אברדין
אני מרגישה איך הגוף שלי מתחיל להרגע. זה מה שקורה לי כשהעינים שלי נחות על המים. אני יוצאת בקפיצה מהג'יפ שלי, מטפסת על המדרגה מאחור, ומשחררת את הגלשן שלי מהגג. אני פושטת בזריזות את השמלה שלי מעליי נשארת עם חליפת הגולשת שלי. היום בחרתי בזו בצבע תכלת ועליה דולפינים מקפצים בורוד.
אני יורדת בשביל לעבר קו המים. מוניק וריילי כבר מחכות לי. אני אוחזת בגלשן בידי האחת ומנפנפת להם לשלום. הן מנפנפות לי חזרה ומחכות חסרות סבלנות להכנס למים.
אני מניחה את הגלשן על המים, מתיזה על עצמי מעט ממי האגם וקושרת את הרגל לגלשן.
"מצטערת שאיחרתי," אני אומרת, "כנראה שלא חישבתי נכון את הזמן."
"זו לא את שאיחרת," אומרת מוניק. רק אז אני שמה לב שעיניה אדומות. "את מבינה נכון רבתי עם בריאן. אמרתי לו שיעוף לי מהחיים ושלא יחזור יותר."
הפרידות של מוניק ובריאן מתרחשות בתדירות של פעמיים בחודש, אבל הפעם היא נראית שונה. העיניים שלה ממש אדומות.
"את בטח חושבת לעצמך שאני מגזימה כרגיל," היא אומרת לי ואני שומעת את שרידי הבכי בקולה.
"אני אף פעם לא מזלזלת בלב שלך," אני עונה לה, "אני בטוחה שזה מה שאת מרגישה. את יודעת הכי טוב מה קורה אצלך בבית."
"ואת לא אומרת לי שלא הייתי צריכה להתחתן בגיל עשרים?" היא אומרת. כאילו שאני התחתנתי בגיל מאוחר.
"ולמה שאגיד לך דבר כזה? ומה אני בכלל קשורה לעניין," אני עונה. אני רואה את מבטה של ריילי מושפל. "אל תגידי לי שאת אמרת לה."
"מי מתחתנת עם החבר שלה מגיל שלוש עשרה, החבר הראשון שהיה לה?" היא שואלת.
"לא ידעתי שיש לזה כללים ריילי," אני עונה, "מצד שני מי יוצאת כמעט כל גבר שהיא פוגשת כדי להיות בטוחה שהיא לא פיספסה את אביר חלומותיה?"
"טוב, לא כולם כמוך אברדין," היא עונה לי, "את עם החינוך האנגלי שלך."
"מה זה קשור?" אני עונה, למרות שאני יודעת שמשום מה היא חושבת שזו הדרך להשתיק אותי.
"אז אולי זה לא החינוך האנגלי של אביך, אבל תביני שלא כל אחת מושכת אליה גברים כמוך," אומרת ריילי.
"הייתי אומרת שאת מגזימה," אני עונה לה, "החבר האחרון שהיה לי, בערך יומיים, היה לפני שמונה חודשים, ואל תגידי לי שבסביבה שלנו לא התפשטה השמועה שרוד ואני נפרדנו."
את כל השיחה הזו אנחנו מנהלות בשעה שאנחנו משייטות עמוק לתוך מי האגם. השיחה בינינו כל כך סוערת שאנחנו לא שמות לב שהאגם עצמו, שפניו היו חלקים כראי, הופך להיות סוער. רק כאשר הגלים מתחילים להכות על הגלשן אני מפנה עיני למים. "בנות, אנחנו חייבות לחזור. תראו מה עשיתן, האגם כועס על השיחה שלנו ומגרש אותנו ממנו."
"העצוב הוא," אומרת מוניק, "שאת מאמינה במה שאת אומרת אבי. יש לך מין קשר מיסטי עם האגם. את לוחשת לו את רגשותיך והוא עונה לך. משהו שלא מהעולם הזה."
"את צריכה להפרד מבריאן לעיתים קרובות יותר," אני אומרת לה, "זה מוציא ממך את המיטב."
"אז את כן צוחקת עליי," היא אומרת לי, "אני רק מחזירה לך במטבע שלך. משפט לא הגיוני מול משפט לא הגיוני אחר. את לא רואה שהגלים מתגברים?"
"נו באמת את חושבת שאני מאמינה שזה בגלל הדיבורים שלנו?" אני אומרת.
"את צודקת," אומרת מוניק, "אני מוציאה עליך את הכעס שלי. זה לא מגיע לך."
"אני מסתובבת," אני אומרת ומתחילה לסובב את הגלשן שלי. כיוון שאנחנו חותרות במקביל אני נותנת להן להסתובב לפניי, והן מקדימות אותי לכיוון החוף. אני נשארת מאחור.
אני חותרת במרץ. הגלים מכים ללא רחם בתחתית הגלשן. תוך כמה דקות הם הופכים סוערים הרבה יותר. אני גולשת מנוסה ושולטת היטב במשוט, למרות זאת כאשר אני מגיעה סמוך לסלעים, הגלים זורקים אותי לעברם ואני עפה למים. בדרך פוגעת רגלי בסלעים ואני מרגישה כאב חד. אני עפה מהגלשן על הסלעים. אני קמה ועולה שוב על הגלשן וחותרת את שארית המרחק לחוף.
"איזה עיניים," אני שומעת קול של גבר.
אני מרימה עיניי ורואה אותו לבוש בגדי עבודה. אינני יודעת אם הוא רטוב כולו מזיעה כתוצאה ממאמץ בעבודת השיפוץ של המזח, או שמא מהגלים הסוערים.
אני מביטה לאחור, כאילו שאינני מבינה אל מי הוא מדבר. "אתה מדבר אליי?" אני שואלת, כאילו שאני לא רגילה למבטים של הגברים כאשר הם נתקלים בעיני שצבען קרוב מאד לטורקיז.
אני יוצאת צולעת מהמים, בקושי אוחזת בגלשן. "את מדממת," הוא אומר בקול מופתע.
"האגם לא אוהב אותי היום," אני אומרת לו, "הוא הטיח אותי על הסלעים."
"הייתן עסוקות שם בויכוח סוער, לפחות כך זה נראה מהחוף," הוא אומר לי, "לא לימדו אתכן שכאשר גולשים מסתכלים על המים?"
עוד גבר נפוח שחושב שבגלל שאני בת הוא יכול ללמד אותי לגלוש. "גם למדו אותנו שלא מדברים בטלפון בזמן הגלישה," אני עונה לו בציניות.
"את ממש מצחיקה," הוא אומר בכעס, "ותראי לאן ההומור שלך מוביל אותך."
"שאני אבין," אני עונה לו חזרה, "אתה כועס עליי שנפצעתי? מזל שלא נהרגתי כי אז מי יודע איך היית מגיב."
"התגובה שלך ממש רגועה, אין בה שמץ של קיצוניות," הוא עונה לי בכעס, "מה קרה נסיכה אסור לאמר לך דבר? פגעתי ברגשותיך?"
אני מביטה בו במבט קר ומנסה להתקדם הלאה, אבל קורסת על האדמה. "אני מבין שאת משחקת שאת גיבורת על. סופר וומן, וונדר וומן, מי בדיוק?"
"מה אתה רוצה ממני, תעזוב אותי בשקט," אני אומרת לו בשעה שאני מתפתלת מכאב.
הוא מפסיק לדבר אבל מרים אותי, ונושא אותי על כפיו לתחנת עזרה ראשונה שממוקמת ליד מסעדת החוף.
הוא לא מחכה שהחובש יתפנה, כי מסתבר שאני לא הנפגעת היחידה של האגם הזועף הזה. הוא ניגש לארון העזרה ראשונה ומוציא משם חומר חיטוי. הוא מרים בעדינות את רגלי ומתחיל לחטא את הפצע מסביב.
בינתיים מתפנה החובש והוא זז הצידה ונעמד מאחוריו. אני רואה שהוא נועץ מבטים בחזה שלי. למרות הכאב הרב אני מסננת לעברו: "תזיז את העיניים שלך מהחזה שלי."
"את בלתי אפשרית," הוא אומר ומסתלק מהמקום. אני עוקבת בכעס אחריו בשעה שהוא יוצא.
"את שומעת שאני מדבר אליך?" שואל אותי החובש.
"סליחה?" אני אומרת, "לא הייתי מרוכזת."
"ברור," הוא ממלמל, "ככה זה כשהוא בסביבה."
"הוא כזה חצוף," אני אומרת.
"אז כפי שאמרתי אנחנו צריכים לפנות אותך לבית החולים כיוון שהחתך בחזה שלך עמוק מידי ואת צריכה התערבות רפואית."
רק אז אני קולטת שיש לי חתך עמוק בצד שמאל. הפצע נראה נורא, מה שגורם לי כמעט להתעלף.
אני מפונה באמבולנס לבית החולים. אני לא מודעת כל כך למה שקורה בדרך. אני שומעת כל הזמן את המילים של ריילי. "תשארי איתי אבי, אל תרדמי." בכל כוחי אני נאבקת להשאיר את עיניי פקוחות. אני מרגישה שמשהו מושך אותי לישון, משהו קורא לי לעצום עיניים ולפול לתוך תהום השינה.
אני לא יודעת כמה זמן עבר מאז שהגעתי עד שמסתיים הטיפול בי. אני רק יודעת שבחוץ חושך מוחלט.
"זה בהחלט היה חתך עמוק," אומר לי הרופא שלי. הדבקתי לך אותו כך שאני מקווה שלא תשאר לך כמעט צלקת."
"אני ממש מודה לך," אני אומרת לו.
"מה לא עושים בשביל ילדה עם עיניים יפות כמו שלך," הוא אומר ומחייך אליי בחביבות. מבט מהיר מבהיר לי שאין טיפה של פלרטטנות בדבריו, מה שמשמח אותי מאד. היום הזה קשה עליי במיוחד. למה? תצטרכו להעזר בסבלנות. אני עדיין לא מוכנה לספר את הסיפור שלי.
ריילי שהתלוותה אליי, לא עוזבת אותי לרגע. "להביא לך משהו בובונת?" היא שואלת אותי.
"איפה מוניק?" אני שואלת.
"היא לקחה קשה את הפציעה שלך. היא אמרה שהכל בגללה ושהיא מביאה מזל רע לכל מי שבסביבתה. חשבתי שעדיף שלא תהיה פה עם היבבות שלה," עונה לי ריילי.
"טוב עשית," אני עונה, וגונחת מכאב.
"הרופא אמר שייתן לך בקרוב עוד משככי כאבים," היא אומרת לי.
"תודה ריילי על מי שאת," אני אומרת, "זה לא מובן לי מאליו שאת מבלה איתי כאן."
"אבי, את עשית בשבילי הרבה יותר. לא פעם באת ואספת אותי אחרי שגבר זרק אותי מכל המדרגות. ואת, בימים הכי קשים שלך מתמודדת לבד. אז היום, ביחוד היום, אני לא נותנת להיות לבד."
"אני מרגישה נורא. הגבר הזה שהביא אותי למרפאה בחן את החתך שלי, ואני חשבתי שהוא נועץ מבטים בחזה שלי. הייתי מטושטשת, אפילו לא הרגשתי שאני פצועה," אני אומרת לה.
"אני חושבת שכישפת אותו, את והעיניים המדהימות שלך, אבל הוא התנהג איתך בתקיפות," היא מנסה להרגיע אותי.
**
שישה שבועות עברו מאז התאונה
אני עדיין כועסת על המים. יש לי את כל הסיבות שבעולם לכעוס עליהם. אני נושמת עמוק. ריילי אמרה לי שהבניה המחודשת של המזח עומדת בפני סיום. לא נשארו לעוד הרבה ימים ואני מחליטה להתגבר על פחדיי ולהגיע.
אני רואה שהגברים על המזח מתלחששים, והגבר ההוא מישיר אליי מבט. איזה מבט יש לו. אני מרגישה שהוא שולח חיצים לתוך הבטן שלי. לא נראה לי שהוא שמח לראות אותי בכלל. אני מתקרבת בצעדים מהססים. אני נושאת בידי ארוחת צהריים שקניתי בבית גריל החם בירידה מהמחלף. את שישיות הבירה השארתי עדיין בארגז בתוך הג'יפ. קשה לי עדיין לסחוב דברים כבדים.
"הבאתי לך ולחבריך משהו לאכול כמנחת שלום וכתודה," אני אומרת, "הבאתי גם בירות."
"איזה כייף," אומר אחד הגברים וממהר לקחת ממני את שקיות הנייר העמוסות לעייפה.
הוא לא מגיב. רק מביט בי במבט זועף. "מה את חושבת לך," הוא אומר לבסוף, "שתיקני אותי בהמבורגר ובירה."
"אני לא מנסה לקנות אותך," אני עונה לו, "חיפשתי דרך להודות לך."
"על מה? על זה שנעצתי מבטים בחזה שלך?" הוא אומר לי והולך.
"מה יש לך," צועק לעברו אחד הגברים, "השתגעת?"
"אל תדבר אליי ככה," הוא שואג עליו.
"סליחה שהפרעתי," אני אומרת, אני ניגשת מוציאה את ארגז הבירה מהג'יפ, ומביאה אותו אליהם למרות שקשה לי מאד לסחוב אותו. "תעשו עם זה מה שאתם רוצים," אני אומרת ודמעות ניקוות בעיני מרוב כאב.
"יש לך לב של אבן," אומר לו אחד הגברים.
"אז עכשיו אתה בצד שלה? אתה יכול להצטרף אל המפונקת הזו אם לא טוב לך," הוא עונה לו בקול שמקפיא גם אותי.
"אתה טיפוס מיוחד ג'ייק," הוא אומר לו.
הלב שלי קופא. מכל השמות בעולם קוראים לו ג'ייק.
**
ג'ייק
הרגשתי שאני נחנק עם חליפות הארמני שלי, עניבות המשי והנעליים שהגיעו הישר מאיטליה. ביקשתי מאבא שלי שיתן לי לעבוד כמנהל עבודה בשטח. "אני זקוק קצת לאויר," אמרתי לו בשעה שביקש ממני שאשחרר אותו מתפקידו ואעמוד בראש החברה במקומו.
אני בכלל לא בטוח שזה מה שאני רוצה לעשות. אני נהנה מעולם העסקים, אבל בין זה לבין לקחת את כל החברה הענקית הזו תחת כתפיי יש הבדל גדול.
"אני לא מבינה אותך ג'קוב," אומרת לי אמא, "כל בחור בגילך היה לוקח עליו את ניהול החברה ללא היסוס."
"את מבינה אמא שזה החלום של אבא ושל סבא לפניו, אבל לא בהכרח שלי," אני עונה לה.
ואז היא עושה את טעות חייה. "אבל את הכסף שהעסק הזה מייצר אתה אוהב. את הג'יפ המפואר שלך, את דירת הגג, את המסעות בעולם אתה אוהב."
לא סיפרתי לאבא על השיחה ההיא. אם כל העושר הזה שאבא של אמא העניק לו קנה אותו זה בסדר גמור מבחינתי. בעיניי זה רק הפך אותו לעבד של המשפחה של אמא. עובדה שהוא היחיד מכולם שעובד כל כך קשה. שני האחים של אמא קוטפים הכל ללא כל מאמץ. פתאום גם אמא שלי נראית לי באור אחר. אני משתדל שזה לא יקרה, אבל אני מתחיל לרצות להתרחק מכל אלה.
אני תוהה עם הילדה בעלת עיני הטורקיז, היא גם ילדת שמנת כזו. אני חושב על כך שהיא באה לגלוש בשעות הצהריים, בשעה שכולם עובדים, ונוסעת בג'יפ שעולה לא מעט. מי יודע איזה מפונקת היא. לפחות כך התנהגה.
אסור לה לדעת שהעיניים שלה כישפו אותי כמו שבת ים מכשפת את הדייגים. זה בדיוק מה שהיא. אמזונה קטנה מכשפת גברים. היא וודאי משתעשעת בהם, וזורקת אותם למאכל לכרישים.
טוב לא בדיוק, כי כרישים אין באגם שלנו, וגם היא קטנטונת ולא נראה לי שהיא מסוגלת לזרוק אותי למים.
היא היתה חייבת היום לבוא בדיוק בשעה הנכונה כשכולנו רעבים עם ההמבורגרים האלה שמריחים נפלא, וקופסאות הצי'פס ברוטב המעלה ריר שבאות איתן. וכמובן לא שכחה את הבירה הצוננת. בדיוק כפי שאמרתי. היא נראית תמימה אבל בטח מכשפונת לא קטנה. אני לא אפול לרשת שלה.
ברור שלא. הרי כבר נפלתי. אבל היא לא תדע זאת.
למרות שהבטן שלי מקרקרת כעת מרעב אני לא אגע בפירור מזה.
"ג'ייק אתה כזה עקשן," אומר לי דייב, "מה היא בסך הכל עשתה. קנתה לך ארוחת גורמה? היא באה להודות לך על היום ההוא…"
"היום שמה שעניין אותי לדעתה הוא החזה המושלם שלה," אני רוטן.
"תודה שהוא כזה," אומר לי דייב בהתגרות. אני תופס פחית בירה ריקה וזורק עליו. ברגע האחרון הוא זז והפחית עפה למים. הוא מצביע על הפחית ואומר לי "תרים."
אני יודע שהוא צודק. אסור לי לאבד את המזג שלי. אני חייב להתנהג כראוי לידם, גם אם בפנים אני מלא אש וגופרית. אני הולך בשתיקה ומוציא את הפחית מהמים. אני נכנס עם הנעליים שלי, אפילו לא טורח להוריד אותם.
דייב ניגש אליי. "מה קורה איתך," הוא אומר לי בשקט, "אף פעם לא ראיתי אותך חסר מנוחה כזה."
"שוב דבר שבירה ובחורה שיודעת את העבודה לא יכול לתקן," אני עונה לו בחיוך שחצני. אני לא אראה לאיש שלרגע נחשף בי הרגש. אסור שמישהו ידע שבתוכי יש ים של רגשות.
למחרת באות החברות שלה עם הגלשנים ונכנסות למים. היא מביטה מסביב. האם היא בודקת שאני לא שם? אני מתרחק ועומד במקום שאיננה יכולה לראות אותי. אני רואה שהיא לא נכנסת למים. הן כנראה מנסות לשכנע אותה. הגלשן שלה על הג'יפ. היא מתקרבת מעט למים ומנתרת לאחור כאילו הכיש אותה נחש. אני מבין שלא אותי היא מחפשת. נראה כאילו היא מדברת עם עיניה עם המים.
לבסוף היא הולכת ומתיישבת על המזח. לא על הספסלים שהקמנו עליו, אלא על האבנים המרוצפות. היא מקרבת את ברכיה לגופה ועיניה נעוצות במים.
הן קוראות לה והיא מנפנפת בידיה אליהן. עכשיו היא מעט יותר משוחררת כיוון שהיא עושה להן תנועות מצחיקות כמו מוקיונית קטנה, ומעלה חיוך על פניי. החיוך נמחק מיד כאשר אני קולט שאני מחייך.
החברות שלה מתחילות לחזור חזרה לכיוון החוף, השמש מתחילה לשייט מערבה ולצבוע תוך כדי את המים בורוד וזהב. הם מגיעות למזח ומעלות עליו את הגלשנים שלהן. היא זזה קצת ונותנת להן לעלות.
"מוכנה אבי?" שואלת אותה אחת מהן. השאלה נאמרת כל כך ברוך שהיא נוגעת בליבי באופן שאני לא מכיר.
היא מהנהנת בראשה במהירות. "אני מוכנה ," היא אומרת, "אני רוצה."
הן הולכות לג'יפ. מעמיסות את הגלשנים. אני חושב שהן עומדות לעזוב אבל אז הן חוזרות עם משהו ביד. אני מתיישב על סלע גדול וצופה בהן. שמיכת של שמים זרועי כוכבים כבר מכסה את האגם.
אחת החברות מאירה בפנס על פיסת נייר שהיא מחזיקה בידה. היא מקריאה מתוכה את הכתוב. עיניה שטופות בדמעות. לבסוף היא מחברת את הנייר לקבוצה של כמה בלונים. חושך כעת כך שאינני יכול לראות כמה מהם יש.
היא נשכבת על המזח, ורוכנת לעבר המים. קשה לראות מה שהיא עושה כיוון שרק פנסי הרחוב מאירים עליה, והם לא צמודים לקצה המזח. אני קולט שהיא מפזרת פרחים על פני המים.
אני תוהה איזה מין טקס זה והאם זה קשור לבקשת סליחה מהמים שפגעו בה. הכל נראה לי מסתורי. אני מרגיש מאד לא בנוח ממעשי הכשפים של המכשפה הקטנה הזו ומסתלק משם במהירות, בשעה ששולשתן עומדות ועיניהן נעוצות במים.
אני הולך הביתה חולם חלומות מאד מוזרים על שושנים שצפות במים, ועל בנות ים מכושפות.
למחרת בבוקר אני מקדים לבוא. זה היום האחרון שלי כאן. עבודות המזח הסתיימו. כבדרך אגב אני מעיף מבט על המים. אין זכר לפרחים. עכשיו אני כבר לא בטוח אם זה היה חלום או שבאמת קרה במציאות.
דייב היחיד שמגיע היום. אני מבקש ממנו שיסרוק את החלק מימין למזח כדי לבדוק שלא נשארה שם פסולת מיותרת. אני הולך לחלק משמאלו, היכן שנמצאים הסלעים הגדולים. אני מציין לעצמי בסיפוק שאין כל פסולת שלא נאספה על ידי העובדים. אני רוצה כבר לחזור אבל רואה בזוית עיני חוט המשתלשל בין העצים. אני ניגש לראות מה זה ורואה את זר הבלונים שהועפו בלילה לשמים. "אז לא חלמתי," אני חושב. לפחות לא איבדתי את שפיותי.
"הכל בסדר?" צועק לי דייב.
"כן," אני עונה.
"אתה צריך עזרה?" הוא שואל.
"אני בסדר," אני עונה. אין לי כל חשק לשתף אותו מדוע חשוב לי הוריד את הבלונים שלה. אני מזיז בעדינות רבה את הענפים, דואג שאף בלון לא ישרט. לשמחתי אני משחרר את כולם. "דרך צלחה," אני אומר להם בשקט ומשחרר אותם לשמים.
"מה זה היה?" שואל אותי דייב.
"קבוצה של בלונים שנתקעו בין העצים," אני אומר להם.
רק לאחר שהבלונים כבר בגובה לא מבוטל אני נזכר בפתק. אני מסתכל מסביב ומחפש אותו. הוא מונח בקרבת במים. רק בדרך נס הוא לא נשטף לתוך האגם והמילים בו עדיין לא נמחקו.
ג'ייק אהובי
כך מתחיל המכתב. אני עומד המום. האם יתכן שהיא מאוהבת בי? מה היה עם כך הטקס של הבלונים. אני הולך בשביל שמתרחק מהמזח, מחפש פינה נסתרת וממשיך לקרוא.
אני משחררת אותך לדרך.
זמן רב מידי לא נתתי לך ללכת, למרות שמעולם בעצם לא היית ממש שלי.
ביום ההוא שהצעת לי נשואין, נראית כל כך נואש לשאת אותי לאישה שהסכמתי. ידעתי שאם יקרה לך משהו לא אסלח לעצמי שסירבתי. בסופו של דבר צדקתי וכל חמש שנות נשואינו היית פחות שלי מאשר כן. בסופו של דבר לא יכולתי להציל אותך.
נוח על משכבך בשלום. גיבור מלחמה שלי.
אני נפרדת ממך.
אבי
**
אברדין
למרות טקס הפרידה אמש מג'ייק, עדיין יש לי מועקה בלב. כאילו משהו לא התנהל שם נכון. אני מרגישה צורך לחזור למים. הפעם אני נוסעת לבד. אני מביטה מרחוק ורואה שאין איש על המזח. המים חלקים כראי. אין זכר לורדים. אני מביטה לעבר השמים. אין זכר לבלונים. מדוע אם כך אני מרגישה חוסר שקט כזה.
אני חושבת שאולי זה בגלל שהפרידה היתה לי קשה. אני עוזבת את המקום.
"היי את?" אני שומעת קול של מישהו קורא לי. "ג'ייק, שאל עלייך. "
"אני לא יודעת מאיפה אתה יודע על ג'ייק אבל אני ממש לא משועשעת ממה שאמרת," אני אומרת לו בכעס.
"אני לא יודע למה את כל הזמן כועסת עליו," הוא עונה לי, "רק שתדעי שביום שנפצעת הוא לא….."
"רגע, מי אמרת שחיפש אותי?" אני קוטעת את דבריו.
"ג'ייק שבנה כאן את המזח," הוא עונה לי.
"ולמה הוא חיפש אותי?" אני עונה מופתעת.
"הוא אמר שיש לו משהו ששייך לך ושהוא חייב להחזיר לך," עונה לי הגבר שכעת אני נזכרת שהוא האיש שטיפל בי ביום של התאונה.
"הוא אמר מה?" אני שואלת.
"אני לא יודע מה. הוא היה נסער מאד והחזיק דף בידו," הוא אומר.
"אז זה מה שקרה," אני ממלמלת, המכתב בידיו," אני ממלמלת.
"אני לא יודע על מה את מדברת. את רוצה את הטלפון שלו אולי?" הוא שואל.
"לא," אני עונה וממהרת להכנס לג'יפ.
"מה אני עושה כעת?" אני שואלת את ריילי, "כל הבוקר אני מסתובבת חסרת מנוחה, ועכשיו אני חושבת שזה בגלל שהמכתב נפל מהבלונים. מה אני אמורה לעשות?"
"למה לא לקחת את הטלפון של ג'ייק? היית לפחות יודעת אם מה שאת חושבת זה נכון."
"בחיים אני לא מתקשרת אליו," אני עונה לה.
בכל זאת אני מתחילה להרגיש משוחררת. כל יום שעובר אני מרגישה הקלה. היום זו הפעם ראשונה שלא שמתי לב שזהו תאריך יום ההולדת של ג'ייק עד שריילי התקשרה ושאלה אם אני בסדר.
"את זוכרת איזה יום היום?" היא שואלת.
"יום שישי," אני עונה, "למה את שואלת?"
"והתאריך?" היא שואלת.
"עשרים ושלישי באוגוסט," אני עונה לה.
"ו.." היא שואלת.
"נו ריילי מה יש לך," אני עונה לה, "מה זה כתב חידה עם פרסים?"
"את בסדר?" שואלת אותי גם אמא.
"כן," אני עונה, "למה? ריילי התקשרה אליך?"
"לא משנה," היא אומרת.
"אמא?" אני שואלת, "מה יש לכם היום. את, מוניק, וגם ריילי. מה כל כך מיוחד בעשרים ושלישי… אוי שכחתי לגמרי. זה יום הולדתו של ג'ייק," אני אומרת.
אני מתקשרת לריילי. "מסתבר שבאמת שחררתי את ג'ייק. שכחתי לגמרי שהיום יום הולדתו. את יודעת שרק בשנה הראשונה חגגתי איתו יום הולדת? "
"החברים רוצים לחגוג לו יום הולדת," אומרת ריילי, "הם רוצים שתבואי."
"זה לא מוזר בעיניך לחגוג יום הולדת לגבר שנהרג?" אני עונה לה.
"כן, אבל מצד שני הוא היה צריך להיות היום, כמו כל החברים שלו, בן שלושים," היא עונה.
"כמה חבל בשבילו שהוא לא חגג אפילו את יום הולדתו העשרים וחמש," אני מהרהרת בקול.
*
אני נזכרת ביום ההוא שהביאו את ארונו חזרה. הוא היה עטוף בדגל המדינה ולידו דגל המארינס. כולם באו לנחם אותי. רציתי לצעוק שהוא כבר הרבה זמן לא שלי. שהיה לנו רק ליל כלולות וזהו. לא רציתי לחלל את זכרו ולאמר גם שיש לי הרושם שמעולם לא היה נאמן לי. תמיד חשדתי שבימים שהיה חזרה על אדמת המדינה, כיוון שלא בא לבקר אותי, שהיו לו נשים אחרות, או לפחות אהובה אחת. הרי הוא היה גבר יפה תואר.
ובכל זאת עמדתי שם זקופה, לבושה בשחורים ובכיתי מעומק ליבי על הגבר שאהבתי ואיבד את חייו בגיל כה צעיר.
*
אני מבינה שאין לי ברירה והמשחק חייב להמשך. אנחנו קובעות שלשם שינוי ריילי תבוא היום לאסוף אותי. אני מתלבטת מה ללבוש ובסוף בוחרת בשמלה כחולה כהה וצמודה, ועליה מעט כוכבים בצבע כסף. להשלמת המראה אני נועלת סנדלים עם רצועות בגוונים של כחול. את שיערי אני אוספת עם סרט קטיפה כחול.
אנחנו נפגשים בפאב האהוב על ג'ייק. אני מתקבלת באהבה על ידי כולם, אבל משהו בכל זאת צורם לי. "נראה לי קצת מוגזם," אני לוחשת לריילי, "כל הבלונים המוכספים האלה, בלוני הלבבות האדומים, והשלט מזל טוב ג'ייק וכמובן שני בלונים המהווים את הסיפרה שלושים. האם הם מתכוונים לכבות בשבילו את הנרות על עוגת יום ההולדת?"
ואז נופלות עיניי על הערימה של המתנות. "הם פשוט השתגעו," אני ממלמלת לעצמי ורוצה כבר לברוח משם.
"קשה לך אבי?" שואל אותי גדאון חברו הטוב שמבחין כנראה במבט על פניי.
"שלא תבין אותי לא נכון. אני יודעת שאתם מתגעגעים אליו, אבל נראה לי שזה קצת מוגזם כל התפאורה הזו."
"איזו תפאורה?" הוא שואל.
אני ניגשת לבלונים עם הלבבות האדומים. "באמת מה זה צריך להביע?" אני אומרת. אני מרגישה שהכעס מתגבר בי ואני חייבת לשלוט בעצמי.
"סליחה מי את?" פונה אליי מישהי שמעולם לא ראיתי.
המחשבה הראשונה שעוברת לי בראש שאולי היא אחת מהנשים של ג'ייק ולכן אני נעמדת מולה באותה תנוחה מתריסה שהיא עומדת מולי. אני מרימה מעט את סנטרי ואומרת לה: "מי אני? אני אשתו."
"נו באמת," היא אומרת, "את רוצה לאמר לי שג'ייק נשוי? נראה לך שאני מטומטמת?"
"את זה אני לא יכולה לקבוע," אני עונה, "הרי איני מכירה אותך. אבל זה שאני אשתו של ג'ייק זו עובדה."
"האישה הזו מטורפת," היא אומרת לחברותיה, "בהתחלה יש לה מה לאמר על הבלונים, כאילו לא כך מקשטים לכבוד מסיבת יום הולדת, ואחר כך היא טוענת שהיא אשתו של ג'ייק."
"את פה," אני שומעת את קולו של האיש מהמזח, "מה את עושה פה?"
"זה די מטורף," אני עונה לו, "קשה להסביר."
"חיפשתי אותך. ביקשתי מהפרמדיק בחוף שיבקש ממך שתתקשרי," הוא אומר לי.
"יום הולדת שמח ג'ייק," צועקים לו כולם.
"אתה בן שלושים היום?" אני שואלת בקול רועד, "וזה שקוראים לך ג'ייק אני כבר יודעת."
" אבי. למה את חיוורת כל כך?" הוא שואל, "רגע גם…"
"כן," אני עונה, "היום. והחברים שלו חוגגים לו יום הולדת וחשבתי שכל זה בגללו ודי התנפלתי עליהם. תסלח לי אני חייבת ללכת אליהם. מזל טוב לך."
"רגע, אל תעלמי לי, יש לי משהו ששייך לך," הוא אומר לי.
"אני חייבת לגשת אליהם," אני עונה לו.
אני כבר לא יודעת ממה אני נסערת יותר. ממנו או מהמסיבה של ג'ייק. "בעצם," אני חושבת לעצמי, "מאיזה ג'ייק אני נסערת יותר."
אני מושכת את ריילי הצידה. "תקשיבי. כל המצב הזה הזוי לגמרי. הגבר שעזר לי בעת שקרתה התאונה באגם שמו ג'ייק והוא היום בן שלושים. את קולטת. איזה סיכוי ששני גברים בשם ג'ייק יוולדו באותו יום ושאני אכיר את שניהם," אני עוצרת רגע לנשום.
"אני נשבעת לך שיש משהו לא טבעי באגם הזה. אני ראיתי איך את נזרקת על הסלעים. אבל זה היה נראה כאילו הגלים הניחו אותך שם בעדינות שלא תפגעי, כאילו הגישו לג'ייק אותך," לוחשת לי ריילי.
"נו באמת ריילי. את עם השטויות שלך. הרי נפצעתי קשה על ידי הסלעים. זה היה מרוץ נגד הזמן. אמנם הייתי מטושטשת אבל שמעתי שהרופא החביב שלי אמר שאיבדתי מלא דם ומזל שהביאו אותי בזמן. את חושב שסתם אני חלשה עדיין?" אני אומרת לה, מתעלמת מאזכור שמו של ג'ייק.
*
ג'ייק
שוב היא נעלמה לי הילדונת הזו. כל החברים שלה פה אבל היא נראית בשום מקום. אני יוצא מהבניין ומקיף אותו מכל צדדיו. לבסוף אני מוצא אותה ואת חברה שלה יושבות על שולחן בקצה החצר האחורית.
פתאום אני לא יודע מה אני רוצה לאמר לה. היא נראית נסערת מאד. על מי היא כועסת כל כך כעת? "את לא מבינה," היא אומרת ומפנה ידיה לשמיים.
"אני יכול להפריע," אני אומר לבסוף. שתיהן מסתכלות עליי בפליאה. "אפשר כמה דקות לבד איתך?" אני פונה אליה.
"זה בסדר ריילי," היא אומרת לחברתה, "אני בסדר."
אני מוציא מכיסי את הנייר שמצאתי על שפת האגם. "בסופו של דבר הבלונים נלכדו בין ענפי העץ," אני מספר לה, "שחררתי אותם ונתתי להם לעוף לשמיים. ליויתי אותם במבטי לודא שהם אכן מטפסים מעלה מעלה. לא ידעתי מה החשיבות שלהם עד שמצאתי את הפתק."
"ומאין לך שפתק שלי, ומה הקשר שלי לבלונים?" היא שואלת בחשדנות.
"הייתי שם בלילה שבאת לפזר את הפרחים באגם," אני אומר לה.
"אתה עוקב אחריי?" היא אומר ונעה בחוסר נוחות.
"מה פתאום?" אני אומר לה בטון רך שמפתיע גם אותי. "היה לי ויכוח בעבודה ולא רציתי לחזור למשרד ולכן התעכבתי. יש עליי לחץ גדול לקבל על עצמי תפקיד מסויים שאינני חפץ בו."
"אז אל תעבוד שם. תתן לו אולטימטום. או שהוא מקבל את תנאיך או שאתה עוזב," היא אומרת לי.
"זה בדיוק מה שעשיתי," אני אומר לה. אני עומד לפניה וידיי תקועות בכיסים. אני מרגיש פתאום כמו ילד אבוד. "את מבינה, הבוס הוא אבא שלי, והעסק הוא עסק משפחתי."
"אני מבינה אותך כל כך טוב. גם אמא שלי כועסת שאני לא רוצה לעבוד בחנות שלה. מה לעשות שלא מעניין אותי להלביש כל היום כלות. היא חושבת שבגלל שג'ייק נהרג אני מבזבזת את זמני בגלל שאני בוחרת לעסוק בציור. היא אומרת לי שאני צריכה לגדול. אני לא רוצה לספר לה שעבור כל ציור אני מקבלת שכר יפה מאד."
"אני לא רוצה להשמע חוצפן, אבל סיקרן אותי לדעת מה עשיתן שם עם הפרחים והבלונים. אחרי שראיתי את הפתק אני חושב שהתחלתי להבין."
"אתה נשוי ג'ייק?" אני שואלת.
"כן," הוא עונה, "הרי בעצמך אמרת לכולם שאת אישתי."
"ג'ייק," אני אומרת לו.
"אני מקשיב," הוא אומר לי במקום להגיב.
"ג'ייק היה חייל במארינס. הוא כל הזמן אמר שהוא יודע שהוא ייהרג, ועדיין לא הסכים להשתחרר כשיכול היה. יש לי הרגשה שהוא מעולם לא היה נאמן לי, ועדיין לא יכולתי לשחרר אותו מחיי. מה שראית, ואני מניחה שקראת את המילים שכתבתי לו, זה היה מעין מכתב פרידה סופי בהחלט. מכתב שאני משחררת את הנפש הנודדת שלו להיות היכן שהיא רוצה וגם אותי ממנו, כדי שבאמת אהיה פתוחה לאהבה. היו לי כמה קשרים קצרצרים. לא יכולתי באמת להקשר לאף אחד."
"ועכשיו הלב שלך פתוח לאהבה חדשה? כי נראה לי שיש לי הרבה ממנה לתת לך," הוא אומר לי.
*
*
*
אתם מבינים זה מה שהיה כתוב לי בכוכבים. שאתאהב בג'ייק, שתאריך הולדתו הוא בעשרים ושלישי באוגוסט, שלושים שנה לפני. כנראה גם היה שאקשור גורלי לתקופה קצרה עם חייל מארינס בשם ג'ייק שיהי בחיי זמן קצר ויהרג בפעולה מעבר לים. אחרי כל המסע הזה, הביא לי האגם המכושף את האהבה האמיתית, את ג'ייק שיהיה איתי לנצח. גבר שהוא נשמה קצת אבודה כמוני, אבל יחד אני יודעת שנהיה חזקים יותר מהסלעים שבאגם.
בר אבידן
מאמינה באהבה