דוריאן
"חוצפן," אני מסננת לעמיתתי בשעה שעורך דינה של האישה שואל אותה שאלות מכוונות. אין ספק שהוא הכין אותה היטב למשפט, ושינן איתה לא פעם את השאלות והתשובות שעליה לענות כדי לזכות באהדה.
כמובן, איך לא, מגיעים לדון בדיני האישות שלהם. "המין לא מספק," אומרת האשה בקול של קדושה מעונה.
אני נזכרת במשפט אחר, לפני שנתיים. האשה היתה אני והבעל דון רוג'רס, אחד מעורכי הדין הפליליסטים המפורסם ביותר.
"תקשיב," אמרתי לו אז, "זה המקצוע שלי. אני מכירה את כל התרוצים והמהלכים במשפטי גירושין." אבל הוא התעקש לקחת אותי לבית משפט. הוא לא ידע שעשה לי שרות גדול. הזכייה שלי היתה מוחצת וקיבלתי הרבה יותר ממה שציפיתי.
גם אצלנו הכריעו השאלות על חיי האישות. הכל מצידו הלך חלק. דאגתי לתת לו הרגשה שהוא ניצח. אבל כשעליתי לדוכן להעיד וחשפתי שהגבר שלא רצה ילדים עדיין, שהיה עייף מידי בכדי לקיים יחסי אישות, מנהל מערכת מקבילה עם זמרת באחד הברים האפלים בעיר ואף מצפה איתה לילדם הראשון, החיוך הזחוח על פניו קפא. אמנם הזהרתי אותו שיש בידיי נשק כנגדו, אך הוא לא העלה בדעתו שאני יודעת עליה.
שוב אני חוזרת למציאות. השאלות שאני שומעת בכל משפט, חוזרות גם כאן.
"באמת, שוב אותן שאלות?" אני אומרת בשקט לפרקליט של הבעל.
"שאלות מנצחות לא מחליפים," הוא אומר לי בקול רם.
"הוא רק שוכח," אני לוחשת לעמיתתי, "שכל אחד שהשתמש בקו הזה הפסיד במשפט."
כל הדיון הזה משעמם אותי. אני מביטה על ציפורניי וחושבת לעצמי שהגיע הזמן לחדש את הלק. אני מוציאה את הנייד ושולחת הודעה למרינה: "פנויה עוד שעתיים?"
"בשבילך תמיד גברת עורך דין."
"בא לי אדום לוהט," אני כותבת לה.
"סיבה מיוחדת?" היא שואלת ושולחת לי סמיילי קורץ.
"סתם. בא לי להרגיש סקסית," אני עונה לה ושולחת לה סמיילי עם נשיקה.
אני לא יכולה לאמר שאני מרגישה צורך לחגוג את נצחוני המוחץ. איכשהו זה הפך כבר להרגל שכל תיק שמגיע לידיי נגמר כך. לא סתם זכיתי למוניטין שזכיתי, וקניתי לי שם של עורכת דין שרצוי לא לעמוד נגדה. האמת שדי לי בפניו המאירים מאושר של הלקוח שלי.
לעומתי עורך הדין של הצד הנגדי מבין שהנזק שנגרם לו הוא הרבה יותר גדול ממה שציפה. מה שלא מונע מהחוצפן לעמוד זקוף מול העיתונות ולאמר שפשוט היה לי מזל של טירונים וכי הרגליים הארוכות שלי שחשפה החצאית הקצרה מידי, כנראה עשו את העבודה במקומי.
דבר אחד הוא שכח. אני עורכת דין ולא אשתוק על פגיעה בשמי הטוב, ועוד יותר כאשר היא מלווה בהערה סקסיסיטית.
"נו באמת," עונה לו אחת העיתונאיות בשם קייטי מילו, "לא הייתי קוראת לעורכת הדין דוריאן סימון טירונית, והעובדה שבאה היום עם חליפת מכנסיים קצת סותרת את תאוריית הרגליים החשופות שלך עורך הדין סבסטיאן. אתה לעומתה …." אני עוברת לידה וקורצת.
כאשר אני מתיישבת במונית אני שולחת לקייטי הודעה: "אני בדרך למרינה, מצטרפת?"
"אני חושבת שמיציתי," היא אומרת לחבריה העיתונאים.
"נראה לך שלא?" היא אומרת ושולחת לי סמיילי מחייך.
"מה עובר עליך דורי?" שואלת אותי קייטי כאשר אנחנו נפגשות בפתחו של מרכז הקניות בו ממוקם הספא Beauty. אמנם השם חסר מעוף, לעומת זאת המקום יפיפיה ומפנק.
אנחנו עוברות דרך הבוטיק של אנה ואני נעמדת מול חלון הראווה. יש שם מבחר שמלות מהממות. אחת יותר יפה מהשנייה. "בואי נכנס," אני אומרת לקייטי, "בא לי לחדש את המלתחה שלי."
"לא ענית לי דורי. יש מישהו חדש בחיים שלך שלא סיפרת לי עליו?" שואלת קייטי סקרנות של עיתונאית חוקרת.
"יש תיקים שמזכירים לי את תיק הגירושין שלי מדון," אני עונה לה.
"אני לא מבינה. התיק הזה הוא אחד הנצחונות הכי מפורסמים שלך. בזכותו הקריירה שלך פרחה," היא אומרת לי עוד יותר מבולבלת, "אני לא יודעת אם את מעודכנת בחדשות. הוא נאלץ להתחתן עם הזמרת בגלל שהייתה בהריון, ובסוף נולד לה תינוק שלא היה ספק מי האבא שלו, וזה לא היה דון. הוא יצא ממנה בשן ועין."
"בינינו, אחרי מה שאני לקחתי ממנו, לא נשאר עוד הרבה לקחת ממנו," אני אומרת. אם חשבתם שאני שמחה לאידו, אז לא. גם כשעמדתי מולו בבית המשפט והוא השתלח בי, עדיין הייתי מאוהבת בו. אל תדאגו. זה עבר לי.
"טוב מספיק לדבר עליו," היא אומרת, מתעלמת מהעובדה שהיא זו שנסחפה וסיפרה לי את הרכילות עליו.
"בא לי להתפרע. לצאת לרקוד, לשתות, לחיות כאילו אין מחר," אני אומרת לה.
"בקיצור בא לך לילה סוער עם גבר אלמוני שלא תזכרי מחר את שמו," אומרת קייטי.
"נו באמת," אני עונה לה כעוסה.
"מה את נעלבת. מתי פעם אחרונה ראה גבר את הרגליים המדהימות שלך, אלה שבזכותן זכית היום במשפט?" היא שואלת.
אני אוהבת את קייטי. היא לא חוסכת ממני ביקורת, אבל גם יודעת בדיוק מה גורם לי לצחוק. אני מוצאת את עצמי עומדת מול החלון וצוחקת ללא שליטה.
"אני מנסה להבין מה מצחיק בחלון הראווה הזה," אומר לי גבר זר שנעמד לידינו.
"לו רק היית יודע מה נאמר פה לפני רגע," אומרת לו קייטי בדמעות.
"יצאתי להפסקה מהעבודה. יש לי יום ממש לחוץ. שום דבר לא מתנהל נכון. דווקא לא יזיק לי לצחוק," הוא אומר.
אני מרצינה מולו. "האמת," אני אומרת, "שישנם דברים שהם מצחיקים רק כאשר אתה מבין למה הם קשורים. ברגע שאתה צריך להסביר אותם הם מאבדים את כל הפואנטה."
"אז אולי במקום שתצחקנה אותי , אני אזמין אתכן לאכול משהו כדי שלא אוכל לבד?" הוא שואל.
"מה את אומרת?" שואלת קייטי וצוחקת. אני יודעת מה בדיוק עובר לה בראש. הבחור הזר נראה בהחלט מרשים.
"מה את אומרת?" אני שואלת אותה חזרה, "זה אומר שלא נתחדש היום בשמלה חדשה לקראת היציאה."
"זה באמת טיעון רציני," היא עונה לי בפנים רציניות כל כך שבא לי שוב להתפקע מצחוק.
"יודע מה, נתפשר על קפה," אני אומרת, "שיהיה לנו כוח לפגישה הקרובה שלנו."
"אני מבין שזמנכן קצר לכן כדאי שנלך," הוא אומר לנו. הוא ניגש למעלית ולוחץ על הכפתור של קומה ארבעים ושש. אני מנסה להבין לאן הוא לוקח אותנו. זה לא מוצא חן בעיני. איך זה שהתפתיתי ללכת עם גבר זר, אני שבדרך כלל אישה כל כך שקולה. "אני לוקח אתכן לבית קפה שמשקיף על כל העיר," הוא אומר. אני תוהה אם הרגיש בחשש שהצטבר בי.
אין ספק שזה מקום מדהים. מהחלונות הגדולים צופים על העיר מכל כיוון. אני כמובן נמשכת להסתכל על קו המים. הוא מבחין בכך ומוביל אותנו לשבת ליד החלון שפונה לנהר הגדול. "שלום בוס," אומר לו המלצר שניגש לשרת אותנו. הוא שואל כל אחד מאתנו מה נשתה ונעלם.
"אז הבאת אותנו לעבודה שלך," אני אומרת, "אתה חוזר לזירת הפשע. למקום שהדברים מתנהלים בו לא נכון," אני אומרת.
"לא הייתי קורא למקום הזה זירת פשע. אם לא היית לבושה כפי שאת עוד הייתי חושד בך שאת שוטרת," הוא אומר. "אני שותף פה עם חברים. זה לא העיסוק העיקרי שלי." אני מסתכלת עליו, מנסה לנחש מה העסוק שלו.
"מה עובר לך בראש אישה אישה יפה?" הוא שואל אותי. אולי לכם זה נשמע מעט פלרטטני, אבל הגבר הרציני שלידי לא נותן לי להרגיש לא בנוח. "תשאלי כל מה שאת רוצה. אני מבטיח לענות לך. נתחיל מזה שקוראים לי ג'ונתן." זה מדהים. הוא פשוט קורא אותי.
הוא מדבר ועיניו נעוצות רק בי. כאילו שקייט, למרות שהיא יפיפיה מדהימה בעיניי, איננה קיימת. "זו קייט, ואני דוריאן."
"נראה לי שאין צורך שתיקני שמלה להערב," לוחשת לי קייטי. אני שולחת בה מבט מאיים. מה היא חושבת לעצמה שאני הולכת לבלות את הלילה במיטתו של ג'ונתן יפה התואר חלומה הרטוב של כל אישה?
"הנה עוד פרט עליי," הוא אומר, "אנה בעלת חנות השמלות היא ידידה טובה שלי. היא חברה של אשתי," הוא אומר, "אני יכול לדבר איתה שתתן לכן הנחה יפה."
"יפה שנזכרת שאתה נשוי," אני אומרת לו, משתדלת לא להראות מה אני מרגישה.
"לשעבר, אשתי לשעבר," הוא אומר.
"אז אתה בידידות עם החברה של האקסית שלך. בדרך כלל כשמתגרשים כל אחד לוקח את החברים שלו איתו," אני אומרת
"במקרה שלנו אלו היו גרושים, מה שנקרא, ידידותיים," הוא עונה לי.
"באמת? לא נתקלתי בכאלה," אני אומרת,.
"את פסיכולוגית?" הוא שואל.
"לא," אני עונה, "לא מאמינה בכאלה."
"רווח לי," הוא אומר בחיוך, "לרגע חשבתי שאת פסיכולוגית, ואותם אני ממש לא סובל."
"אנחנו חייבות ללכת," אומרת קייטי ומאיצה בי לסיים לשתות את הקפה.
?
קייטי
"אני מאמינה גדולה בגורל," אני פורשת את מישנתי בפעם המי יודע כמה, "מה שצריך לקרות יקרה. אם הוא נועד להיות איתך הוא ימצא אותך." ג'ונתן היה המום כאשר קמנו פתאום ועזבנו.
אני יושבת על הכיסא. לצידי יושבת העובדת של מרינה שמסדרת את ציפורני הידיים שלי, ומרינה יושבת על שרפרף לרגלייה של דורי ומעסה אותן. "אדום לוהט אמרנו," היא אומרת בחיוך, "אדום סקסי. יפה לך דורי. יש משהו שאת רוצה לספר לי?"
דורי מביטה בי. "את מבינה למה אני לא באה לפה הרבה?" היא אומרת בטון שנשמע למי שלא מכיר אותה כטון מתלונן, "אני מרגישה פה על כסא הנאשמים. עולה לעדות על חיי. בפעם המי יודע כמה. אין לי אף גבר בחיי. ותודה לכולכן על הרצון לשדך לי אחד."
"דווקא יש לי רעיון בראש. אני מכירה מישהו שמתאים לך כמו יד לכפפה, או כפפה ליד, או איך שאומרים את זה. אני לא טובה בפתגמים," היא אומרת, "לעומת זאת יש לי עין טובה לזיווגים."
"מה את מדברת. הרשמת אותי עם הזיווגים שלך," אני אומרת לה.
"את יכולה לצחוק," היא אומרת, "אם היית יודעת את מי שידכתי למי. אבל כמובן ששפתיי חתומות. כי אם אורסולה תדע שסיפרתי…אופס…נפלט לי."
"סליחה מה אמרת? דיברת אלינו," אומרת דורי.
"אני?" אומרת מרינה בפליאה, "אני אמרתי משהו? אני רק מעסה לך את הרגל. שפתיי חתומות."
"צודקת," אני עונה.
"בינינו," היא אומרת בקול נמוך, "מי לא באה לספא כדי לשמוע רכילות?"
"אנחנו," אומרות דורי ואני פה יחד.
"תודי שמה שמעניין הוא הרכילות שאנחנו מספרות על עצמנו. לא כך?" אומרת דורי.
"תהיי במקומי." רוטנת מרינה, "יש לי לקוחה שהיא עורכת דין יפיפיה ומצליחה. היא אגב גרושתו של עורך דין שמתמחה בפלילים. היא גרושה מבוקשת ולא שמעתי בשום מקום שהיא יוצאת עם מישהו. יום אחד, שזה בעצם היום, היא מתקשרת ואומרת שהיא רוצה לק אדום כי היא רוצה להרגיש סקסית. נו תגידי לי את. לא היית רוצה שתרכל על עצמה איתך?"
"אה," עונה דורי, "אם לזה התכוונת אז אין לי מה לספר. סתם בא לי צבע אדום בלי סיבה."
"תקשיבי מותק, אם נדמה לך שבגלל שאני עובדת בספא אני חסרת שכל, אז יש לי חדשות בשבילך. את יודעת מי הזמין אותי לצאת? נו תשאלי כבר," מאיצה בה מרינה.
"מי באמת?" שואלת דורי ברצינות תהומית.
"מרקוס," היא עונה כאילו היא לפחות יוצאת עם מלך אנגליה.
אני מפשפשת בזכרוני, מנסה להזכר מי זה מרקוס. אני מביטה לעבר דורי אבל היא מושכת בכתפיה. גם לה אין מושג. "איזה יופי! אני שמחה בשבילך," אני אומרת.
"את מכירה אותו?" שואלת מרינה.
"לא," אני מודה בפניה, "אבל עדיין שמחה בשבילך."
"זהו," היא אומרת, "שגם אני לא מכירה."
אני מנסה להבין לשם מה היא סיפרה לי את זה. לפעמים קשה לי לעקוב אחרי קו המחשבה שלה.
"את חושבת שזה מרקוס," אני לוחשת לדורי בשעה שעיני נעוצות בגבר שנכנס לספא.
דורי מסתובבת לכיוון הדלת. אני מעתיקה את עיניי ממנו אליה. אם יש מישהי שאני סומכת עליה ועל טעמה המשובח בעיניים עצומות, זו היא.
"אני יכולה לראות אותך ואותו, על המרפסת בקומה הארבעים ושש, צופים על אורות העיר בלילה, לוגמים יין אדום משובח," אומרת דורי.
"וואו דורי, מאיפה זה יצא? את מדברת עליו או על ג'ונתן?" אני עונה לה.
"ג'ונתן, תזכירי לי מי זה? אה…זה ששכח לציין שהיה נשוי," היא אומרת לי, "לא יקרה."
"אז את מאשרת, אפילו ממליצה," אני אומרת ומחזיר את עיניי אליו ומגלה שהעיניים שלו סוקרות אותי בשביעות רצון. זה מביך אותי. אני לא רגילה שבוחנים אותי כך. בדרך כלל זו אני שבוחנת כך את המרואיינים שלי.
"את חושבת שהוא מזהה אותי?" אני שואלת את דורי.
"בובה, עם כל הקרמים שמרחו עליך ועם נערות היופי שמקיפות אותך, אני בספק," עונה דורי, "אני חושבת שהוא פשוט רואה את האישה היפה שאת."
"דורי מה עובר עלייך? את היום..לא יודעת אפילו מה," אני אומרת, "מה בטוח הוא שאת שונה."
"אולי כי אני מפנטזת היום על ערב במועדון, ואני מכניסה את עצמי לאוירה. את רואה רק את הזוהר במקצוע שלי. אין לך מושג כמה…" אני מחפשת את המילים כדי להתבטא בעדינות… "כמה זבל נערם על השולחן שלי במלחמה הזו בין שני אנשים שהיו פעם הכי אוהבים בעולם והפכו לשונאים. אני רוצה להאמין שהאהבה עדיין קיימת. תתפלאי, גם בשבילי."
שקט משתרר מסביב. מסתבר שלא רק אני הקשבתי למילים שיצאו מפיה של דורי. אני מסתכלת על הנשים מסביבי. נראה לי שכל אחת מהן עושה את חשבון הנפש שלה לנוכח המילים שלה.
"את עורכת דין?" שואלת מישהי בהיסוס.
"כשאני עובדת כן," עונה דורי, "אבל ברשותך עכשיו אני רק אישה שרוצה להרגע מיום קשה."
"יש לי רק שאלה קטנה," היא אומרת לה.
דורי מרימה את תיקה, מוציאה כרטיס ביקור. "תתקשרי אליי. מבטיחה לענות לך על השאלות ללא תשלום. הבוקר ביליתי בבית משפט, אני זקוקה להרגע."
"זו את עורכת הדין שדיברו עליה בטלויזיה," היא אומרת לי.
"כן, זו אני," עונה דורי בפשטות. בלי מילה מיותרת.
"ברשותך אני אנצל את ההצעה הנדיבה שלך ואתקשר לקבוע פגישה איתך."
כל אותו הזמן מביטה בה דורי במבט מרגיע. אני מעריצה אותה. זה הרי הזמן הפנוי שלה, ועדיין היא מלאת סבלנות.
"איך את עושה את זה דורי," אני אומרת לה, "את כל כך שלווה."
"זה כל הסוד קייטי," עונה דורי, "אסור שאיש ידע מה אני מרגישה בפנים. וברגע זה יש הר געש בתוכי שעומד להתפרץ. אני חייבת לשחרר את כל מה שהצטבר בי, ואני רוצה את זה הלילה. אם מתאים לך נצא היום לפאב."
אני מוציאה את הנייד שלי ובודקת איזה ארועים יש באזור. "מצאתי!" אני קוראת בשמחה , "בפאב החמור הרוקד יש הלילה ערב קאנטרי עם להקה חיה."
"בול בשבילנו," עונה דורי בשמחה, "נתקשר לשרה?"
"תתקשרי את," אני אומרת, "בדיוק מרחו לי לק על הציפורניים."
?
שרה
אני מותחת את זרועותיי. הגוף שלי מכווץ כולו. אני חייבת דחוף ללכת לרוץ. הניתוח היה ארוך במיוחד. היולדת הייתה אישה שצרכה בעבר סמים. אני בספק שהיתה נקייה לאורך כל ההריון כפי שהיא טוענת. עוד נדע זאת כשיחזרו הבדיקות של התינוקת ושלה. הלידה היתה אחת המסובכת שחוויתי, כמעט איבדנו אותה ואת התינוקת. אם לא מספיק הבעל התפרץ כמה פעמים וכמעט מנע ממני לעבוד. הוא היה מאד אלים ונאלצתי להזמין אבטחה. כמה הוקל לי שהכל עבר בשלום.
"אתה מבין אדוני,"אני אומרת לו אחרי שברכתי אותו על הולדת התינוקת החדשה, "מצבה של התינוקת הוא לא באחריותי. אם יתגלה שהתינוקת קיבלה סמים למחזור הדם, אין אני יכולה להיות אחראית לכך."
"אשתי לא נרקומית," הוא צורח עליי וריח מתקתק של גראס עלה מבגדיו.
"אם כך הכל בסדר," אני עונה, "שיהיה לך בשעה טובה. יש לך אשה נהדרת ובת יפיפיה."
"שלא תעזי לכתוב בשום מקום שהיא מסוממת," הוא אומר ומתקרב אלי. מבטו מאד מאיים. אני מסמנת לאבטחה שאני בסדר. הדבר האחרון שאני צריכה הוא שהוא יתלקח עוד יותר. אין לי ספק שהוא שטוף סמים.
אני הולכת חזרה לכיוון החדר שלי. אני פותחת את הנייד שלי ומחזירה אותו למצב של צלצול רגיל. מצפה לי שם הודעה
דוריאן:
הערב בפאב החמור הרוקד ערב קאנטרי. את, קייטי ואני ברחבת הריקודים. תשובה שלילית תגרור בעקבותיה נקיטת צעדים חמורים. נא אשרי הגעה. אוהבת אותך, דורי, עו"ד.
אני מחייכת למול המילים שלה. היא יודעת תמיד להעלות חיוך על שפתיי.
שרה:
ברור שאגיע אוהבת אותך חזרה, שרה, ד"ר.
אני נכנסת למחשב ומסיימת את כתיבת הדו"ח של הניתוח הקיסרי שזה עתה הסתיים. "אין ספק שהיא מסוממת קשה," אומרת לי דיליה האחות שהצטרפה אליי לניתוח.
"הכי טוב בשבילנו שלא נתעסק עם זה. היא כבר בהתאוששות ועוברת לטיפול נמרץ. בואי נשחרר אותה לדרכה. אין לי כוונה לאמר דבר על הסמים. אם הם קיימים בדמה שהם יפתרו את הבעיה. בכל מקרה אנחנו לא יכולות לעזור. יש לנו חובה לשמור על סביבה בטוחה ליולדות האחרות," אני אומרת.
"את צודקת," אומרת דיליה, "אני מכירה אותך. את לא אחת שטומנת ראשה בחול. אני סומכת על שיקול דעתך."
"אני מקווה שאת מבינה שאני לא מתחמקת מאחריות, אבל מאמינה שרופא יכול להעיד רק על מה שהוא בדק, ואנחנו לא בדקנו דבר."
"צודקת שרה. לא חשבתי שאת פועלת כך רק כדי להסיר ממך את האחריות. אני גם יודעת שאת יוצאת מגדרך הרבה מעבר לחובות שלך כרופאה."
"אני הולכת עם הבנות לערב קאנטרי בחמור הרוקד. את מצטרפת?" אני שואל את דיליה.
"גם אני באה," אומרת לשמחתי נינה.
"מעולה," אני אומרת , "אם כך נתראה בלילה."
אני מסיימת את העבודה, זורקת את החלוק לפח, כמעט מפספסת אותו, ויוצאת מהמחלקה. הראש שלי באלף דברים ואני לא מרוכזת.
חריקת בלמים מעירה אותי מהמחשבות. מתוך המרצדס הלבנה יוצא גבר כועס מאד. "תגידי בשביל מה נתנו לך עינים בקדמת הראש?"
"סליחה," אני ממלמלת, "אני אחרי לידה. לא ישנתי כל הלילה."
"אחרי לידה. ממש," הוא אומר בלעג. "זה התרוץ הכי מטומטם ששמעתי," הוא צועק אחריי.
אני מסתובבת ומפריחה לעברו נשיקה. "בחיי את לא נורמלית," הוא צועק, סוחט את הגז ויוצא מהחניה בחריקת גלגלים.
'ואני זו הלא נורמלית,' אני אומרת לעצמי.
"איפה את?" אני שואלת את דורי.
"עם קייטי מתפנקות בספא," היא עונה.
"אני הולכת לישון. היה לי לילה שלא מאחלת לשונאיי," אני אומרת.
"ולא בא לך לחדש את המלתחה?" היא שואלת.
"מצחיק שדווקא אתמול הלכתי עם הבנות במחלקה לקניות והתחדשנו בג'ינסים, כך שאני מסודרת. תלכנה למיו מילאן. יש שם מכירה מטורפת של ג'ינסים וחולצות מהממות. מבטיחה לך שלא תוכלי לבחור. אני קניתי חצי תריסר."
אני חוזרת הביתה. מחזירה את הנייד שלי לרטט והולכת לחדר השינה. אני מרגישה שהמיטה קוראת לי ואני מתעלפת לתוכה.
אני שוקעת בסיוטים על הנהג במרצדס שצועק עליי, על הבעל המסומם שצועק עליי, ועל נהרות של דם שנשפכים לי על הידיים ומכסים את כולי. אני מתעוררת שטופת זיעה. מה שנראה לי כסיוט מתמשך מסתבר שנמשך דקה או שתיים בלבד. אני מבינה שלישון כבר לא אשן ולכן אני לובשת בגדי ספורט ויורדת למכון הכושר בבנין.
מכל הגברים את מי אני פוגשת אם לא את נהג המרצדס? "יפה לך," הוא אומר לי, "יש לך גזרה משגעת אחרי לידה. אני מקווה שאת לא לוקחת את זה לא נכון ומחשיבה את זה להערה סקסיסטית."
הפעם הוא אומר זאת בפנים רציניות וגורם לי לפרוץ בצחוק. "אני רופאה מיילדת. מעולם לא טענתי שאני היולדת."
"למה את לא הולכת לישון. את נראית עייפה," הוא אומר לי.
"האמת שניסיתי לישון אבל לא הצלחתי," אני משקרת. אני מתאפקת לא לחייך כשאני נזכרת בעובדה שהוא הופיע לי בחלום הקצר שלי.
"בא לך לרוץ איתי?" הוא שואל אותי פתאום, "חשבתי לרוץ בפארק ממול, ולבד אין לי חשק."
"אני עייפה מידי , אני לא בטוחה שאני מסוגלת, אבל תודה על ההצעה," אני עונה לו.
"בגללך אאלץ לרוץ כאן," הוא רוטן. אני מביטה בו מופתעת מה יש לו לכעוס עליי. "סתם צחקתי. אני צריך לשחרר קצת ממה שמתבשל לי בפנים. גיליתי היום שאחי חולה ועדיין אינני יודע מה יהיה איתו. אני מצטער שצעקתי עליך שם בחניה."
"לכולנו יש ימים כאלה," אני אומרת ומפהקת, "אני חושבת שבכל זאת אוותר על האימון ואחזור לישון."
*
כשאני מתעוררת כבר חושך בחוץ. אני מרגישה כמו חדשה. אני ממלאת לעצמי אמבטיית קצף. אני מחליטה לא להסתכל מה השעה, הרי בין כה וכה אינני יכולה לשנות אותה. אני מתפנקת לי עם נרות ריחניים מסביב ומוסיקת רקע נעימה. אני שמחה שרק אתמול הייתי בספא. כן אותה ספא beauty שהיו בה היום דורי וקייטי. אני חופפת את שיערי, מייבשת אותו, ואוספת אותו עם סיכה משובצת יהלומים, לובשת את מכנסי הג'ינס החדשים שלי וגופיה לבנה ועליה הכיתוב בזהב Love forever. אני מתלבטת בין מגפי הבוקרים שלי לבין נעלי עקב בז'מש כחול. לבסוף אני בוחרת באחרונות. יש מין משהו סקסי בטיפוף של העקבים על הריצפה, וזה מה שאני זקוקה לו היום. להרגיש סקסית.
אני מזליפה על עצמי ממי הבושם שקיבלתי מאמא שלי כשחזרה מפריז. אני מתיזה כך שאשאיר אחריי שובל של הריח שלו בשעה שאני הולכת. נשאר לי רק לבחור זוג עגילים. לגבי זה אין לי התלבטות. אני בוחרת את הארוכים עם הנוצות שמרשרשים כמו פעמונים בשעה שאני מניעה את ראשי. זהו. אני לובשת עלי את ז'קט הג'ינס רק כדי שיהיה לי מקום להכניס את המפתחות של הטסלה ואת הנייד שלי, וכמובן את האיתורית.
אני נכנסת לחמור הרוקד באיחור אלגנטי. דורי וקייטי יורות בי מבטים כועסים. אני עוטה על פניי חיוך מתוק שמוחק מיד את המבטים הזועמים שמופנים אליי. "אנחנו מתות לקום לרקוד ואת לוקחת לך את הזמן," אומרת דורי.
"אל תגידו לי שבגללי לא קמתן לרקוד?" אני אומרת להן.
"אז לא נגיד לך," אומרת הפעם קייטי, "שלא תחשבי בכלל לשבת. בואי ישר לרחבה."
אני מעיפה מבט מסביב, קולטת שדיליה ונינה כבר כאן. אני נדה בראשי לעברן ומורידה את הז'קט. "נו כבר," מסננת דורי.
כאשר אני עולה על רחבת הריקודים כל טפוף העקבים שלי נשמע כמנגינה קסומה בעיני. איש לא קיים מסביבי פרט לשתי החברות הכי טובות שלי בעולם. אני מתחילה להתנועע לקצב המוסיקה. הן מצטרפות מיד אליי ואני מרגישה שהאחרים מתרחקים מעטים ומשאירים לנו את הרחבה. 'בעיה שלהם,' אני חושבת בליבי, 'הלילה הזה הוא שלי ואיש לא יקלקל לי אותו.' אני מתמסרת למוסיקה, מנענעת את הגוף שלי, אני מרגישה משוחררת.
"המשקאות האלה בשבילכן," אומר המלצר שנעמד לידינו עם מגש ועליו שלוש כוסות יין.
"שמפניה?" לוחשת לי קייטי.
"אני מסרבת," אני עונה לה, "את מוזמנת לקחת." והיא לוקחת.
"מי המזמין?" אני שואלת.
המלצר מצביע על גבר שפניו מוסתרות מעט והוא מרים את כוסו לעברי.
"מכירות?" אני שואלת את הבנות.
"לא," אומרת קייטי אבל אז היא מבחינה בגבר אחר שיושב לידו. "דורי תראי, ג'ונתן פה," היא לוחשת לאוזנה.
אני מניחה את ידי על ליבי ואחר כך מרימה את אצבעי ומסמנת לגבר הזר: "לא."
"אני רוצה," אומרת קייטי וממשיכה ללגום מהשמפנייה.
"כרצונך," אני עונה לה.
"ומי יושב לידו קייטי? מרקוס שלך," עונה לה דורי ושתיהן מצחקקות. כיוון שאינני מבינה מדוע הן מצחקקות אני מתעלמת מהתגובה הילדותית של שתיהן וממשיכה לרקוד.
הפעם מגיע המלצר עם שתי כוסות בירה. "נו באמת," אני רוטנת.
"אני יכולה לקחת?" לוחשת לי דורי.
"ברור," אני אומרת לה.
שוב אני מעיפה מבט לעבר הגבר המסתורי. הוא מביט בי בשאלה.
אני שוב חוזרת על התנועה של כף היד כתודה והאצבע שמסמנת: "לא."
"תאמר לו שחבל על הכסף," אני אומרת למלצר, "אני לא שותה."
אנחנו ממשיכות לרקוד, מתמסרות למוסיקה. אני בטוחה שבזה נגמרה ההצגה המביכה. רק שהפעם חוזר המלצר עם בקבוק מים. הוא פותח את הפקק לידי ומגיש לי אותו.
אני לוגמת מעט מהמים וניגשת לעבר הגבר ששלח לי אותם. עכשיו שאני רואה את פניו אני קצת מצטערת שהתקרבתי. המבט שלו כל כך מהפנט ועוצמתי שאני יודעת שאתקשה לעמוד מולו. מאוחר מידי. באתי לכאן לאמר לו מה שאני חושבת וכך אעשה. "רק שתדע לך שאני רוקדת בשבילי, לא כדי לשעשע אף אחד, ובטח לא כדי שיקנו לי משקאות."
"את חושבת שחסרות לי נשים?" הוא עונה לי.
אני די מופתעת מהתשובה שלו וניגשת להביא את הז'קט שלי כדי להוציא שטר ולשלם לו על המשקאות. אני רואה שבאיתורית שלי יש הודעה דחופה להגיע לבית החולים. סאם שאמורה ללדת עוד שלושה שבועות, בצירים.
"דיליה, נינה יש לנו משלוח לקבל אתן מצטרפות אליי?" אני אומרת בשעה שאני חוזרת עם שטר של מאה לשולחנו של הזר.
"בטח," הן עונות ובאות לקראתי.
"מה הפלא שאת זורקת בכזו קלילות שטר של מאה," הוא אומר לי, "חייב להודות שאת ממש לא נראית כזו."
"כזו מה?" אני עונה לו כעוסה.
"כזו שעושה משלוחים. אני רק יכול לדמיין אלה משלוחים את עושה באמצע הלילה," הוא אומר בלעג.
אני מסתכלת עליו לרגע. בכל זמן אחר כבר הייתי עונה לו, אבל עכשיו הזמן דוחק.
"דיליה שתית?" אני שואלת.
"קצת," היא מודה בפניי.
"ואת נינה." אני שואלת.
"מאיפה יכולתי לדעת שנצטרך להתייצב," היא עונה.
"צודקת," אני עונה לך, "רק קשה לי להתרכז בהוראות בשעה שאני נוהגת."
"מצטערת דוקטור," היא עונה לי.
אני נזכרת שלא אישרתי את הגעתי לבית החולים. אני מחייגת לבית החולים. "שלום זו ד"ר שרה מיין, אני בדרך לבית החולים. תכינו לי בבקשה את חדר הניתוח. אני מביאה איתי את האחיות שלי. תרשמי אותן בבקשה. דיליה ונינה. יש מצב שמישהו יבוא לאסוף אותי?"
"אין לי אף רכב פנוי," עונה לי הטלפנית התורנית.
"טוב אני כבר אסתדר," אני אומרת, "תתני את הטלפון שלי לפראמדיק. אני אתן לו הוראות. אני יוצאת לדרך."
אני נפרדת בזריזות מדורי וקייט ויוצאת במהירות לחניה. אני עומדת להכנס לרכב, כאשר אני מרגישה יד נוגעת בי. "לכי תשבי במושב השני. אני אסיע אותך כך שתוכלי לעשות מה שאת צריכה."
אני מתעשתת מייד. אין לי זמן לויכוחים. אני מתחילה לתת הוראות לפארמדיק. "הצירים מתקדמים ממש מהר," אני לוחשת לדיליה, "זה ממש לא טוב."
אנחנו נכנסים לחניון של בית החולים. אני מכוונת את הגבר שנוהג עבורי לחניה המסומנת שלי. לשמחתי היא אחת החניות הקרובות לכניסה של חדרי המיון. "אני חייבת לברוח," אני אומרת לו, "אני חייבת לך. תודה על העזרה. אני אדאג שישלחו לך מונית."
"אין צורך אני אחכה עד שתסיימי," הוא אומר לי.
"שלא תחשוב ש.." אני אומרת כאשר אני מכסה בידי על הטלפון על מנת שהפרמדיק לא ישמע את השיחה.
"לא אחשוב שמה? שתהיה עייפה מידי כדי לנהוג הביתה?" הוא אומר לי.
אני כבר בפתח של חדרי הניתוח. "תודה," אני לוחשת לו , "אתה מוזמן לישון כאן," אני אומרת ומצביעה על חדר הסמוך לחדר ההמתנה.
אני ניגשת להתלבש ולהתנקות לקראת הניתוח. "יש לי בקשה, " אני אומרת לאחות, "החבר שלי נמצא בחדר, תביאי לו שמיכה וכרית כדי שיוכל לישון."
?
ג'סי
אני שולח הודעה לג'ונתן. "אל תחכו לי." אני לא מסביר להם לאן נעלמתי. מה אני יכול לאמר להם. הרי מה שעשיתי מטורף לחלוטין. יש בה משהו שגרם ללב שלי להחסיר פעימה וזה לא איך שרקדה, אלא הרגשת השחרור שהיא הפגינה. היא שבתה את ליבי. היא רקדה כאילו היא לבד בעולם. הלוואי ואני הייתי יכול לאבד כך שליטה. פתאום הבנתי שאיתה יש סיכוי שאוכל.
"ג'ונתן עזב עם עורכת הדין, זו שהופיעה בטלויזיה, ואני עם העיתונאית. מצטער בשבילך שהשלישית נפנפה אותך. נדבר מחר," כותב לי מרקוס.
"החברה שלך ביקשה למסור לך את הכרית והשמיכה," אומרת לי אחות צעירה שמביטה בי בביישנות, "מי יודע כמה זמן יארך הניתוח, כדי שתנמנם."
"החברה שלי," אני חוזר על דבריה.
"ד"ר שרה מיין," היא אומרת.
"אני יודע מי האשה שלי," אני עונה לה בחיוך. אני מניח את הכרית תחת לראשי, מתכסה בשמיכה ועוצם את עיניי. 'אז היא לא נוראית למרות הכל,' אני אומר לעצמי, למרות שאני יודע שלא משנה מה, ליבי כבר כרוך אחריה.
אני מרגיש יד חמה מלטפת את פניי. המגע שלה כל כך נעים לי. אני פוקח לאט את עיניי. "בוקר טוב," היא לוחשת לי.
"כבר בוקר?" אני עונה מנומנם.
"עדיין לא," היא עונה. "תזוז קצת, תעשה לי מקום," היא מבקשת ונצמדת בגבה לביטני. "הלידה היתה טובה. התאומים קצת קטנים אבל בריאים וגם סאם בסדר גמור," היא אומרת לי בקול מנומנם. אני שומע את הנשימות שלה מאיטות את הקצב ומבין שהיא נרדמת. אני מקיף אותה בזרועותיי, מניח יד על ביטנה, מושך אותה עוד קצת אליי. אני מוודא שהיא מכוסה ורק אז שוקע בשינה.
כשאני פוקח את עיניי כבר הבוקר מאיר.
"בוקר טוב אהובה," אני לוחש לה.
היא מתמתחת, פוקחת עיניה וממלמלת, "נרדמתי."
"עכשיו אני יוכל לקחת אותך הביתה?" אני שואל.
"אליי או אליך?" היא שואלת.
"אלינו," אני עונה וחותם בנשיקה.
???
בר אבידן
מאמינה באהבה