלה לבד, היא מנגנת איתנו. אני חושב לעצמי כמה התגעגעתי לנגן ולשיר. בלי לשים לב אני מתחיל לשיר יחד עם הזמרת את השיר.
"אריק, למה לא אמרת שאתה יודע לשיר," אומרת לי הזמרת ומתקרבת אליי, "אתה ואני יכולים לכבוש אולמות." אני רוצה לענות לה, אבל היא מתקרבת אלי עוד. "אתה מוצא חן בעיניי."
"ניגנתי פה היום בשביל הכייף," אני אומר לה, "אין לי כוונה לפתח קריירה כמוסיקאי."
"אני דווקא דיברתי עליך בתור גבר," היא אומרת ומושיטה יד לעבר החולצה שלי.
"תקשיבי," אני עונה לה, אני יודע שכולם מסתכלים עלינו, "הלב שלי תפוס חזק."
"היא לא חייבת לדעת," היא עונה לי ומנסה למשוך לי את החולצה מהמכנס.
"תגידי את רצינית?" אני צוחק.
"מאד," היא לוחשת לי.
"הלב שלי אצל הילדונת הזו," אני אומר, "זו שיושבת ליד הפסנתר."
"אתה של לייסי?" היא שואלת בפליאה.
אני לא שומע יותר כלום "לייסי," אני מריץ את שמה בראשי.
המבט על פניה של לייסי לא מסגיר את מה שהיא מרגישה וזה מטריף אותי. אני יודע שהיא אישה מלאת רגש.
"האוכל הגיע," היא אומרת, "אתם מוזמנים." היא אומרת ויוצאת.
"אני מקווה שלא הרסתי ביניכם," אומרת לי הזמרת.
"את משהו מיוחדת," אני אומר לה, "אף אחד לא יכול להפריע למה שקורה בינינו."
כולם יוצאים לחצר שם מונחים מגשי האוכל. לייסי לא נראית בסביבה. אני נכנס פנימה לחפש אותה במשרד. מקווה בכל ליבי שאיננה כועסת עליי.
"אמרתי להם שאת לא מעוניינת," אני שומע את קולו המוכר של סטיב, "אני מניח שזה מה שהיית עונה לו שאלתי אותך."
"תודה אבא," היא אומרת לו, "אין לי שום חשק לנגן יותר עם הפלהרמונית. אני כל כך נהנית פה. אתה לא יודע איזה יום נהדר היה לי היום."
"סטיב מקמורן אבא שלה?" אני ממלמל.
*
*
לייסי
"אתה מכיר את אבא שלי?" אני שואלת בפליאה את אריק
"את יודע כמה זמן אני מנסה לשכנע את אריק להכיר אותך?" אומר לי אבא.
"אני מבינה שזה הגבר הצעיר והמבריק שניסית לשכנע אותי להכיר כשעוד יצאתי עם איך קוראים לו?" אני עונה לו, "אתה רואה שצדקתי כשאמרתי לך כל הזמן שאני צריכה למצוא את האהבה שלי לבד?"
בר אבידן
מאמינה באהבה