גיא
אני יושב ומנגן על הפסנתר. הטעם של המילים עדיין בפי. אני יודע שהגרוע מכל עוד לפניי. אני נותן לאצבעות שלי להשתפך על הקלידים, להוציא ממני את כל הכאב. מעולם לא חשבתי שאהיה כל כך מאוכזב מהוריי. אני לא מבין איך אמא שלי יכלה לנהוג כפי שנהגה.
ראשונה מגיעה אליי קטיה. מייד אחריה שירז. היא מביטה לתוך עיניי ומבינה מיד. "היה כל כך גרוע?" היא שואלת. אני מהנהן בראשי לחיוב. היא מפתיעה אותי, וכורכת את זרועותיה סביבי ומניחה את ראשה על גבי. הלב שלי דוהר למגעה החמים. "אני מבינה כמה קשה לך. אנחנו נעבור את זה ביחד." אני מרגיש פתאום כמו ילד קטן שזקוק לנחמה. במקום שאני אהיה זה שתומך בה. "אנחנו נהיה בסדר."
אני מסתובב אליה ואוחז בסנטרה. אני רוצה לראות את העיניים שלה. היא מביטה בי במבט שואל. אני לא מסוגל להוציא מילה מפי. אני מקרב את סנטרה אליי ומנשק אותה. הפעם כמו שגבר מנשק אישה. בתשוקה גדולה.
"וואו," היא לוחשת לי, "לא יכולתי לדמיין שזה דבר כזה נפלא."
היא מעלה חיוך על פניי.
"אני רוצה לשתף אותך במשהו," אני אומר לה ומוביל אותה לחדר השני. "אני מקווה שלא תאמיני למילה ממה שתראי." אני מפעיל את הטלויזיה והמבזק בדבר נשואיי הקרובים לאליזבת רץ עליו ללא הפסקה. תמונות שלי עם אליזבת בארועים שונים מופיעים על המסך יחד עם פרשנות.
אליזבת מהרה להתראיין בכניסה לדירתה בלונדון. "אני כל כך מאושרת," היא נראית אומרת לכתבים.
"היכן גיא?" היא נשאלת. היא מעמידה פנים שלא שמעה.
צלצול נשמע בדלת הכניסה. אני יודע בדיוק מי נמצא מעבר לדלת. אני אוחז בידה של שירז והולך לפתוח את הדלת. אני פותח אותה לרווחה.
האורח ממהר להכנס. "אם היה לך ספק," הוא אומר, "לאורך הגדר יש צבא של צלמים ועיתונאים."
"תכירי שירז זה עורך הדין שלנו," אומר לי גיא בהדגשה, "כבר הבנתי שמר שאפרד מקבל הוראות מהוריי. מר אד וילסון הוא חבר ותיק שלי מימי התיכון."
"נעים לי להכירך מר וילסון," אומרת שירז. היא אוחזת בידי בחוזקה. אני מרגיש שהיא זקוקה לחיזוק ממני, הרי איננה יודעת מדוע הוא הגיע לכאן.
"בוא נכנס למשרדי," אני אומר לאד. אני מרגיש שידה של שירז רועדת מעט. אני מעביר את ידי השניה לאורך ידה. היא מתחילה להרגע.
"אני יכול לקבל את המסמך?" מבקש עורך הדין.
אני ניגש לכספת ומוציא ממנה את המעטפה. הכל מתנהל בדממה. שירז מעיפה מבט ורואה את האותיות בפרסית על גבי המעטפה. במרכז המעטפה רשום שמה באנגלית שירז זהריאן. אד פותח את המעטפה החתומה ומוציא ממנה את המסמך. כל אותו הזמן מציצה בו שירז בסקרנות.
הוא יושב וממלא את הטופס שלפניו. "הכל בסדר," הוא אומר לי ומגיש לי את הטופס לחתימה.
בינתיים הוא ממשיך להוציא עוד טפסים ולמלא אותם.
"המסמך הזה הוא הסכם הנישואים בינינו," אני מסביר לשירז, "הוא מבטא את ההסכמה של שנינו להנשא אחד לשנייה. הוא מאשר שאין לאיש מאתנו בן זוג אחר."
"היכן אני צריכה לחתום?" שואלת שירז.
"את צריכה קודם לקרוא מה כתוב פה," אני אומר לה.
"אני לא צריכה חתני," היא עונה לי, "אם אין לי אמון בך למה שארצה להתחתן איתך."
אני לא מוותר לה ומקריא לה את תוכנו של המסמך.
"אתה רואה, צדקתי," היא אומרת לי, "לא היה צורך שאקרא אותו. הכל מה שכתוב בו אמת ואני שמחה לאשר אותו בחתימתי."
"אני יכולה לבקש משהו מר וילסון?" פונה שירז לאד, "אני מבקשת שתרשום שאם גיא יחליט שאינו רוצה בי יותר, שלא אקח ממנו פני אחד."
"ולמה שלא ארצה בך יותר?" אני שואל אותה בפליאה.
"אני רוצה שתדע שהסכמתי לבוא לא בגלל שאתה עשיר," היא אומרת לי, "זה חשוב לי מאד."
"אני שמח מאד לשמוע," אני אומר לה, "אני רוצה שתביני שברגע שחתמנו שנינו על החוזה, מבחינת החוק אנחנו נשואים. מה ששלי שלך."
היא מרכינה את ראשה. אני מרגיש שהיא נסערת. "אחרי מה שקרה היום, עם ההודעה השיקרית שיצאה לעיתונות, חשבתי שמין הראוי הוא שיהיה בינינו הסכם חתום כדי שאיש לא יוכל לאמר מילה רעה על כך שאת חיה איתי ללא נשואים. אני הבטחתי לך שאשא אותך לאשה. אנחנו נערוך טקס החלפת נדרים בקרוב."
אני מבקש מלסלי שתבוא ומאב הבית שיואו להיות עדים לחתימתינו.
אני חותם את שמי ראשון על הבקשה לנישואין ומעביר את הטופס לשירז. כשהיא מסיימת אני חותם על הסכם הנשואיןומעביר לה שתחתום.
"יש לי מתנה בשבילך," אני אומר ומושיט יד לכיס הפנימי של הז'קט שלי. אני שולף ממנו קופסה קטנה. אני פותח אותה בפניה ומגלה לה את הטבעות שרכשתי היום עבורה ועבורי. ראשי התיבות של שמותינו חרוטים עליהן, ובפנים חרוט התאריך של היום.
"אם זה חשוב לך אני אענוד את הטבעת," היא אומרת לי, "אבל אני מצפה שתקדש לי אותה כדין."
"הרי את מקודשת לי" אני אומר לה ועונד לה את הטבעת. "במעמד שלושת העדים שאתנו כאן, הקידושין האלה תופסים."
היא מביטה בטבעת של אצבעה. "את לא רוצה לענוד לי את שלי?" אני שואל אותה.
"הרי אני מקודשת לך." היא אומרת לי ועונדת לי את הטבעת.
"שירז, אני מתכונן לקיים את הבטחתי לך. אני מחכה לטלפון ממזכירו של הרב. ביקשתי שיאפשר לנו להנשא בהקדם. סיפרתי לו על חתימת ההסכם בינינו."
"תודה חתני," היא לוחשת לי.
"בעלי," אני מתקן אותה, "אני בעלך כעת שירז, ואת אישתי."
"אני מבקש ממך שתצא כעת עם הצהרה לעיתונות בדבר נישואינו," אני אומר לאד, "שירז ואני נחכה פה לשמוע ממזכירו של הרב."
*
אד מתייצב מול המצלמות. הוא נראה ניחוח ובטוח בעצמו. "אני בטוח שתשמחו לשמוע שמר גיא תופסון נשא היום לאשה את ארוסתו שירז זהריאן. אני מקווה שבזה תמו השמועות בדבריו נשואיו לאישה אחרת."
"זה נשמע מוזר בהתחשב בעובדה שאיש לא שמע על הגברת הזו מעולם," אומר אחד העיתונאים.
"בוודאי ידוע לך שמר תומפסון הוא אדם ששומר על פרטיותו בקנאות רבה. אינני מתפלא על כך שלא ראה צורך לשתף את כולם בסיפור האהבה שלו. אני מניח שגם לא היה עושה כך אם לא היו מתפרסמות היום השמועות השיקריות. למרות מה שנרמז היום היחסים בין מר תומפסון למיס אליזבת לא הובילו כלל לכיוון של נישואין, לפחות לא מצידו של מר תומפסון. עובדה היא שמעולם הם לא היו מאורסים."
"אני מבינה שהנישואין החפוזים הם כתוצאה מכך שאשתו הטריה של מר תומפסון בהריון," אומרת אחת הכתבות.
"שמעת פעם על אהבה? כל מי שרואה את השניים ביחד, רואה כמה מר תופסון אוהב את אשתו וכמובן שהיא אותו. ולא, היא לא בהריון."
"האם אתה מכחיש את העובדה שמר תומפסון נשא את מי שנשא לאישה כחלק מהסכם שערך עם אביה בשעה שחתם איתו על הסכם מסחרי, דבר שהוא שכיח מאד במולדתה של האישה?"
שירז ואני עומדים מול המקלט. "אני לא מאמין," אני ממלמל כשאני מבין שזה עומר ששואל את השאלה.
"האם אתה מכחיש את העובדה שהיית חברו הטוב של מר תומפסון ועדיין לא ראית פסול בכך שאליזבת תהפוך להיות המאהבת שלך?" עונה לו אד, "ולא מר סמית', אתה יודע היטב שגברת תומפסון היא לא היתה התנאי לחתימת החוזה. במולדתה של האישה, שהיא גם המולדת שלך,אכן יש מנהגים כאלה. עם זאת המנהג הוא לשאת את הבת הבכורה. איך אתה מסביר את העובדה שגברת תומפסון היא הצעירה בבנות?"
"אני מניח שמר תומפסון לא רצה להפסיד את העיסקה," עונה לו עומר.
"אני מניח מר סמית' שזו הסיבה שאתה נשאת את אשתך לאישה, שכידוע באה מבית עשיר מאד. אני מצטער שדווקא אתה מתכחש לסיפור האהבה הזה שצמח לנגד עיניך, אם כי אני לא מופתע."
"אני מצטער מתוקה," אני אומר לה, "שאת צריכה לחוות את זה."
"מה פתאום?" עונה לי שירז, "אני חושבת שזה נהדר שהכל יוצא כעת. אחר כך כבר יניחו לנו. או לפחות זה יהיה פחות גרוע."
היא חכמה הילדה הזו. כל כך ריאלית. אני נדהם כמה היא קולטת את החברה המערבית שכלל אינה רגילה אליה.
"הרב מבקש שתגיעו אליו מחר," אומר לי אב הבית שנכנס לחדר, "הוא מבקש לדבר איתך."
"אני כבר חוזר מתוקה," אני אומר לשירז וניגש לדבר עם הרב.
*
למחרת אני שוב נשאר בבית. אני מסתגר בחדר העבודה בשעה ששירז יוצאת עם קטיה לטיול.
אין לה מושג מה עומד לקרות היום. אני כל כך מתרגש. אני לא יכול לחכות לרגע שתחזור ואספר לה.
"אני יכולה לבקש משהו?" שואלת אותי שירז.
"בודאי," אני עונה לה, סקרן לשמוע מה בפיה.
"אתה יכול לעזור לי לבחור שמלה לביקור בבית הרב? אני רוצה שתהיה גאה בי. אני לא רוצה שתתבייש בי." אומרת שירז.
אני אוחז בראשה משני צידיו. "את לעולם לא תגרמי לי להתבייש בך. אני יודע שיש בינינו פער עצום של תרבויות. אני בחרתי בך למרות זאת."
"תודה," היא אומרת ומחייכת בביישנות.
אני אוחז בידה ומוביל אותה לחדרה. "תראי לי מה את חושבת ללבוש," אני אומר לה.
שירז ניגשת לארון ופותחת אותו לרווחה. המראות של השוק בעיר מגוריה עולה לנגד עיניי. ואני יכול להשבע שאני מריח את ריח התבלינים.
"ראיתי שהתעניינת בשווקים בעיר. אני מבטיח לקחת אותך לשם בימים הקרובים. אני מודע לכך שהתבלינים שלסלי קנתה לא מתקרבים למה שאת רגילה. אני אנסה למצוא לך איפה קונה כאן הקהילה הפרסית. ואם לא, אני אדאג שיביאו לך מהבית."
"התביישתי, לא רציתי לאמר לה דבר," היא עונה לי, "נכון שאתה מרגיש בהבדל?"
"אני אהיה גלוי איתך. התאהבתי בריחות האלה כי הם מזכירים לי אותך. היה ברור לי מהרגע הראשון שזו את שבישלת בבית אימך, למרות שניסית להכחיש את זה. אני לא יכול לחכות לרגע שנמצא לך כאן את מה שאת מחפשת. אני משתוקק לאכול את המעדנים שהכנת לי אז."
"רציתי להכין לך אורז ותבשילים," היא עונה, "אבל לסלי לא כל כך אהבה את הרעיון. היא דיברה איתי בנימוס על הבישול, אבל יש לי הרגשה שהיא מפחדת שאני אקח את המקום שלה. בבקשה תגיד לה שאני לא כזו, ושהמקום שלה אצלך בטוח."
"אצלנו," אני מתקן אותה, "הבית שלנו. הוא לא רק הבית שלי יותר."
"אני לא מאמינה שאנחנו נשואים," היא אומרת לי בלחש.
"אינך צריכה ללחוש מתוקה," אני אומר לה, "מה שעשתה אימי השיג בדיוק את התוצאות ההפוכות. כעת כולם יודעים שאני נשוי לך."
שירז מוציאה שמלה לבנה רקומה עם חוטי כסף. "אתה אוהב אותה?" היא שואלת.
"אני לא חושב שיש משהו שתלבשי שלא אוהב," אני עונה, "אבל אם את רוצה לשאול האם היא מתאימה לפגישה היום עם הרב, אז התשובה היא בהחלט." היא עדיין לא יודעת כמה הבחירה שלה מושלמת.
למרות הבדלי הגובה בינינו מעדיפה שירז ללבוש נעליים ללא עקבים. אני חושב לעצמי שאני צריך להפגיש אותה עם אחת מידידותיי שעובדת כסטייליסטית, אבל לא אומר לשירז מילה. "אני חושב שאת לא מעריכה כמה שאת יפה," אני אומרת לה בשעה שהיא יורדת למטה לבושה.
"באמת?" היא עונה לי. אני שוכח לפעמים כמה היא עדיין תמימה.
אנחנו יוצאים למונית שמחכה לנו ונוסעים לבית הרב. בדרך אני מקבל טלפון ממזכירו של הרב. "כבוד הרב הזמין גם את הוריך שאמרו שהזמן אינו מתאים לך. רציתי לשאול אם אתם עדיין מגיעים."
"מסור לכבוד הרב שאנחנו מודים לו על ההזמנה וכי אנחנו בדרך לביתו," אני אומר לו.
"הכל בסדר?" שואלת שירז, "אתה נראה מוטרד. אנחנו לא חייבים ללכת לבית הרב."
"בודאי שכן," אני עונה לה, "אני רוצה לקבל את ברכתו והסכמתו לערוך לנו את טקס הקידושין."
"אז למה אתה עצוב?" היא שואלת.
"אני לא עצוב שירז. זה יום מאד משמעותי בחיי," אני עונה לה, "מזכירו של הרב הודיע לי שהוריי סירבו להזמנתו לבוא. חבל שהוא לא שאל אותי. הייתי אומר לו מראש שהם לא ירצו להגיע."
"אל תכעס עליהם. הרי אינם מברכים את נשואינו," היא אומרת לי.
"אני לא כועס שירז," אני עונה, "לא היית מתחתן איתך אם לא הייתי רוצה לחיות את חיי איתך. אינני זקוק לברכתם. אני מאוכזב שאינם רוצים באושרי. "
*
שירז
אנחנו מגיעים לבית הרב ומתקבלים במאור פנים גדול. "ברשותך," אומרת הרבנית לגיא, "אחליף כמה מילים עם כלתך." אינני יודעת אם אני אמורה לתקן אותה, לכן אני שותקת והולכת בעקבותיה. אני מעיפה מבט לגיא והוא מלווה אותי במבטו.
"שבי שירז," אומר הרבנית ומתיישבת על כורסה.
אני מתיישבת בכורסה מולה. מקפידה להצמיד את רגליי ולהטות אותן מעט הצידה.
"אני מבינה שחתמת על הסכם נשואין עם מר תומפסון," היא אומרת לי.
אני מנענעת בראשי לחיוב. אני כל כך מתרגשת שהיא יודעת שאני מתקשה לדבר.
"תרשי לי לברך אותך לרגל נשואייך," היא אומרת. הלב שלי הולם בפראות. אשת הרב בירכה אותי!
"ברשותך הייתי מבקשת לשאול אותך כמה שאלות. הן שאלות מאד אישיות, ואני מבקשת מראש את סליחתך," היא אומרת לי. הקול שלה כל כך מרגיע.
"כבוד הרבנית, את יכולה לשאול כל דבר," אני עונה לה.
"היית כבר עם מר תומפסון?" היא שואלת.
"אני לא מבינה את השאלה," אני עונה לה.
"האם ישנת איתו?" היא שואלת.
"כבוד הרבנית, גיא שומר על כבודי. הוא הבטיח שקודם יקדש אותי כדין," אני עונה לה.
"שמעתי שהוא קידש את הטבעת שעל ידך. מבחינה זו אתם בעצם לא צריכים טקס קידושין."
"אם יורשה לי כבוד הרבנית," אני אומרת לה, "גיא בחר לעשות זאת כיוון שאנחנו מתגוררים תחת קורת גג אחת. הוא לא רצה שיהיו דיבורים על כך שמשהו לא מהוגן קורה בינינו, למרות שבאמת לא קרה כלום."
"האם למדת פעם על הלכות כלה?" שואל אותי הרבנית.
"אמא שלי הסבירה לי מעט ביום שהוצגתי רשמית בפניו. היא לימדה אותי כיצד להתכונן לקראתו," אני אומרת לה, "אני חוזרת על הטקס הזה מידי יום."
"כפי שאמרתי לך שירז, גיא הוא בעלך ויכול לבקש ממך לישון איתו. אני רוצה את רשותך לקחת אותך לטבול במקווה."
*
אני מרגישה טהורה כמו שלא הרגשתי אף פעם. אין לי מושג מה יקרה בינינו בלילה. התביישתי לאמר זאת לרבנית. אני סומכת על גיא שהוא יוביל אותי וידאג לי.
אני ניגשת להתנגב. אני מייבשת את שיערי הרטוב ומתקנת את האיפור על פניי. אני לובשת שוב את השמלה שלי. אפילו המגע של הבד מרגיש לי אחרת.
ואז קורה משהו שמשאיר אותי המומה.
הרבנית חוזרת ובידה הינומה ארוכה. היא מניחה אותה על ראשי ופורשת אותה על השמלה.
היא אוחזת בידי ומברכת אותי: "יברכך…"
עיני מתמלאות בדמעות.
"בואי שירז," אומרת לי הרבנית ברוך. "חתנך מחכה לך תחת החופה."
"זה באמת קורה," אני ממלמלת.
"כן ילדה," היא עונה לי, "אני שמחה בשבילך. אני מכירה את חתנך. אני בטוחה שתהיי מאושרת איתו."
היא אוחזת בזרועי ומובילה אותי החוצה לחצר ביתם.
השמש כבר עומדת לשקוע. השמים צבועים בצבעים מרהיבים.
אני מישירה מבטי קדימה ורואה שהחצר מלאה באנשים משני צידי השביל המוביל אותי לחופתי.
גיא הולך לקראתי. הוא מעתיק את נשמתי ביופיו. הדבר היחיד שאני רואה כעת זה הברק בעיניים שלו בשעה שהוא מסתכל עליי. רגע לפני שהוא מכסה את פניי בהינומה הוא מגיש לי את הטלפון.
"אביך רוצה לברך אותך," הוא אומר לי ופניהם של הוריי מתגלים לנגד עיני ממסך הטלפון.
*
אני יושבת ליד גיא. הוא מושיט את ידו מתחת לשולחן ואוחז בידי. הוא מתקרב אליי ולוחש: "אני אוהב אותך."
חבריו של גיא באים לברך אותי. אני נרגשת לראות שהם שמחים בשמחתינו. הם אומרים מילים כל כך יפות עליו והלב שלי שר מרוב אושר. לאט לאט כולם מתיישבים ומתחילים לאכול. איזה שפע של אוכל יש על השולחנות. אני פשוט לא מאמינה.
"תודה לך," אני אומרת לו.
"על מה מתוקה?" הוא שואל אותי.
"על ששיתפת את הוריי ברגעים האלה. חשוב לי שידעו שאתה מכבד אותם. אצלנו זה עניין מאד חשוב, ענין הכבוד," אני אומרת.
"רציתי לשמח אותך," הוא עונה לי, "תכננתי להביא אותם לטקס נשואינו. כאשר קרה מה שקרה הרגשתי שאין טעם לחכות עוד. ההסכם שחתמנו עליו כבר מאושר על ידי בית המשפט ותעודת הנשואין שלנו תגיע בקרוב. חשוב לי מאד שאנשים יכירו בך כאישתי. כי זה מה שאת. את האישה שלי, הבחירה של הלב שלי, ואת גם מי שבחרתי שתהיה האמא של הילדים שלי."
"בקשר לילדים," אני אומרת לו.
"שירז," הוא קוטע אותי, "אני לא לוחץ עליך. אני רק יודע שאני רוצה שזו תהיה את."
"אני רוצה מאד להיות אם ילדיך, אבל אני רוצה שזה לא יקרה מיד שלא יאמרו שבגלל זה התחתנו," אני עונה לו.
"חכמה שלי," הוא עונה לי, "אני מבטיח לך שאזהר."
אני לא בדיוק מבינה למה הוא מתכוון כשהוא אומר שיזהר, אבל מודה לו על כך בליבי.
*
"הלילה את ישנה איתי," הוא אומר לי בשעה שאנחנו עולים במדרגות לקומת חדרי השינה. אני מבטיח לך שאנהג בך בעדינות. אני אקשיב לך. אל תחששי. תזכרי שאני אוהב אותך מאד," אומר לי גיא.
"אני לא חוששת ממך גיא," אני אומרת לו, נהנית מכך שמותר לי לקרוא לו בשמו.
אני ניגשת לחדרי כדי להחליף בגדים. גיא נכנס בעקבותיי. הוא נעמד מאחוריי ומושיט יד לעזור לי לפתוח את הרוכסן של השמלה. רק המחשבה שהוא עושה זאת גורמת לי להתרגשות שאני לא מכירה בכל הגוף. הוא פותח אותו באיטיות שמטריפה אותי. לבסוף הוא מתכופף ומנשק אותי בכתף. זה כל כך נעים. אני עוצמת עיניים מרוב תענוג. המגע של השפתיים שלו על העור החשוף שלי כל כך חדש לי. לא יכולתי לדמיין שזה דבר כזה נעים.
בעדינות רבה הוא מסיר מעליי את השמלה ונותן לה להשמט לרצפה. אני ממהרת לכסות בידי על גופי. "את איתי שירז, את לא צריכה להתבייש ממני. אני בעלך," הוא לוחש לי בקול נמוך מעט שמבעיר אותי עוד יותר.
הוא מעביר את ידו לאורך גבי ואני נרעדת. הרי לא ידעתי אפילו איך לדמיין מהו מגע של גבר. אני מרחפת מאושר.
ואז מצלצל הנייד שבכיסו.
"תלבשי משהו נוח. אני חייב לענות לשיחה הזו."
אני מבינה שקרה משהו שמאד מטריד את גיא, אחרת אני בטוחה שלא היה משאיר אותי כך כאשר כל הגוף שלי מצפה למגע שלו. אני עומדת עוד דקות ארוכות מדמיינת את מגעו עליי, מרגישה את הנשימה שלו בעורפי. אני לא יודעת מה לעשות עם הרגשות האלה, עם ההרגשה שהגוף שלי משדר לי. אני משתגעת!
"למה לא סיפרת לי אמא?" אני ממלמלת, "זה הרבה יותר מלשכב במיטה ולחכות לו ש…לא יודעת מה. כל הקירבה הזו אליו." אני מנסה להזכר אם ראיתי פעם את אבא שלי ואמא שלי כך. אני לא זוכרת אף פעם מבט מלא ניצוצות שעבר ביניהם. הם תמיד התנהלו כאילו הם מנהלים עסק ששמו "משפחה." לא שמעתי מילים יפות, לא חיוך, לא מבט מיוחד.
*
גיא
אני יורד למטה כדי לחכות למזכירו של הרב. "מעניין מה יש לו לאמר לי?"
"אני מצטער שאני מפריע. אני יודע שהלילה הוא ליל הכלולות שלכם," אומר מזכירו האישי כשעל פניו מבט מתנצל, "אבל יש משהו שאתה חייב לראות."
הוא מושיט לי מעטפה. אין ספק שהמזכיר יודע את תוכנה כיוון שהיא פתוחה.
אני קורא את תוכנה בפנים חתומות. "הרב מבקש לדבר איתך," הוא אומר לי.
אני חוזר לחדרה של שירז. "אני חייב לצאת לסדר משהו," אני אומר לה, "אני לא יודע כמה זמן זה יקח. כדאי שתלכי לנוח. עבר עליך יום ארוך." אני נושק לה על שפתיה נשיקה ארוכה. "תזכרי תמיד שאני אוהב אותך."
היא מביטה בי במבט עצוב. אני יודע שעליי להתמודד עם תוכן המעטפה לבד. אני המום ממה שקראתי ואינני רוצה לסחוף אותה איתי.
אני מחליט לנהוג לבד לביתו של הרב. אני יוצא לדרך ומתקשר לאד.
"אני מבקש שתגיע לבית הרב," אני אומר לו, "אני זקוק לך."
"אני כבר מגיע" הוא אומר.
"יתכן שישנם שם עיתונאים. אל תאמר מילה," אני מבקש.
אני שמח שהשעה כמעט חצות והתנועה דלילה. אלפי מחשבות מתרוצצות לי בראש. מה חושבת אליזבת לעצמה? האם היא באמת חושבת שהייתי נושא אותה לאישה ללא אהבה? זה רק מראה כמה היתה נכונה הבחירה שלי בשירז. לא מעניין אותי אם ידה של אמא שלי במסמך הזה. אני אלחם בהם בכל האמצעים.
שירז היחידה שעוררה בי רגשות בעוצמה כזו. לו רק ידעה כמה ריגש אותי לגעת בה. הרגיש לי כאילו מעולם לא נגעתי באישה. הרגשתי אותה נרעדת תחת מגעי והייתי צריך לשלוט בעצמי כדי לא להתקדם איתה במהירות. כל כך רצית להרים אותה על כפיי, לשאת אותה למיטתי, לעשות איתה אהבה. אבל היא ראויה ליותר. רציתי שתהנה מכל רגע. שתתרגל למגע שלי על גופה, שתאהב אותו, שתשתוקק אליו. שתלמד להתגעגע אליי.
אני גומע את המרחק בין ביתי לבית הרב בזמן שיא. בשעה שאני מגיע אני רואה את אורות מכוניתו של אד באות מולי. לשמחתי אני רואה שהרחוב ריק מאנשים.
אני מושיט לאד את המסמך בשתיקה. הוא מעיין בו. "בחיי שהיא מופרעת," הוא אומר לי.
אנחנו עולים במדרגות לבית הרב. הדלת נפתחת עוד בטרם הגענו למדרגה העליונה. "הרב ממתין לכם במשרדו," אומר מזכירו האישי בפנים רציניות.
"גיא," הוא אומר לי, פונה אליי בשמי האישי, "אני מכיר אותך מיום שנולדת. אין לי ספק שהנשואים שלך עם שירז כשרים. עיינתי שוב בכל המסמכים."
אני נושם אנחת רווחה. לפחות הרב מאמין לי וזה העיקר.
"מיס אליזבת לא יכולה לגרום לביטול נשואיך. הרי אין דבר כזה הסכם אירוסין. עכשיו אני מקשיב לך," אומר הרב.
"מעולם לא הצעתי לה נישואין. הסיבה שנסעתי מכאן לכמה חודשים היא בגלל שהיא לחצה עליי להתחתן והסברתי לה שהיחסים ביני לבינה הם לא בכיוון הזה בכלל. חשבתי שהעדרותי תתן לה מספיק זמן לעכל את העובדה שאיני רוצה יותר בקשר איתה," אני עונה לו.
"תסביר לי אם כך מדוע יש את חתימתך על המסמך," אומר לי הרב.
"אם יורשה לי כבוד הרב," מתערב אד בשיחה, "אפילו מי שאינו מומחה יכול לראות שנעשה כאן מעשה זיוף. הסכם הנישואין שגיא חתם עם שירז נשלח לעיתונות. אני מניח שמשם נלקחה חתימתו. אני מכיר את חתימתו ועל המסמך הזה חתם אחרת. הוא הוסיף לב קטן ליד החתימה. אני מניח שאיש לא חושד שכך חותם גבר כמו גיא את חתימתו."
"אם כך כולנו מסכימים מה שהיה ידוע מראש, שאין אמת במסמך הזה בו יש כביכול הסכם של אירוסין בין גיא למיס אליזבת," אומר הרב, "הכנתי לכם צילום של תעודת הנישואין החתומה על ידי."
"תודה לך כבוד הרב,"אני עונה, "אני מתנצל על שערבו אותך בנושא בשעת לילה כל כך מאוחרת."
"אינך צריך להצטער ידידי," אומר הרב, "הרי לא אתה יזמת את המפגש הלילי הזה. מה גם שעדיין לא נרדמתי. הרבנית ואני החלפנו עדיין חוויות מהחתונה המרגשת שלכם. ברשותכם אפרוש למיטתי ואתם תשארו כאן. קחו את הזמן שלכם. שבו ותנסחו תשובה ואולי גם הודעה לעיתונות . אני בטוח שהם יחכו לך ליד ביתך לכשתחזור."
וכך אנחנו עושים.
"אתה מבין גיא שלאליזבת אין שום עילה לגרום לך לביטול נישואיך. הדבר היחיד שיכלה לטעון שהפרת את הבטחת הנישואין שלך כלפיה. אבל היא פעלה בטיפשות והביאה הסכם שאיננו בר תוקף, שהרי איש לא חותם על הסכם אירוסין. הסכם שבזכות הלב הקטן שהוספת יהיה קל להוכיח שהוא מזוייף."
"עכשיו אתה מבין מדוע היה לי כל כך דחוף להתחתן עם שירז? רציתי שזו תהיה עובדה מוגמרת. לאישה שלי יש מספיק מכשולים עד שתתקבל פה בחברה בלונדון, רציתי לפחות את הדרמה הזו למנוע ממנה," אני אומר.
אד יושב ומנסח הודעה לעיתונות. יש בידיו גם תמונות שלנו מהחתונה. אין ספק שרואים כמה שנינו מאושרים.
"אב הבית שלח לי הודעה שהעיתונאים מחכים מול שער ביתי," אני אומר לו.
"אמור לו בבקשה שאנחנו בדרך, ושנכנס מסיבת עיתונאים עוד חצי שעה," אומר לי אד.
*
שירז
אני סומכת על גיא. תהיה הסיבה אשר תהיה. אם הוא יצא לפגישה סימן שהיא חשובה.
אני עדיין נסערת כולי מהמגע שלו עליי. אני כל כך משתוקקת שיחזור כבר. אני לובשת כותונת לילה לבנה ועליה חלוק וניגשת לחדרו של גיא. אני יודעת שהבית ריק פרט לאב הבית שנמצא ביחידה נפרדת. אני מורידה את החלוק ומקפלת אותו. אני מניחה אותו על הכיסא בפינה. אני עדיין בוערת כולי. אני מרגישה שחם לי כל כך. בהחלטה של רגע אני מתפשטת לגמרי ונכנסת מתחת לשמיכה. אמנם אני לא יודעת מה עומד באמת לקרות בליל כלולותיי, אבל ברור לי שגיא ישמח אם אהיה מוכנה לקראתו.
אני עוצמת עיניים. העייפות משתלטת עליי ואני נרדמת.
קולות רמים מעירים אותי משנתי. לרגע אינני קולטת היכן אני. אני מביטה בצד שלו במיטה. הוא עדיין ריק.
הקולות רק מתגברים ואני מחליטה לראות מה קורה בחוץ. אני עוטפת את עצמי בשמיכה והולכת להציץ בנעשה בחוץ.
שתי מכוניות נוסעות בשביל הכניסה לעבר הבית. מאחת מהן יוצא גיא, ומהשניה עורך הדין. במקום להכנס הביתה הם פונים שוב לכיוון ההתקהלות בחוץ. אני רואה את הבזקי המצלמות שמאירים את חשכת הלילה ומבינה. העיתונאים פה.
מה הם רוצים ממנו עכשיו?
בר אבידן
מאמינה באהבה