נלה
זה לא פשוט לראות את האקס שלך במועדון כאשר על ברכיו יושבת ברונטית אחת, כולה מרוחה עליו. היא מתמזמזת איתו בצורה שלא היתה מביישת נערת ליווי, ועדיין זה לא מחזה קל לצפייה. אז שתיתי כדי למחוק את המראה הזה מעליי. הוא הבחין בי, מה שעודד אותו להראות לי בהתלהבות יתרה כמה אני לא במחשבות שלו.
אני לא יודעת מה עבר על ניק, אבל גם הוא לא היה במצב רוח טוב היום. האמת שאני מכירה אותו בתור הבוס שלי במשרד ואינני יודעת דבר עליו. אבל בלילה הזה, גם עליו עבר משהו רע והוא ישב לידי ושתה יחד איתי. האחרים שתו כוס אחת, מקסימום שתיים.
קרוב לשעה שתיים הודיעו על סבב שתיה אחרון. אני הייתי כבר מחוקה וכך גם ניק.
"אני רוצה אותך בטרוף," הוא לחש לי. בכל זמן אחר המילים האלה לא היו מתקבלות על ידי. אפילו הייתי כועסת. בכל זאת הוא הבוס שלי. הוא הוציא מכיסו את הנייד והתקשר לאחד המוטלים שהוא מכיר. "איזה מעצבן. המוטל בתפוסה מלאה הלילה," הוא אמר לי כאילו שכבר הסכמתי להכנס איתו למיטה.
איך שהוא נפלט לי מהפה שאני גרה שני רחובות מהמועדון.
"ואת גרה לבד?" שואל ניק.
"לא," אני עונה, "אבל השותפה שלי עובדת בלילות."
"סידור מאד נוח," הוא עונה לי.
אנחנו יוצאים מהמועדון. כמובן שלא ביחד. ונפגשים מול דלת דירתי. מרגע שהדלת נסגרה, המרחק לחדר השינה שלי נגמע במהירות. בגדיי הוסרו בחוסר סבלנות, כמעט נקרעו תחת ידיו. הוא לא התמהמה ודרש את פורקנו המיידי.
מיד כאשר חזר לנשום רגיל, קם מהמיטה והתחיל להתלבש.
"זזתי," הוא אמר. "אין טעם שאשאר כאן. הרי זה היה ענין חסר משמעות, משהו חד פעמי שלא יחזור יותר,"
"ברור," אמרתי, "כבר שכחתי שהיית פה. תטרוק את הדלת בצאתך." סובבתי אליו את הגב והעמדתי פניי ישנה. לא רציתי שיראה את העלבון על פניי. לא רק שהושפלתי על ידי האקס שלי, עכשיו גם ניק שותף לרצף ההשפלות שלי.
*
אני שמחה שיום שישי איננו יום עבודה במשרד כך שאני יכולה להתמודד עם ההאנג אובר שלי רחוקה מעיני כל.
ביום שני אני חוזרת רעננה למשרד. ניק לא מראה סימן למה שקרה בינינו. אני לא מתפלאת, הרי אמר לי לפני שיצא מחדרי שמה שקרה בינינו היה חסר משמעות. אני יודעת שאני אשמה בזה לא פחות ממנו. לעולם לא ארשה לעצמי עוד לאבד ככה שליטה אני מבטיחה לעצמי. לפחות אני שמחה שנזהרתי. הדבר האחרון שאני צריכה זה להכנס להריון לא רצוי מגבר שאיננו מעוניין אותי.
במסגרת עבודתינו אנחנו עובדים מאד צמוד. הוא מנכ"ל החברה ואני מנהלת פרוייקטים בכירה, מה שגורם לכך שאנחנו מרבים לשבת יחד בישיבות. מידי בוקר אני מוצאת בתיבת הדואר שלי רשימת מטלות לאותו היום, בנוסף לרשימה שאני מקבלת ביום שני לגבי השבוע כולו.
אני מגיעה למשרד, מדליקה את המחשב ונותנת להודעות לעלות. בזמן שזה קורה אני ניגשת לפינת הקפה להכין לי קפה. עבר עליי לילה קשה כיוון שפולי שותפתי לדירה חזרה ממשמרת לילה בדמעות אחרי שאיבדה חולה צעירה בת עשרים ושלוש. ישבתי ודיברתי איתה כל הלילה ולא הספקתי להכניס שום דבר לפה, כמו כן לא היה לי זמן לעצור בבית הקפה בפינה לקנות לי קפה לדרך.
"דאגתי לך," אומר לי ג'וש, "ניראית ממש עייפה ביום חמישי." ג'וש הוא מנהל פרוייקטים בכיר אבל במחלקה קטנה בהרבה משלי. ובכל זאת קורה שאנחנו יושבים לא פעם יחד בישיבות.
"אתה יודע איך זה. העבודה הזו יכולה לסחוט אותך כל כך. באתי עייפה ושתיתי, מה שכנראה לא הועיל במצב כמו שלי, אז התוצאה היתה שפרשתי לישון מוקדם יותר," אני מספקת לו תרוץ עלוב.
"כנראה," הוא אומר, "כי תמיד את נשארת עד הסוף. גם המנכ"ל הלך." ברור לי שעכשיו הוא בוחן את תגובתי.
"בבקשה אל תאמר לי שאתה חושד שהיה בינינו משהו," אני אומרת.
"קיוותי לשמוע את זה, כי אני דווקא כן הייתי רוצה שיהיה בינינו משהו," הוא אומר לי בשקט, מסתכל לצדדים לראות שאיש לא שמע אותו.
"אתה חמוד ג'וש," אני עונה לו, "אבל אתה באמת חושב שרומנים בעבודה זה דבר טוב?"
"הלוואי ולא היית קוראת לי חמוד ורואה את מי שאני," הוא עונה, "וכשמדובר בך חמודה," הוא מחזיר לי באותה מטבע, "אולי כדי לחרוג מאי ניהול רומן עם עמית לעבודה."
"ובנימה זו נפרד," אני אומרת ומוציאה את כוס הקפה שלי שהתמלאה בינתיים עד סופה בקפוצ'ינו. אני זורה קינמון למעלה, לוקחת מאפין אוכמניות ואומרת לו: "נתראה בישיבה."
אני חוזרת לחדרי. המחשב כבר עלה ואיתו לוח הזמנים להיום. אני שמה לב שנוספו בו עוד פגישות שלא היו שם ביום חמישי. אני ממהרת להנפיק דוחות ולנתח את הנתונים.
מילי מזכירתי האישית מציצה לתוך חדרי. "אני לא מאמינה איזה יום צפוף יש לנו נלה," אומרת מילי, "לא זכור לי שביום חמישי ראיתי שזה כך."
"כנראה צצו דברים שמחייבים טיפול," אני אומרת לה. אני לא רוצה לאמר לה שאני בעצמי נדהמת מהסדר הצפוף הזה ולא רואה איך בדיוק הוא עומד להתבצע. "אני שמחה שאת פה. התחלתי להנפיק דוחות ולנתח אותם. אני מבקשת שתעזרי לי להכין מהם תיקים."
"את מעדיפה שאעבוד מכאן?" שואלת מילי. לפעמים אני תוהה כמה זמן יקח עד שהיא באמת תבין את סדר העבודה שלי. מצד שני כשהיא עובדת לידי אני שולטת במעשיה ומונעת הרבה טעויות. מעולם לא הבנתי את הבחירה בה כעוזרת שלי. שלא תבינו היא בחורה נחמדה, אבל חסרת בטחון לחלוטין. אני יודעת שיש לה קשר כל שהוא להנהלה ולכן היא קיבלה את המשרה הזו שכלל לא מתאימה לה. חבל שלא שיתפו אותי בהחלטה.
למרות זאת אינני רוצה לפגוע בה. "אולי עדיף שכן," אני אומרת לה, "יש היום מלא חומר וכך זה ייקל עליך אם לא תדעי למה כל דבר שייך."
לפעמים אני חושבת שלוקח לי לנתח ולכתוב את הדוחות יותר מהר ממה שלוקח למילי להכין מהם תיקים. זה קשה לי כיוון שאני חושבת ועובדת מהר, והאיטיות שלה לפעמים מעכבת אותי. לא פעם מתעורר בי הרצון פשוט לסיים את כל העבודה בעצמי. אבל לא היום. היום יש לי כמות בלתי נתפשת של עבודה.
"יש לנו אורחים מהונג קונג בקשר לעיסקה גדולה של נדל"ן," שולח לי ניק הודעה בצ'אט של החברה.
"ומה אתה מבקש שאכין לקראת הפגישה?" אני שואלת.
"זה לא ברור לך?" הוא עונה לי.
"מסתבר שלא אם אני שואלת," אני עונה לו.
תשובה ממנו אני לא מקבלת כיוון שיש לנו נפילת של המחשב עקב הפסקת חשמל. מסתבר שהיתה תאונה בצומת ועמוד המתח נפגע ורבע מהעיר משותקת. אני ניגשת ומסיטה את הוילונות על מנת להאיר את החדר. יש לי משרד מאד גדול ולכן גם מלא חלונות. החדר מוצף באור כך שאני יכולה להמשך לעבוד.
"אז מה קרה בינך לבין ניק?" שואלת מילי.
"סליחה?" אני עונה, "למה את מתכוונת?"
"אני לא יודעת. אם הייתי יודעת לא הייתי שואלת," היא עונה.
"כשתדעי תספרי לי," אני עונה לה, "הוא הבוס שלי וכל השאר חסר משמעות."
"תסבירי," היא אומרת, "אני לא מבינה."
"מה שאני רוצה לאמר לך הוא דבר פשוט מאד. בין ניק לביני אין כלום," אני אומרת, "הבנת?"
"ואני חשבתי ש.." היא מתחילה לאמר, "לא חשוב. כנראה שטעיתי."
"בטוח שטעית," אני מתקנת אותה.
כך התערב הגורל וכל הסדר יום העמוס שתוכנן לי, לא יכול היה לבוא לידי ביצוע.
"אני יוצאת לקנות משהו לאכול," אני אומרת למילי, "את יכולה לחזור לחדרך. העבודה כאן הסתיימה."
אני יורדת למטה ופוגשת את ג'וש. "את באה למק'דונלד חמודה?" הוא אומר וצוחק.
"נראה לי שאני הולכת לשלם כל השבוע על המילה הזו," אני עונה לו.
"אלא אם כן תחזירי בך ותאמרי עליי משהו אחר, רק לא חמוד," הוא עונה.
"אה, אני לא אוכלת במק'דונלד. אני אוהבת לאכול אוכל בריא," אני עונה לו, מתעלמת מההערה שלו.
"זה בגלל שניק הולך לאכול בהכל טרי?" הוא שואל.
"מה ניק קשור למה שאני אוכלת?" אני שואלת אותו. האמת היא שדווקא בא לי נקניקיה בדוכן שליד הפארק. אני הולכת וקונה אחת, מעמיסה עליה חמוצים ומתיישבת על הספסל הקרוב ומתקשרת לפולי לראות שהיא התאוששה מהטראומה של משמרת הלילה. "בסופו של דבר נרדמתי. מי כמוני צריכה לדעת שאלה החיים. רק העובדה שהיא היתה בגיל שלך זעזעה אותי כל כך. אני לא יכולה לחשוב שיקרה לך משהו," אומרת פולי, "אגב את חייבת לי סיפור. עם מי היית ביום חמישי בלילה?"
"את לא תאמיני אם אספר לך," אני עונה, "אני השתכרתי וגם הוא. זה היה משהו קצר וחסר משמעות."
"את רוצה לאמר לי שאספת סתם בחור מהבר?!" היא אומרת לי מזועזעת.
"מה פתאום," אני עונה לה, "זה היה ניק, הבוס שלי."
"פששששש, מה את אומרת?" היא אומרת ומשתתקת.
"טוב מתוקה אני חייבת לחזור לעבודה. היתה לנו הפסקת חשמל, אבל נראה לי שהחשמל חזר,"
אני מנגבת מפי את שאריות החרדל והקטשופ שלא יסגירו את העובדה שלא בדיוק אכלתי אוכל בריא. אני מציצה במראה בלובי ורואה שפניי נקיות. "באת בזמן נלה," קורא לעברי השומר בכניסה, "בדיוק חזר החשמל."
אני עולה לחדרי ומפעילה שוב את המחשב שכבה. לשמחתי מערכת הגיבוי פעלה כשורה וכל החומר נשמר.
בפינה כבר מחכה לי הודעה מניק: הישיבה עם האורחים מהונג קונג נדחתה לשתיים וחצי.
אני מעיפה מבט לנייד ורואה שהישיבה מתחילה עוד עשר דקות. שכחתי לגמרי מהאורחים האלה. אני סורקת את ארכיון המחשב שלי ומעלה כמה עסקות נדל"ן מהמזרח הרחוק. אני שולחת את סיכום העסקאות להדפסה, ומשווה ביניהן. אני מעתיקה ומדביקה אותן על שולחן העבודה במחשב הנייד שלי.
אני מציצה בשעון. דקה לתחילת הישיבה. אני ממהרת להכנס לחדר הישיבות. אם יש משהו שמילי תמיד זוכרת, זה להביא בקבוקי מים לישיבות ולדאוג לכיבוד קל. אני לא ממתינה ולוקחת את אחד הבקבוקים. אני מרגישה צמא בלתי מוסבר ולוגמת את המים בלגימות גדולות. טיפות אחדות מטפטפות לי על החולצה. אני שמחה שבאתי עם חולצה שחורה היום, כך שאיש לא מבחין בזה.
"אז מה נלה, אוכל בריא גורם לצמא?" שואל ג'וש. ניק שנכנס מתישהו מביט בו במבט שיכול להקפיא קרחונים. רק אז אני נזכרת בנקניקיה החריפה שאכלתי ומבינה מדוע אני כל כך צמאה. אני מושכת בכתפיי. אני לא אודה בפניו שזה מה שאכלתי בסופו של דבר.
"אני מקווה שהאוכל הבריא פתח לך את תאי הזכרון," מסנן לעברי ניק.
"סליחה?" אני עונה לו בכעס.
השיחה בינינו נפסקת כיוון שהאורחים נכנסים. באופן מיידי אני עוטה על פניי חיוך וקמה ללחוץ את ידם.
"אז זו את הבחורה ששמענו עליה רבות," אומר לי קים ראש הקבוצה שלהם.
"אני לא יודעת על מי שמעתם. אני רק עובדת אחת מיני רבות כאן," אני עונה להם בחיוך מתוק.
ניק כנראה בא במצב רוח קרבי היום. אין לי מושג מה מציק לו. הוא מאתגר אותי בשאלות ולא נרגע גם כאשר אני יורה לעברו מיד את התשובות שהוא מבקש.
"הייתי שמח לעבוד איתך," אומר לי קים.
אני מעיפה מבט זריז לעברו של ניק. הוא לא נראה מרוצה כלל מכך.
"כפי שאמרתי," אני עונה לו, "כל המידע שמסרתי הוא בעקבות חומר שהמנכ"ל שלנו העביר אליי. אני רק מסדרת אותו שיהיה נוח לקריאה. אין ספק שעדיף לכם לשבת איתו ישירות."
ובכל זאת על פניו של ניק יש אי שביעות רצון. "ראית איך קים מסתכל עליך?" כותבת מילי הודעה בצ'אט, "הוא לא מסתיר מה דעתו עליך ומה היה רוצה לעשות עם זה."
"איזה שטויות. את והדמיון המפותח שלך." אני עונה לה.
אני נכנסת לצ'אט הפרטי וכותבת לה: "השתגעת לכתוב דבר כזה לעיני כולם?? רק שתדעי שהוא לא מעניין אותי."
"סיימת להתעסק במה שאת מתעסקת נלה?" שואל אותי ניק.
"אתה מכיר אותי בוס. אני מסיימת מהר," אני עונה לו בעוקצנות, "בכל מקרה זה סתם הודעת חסרת משמעות." אני יודעת שזה לא היה במקום, אבל ההתנהגות שלו הבוקר מוציאה אותי משלוותי. הוא הבהיר לי יפה מאד שמה שקרה היה חסר משמעות, זה לא אומר שאני צריכה לשלם על זה עכשיו.
"אני יוצא לשתות קפה עם האורחים בחוץ," אומר ניק, "אני אשלח לך מה שאני מבקש שתכיני לי לישיבה איתם אחר הצהריים."
אני לא עונה לו. אני אוספת את התיקים ועומדת לצאת.
"שמעת מה שאמרתי לך," שואל ניק.
"אחכה למייל שלך," אני עונה לו ויוצאת.
מה עובר עליו? באיזה זכות הוא מתנהג אליי כך ועוד ליד כולם. לא סתם אני אומרת שאסור לנהל רומן במקום העבודה. ובכלל, מה שהיה בינינו לא היה רומן, אלא מפגש של שני אנשים שיכורים שבמקרה עובדים יחד. אז כן, הוא הבוס שלי ואסור היה שזה יקרה, אבל מי מסוגל לחשוב בהיגיון כשהוא שיכור?
המייל ובו הדרישות המפורטות של ניק מגיע אחרי שעה ואני מבקשת ממילי שתבוא לעזור לי. לא זכור לי שמתישהו הוא ביקש כל כך הרבה חומר בבת אחת. אני רק מקווה שהוא יודע מה שהוא עושה ולא נחפז לסגור עסקה בצורה לא אחראית. בכל מקרה זה שלו. הוא המנכ"ל ואין זה מתפקידי לאמר לו איך לפעול.
מילי מכינה את התיקים. אני מכניסה אותם למעטפה צהובה וסוגרת אותה. "לעיניך בלבד" אני כותבת עליה, מילים שנכתבו על ידי עשרות פעמים. רק שהיום הן מקבלות משמעות אחרת בעיניי. אני מתנערת מיד מהמקום שמחשבתיי נודדת אליו. "קחי את זה למזכירתו של ניק," אני אומרת לה וממשיכה לעבוד על המשימות האחרות לשבוע זה.
"את באה היום לסרט?" שואל אותי ג'וש ליד המעלית. הוא לא יכול היה לבחור עיתוי גרוע מזה. בדיוק באותה שעה עובר במקום ניק. אם מבט היה יכול להרוג, ג'וש היה נופל מת במקום.
"מה הבעיה שלו?" אומר לי ג'וש אחרי שניק נעלם.
"מי אני שאדע?" אני עונה לו, "הוא בא במצב רוח לוחמני היום נראה לי." מעניין אם זה המשך למה שגרם לו לשתות כך ביום חמישי, או מי יודע למה.
ניק
זה כל כך לא מתאים לי לשתות כך לשוכרה. אני נלחם כל הזמן בעצמי להחזיק מעמד. אני מבין שאני חייב להתרחק. אני חייב בדחיפות לצאת לחופש. אם זה לא מספיק אז היה גם המפגש הקצר הזה עם נלה. מה חשבתי לעצמי בשעה שנסחפתי איתה לפורקן הגוף. עכשיו גם היא בטח חושבת שאני לא ממש גבר, שאני אדם חסר משמעות. שום דבר לא היה שווה את הכמה דקות שזה נמשך.
אני לא שולט בעצמי וכל הזמן תוקף אותה. היא לא נשארת חייבת ועונה לי. אמנם היא לא משתלחת בי, אבל מי יודע מה היא חושבת עליי עכשיו. אני מקווה שלא אשלם ביוקר על המעשה המטופש הזה. אני יודע בדיוק למה רציתי ללכת איתה אבל את זה אני לא אומר לא לה ולא לאף אחד.
פתאום אני שם לב לכל מבט, לכל מילה שגבר אחר אומר לה. אני תוהה עם יש משהו בינה לבין ג'וש, משהו שלא הבחנתי בו קודם. אני שמח לפחות שניזהרתי ואין מצב שקרתה תקלה ועוד אהפוך לאבא נגד רצוני.
אני יודע שהיא לא מבינה מדוע אני כל כך לוחץ על העיסקה עם קים מהונג קונג. אני רוצה לנקות את השולחן שלי כמה שיותר מהר ולעוף מפה. אין לי כוונה לשתף אותה או כל עובד אחר בסיבה לכך. היא בטח לא תבין. הבעיה היא שהיא עובדת מאד צמוד אליי מתוקף תפקידה ואני נאלץ לשבת איתה בישיבות לפחות פעמיים שלוש ביום.
אני אלוף בללבוש מסיכות. זה כאילו כבר העור השני שלי. לפעמים אני חושב שאולי בפנים יש עוד ניק אחד שלעיתים רחוקות הוא יוצא. אותו ניק שהוא אני באמת באמת, רק שאסור לי לחשוף אותו לאור השמש.
אני שונא שמרחמים עליי. כבר היה לי די והותר מזה. זה נותן לך הרגשה שאתה חסר משמעות, שאתה לא שווה. ממש עוזר לך לבנות את הדימוי העצמי שלך. אז הנה. פעם נוספת הוכחתי לעצמי כמה אני יכול להיות עלוב והראיתי את זה גם לנלה.
אני שולח לה הודעה בצ'אט: מבקש שתהיי זמינה. יתכן שאזדקק לעזרתך בקשר לסגירת העסקה עם קים.
היא עונה לי מיד: אשאר במשרד למקרה שתצטרך משהו. בכל מקרה יש לי ים של עבודה.
אני מתחיל להאמין שהיא באמת לא מייחסת חשיבות למה שקרה, ושהכל בינינו כרגיל. זה מרגיע אותי קצת. לפחות זה. אני מתנהל יפה מול קים ומצליח להוביל אותו למקום שאני רוצה. נראה לי שהוא הולך לקראתי הרבה יותר ממה שתכנן ונופל למלכודת שאני טומן לו. אני שוב מרגיש שאני עובד במלוא עוצמתי וזה מעודד אותי. מסתבר שישנם דברים שאני טוב בהם למרות הכל.
אנחנו חותמים זכרון דברים וקים מבקש ללכת להודות גם לנלה. אני לא מרוצה מהעובדה שהוא נזכר בה פתאום, אבל אין לי ברירה ואני מוביל אותו למשרד שלה.
נלה קמה מכסאה ומיישרת את החצאית השחורה שלה. קים טורף כל תנועה שלה במבטו, למרות שהיא איננה תנועה מתגרה, אלא באמת כי נלה מסדרת את החצאית שהתרוממה מעט בשעה שישבה.
"את חייבת לבוא איתנו לחגוג את חתימת זכרון הדברים," הוא אומר לה בקול שנשמע לי פתייני מידי.
"איזה יופי!" היא עונה, "ברכותיי על סגירת העסקה. זה ממש לא מפתיע אותי. הבוס שלי יודע היטב את העבודה. לצערי יש לי עוד הרבה עבודה לישיבה של מחר בבוקר ולכן בכלל אני כאן בשעה כזו."
"זכית," הוא אומר לי, "איזו עובדת חרוצה. אולי תשחרר אותה מהעבודה מוקדם היום?"
"נלה קובעת לעצמה את שעות העבודה," אני אומר לו, "אם היא חושבת שהיא צריכה עוד לעבוד, כנראה שהיא יודעת למה."
אני יודע שקים מאוכזב, אבל הוא לא מראה את זה ולכן אנחנו הולכים יחד לבר לשתות. הפעם אני שותה רק כוסית אחת. הטעם המר של ליל חמישי עדיין בפי. אני נפרד מהם לקראת חצות כאשר קים וחבריו כבר שתויים לגמרי.
אני הולך הביתה. למרות השעה המאוחרת אני לא מסוגל להרדם. אני נכנס לנטפליקס ומריץ את הפרקים של כל מיני סדרות אהובות עליי. אני צופה בהן ללא הפסקה עד שהדירה כבר מוצפת כולה באור יום. אני קולט שאפילו לא טרחתי להחליף אמש בגדים. אני נכנס למקלחת שוטף את עצמי, מביט בזיפיי בני יום ומחליט שלא להתגלח.
*
את הקפה הראשון אני שותה במשרד ונכנס ישר לעבודה. בלוח הזמנים שלי יש ישיבת עם מנהלי הפרוייקטים בעוד חצי שעה. אני מנצל את הזמן להתקשר לסוכן שלי בהונג קונג, והוא מעדכן אותי בקשר למצב בשווקים.
הזמן טס ואני נכנס לחדר ישיבות. כולם כבר שם ומנהלים ביניהם שיחה בשקט. אני בודק היכן ג'וש יושב והיכן נלה. אני שם לב שאין ביניהם קשר עין. מה זה אומר?
אני מתחיל את הישיבה. נלה מציפה אותי בנתונים שאני מבקש. אני מעיין בדוחות בשעה שאני רואה אותה בזוית עין מתעסקת עם הנייד שלה. בדיוק כשאני רוצה להעיר לה היא מסיימת ומניחה אותו על השולחן. הישיבה ממשיכה כאשר המסך בנייד שלה מאיר ותמונתו של גבר ממלאת אותו. היא מעיפה מבט וממשיכה בעניניה. שוב מאירה תמונתו של הגבר את המסך. זה מוציא אותי מהריכוז.
"תגידי לי, מה את חושבת לעצמך? אני מבקש שאת חייך הפרטיים תנהלי אחרי שעות העבודה. בטח לא בזמן ישיבות," אני אומר לה.
"נראה לך שאני מנהלת שיחה כעת?" היא עונה לי.
בפעם הבאה שמאיר המסך אני מביט בשמו של המתקשר. "למה שלא תעני לו כעת," אני אומר בכעס ולוחץ על הסימן הירוק.
"נלי?" הוא אומר לה.
"דייב אני באמצע ישיבה," היא עונה.
"רציתי רק שתדיעי שהעבירו אותה לטיפול נמרץ. אני לא יודע מה לעשות," הוא אומר לה.
"הייתי בבוקר בבית החולים ונתתי דגימת דם לבדוק התאמה. תבדוק איתם אם אני יכולה לתרום ותשלח לי הודעה. אני חייבת לסיים," היא אומרת.
"הכל בסדר ?" שואל ג'וש.
"אולי גם אתה רוצה לעשות דיון מחיי הפרטיים?" היא עונה לו בכעס.
"עוד רגע תנשכי אותי," הוא עונה לה.
"לפי מה שאני מבינה," היא אומרת, "היינו באמצע ניתוח נתונים בקשר לעסקת צ'יינה פטרול."
אנחנו ממשיכים לדון בנתונים. נראה לי שאף אחד לא מרוכז. כולם סקרנים לשמוע פרטים על מה היא דיברה. שוב מאיר הטלפון והיא מעיפה מבט להודעה שהתקבלה. "אני לא מאמינה," היא ממלמלת. היא קמה ממקומה ניגשת למקרר, מוציאה ממנו בקבוק מים קרים וגומעת ממנו בלגימות קטנות.
אני מבין שהראש שלה לה פה, אבל לא מראה לה זאת. לשמחתי מגיע שליח עם מעטפה ועליה החותמת "דחוף." אני בודק מי השולח. "אני נאלץ לטפל פה בחומר דחוף. בואו נפגש מחר להמשך טיפול."
אני אוסף את התיקים מהשולחן בשעה שג'וש ניגש אליה. "הכל בסדר נלה?"
"תגיד לי מה יש לך? זה שאתה עובד איתי לא מקנה לך דלת פתוחה לחיי הפרטיים," היא אומרת לו בכעס.
אני חוזר לחדרי לעבוד על החומר שקיבלתי. אני לא שם לב לזמן שטס. "אני יכולה ללכת?" אומרת לי מזכירתי.
"כן," אני עונה לה קצרות.
אני לוקח את הדוח שקיבלתי. כיוון שהוא עב כרס אני לא סורק אותו אלא מחליט למסור אותו לנלה כפי שהוא.
"אני לא מבינה אמא," אני שומע אותה אומרת בטלפון, "גם אם סבא לא היה אבא של דלה, סבתא היא עדיין אמא שלה, אז איך זה שאין התאמה בינינו בכלל?"
"אוי נלי. גם סבתא לא אמא שלה," עונה לה אמה.
"את רוצה לאמר לי שדלה מאומצת?" היא שואלת.
"לא ילדה שלי. סבתא היתה נשואה עם גבר אחר לפני סבא. דלה היתה הבת שלו," היא עונה לה.
"את ידעת מזה?" שואלת נלה.
"אני מניחה אם דלה לא היתה חולה לא היינו מגלים את זה."
"עכשיו אני מבינה למה היא ביקשה שאף אחת מאתנו לא תתרום לה דם. היא לא רצתה שנגלה את זה," אומרת נלה, "אמא את חייבת לאמר לה שלמרות שאנחנו יודעות זאת, היא עדיין אחות שלך ודודה שלנו ושום דבר לא ישנה את זה. מה נעשה כעת עם תרומת הדם?"
"בנק הדם פירסם עבורה הודעה. כבר יש כמה מועמדים פוטנציאלים. העצוב בכל הסיפור הוא שאין לי מושג למי באמת יש קשר דם איתה."
"נקווה לטוב," אומרת נלה, "אני רק סוגרת את המחשב ואגיע לבית החולים. להביא לך משהו?" שואל נלה.
"רק את החיבוק שלך נלי," אומרת אמה, "אין דבר שישווה לו."
אני חומק חזרה לחדרי. המילים של אמה של נלה מהדהדות באזניי. "רק את החיבוק שלך." אני נזכר בלילה ההוא. אינני זוכר ממנו הרבה. יש לי קטעי תמונות בראש. דבר אחד אני זוכר בברור. אני מניח את ידי על לחי ועוצם את עיניי. אני זוכר את המבט שלה בשעה שהביטה בי עמוק לתוך עיניי וידה ליטפה את פניי. איזה מגע נעים היה לה. יכולתי להתמסר לו שעות.
אני נועל את החומר בארון, מכבה את האורות ויוצא מהחדר. כל האורות במשרד כבויים. גם החדר של נלה. אולי טוב שכך. עוד הייתי אומר לה משהו שאתחרט עליו.
נלה
"את לא מרגישה הקלה סבתא עכשיו שכולנו יודעים את האמת?" אני שואלת את סבתא שלי בזמן שאנחנו יושבות על הספסלים מחוץ לחדרה של דודתי דלה בטיפול נמרץ.
"ומה את חושבת עליי כעת?" היא שואלת.
"אני לא מבינה את השאלה?" אני עונה לה, "את אמא שלה בדיוק כמו שאת אמא של אמא. אני לא מבינה למה זה צריך לשנות לנו כל כך הרבה שנים אחריי."
"אולי בעינייך זה חסר משמעות, אבל דלה מרגישה שהיא נחותה מאמא שלך ואחותה," עונה לי סבתא.
"אבל למה? הרי שלושתן גדלו אצלך. דלה היתה קטנטונת כשהתחתנת עם אביה. היא צריכה להיות מאושרת שזכתה לאם חורגת כמוך. אני לא חושבת שטרה או אני מרגישות היום שהיא פחות דודה שלנו מדודה הלנה," אני אומרת לסבתא ומלטפת את זרועה.
"נלה שלי. ילדה טובה שלי," אומרת סבתא, "יש לך לב כזה ענק. את מקבלת את כולם כמו שהם. אף פעם לא שופטת. אני לא חושבת שיש מישהו במשפחה שדומה לך. טרה ואת כל כך שונות למרות שאתן תאומות. היא…אחרת. היא אמרה שאין לה כוונה לבוא לפה יותר עכשיו כשהאמת התגלתה."
"את רוצה שאני אביא לך משהו לאכול או לשתות?" אני שואלת את סבתא.
לשמחתי היא מבקשת שאביא לה בקבוק של מיץ תפוזים. "בשביל הסוכר," היא אומרת.
אני יורדת במעלית לקומה של המסעדות. אני לא הולכת לקנות משקה אלא יוצאת החוצה. "תגידי לי טרי מה את חושבת לעצמך? זה לא הזמן לשפוט אף אחד. תבואי לכאן מייד," אני אומרת לאחותי בכעס.
"מי את חושבת שאת נלי. אני לא עובדת שלך ואת לא תתני לי הוראות," עונה לי טרי.
"את אחותי ונכדה של סבתא בדיוק כמוני, וברגע זה הבת שלה בסכנת חיים. זה לא עניינך אם היא ילדה אותה או לא. זו היתה בחירה שלה לגדל אותה כבת," אני אומרת לה.
"אני לא קדושה וסלחנית כמוך. זה מזעזע בעיניי שסבתא שיקרה לנו כל השנים. זה לא אומר עליה משהו?" עונה לי טרי.
"תסבירי לי במה זה שינה לך את החיים עם דלה יצאה מהרחם של סבתא או לא?" אני שואלת.
"את פשוט לא מבינה נלי. דלה לעולם לא תהיה אותו דבר בשבילי, וגם לא סבתא," אומרת טרי.
"אני מצטערת מאד בשבילך," אני אומרת ומסיימת את השיחה.
אני ממהרת לקנות לסבתא מיץ תפוזים וגם עוגת תפוחים שהיא אוהבת. אני מרגישה שלחיי בוערות מרוב כעס. אין לי דרך להעלים את זה. "דיברת עם טרה," אומרת לי סבתא בהבנה, "כפי שאמרתי לך אחותך ואת שני עולמות כל כך שונים זה מזה. אני לא כועסת. אני שמחה שאת כאן וזהו."
*
שבועיים אחרי
בסופו של דבר דודה דלה יצאה מכלל סכנה וחיי חזרו למסלולם.
יום שישי היום ופולי מנצלת את סוף השבוע הארוך של חג העבודה להזמין חברים אלינו לצפות יחד במשחק. אני עסוקה במטבח בהכנת המגשים של תפוחי אדמה בתנור, וכנפי עוף מתובלות. בזמן שאני נותנת לזה לספוג את הטעמים אני עומדת להכין כמה סלטים. אני לא זוכרת מתי פעם אחרונה אירחנו כאן חברים. פולי עובדת בלילות, ואני מגיעה תמיד מותשת הביתה. אני עומדת וקוצצת ראש כרוב ענק לרצועות דקיקות.
"בא לי להכין עוגה," אומרת פולי.
"חשבתי שסיכמנו שאת קונה מאפים מוכנים," אני אומרת.
"כן," היא עונה, "אבל ראיתי הבוקר בתכנית של האוכל עוגת שוקולד מעלפת. רשמתי את המתכון וחשבתי שאולי נכין אותה."
"כרצונך," אני עונה לה ומסיימת לתבל את סלט הכרוב.
"זהו נלי, שאני לא יודעת לאפות. חשבתי שאולי את תכיני," היא אומרת.
"הבנתי. כלומר את רוצה שאני אכין את העוגה ואת תנקי את הכלים אחריי," אני עונה לה.
"אוף, אני שונאת לרחוץ כלים. אי אפשר להשתמש בכלים חד פעמיים?" היא שואלת.
"לא סתם ביקשתי שתיקני עוגות. אין לי כח גם לאפות. קחי את עצמך כעת ותרדי לבית הקפה למטה," אני אומרת לה, "אני אתקשר לשם ואבדוק איזו עוגות יש להם ואזמין. אני מבטיחה לך שאחת מהן תהיה עוגת שוקולד מעלפת. אני אפילו אשלם לו. מה את אומרת, את זה את מסוגלת לעשות בשבילי?"
"את כועסת עליי," היא קובעת.
"נראה לך?" אני אומרת ומחבקת אותה, "תראי אותך. מי יכול לכעוס עלייך."
פולי יורדת למטה ואני מנצלת את הזמן לנקות את המטבח. כיוון שאני עובדת מסודר, אין לי הרבה כלים לנקות. אני מניחה את המגשים על השיש והולכת להתקלח.
רק כשאני במקלחת אני מרגישה את העייפות של השבוע נופלת עליי. אני שמחה שלפחות עם ניק העניינים נרגעו והוא לא תוקף אותי יותר, למרות שאני שמה לב שהוא ממשיך להיות עויין כלפי הגברים שמתחילים איתי במשרד, ויש כמה כאלה. יום אחד שמעתי אותו אומר למייקל: "את הרומנים שלך תנהל מחוץ למשרד. לכאן באת לעבוד."
אני ממשיכה לנדוד במחשבות שלי לאחותי טרי. מאז שהתגלתה האמת על דודה דלה היא התרחקה מהמשפחה מאד. גם ממני. ניסיתי שלפחות ממני לא תתרחק, אבל מאמציי לא נשאו פרי. מבחינתה אני כמו כולם במשפחה. "אם את רוצה לסלוח לסבתא ולאמא זו בעיה שלך."
"את יכולה להסביר לי למה זה פוגע בך כל כך?" שאלתי אותה.
היא הביטה בי במבט מזלזל. "מה הפלא שאין לך חבר. מי רוצה אחת כמוך," היא ענתה לי.
לא שאני מבינה מה זה קשור שאין לי חבר, ומה זה בכלל אחת כמוני, אבל החלטתי לשחרר אותה לדרכה. "אם זה מה שאת רוצה, אם אני לא חשובה בעיניך, אני מכבדת את החלטתך," אמרתי לה.
"נלי את בסדר?" אני שומעת את פולי מעבר לדלת, "את כבר חצי שעה במקלחת."
אם נדמה לי שפולי מגזימה, אז לא. "שקעתי בהרהורים ולא שמתי לב לזמן שעף," אני אומרת לה ויוצאת עטופה במגבת. אני בוחרת לי גופיה אדומה ומכנס ג'ינס קצר.
"הבאתי כל מה שהזמנת," היא אומרת לי.
"ילדה טובה," אני עונה לה ונשכבת על המיטה לנוח.
*
השעה כמעט תשע והבית מלא בחברים. ריח תפוחי האדמה המתבשלים בתנור ותבליני העוף ממלא את המטבח בריחות מעוררי תיאבון.
"הכל נראה כל כך טוב," אומר לי דן שמתלבט מה לקחת.
"אמרתי לך שאצל השתים האלה תמיד יש ארוחות גורמה," אומרת סינדי ומחבקת אותו מאחור.
"ממש," אני אומרת לה, "תפוחי אדמה וכנפי עוף," אני עונה לה.
"נלי, כל דבר שאת מכינה אין לו מתחרה," אומר סינדי, "אל תצטנעי לי. תלמדי לקבל מחמאות."
אני אוחזת בשולי מכנסי הקצרים וקדה קידה. "תודה לך," אני אומרת וכולם מתפרצים בצחוק. כמה הייתי זקוקה לצחוק הזה אחרי כל התקופה הקשה הזו שעברתי.
"לא אמרתי לי שניק כזה מהמם," לוחשת לי פולי.
"מאיפה זה בא לך, ולמה את צריכה להזכיר לי את העבודה?" אני עונה לה.
"פשוט מאד," היא עונה לי, "הוא ביקש לדבר איתך."
"ממתי את עונה לטלפון שלי," אני עונה לה נרגזת.
"הוא כאן," היא לוחשת לי ומצביעה לעבר הדלת.
אני מרימה אליו עיניים מופתעות, וממהרת לדלת. "עוד פעם השתכרת?" אני שואלת, "כי לא בא לי סקס עכשיו."
"אני רק רוצה לדבר איתך," הוא אומר לי.
"עכשיו ביום שישי? זה לא סובל דיחוי?" אני רוטנת.
"בבקשה נלה," הוא אומר ומביט לסלון המלא באנשים, "בואי נלך לחדר שלך."
"מה אתה רוצה," אני אומרת לו בטון מאד לא ידידותי.
"אבא שלי מת," הוא אומר.
"סליחה? לא הבנתי," אני עונה בטוחה, שלא שמעתי טוב.
"הבנת. הממזר איננו יותר," הוא אומר, "אני אמור להרגיש הקלה."
"אבל למה?" אני שואלת.
"למה מה? למה הוא מת או למה אני אמור…"הוא משתתק.
"אני מאד מצטערת," אני אומרת ומתיישבת על המיטה. אני טופחת על המיטה, מסמנת לו שישב לידי.
"כולם מעריצים אותו. לאיש אין מושג מי הוא באמת. אולי אפילו את," הוא אומר.
"אני מה? אני לא מבינה," אני עונה לו.
"הוא הבוס שלך נלה. בריאן מק'גרו," הוא אומר לי בקול חסר רגש.
"אני לגמרי מבולבלת. אמרת שמר מק'גרו נפטר?" אני שואלת.
"כן. אמרתי לך. אבא שלי," הוא אומר.
"ניק , אני יודעת ששם המשפחה שלך הוא לא מק'גרו, למה אתה אומר את זה?" אני שואלת.
"לא רציתי לשאת את שם משפחתו. אני נושא את זה של אימי," הוא אומר לי, "את היית רוצה לשאת את שמו של גבר שהיכה אותך מאז שאת זוכרת את עצמך עד כמעט סיום התיכון? ועכשיו אמא שלי לא רוצה איתי קשר יותר. היא אמרה לי שלא אבוא ללויה."
אני יושבת ושותקת. המילים שלו מהדהדות בחדר.
"למה באת דווקא אליי?" אני שואלת לבסוף.
"אין לי מה להפסיד איתך נלה. כבר הוכחתי לך שאני לא כבר מי יודע מה," הוא עונה, "שתיים שלוש דקות הספיקו לך להבין שאני אדם חסר משמעות. את לעומת זאת הכי חשובה לי בעולם."
מאיפה באות המילים האלה. אני המומה ממנו.
"בלילה ההוא שהיינו יחד," אני אומרת לו ," בהתחלה כמעט קרעת מעליי את הבגדים. זה היה נראה שזה עומד להיות רק פורקן מהיר וריגעי. אבל אחרי שזה קרה אתה נישקת כל תא בגופי. לא פסחת אפילו על אחד. זה בהחלט לא לקח דקה או שתיים. היית איתי כמעט עד אור הבוקר. נגעת בי בצורה שאף גבר לא נגע בי מעולם. עשית איתי אהבה בצורה שלא ידעתי שקיימת אפילו. אבל כאשר הריקוד שלנו הסתיים קמת מיד ואמרת שכל מה שהיה בינינו היה חסר משמעות. שברת לי את הלב בלילה ההוא כמו שאיש לא עשה לפניך."
"את מבינה שהייתי שיכור לגמרי. באותו ערב אבא שלי זרק עלי בקבוק ריק. בנס הוא לא פגע לי בראש," הוא אומר לי.
"וזה בא לתרץ את זה שהייתי עניין חסר משמעות בעינייך?" אני שואלת.
"מה פתאום נלה," הוא עונה לי. אני רואה את הכאב על פניו, "הייתי כל כך שיכור. בחיים לא הייתי קם ועוזב אותך כך, ובטח לא אומר לך את המילים המטופשות האלה. ביחוד אחרי שאזרתי אומץ לאמר לך שאני רוצה אותך."
"אתה ממש לא נראה לי אחד שחסר לו בטחון עצמי," אני עונה לו.
"את צודקת. אני מלך העולם. זה מה שכתוב על המסכה שלי. ובפנים אני רק אני. לא מי יודע מה," הוא עונה לי.
"זו הפעם האחרונה שאני שומעת אותך מדבר כך על עצמך. אני יודעת בדיוק מה אתה שווה. אני עובדת איתך כבר כמה שנים ואתה איש עסקים מעולה," אני עונה לו.
"וזה מספיק בשבילך כדי להיות איתי?" הוא שואל במרירות.
"צודק," אני עונה, "זה לא מספיק. אבל אם עשית איתי אהבה ככה כשהיית שיכור, מה יהיה כשאתה לא?"
הוא מסתכל עליי. "ניק אני כל כך מאוהבת בך," אני אומרת לו, "אני לא צריכה לחפש תרוץ בשביל להיות איתך."
הוא לא עונה לי. מסתכל עליי רגע ארוך. הוא מזדקף ומושך אותי אליו. הוא אוחז בראשי ומצמיד את שפתיו לשלי בנשיקה תובענית ורעבה. "אתה הרבה יותר טעים כאשר אתה לא שיכור," אני אומרת לו.
"את שלי," הוא לוחש לי ומנשק אותי שוב.
"שלך," אני אומרת," והפעם זה מלא משמעות.
"יש לי אוכל בתנור," אני נזכרת, "הכל ישרף בגללך."
"יופי נלי," אומרת לי פולי כשאני נכנסת למטבח, "את כזו חסרת אחריות."
אני מחייכת. אני מכירה אותה ויודעת בדיוק למה היא מתכוונת. "אמרתי לך, אי אפשר להשאיר את פולי אחראית על האוכל," אני אומרת לניק.
"אה," הוא אומר לפולי, "זה אני אשם. הייתי צריך אותה קצת רק לעצמי."
"ברור," היא עונה לו, "רק שבפעם הבא תשתדל לא להשאיר סימנים," היא לוחשת ורומזת על הסימן שמסתבר שהשאיר על הצוואר שלי.
אני הולכת לתנור להוציא את המגשים שאפויים בדיוק במידה הנכונה.
"זה מפריע לך שאני מחוסר עבודה?" הוא שואל אותי בשעה שהוא מתיישב על הכסא הגבוה ליד האי במטבח.
"זה מפריע לך שאני מחוסרת עבודה?" אני שואלת חזרה, "כי אין לי כוונה להשאר שם בלעדייך."
"את בטוחה? כדי שתחשבי על זה טוב," הוא עונה לי.
"יש לי מלא רעיונות בראש לסטרט אפ ומנכ"ל כבר יש לי," אני עונה לו.
הוא יורד מהכסא וניגש אליי בצעדים איטיים כמו של פנתר לפני שהוא תוקף את טרפו. אני תופסת אותו בחולצה מושכת אליי. אני מקיפה את צווארו ומנשקת אותו כך שאפשר לשמוע את השקט בחדר בשעה שחבריי מביטים בנו.
אחרי דקות ארוכות אני ניתקת ממנו. "תכירו, זה ניק, חבר שלי," אני אומרת לחבריי ההמומים.
בר אבידן
מאמינה באהבה
תמונה: wattpad.com