עַד שֶׁמָּצָאתִי
אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי
אֲחַזְתִּיו וְלֹא אַרְפֶּנּוּ
שיר השירים,
פרק ג', פסוק ד'
ליב
אנחנו פוסעים לעבר המזח. אני לא יכולה להסביר למה אבל צמיד הרגל עם הצדפים מעיק עליי. בעצם אני יודעת למה, אבל מתכחשת לזה. אני שונאת מתנות. הכל בגלל מה שקרה. אולי במסע הזה שתצטרפו אליי בשעה שאני חוצה את האגם, תבינו.
"תקשיב," אני אומר לו, "אינני יודעת אפילו את שמך. אני לא חושבת שזה רעיון טוב שתצטרף אליי. אני הולכת למקום שאני הכי אוהבת בעולם, ולמקום שאני הכי פוחדת ממנו. אני יודעת שבשעה שמסתכלים עליי מבחוץ רואים רק את העטיפה של מי שאני, לא רואים את השדים שמתעופפים לי בפנים. זה מסע שאני צריכה לעשות לבד עם עצמי."
"דווקא בגלל המילים האלה אני נשאר," הוא עונה לי, "תרשי לי לספר לך משהו על עצמי. אין לך מושג כמה את מדוייקת. בחורות כמו החברה שלך מישל היו הטיפוס שלי. זה מה שהיה עד שהכרתי אותך. את זוכרת איך העיניים שלי בערו כשהסתכלתי לתוך עינייך? באותו רגע הבנתי סוף סוף שזה מה שאני מחפש, את מה שראיתי שם בפנים. את חושבת שראיתי רק הגוף המהמם שלך? לא. ראיתי אותך מבפנים."
"מעניין מה ראית," אני ממלמלת, "אתה באמת חושב שאפשר לראות את נפשו של אדם?"
"בבקשה תגידי לי שאת לא שופטת אנשים לפי החיצוניות שלהם," הוא אומר לי, "את לא נראית אחת שמתרשמת מהשעון היוקרתי שאני עונד. אני בספק אם בכלל ראית אותו."
אני מצחקקת במבוכה. "האמת היא שאני בהחלט שמה לב לחיצוניות של אדם. היא הרי מלמדת איך אדם מעריך את עצמו. אני תמיד אומרת ל… חברה שלי.. שהלבוש שלה הוא מה שמלמד איך להתייחס אליה."
"זה לא מדויק. הנה את לובשת שמלת טריקו קיצית על בגד הים הקטן שלך. את פשוט מהממת. אבל תראי את זו במדרכה ממולנו. היא לכאורה לבושה אותו דבר. היא אישה יפה אבל נראית איך לאמר… הבנת אותי."
"טוב, אני מסכימה איתך שמה שאתה מקרין מבפנים גם משפיע," אני אומרת, "אבל תסתכל על הגבר שהולך לידה."
"את רוצה לגרום לי לקנא?" הוא שואל, "הוא גבר מרשים בהחלט."
"לקנא? תראה איך הוא לבוש. אמנם אנחנו בעיירת נופש אבל הוא לבוש בגד ים וחולצת טריקו זרוקה שמאפילה על כל היופי שלו, והוא בהחלט גבר יפה."
"אז את כן רוצה שאקנא," הוא אומר, "ואני, אני לבוש אותו דבר. בגד ים וחולצת טריקו."
"ובכל זאת אתה נראה נפלא," אני עונה לו, "אתה מבין את ההבדל?"
"מה שאני מבין הוא שאני נראה נפלא בעינייך וזה כל מה שמעניין אותי."
"תודה שליווית אותי. אני אראה אותך במלון," אני אומרת לו.
"אז כל השיחה הזו על הלבוש נועדה להסיח את דעתי?" הוא שואל, "כי לא הצלחת. אני בא איתך."
"אתה עומד לשנות את דעתך עליי," אני אומרת לו, "לא חבל?"
"תסתכלי לי בעיניים," הוא מבקש, "את רואה שם ים חלק ללא גלים, ים מלא נצנצים של אושר?"
אני עושה כדבריו ושוקעת בכחול המדהים שלהן. אני מבינה למה הוא מתכוון. ביום ההוא שאחז בחוזקה בידי לא ראיתי את מה שאני רואה כעת.
"אני מבקשת סליחה על מה שיהיה," אני אומרת לו.
אבל אז אנחנו מגיעים למזח והשיחה נקטעת.
"ליבי!" קורא לעברי דניאל חברה של סאנדיי, "את נוסעת איתי?"
"אנחנו נוסעים איתך. אין לי ארנק אז אשלם לך אחר כך," אני אומרת לו.
"את רואה איך דברים מסתדרים לנו משמיים?" אומר דניאל, "כמה פעמים ביקשתי ממך שתפסיקי כבר לשלם לי? הרי לתושבים כאן זה שרות בחינם. ותחסכי ממני את המילים שאת כבר לא."
הוא סוקר ארוכות את מייקל. הוא בהחלט מתרשם ממנו.
"אני שמח לראות שאת לא נוסעת לבד. את תצטרכי תמיכה. תדעי לך שכולם שם," אומר דניאל. "אני דניאל, חבר של סאנדיי," הוא אומר לגבר שאיתי.
"מייקל אוקלנד," הוא עונה לדניאל. עכשיו גם אני יודעת איך קוראים לו.
"את ממהרת ליבי?" שואל אותי דניאל.
"ממש לא," אני עונה, "איש לא יודע על בואי."
"אז אני מניח שלא איכפת לך שנשייט לנו קצת ואראה לחבר שלך את פינות החמד של האגם שלנו," אומר דניאל וכך הוא עושה, "בינתיים תנשמי עמוק."
"היית קצת חיוורת," לוחש לי דניאל בשעה שהסיור מסתיים ואנחנו מתקרבים לגדה השנייה של האגם, "אני שמח לראות שהצבע חזר אלייך. הוא גבר מיוחד הגבר שלך, אני בטוח שהוא לא ייתן לאף אחד לפגוע בך."
המילים של מייקל שלא יפגע בי מקבלות עכשיו משמעות אחרת. אני לא יודעת מה הוא יחשוב עליי, אבל מרגישה שאני באמת חזקה יותר לידו.
דניאל מחנה את הסירה ליד המזח המוכר לי עד כאב. הוא קופץ מהסירה, וקושר את החבל לעמוד. הוא מושיט לי יד ועוזר לי לרדת. "תסמסי לי מתי לאסוף אותך ילדה," הוא אומר למרות שהוא מבוגר ממני בשנה אחת בלבד. "נעים להכירך מייקל אוקלנד, שמור לנו על הילדה."
אני הולכת לאורך המזח בצעדים כבדים. לצידי שביל האבנים המוביל לבית גדלים פרא שיחים שאיש לא טורח לגזום אותם, והם מאלצים אותי להזיז אותם כדי שאוכל להתקדם לעבר הבית.
כאשר אנחנו מגיעים לסוף השביל מתגלה לעינינו הבית. מי שרואה אותו מבחוץ מתפעל מיופיו. הוא צבוע ומתוחזק כהלכה.
אני יכולה לדמיין את השיחות של האנשים מאחורי גבו של אבי.
"מי היה מאמין שביתו של מייג'ור פלמר יראה כל כך מרשים? תראו איך הוא נראה."
"נו מה הפלא. הרי בתו היא אדריכלית מפורסמת."
"בקשר אליה. מה קורה איתה באמת אחרי ש..?"
האם הם יודעים מה קרה שם בליל הסערה הגדולה?
"מה את עושה פה?!" אני שומעת את קולו הרועם של אבי מהמרפסת. הוא יושב ומתנדנד על כיסא הנדנדה ונראה שלא קם ממנו מאז שעזבתי.
אני אוספת את כל הכוחות שבתוכי ועונה לו בקול שקט. "באתי לבקר אותך דאדי."
"אז פתאום באמצע היום נזכרת בי ובאת מניו יורק לבקר את האבא המשוגע שלך," הוא אומר, "טקס הענקת המדליות יערך בעוד חמש דקות. פשוט אין לי כח לקום."
"מה שלומך דאדי?" אני שואלת.
"אז נזכרת פתאום שאני דאדי," הוא אומר לי בציניות, "חבל שלא זכרת את זה ביום שמק'מסטר היה כאן. אז לא קראת דאדי! אני לא מאשים אותך. הרי הדאדי שלך לא שווה כלום. הוא אפילו לא סמרטוט."
אני לא אומרת מילה על כך שנשארתי כאן שנים אחרי שקרה מה שקרה.
"אבא אתה לא אשם במה שמק'מסטר עשה לי," אני עונה לו עדיין בשקט.
"אני אשם?!" הוא צועק, "זו את אשמה. את פיתית אותו."
"אני אשמה??" הפעם אני כבר לא שולטת בעצמי, "ילדה בת אחת עשרה שלובשת פיג'מה של מיני מאוס נראית לך מישהי פתיינית? הוא אדם חולה אבא. איזה גבר קורע בסכין חולצת פיג'מה ועליה ציור של מיני מאוס רק בגלל שהיא על גוף של בת. להזכיר לך אבא, עדיין לא היו בי שום ניצנים של אישה."
"בגללך הוא כבר לא חבר שלי!!" הוא צועק עליי, "את ידעת כמה הוא חשוב לי. הוא היה איתי במלחמה ההיא שאיבדתי בה את שפיותי. מה את מבינה בכלל. בשביל מה בכלל קמת לפתוח לו את הדלת?"
"אתה כנראה לא זוכר אבא איזו סערה השתוללה שם בלילה ההוא. הוא דפק על הדלת כמו משוגע ואתה, עם כל הכדורים שאתה לוקח, לא היית מסוגל לקום מהכיסא שלך. בדיוק כמו עכשיו. העובדה שאבא שלי לא יכול היה להגן עליי לא מצדיקה שהוא עשה מה שעשה."
אבא מסתכל עליי ורוצה לאמר משהו אבל מחפש את המילים.
"הגיע הזמן שתקשיב לי. אתה לא זקוק לכדורים האלה שמטמטמים אותך. אתה צריך להתחיל לחזור לעצמך."
"רציתי לראות מי אני?" אני אומרת למייקל, "רוצה לדעת למה לא באתי לשחות, אז הנה לך." אני מושכת את השמלה שלי מעליי ועומדת לפניו עם הביקיני היפה שלי.
ברור לי שהוא לא מסתכל על הגוף המושלם שלי, אלא על דבר אחד. על הצלקת המכוערת, שגם חמש עשרה שנה אחריי, לא נעלמה.
"אז עכשיו אתה יודע. אתה רואה את ליב היפה והמוכשרת במערומיה. ולא על הבגדים אני מדברת."
*
אני מתיישבת על מדרגות העץ של המרפסת. פניי נעוצות באגם שאני כה אוהבת. מחשבותיי לוקחות אותי ליום ההוא חמש עשרה שנים קודם..
מייקל עומד מאחוריי. אני לא יודעת מה עובר לו בראש כעת. אני בטוחה שהצלקת המכוערת גורמת לו לדחייה. הוא כבר לא יראה בי את האישה היפה שאני כאשר הבגדים מכסים אותה. הוא שותק, ואני לא צריכה לשאול למה, אני מבינה.
אחרי שתיקה ארוכה אני מתחילה לספר לו את סיפורי. הדיבור קשה עלי ואני נאלצת לקחת הפסקות לעיתים תכופות. אני לא מסתכלת על מייקל ולא על אבא שלי. את הסיפור הזה אני מספרת לראשונה, אומרת את המילים שלא אמרתי מאז אותו לילה נורא.
*
אף פעם לא אהבתי את מופע הברקים שמדליק את השמים. הרעמים תמיד הרעידו את הבית. אמא שלי עזבה חודשיים לפני אותו לילה. היא לא יכלה לסבול יותר את העובדה שבעלה הפך להיות מהמייג’ור יפה התואר והנערץ לגבר מרוסק נפשית.
היא לקחה איתה את אחותי ואחי הקטנים ולי אמרה: "זה אבא שלך, תטפלי בו."
וכך בלילה ההוא שעזבה נעלם כל מה שידעתי ונוצרה לי משפחה חדשה שבה שיחקתי את תפקיד האמא, האבא והמטפלת.
הייתי קמה מוקדם בבוקר מבשלת ומנקה. בדרך לבית הספר הייתי נותנת רשימת קניות בידיה של דיליה בעלת המכולת היחידה בצד הזה של האגם, וממשיכה ברגל ליום לימודים רגיל.
העזיבה של אמא עשתה לאבא רק טוב. היא לא הזכירה לו יותר את מי שהיה, לא היה מי שהתלונן בפניו כל הזמן, או רב איתו על כל דבר פעוט. זו הייתי אני ואבא. בלילות אחרי ארוחת הערב היינו יושבים על המרפסת, זו שבה נמצא באורח קבע כיסא הנדנדה. הוא היה יושב על הכסא המתנדנד ומספר לי שעות על התופת שחווה, ואני הייתי מקשיבה לו בלי להוציא מילה מהפה, נותנת לו להוציא את כל הכאבים.
אחרי שבועות או חודשים הזמנתי רופא הביתה שיטפל בו. הכדורים עשו את שלהם והשקיטו את השדים שלו. וכשהם שקטו, פחתו גם הסיפורים והשתלטה השתיקה.
כל אותו זמן, אני לא הייתי קיימת. הקיום שלי היה רק עבורו. המייג'ור המשוגע ובתו הקטנה.
מעטים הם האנשים שפקדו את ביתו של אבי באותה תקופה. ביניהם היה גם מק'מסטר. לא שחיינו היו מאושרים, אך היו בהחלט נסבלים. עד אותו לילה של הסערה הגדולה.
הלילה שבו התפרץ לביתנו מק'מסטר.
אין לי מושג על מה היה הריב בינו לבין אשתו. הוא נכנס וצרח כמו משוגע שהנשים כולן אותו דבר. כולן זונות. ריח כבד של אלכוהול נידף מפיו והוא התנדנד וכמעט נפל. הושטתי יד לתמוך בו.
"תורידי את הידיים המטונפות מהמכנסיים שלי זונה קטנה!" הוא צרח עליי.
הייתי בת אחת עשרה ולא הבנתי למה הוא מתכוון. הרי לא כיוונתי את ידי לגעת בו. בסך הכל ניסיתי לתמוך בידו כדי שלא יפול. פחדתי שראשו יקבל מכה משולחן העץ ששימש לנו כשולחן אוכל. הוא תפס אותי בחולצתי והסכין שבידו קרעה אותה וחרצה צלקת בעורי.
*
אני זקוקה לאוויר. אני מרגישה שאני נחנקת. אני מרגישה את הכאב שצרבה הסכין בעורי ואני עומדת להתעלף. אני עוצמת עיניים.
אני לא יודעת מה עשיתי אז . אני לא זוכרת יותר כלום. גם כששאלה אותי המשטרה במה היכיתי אותו, לא הייתה לי תשובה.
אני שומעת שכיסא הנדנדה מפסיק להתנדנד. הרי את הרעש המונוטני של הנדנוד על ריצפת העץ אני מכירה כמעט מיום שנולדתי.
"אני כל כך מצטער," אומר לי אבא ומניח את ידו על כתפי.
הוא מתיישב בכבדות לידי ולוקח את ידי בידו. כף ידו הגדולה מקיפה את שלי, מזכירה לי כמה גדול הוא. אני מרגישה שוב כמו הילדה הקטנה של אבא אבל לא נותנת לעצמי להתפרק. אני שוכחת לגמרי מנוכחותו של מייקל. זה רק אבא ואני, אני ואבא שלי.
"כל השנים האשמתי אותך," אומר אבא. דיבורו איטי אבל קולו צלול. "רווח לי שעזבת. שוב לא הייתי צריך לראות את אות הקין שנחרטה בך. לרגע לא עצרתי לחשוב מה באמת היה שם. הכל חוזר אליי כעת. אני יכול לשמוע את הצעקה שלך. זו היתה צעקה מקפיאת דם. כמו יללה של חיה פצועה רגע לפני שהכדור שנורה לעברה על ידי הצייד עושה שמות בתוך גופה. אמנם הייתי מטושטש מהכדורים, אבל קמתי מהכיסא, אחזתי בשרפרף ביד והנחתתי אותו בלי לחשוב על גבו של מק'מסטר. אבא שלך קם להגן עליך. היה בי הכח באותן דקות להגן עליך קטנה שלי, ואחר כך שוב חזרתי לעולם המבולבל שלי, ולא זכרתי דבר."
"אתה רוצה לאמר לי דאדי שזו לא אני שתקפתי אותו?" אני שואלת בתדהמה.
"לא ליב שלי. את התמוטטת על הריצפה מעוצמת הכאב," אומר אבא.
"כל כך הרבה שנים אני חיה עם האשמה הזו," אני אומרת לו, "הרופא הציע להעלים לי את הצלקת ואני סרבתי. אמרתי לו שהרווחתי אותה והיא תהיה שם לנצח כמזכרת. ידעתי שכל גבר שירצה אותי, יעלם ברגע שיראה אותה."
"אני עוד פה," אני שומעת את קולו של מייקל מאחוריי, "גם אחרי שראיתי אותה, גם לפני שסיפרת מה שסיפרת. אני לא ברחתי ולא מתכוון לברוח."
"אתה מבין שאני דפוקה, נכון?" אני אומרת לו, "אם הייתי אומרת לך לפני ששמעת את סיפור חיי, שמעולם לא היה לי חבר, לא היית מאמין לי. חוויתי גברים. לא אהבה. תמיד זה היה מזדמן. תמיד זה היה בחושך. אתה באמת חושב שאתה יכול להכיל אותי? אני חושבת שלא. "
"את שוכחת ליב שבגיל שלושים ואחת גם אני עברתי כמה דברים," אומר מייקל, "ומי כמוך יודעת שלא הכל נראה מבחוץ. אני יודע מה אני מרגיש מיום שראיתי אותך. אני מתכונן להילחם על כך שזה יקרה."
אני רוצה לאמר לו שאני לא בדיוק מאמינה להצהרה שלו, כיוון שעבר למעלה מחודש מהיום שנפגשנו.
"אני יודע מה את חושבת," הוא אומר לי, "את טועה."
"באמת? אז עכשיו אתה גם קורא מחשבות לא רק את הנפש דרך העיניים?" אני עונה לו.
"כבר חודש שאני יודע איך למצוא אותך, או ליתר דיוק היכן את עובדת. אבל מכיוון שאחותי דיברה עם מישל רציתי לחכות קצת," הוא אומר.
"אני לא מאמינה שמישל אמרה לך," אני אומרת, "היא עוד תשמע ממני."
"זו לא מישל," הוא עונה לי, "זה הפרחים ששלחת לה. כאשר ראיתי אותם מוצבים בלובי הסתקרנתי לדעת מי שלח אותם. המזכירה שלי אמרה לי שזה זר שמישל קיבלה. זה נשמע מאד מוזר. הרי אם מישהו שלח לה זר כזה מושקע מדוע לא שמה אותו בחדרה? ואז נפל מבטי על המעטפה הקטנה שהיתה מצורפת אליו, מעטפה שהיתה זרוקה בפח ליד השולחן בכניסה. הכנסתי אותה לכיסי וחזרתי לחדר. בימים הראשונים רק הכתובת שהיתה שם עניינה אותי. אבל היה משהו שהציק לי. מדוע השם שלך מופיעה שם אם הפרחים נשלחו למישל? זה מה שגרם לי להציץ למילים שנכתבו בפתק הסליחה שכתבה לך מישל. הבנתי כמה אתן קרובות והחלטתי לשקול את צעדיי. אני מאד קנאי לחיי הפרטיים. אני לא מכיר את מישל ולכן התמהמתי."
"אתה מבין שהיא כבר הבינה מאחותך ששאלת עליי," אני עונה לו, "היא חברה טובה שלי וגם.. מאוהבת בך נדמה לי."
"שמה זה אומר לגבייך?" הוא שואל.
"אתה לא מוותר," אני אומרת.
"חיכיתי להיפגש איתך שוב," הוא אומר לי, "בדקתי כל יום את הרשימות של המשתתפים בנופש הזה. לרווחתי שמעתי אותה מזמינה אותך בטלפון אתמול."
"ומה חשבת שיקרה בינינו בשעה שאתה מוקף בכל העובדים שלך?" אני שואלת.
"אני ידעתי שאני רוצה לראות אותך," הוא עונה לי, "וידעתי שכשזה יקרה אני אדע מה לעשות."
"ועכשיו כשאתה כאן ואתה יודע עליי לא מעט, אתה יודע?" אני שואלת.
"ליב, את יכולה להילחם בי כמה שאת רוצה, אני לא אוותר עלייך," הוא אומר לי.
אני קמה, לובשת את השמלה ומתיישבת על הנדנדה הזוגית בצידה הרחוק של המרפסת. "עכשיו אתה מבין מדוע הגבתי אליך כפי שהגבתי במסיבה. אתה יכול להבין שאחיזתך בזרועי עוררה בי את היום ההוא, ולא פחות הטון המצווה שלך. אין לי שליטה על זה. זה לא משהו הגיוני, זה משהו שהיה קבור בי ועד היום לא העזתי להתעמת איתו."
הוא ניגש מתיישב לידי ומושך אותי להניח את ראשי עליו. "כשהסתכלתי לתוך עינייך לא הבנתי. עכשיו אני מבין שראיתי בך את עצמי."
אני מסירה את ידו ממני. הוא מופתע, אבל נרגע כאשר אני מניחה את ראשי על ברכיו. אני עוצמת עיניים ושואפת את נוכחותו לתוכי. ריח עדין של המבשם בו הוא משתמש עוטף אותי. אני לא יכולה לזהות אם זה ריח של מי גילוח או בושם, אבל הוא מעורבב עם מעט מריח הזיעה שלו. להפתעתי אני לא נרתעת מזה. "קשה לי לדמיין איזה שדים יש בתוכך. אתה נראה לי כל כך גבר בטוח בעצמו," אני אומרת לו, מתעלמת לגמרי שנוכחותו של אבי.
הוא שותק. אני מסובבת את ראשי אליו ורואה שמבטו נעוץ אי שם בנקודה באופק בשעה שידו לא מפסיקה ללטף את שערי.
"אני מצטער להפריע לכם ליב," אני שומעת את קולו של אבא. הוא נשמע לי חזק פתאום, צלול יותר. האם אני מדמיינת?
"מה פתאום דאדי אתה לא מפריע," אני אומרת וקמה על רגליי.
"את יודעת שדיליה לא נעשית צעירה והיא מתקשה לעבוד שעות ארוכות," הוא אומר, "החנות פתוחה רק עוד שעה. את מוכנה לקפוץ לחנות ולקנות לנו מצרכים לארוחת ערב?"
"בשמחה דאדי. איפה המפתחות של הג'יפ? הוא תקין אני מקווה," אני אומרת.
מייקל קם בעקבותיי. "אתה רוצה שאבקש מדניאל שייקח אותך חזרה?"
"לא," הוא עונה לי.
"אם כך עדיף שתשאיר הודעה במלון שאתה לא חוזר עד הלילה," אני אומרת.
"איש לא חיפש אותי," הוא עונה לי, "בואי נשאיר את זה ככה."
אני מעיפה מבט לנייד שלי. אני לא מתפלאת לראות שגם מישל לא חיפשה אותי. כבר הבנתי שיש שעות שהיא תצטרך אותי לידה. כעת זו לא אחת מהשעות האלה. ממש מתאים לי.
אני נותנת את המפתחות של הג'יפ למייקל ומתיישבת במושב הנוסע לידו. הוא מחייך מרוצה למראה המחווה שלי. הוא מתניע את הרכב ושואל: "לאן?"
"סע שמאלה שלושה מייל עד הצומת," אני אומרת לו.
"את רוצה לאמר לי שבתור ילדה הלכת את זה ברגל?" הוא אומר בפליאה.
"כן," אני עונה לו, "בחורף ובקיץ."
הוא משתתק. קשה לו להכיל את זה. האם באמת יוכל להכיל אותי?
אבל אז הוא מניח את ידו על ברכי. היד שלו חמה, המגע שלו נעים לי. אני מניחה את שלי על שלו והוא ממהר לשלב את אצבעותיו בשלי. היד שלו עוצמתית, אבל המגע שלו כל כך מנחם. אני מתחילה להפשיר. אני כבר לא נרתעת. לאט לאט אני מרפה את המתח בגוף. רק כאשר הוא מרגיש שאני רפויה הוא מקרב את כף ידי לשפתיו ונושק לה בעדינות.
אנחנו מתקרבים לצומת כאשר צופרי מכונית המשטרה צופרים לנו ומבקשים בכריזה שנעצור. מייקל מאט ועוצר בצד. "יש לך מושג מה קורה?" הוא שואל.
אני פותחת את הדלת וקופצת החוצה. "היי בילי מה קורה?"
"ליבי זו את! " קורא בילי וניגש להניף אותי באוויר, אבל אני נרתעת. "אני מצטער חשבתי שמישהו גנב לזקן את הרכב."
הוא מכניס את ראשו לתוך הג'יפ. "מצטער גבר, חשבתי שהג'יפ נגנב. אני בילי, ולמדתי עם ליבי בכיתה."
"אני שמח שאתם עירנים למה שקורה פה. טוב לשמוע," אומר לו מייקל. אני שומעת בקולו את הריחוק.
אני נכנסת שוב לרכב. " תפנה כאן ימינה ועוד מעט תראה את החנות בצד ימין," אני אומרת. מייקל לא מגיב ונוהג בשתיקה. "מייקל?" אני שואלת.
"היה לך משהו איתו?" הוא שואל.
"איך אתה מעלה בדעתך לשאול שאלה כזו אחרי מה שסיפרתי לך," אני עונה לו כעוסה, "אני אכין לך את רשימת הגברים ששכבתי איתם. שתדע ממי עליך להתרחק."
"ראיתי איך הוא הסתכל עלייך וחשבתי ש.." הוא עונה לי.
"אני אצלצל לדניאל שיבוא לקחת אותך," אני אומרת לו.
"זו הדרך שלך להתמודד עם דברים ליב?" הוא שואל.
"מה אתה רוצה ממני. לא מספיק קשה לי היום? אתה רוצה לראות אותי מתרסקת? כי אתה מוביל אותי לשם," אני אומרת לו, "מה אתה לא מבין. עזבתי את המקום הזה נערה בת שבע עשרה. אף אחד לא ראה אותי כאשה בוגרת."
"תודה," הוא עונה לי.
"על מה?" אני שואלת.
"שאת לא נסגרת בפניי," הוא עונה, "כי אני לא אוותר עלייך."
"הגענו," אני אומרת לו. הוא עוצר ושוב אני קופצת מהג'יפ. אני פוסעת לעבר דלת הכניסה ונעצרת. "רק תדע שלא שכבתי עם אף אחד באי," אני אומרת ונכנסת.
"שכה יהיה לי טוב, תראו מי פה," קוראת דיליה, "תראי אותך. איזה אישה יפיפיה את. הרבה יותר מאימא שלך."
"על מה את מדברת?" אומר מרטין בעלה, "הרי ליבי דומה שתי טיפות מים למייג'ור."
"עכשיו שאתה אומר לי את זה, נראה לי שאתה באמת צודק," עונה לו דיליה, "כבר שכחנו איזה גבר מדהים הוא היה."
"היי, אל תספידו את אבא שלי," אני אומרת, "אתם תראו שהוא יחזור להיות מי שהיה בגדול." היא נדה בראשה. אני לא בטוחה שהיא מאמינה לי או שמרחמת עלי אבל אותי זה לא מטריד. אני מאמינה במה שאני אומרת וזה העיקר.
"אז מה אני מכינה היום לארוחת ערב?" אני שואלת את דיליה.
"יש לנו פיטריות בדיוק כמו שאת אוהבת שרק מחכות שתבשלי מהן את המרק המופלא שלך. ויש ירקות שורש ובשר לצלי."
דיליה אורזת לי את כל המצרכים. אני מחפשת תרוץ להישאר עם דיליה לבד. העובדה שאין איתי את הארנק שלי מספקת לי אותו. "מרטין, אתה יכול להביא את המצרכים לבית של המייג'ור? הוא ישלם לך עבורם."
מרטין לוקח את הקרטון בו הכל ארוז ויוצא מהחנות.
"שכחת משהו ליבי?" שואלת אותי דיליה.
"לא…כן… כלומר… רציתי לשאול אותך, אבל תאמרי לי את האמת בבקשה, מה אמרו עליי אחרי שעזבתי," אני שואלת. הקול שלי רועד, אבל אני חייבת לשמוע את התשובה.
"אמרו שמק'מסטר איבד את שפיותו בגלל אשתו. הוא השתכר והלך לבית של אביך. הוא ראה אותך התנפל עלייך בלי סיבה. אמרו שדקר אותך כנקמה על כך שחשד שאשתו בוגדת בו. אבא שלך תפס אותו והיכה אותו מכות רצח," היא עונה לי בשקט.
"מי סיפר את זה?" אני שואלת, "ותאמרי לי את האמת דיליה."
"זה היה כתוב במכתב שמצאו אחרי מותו," היא עונה.
"מק'מסטר מת? מה קרה?" אני שואלת, אני מרגישה בחילה נוראית.
"הוא מת מדלקת בכבד חצי שנה אחרי שעזבת, השתיה היא שהרגה אותו."
"אבא שלי יודע את זה?" אני שואלת.
"כן, הוא היה בלוויה. עמד בצד כאשר ירו את מטחי הכבוד לכבודו. "זה לא מגיע לו," הוא מלמל ואיש לא הבין אם הוא מתכוון לכבוד שחלקו לו או לעובדה שמת בודד כמו כלב.
*
אני מופתעת לראות כמה המטבח נקי ומסודר. אני יודעת שהיתה לאבא מישהי לכמה חודשים. אני יודעת שעזבה ומאז הוא שוב לבדו. אם נוצר בכם הרושם שהקשר בין אבי לביני נותק אז אתם טועים. אני בקשר קבוע איתו, רק שמעולם לא חזרתי לכאן לבקר אותו.
בשעה שהצלי מתבשל לאיטו על הגז לצד המרק פטריות שמבעבע לידו, אני חותכת את ירקות השורש ומניחה אותם בתבנית במטרה לאפות אותם בתנור.
אני מבחינה בשקית נוספת ובה תפוחים, קמח, ביצים ועוד כמה מצרכים. בתוך השקית מונח פתק. "ליבי, על המצרכים האלה לא חייבתי אותך. אני מצפה לקבל בתמורה את עוגת התפוחים הבלתי נשכחת שלך."
אני מחייכת לעצמי. "אז בכל זאת יש מי שזוכר אותי לטובה." החיוך הופך עד מהרה לדמעות. אני מוחה את דמעותיי במגבת. אינני רוצה שאיש מהם יראה אותי בוכה.
אבא ומייקל עסוקים במשחק שחמט. בשעה שהתחלתי לבשל שאל אבא את מייקל האם הוא בקיא במשחק, וזה ענה לו: "נסה אותי." אני מעיפה מבט לעבר שני הגברים האלה שעד לפני שעה קלה היו זרים זה לזה. הם יושבים מרוכזים בלוח שלפניהם, יש משהו אינטימי באופן שהם רוכנים אחד מול השני. הם מדברים בשקט ביניהם בשעה שאני עסוקה בענייני.
"אני לא זוכר מתי הייתי מרוכז כל כך הרבה זמן במטלה אחת," אומר אבא. המילים שלו משמחות אותי. אני מאמינה באבא שלי, מאמינה שיום אחד יחזור לעצמו.
"אני חייב להשתין," הוא אומר למייקל, "אני מאמין בך שלא תיגע בכלים עד שאחזור."
"אני נותן לך את המילה שלי מייג'ור," הוא אומר ומצדיע לו.
"אני מאמין לך, וזה לא קורה לי כל יום. אני רואה איך אתה מתנהג עם ליב שלי."
בשעה שאבא הולך לשירותים ניגש מייקל אליי. "מממ..עוגת תפוחים בקינמון, העוגה האהובה עליי," הוא אומר, "לא שמתי לב שקנית תפוחים."
"אני לא," אני עונה לו ומושיטה לו את הפתק של דיליה.
אני שמה לב שאבא מתמהה בחדר השירותים. אני מתחילה לדאוג.
"הכל בסדר דאדי?" אני קוראת אליו מבעד לדלת הסגורה.
"כן," הוא עונה לי. האם נדמה לי שאני שומעת חיוך בטון שהוא מדבר, או שזו רק משאלת ליבי.
אני שומעת את זרם המים במקלחת. הוא ארוך הרבה יותר ממה שדרוש כדי לשטוף את הידיים.
"תרגיעי ליב, הכל בסדר," אני פוקדת על עצמי, וממשיכה להעסיק את עצמי בהכנת עוגות התפוחים.
"את לא יודעת מה עשה לי הביקור שלך. את נותנת לי כוחות להלחם, לחזור למה שהייתי," אני שומעת את קולו של אבי. רק כאשר אני מבחינה במבט המופתע של מייקל שעומד לידי אני מסתובבת אליו.
אני מביטה בו המומה. אני לא זוכרת מתי ראיתי את אבא שלי מגולח ומסופר. "יש לי את האבא הכי יפה בעולם," אני אומרת לו וניגשת לחבק אותו. הוא אוסף אותי בין זרועותיו. הוא מרגיש לי פתאום שוב חזק. ואז הוא מעניק לי נשיקה על המצח. "אל תוותרי עליי," הוא לוחש לי.
"אני אף פעם לא ויתרתי עליך דאדי," אני לוחשת לו חזרה.
הטיימר שעל התנור מצלצל ואני מתנתקת מאבא. רק אז אני מריחה את הריח המטריף של עוגות התפוחים שממלא את המטבח.
*
"אני אקח אתכם חזרה," אומר לי אבא אחרי שאני מסיימת לאחסן את שאריות האוכל במקרר, ולנגב את אחרון הכלים. אני מביטה באבא האהוב שלי. נראה לי שקומתו שוב הזדקפה, וכעת כשהוא מגולח ולובש בגדים נקיים הוא נראה שוב הגבר המרשים שהיה.
"בדרך חזרה אכנס למרטין ודיליה ואביא להם את עוגת התפוחים שאפית," הוא אומר לי.
הנסיעה חזרה למלון לא אורכת זמן רב. "בואי אליי לחדר," אומר לי מייקל. "איש לא יחפש אותך שם".
אני הולכת בעקבותיו דרך הכניסה האחורית. אני שמחה שאנחנו באגף נפרד כך שאיננו נתקלים באיש. מסתבר שהחדר שלו צמוד לשלי. "אני רוצה להיכנס להתקלח," הוא אומר לי. אני יודעת שאין בכך הזמנה בשבילי, "אחר כך נשב ונדבר."
הוא נכנס לחדר האמבטיה ואני רואה אותו פושט את חולצתו, חושף בפני את גבו המושלם רגע לפני שהדלת נסגרת מאחוריו. "כדאי שגם שתחליפי בגדים," הוא אומר לי מבעד לדלת הסגורה, "הרי כבר לא נכנס הלילה לבריכה."
אני מרגישה שהקסם בינינו מתפוגג. על מה אנחנו צריכים לדבר?
אני הולכת לחדר וחושבת לעצמי בעצם מה אני צריכה ללבוש? הרי מתוכננת הערב מסיבה. במילים שלו לא היה שום רמז למה שהוא מכוון. אני שמה לב שהנייד שלי כבוי. "מתי זה קרה?" אני חושבת לעצמי. מסתבר ששכחתי להטעין אותו. אני מוציאה את המטען ומחברת אותו לקיר.
אני נכנסת להתקלח. אני מסתבנת בהיסח הדעת כאשר המחשבות שלי נודדות לכל מה שקרה שם מהעבר השני של האגם. אני מרגישה הרגשת אושר עילאי כשאני נזכרת בפניו של אבי בשעה שיצא מהמקלחת. אני מלאת תקווה למה שעתיד להיות. סוף כל סוף האבא שנמצא כל השנים בדמיוני חזר עליי. גם הסלע הכבד שיש על ליבי בקשר לליל הסערה הוסר. אני לא אשמה! ולא רק זה, אבא שלי הגן עליי. גם כשהיה מסומם מתרופות, ברגע האמת הוא קם להגן עליי.
אני סופגת את שאריות המים משיערי ועוטפת את גופי במגבת.
אני רואה סימן שיש לי הודעות. "הנה זה מתחיל," אני חושבת לעצמי, "בטח יהיה לה הרבה מה להגיד למישל על שנעלמתי לה."
להפתעתי אין אפילו הודעה אחת ממנה. אני שמחה שבדקתי את הנייד, כי בדיוק מצלצל הטלפון הפנימי ליד המיטה.
"היי ליב," אומרת לי מישל, "אני מזכירה לך שעוד שעה יש מסיבה באולם הגדול אני צריכה אותך שם." היא לא שואלת מה עשיתי היום, לא אומרת אף מילה. פתאום זה מכה בי. זה כך כל הזמן, רק שאני לא ראיתי את זה.
"בדיוק יצאתי מהמקלחת," אני אומרת לה, "נתראה שם."
מישל מנתקת, אפילו לא טורחת לאמר לי שלום. אני באמת כזו תמימה? אז בשביל זה אני פה. לא כדי לבלות איתה זמן כפי שהבטיחה לי. אני לא מוכנה לזה יותר.
אני ניגשת לקרוא את ההודעות. שתיהן מאבא שלי
מייג'ור פלמר:
דיליה מוסרת לך תודה על העוגה.
כמובן שהיא לא יכלה להתאפק ופרסה לה פרוסת אחת ממנה.
אני מוזמן אליהם מחר לבארנץ'.
גם אתם.
מייגור פלמר:
תודה על הכל ליבי שלי.
את מצילה את חיי כל יום.
אוהב אותך,
דאדי
ליב פלמר:
מאושרת לשמוע.
אני אגיע.
אינני יודעת מה בקשר למייקל. אני לא מצליחה לפענח את מילותיו. אני מניחה שהחזיק את עצמו בשעה שהיינו שם, ועכשיו חזר למציאות. הוא הרי אינו חייב לי כלום. אני מודה לו בליבי על התמיכה שהעניק לי.
אני ניגשת לארון לחפש מה ללבוש וחושבת לעצמי כיצד עליי לנהוג עם מישל. אני פותחת את הארון לרווחה ומגלה מראה גדולה על פנים הדלת. מאז שקרה מה שקרה לא העזתי להסתכל על גופי בשעה שאני לא לבושה. גם בשעה שקניתי את בגד הים שלי, לא הסתכלי לראות איך הוא נראה עלי. סמכתי על העובדה שאני מרגישה בנוח איך שהוא יושב עליי.
אני עומדת לראשונה מול המראה הגדולה ולא מפחדת. אני מתירה את קצה המגבת שעוטפת אותי ונותנת לה ליפול על השטיח. אני עומדת ערומה מול המראה. לראשונה אני רואה את עצמי ללא בגדים כאישה. אני נושמת עמוק מתקרבת מעט ובוחנת את הצלקת. מה שנראה לי כצלקת מאימתנית מתברר לי כפס חיוור לאורך ביטני. כל כך רחוק ממה שדימינתי לעצמי. אני מכסה את פי בכף ידי ומחניקה את הבכי. "אני לא נראית כמו מפלצת!" כל הרבה הרבה שנים התייסרתי לחינם.
ואז נשמעת הדפיקה בדלת.
אני מרימה את המגבת ועוטפת את עצמי. אני ניגשת לפתוח את הדלת.
"אני כבר מתלבשת." אני אומרת.
אני חוזרת לארון ובוחרת לי שמלה ארוכה. אני מניחה אותה על המיטה. וניגשת לבחור סט של בגדים תחתונים. אני מתלבטת בין הסט הורוד לשחור.
"כל מה שתלבשי יראה נפלא עלי.," אני שומעת את קולו.
כל כך הייתי בטוחה שזו מישל שלא טרחתי לבדוק מי נכנס לחדר. אני נבוכה. אני מסתובבת ורואה אותו עומד מולי. הוא לובש מכנס שחור וחולצה בד שחורה. יופיו עוצר את נשימתי.
"את נראית מופתעת," הוא אומר בקול מבודח, "ציפית לראות מישהו אחר?"
"חשבתי שזו מישל," אני עונה.
"היא אמורה לבוא?" הוא שואל.
"לא, כלומר.." אני מגמגמת.
"כבר שכחת אותי," הוא קובע.
"אמרת שאנחנו צריכים לדבר. לא הצלחתי להבין למה אתה מתכוון. וחשבתי שאולי אחרי מה שראית אתה כבר לא תהיה מעוניין בקשר איתי," אני עונה לו ומשפילה מבטי.
הוא מצמצם במהירות את הרווח בינינו. מושך ממני את המגבת ומצביע על הצלקת. "את חושבת שבגלל זה אני אפסיק לרצות אותך?" הוא לוחש לי. הוא תופס את סנטרי ומקרב אותי אליו. השפתיים שלו נצמדות לשלי בעוצמה שלא ידעתי מעולם. הוא מנשק אותי עד שאני נשארת חסרת נשימה.
"את מבינה עכשיו כמה אני לא רוצה אותך?" הוא שואל.
הוא מניף אותי בזרועותיו ומשכיב אותי על המיטה. הוא עדיין לבוש. הוא מפזר נשיקות קטנות ועדינות לאורך צווארי, יורד לעמק בין שדי, וממשיך מטה עד שהוא מגיע לצלקת. הוא מנשק כל מילימטר ממנה, מתחילתה עד סופו. "ככה אני לא רוצה אותך. הבנת סוף סוף?"
רק אז הוא פושט את בגדיו, זורק אותם על הריצפה בערבובייה, מצטרף אלי למיטה ואוהב אותי. כל נגיעה שלו בי גורמת לי להרגע יותר ובסוף אני מתמסרת לו.
"אתה הראשון שלי," אני אומרת לו, "הראשון שמקבל את כולי, לא רק את גופי גם את ליבי."
"אני אדאג," הוא אומר, "שתרצי אותי כל כך, שאהיה גם האחרון. כי כזו את בשבילי."
*
מייקל
"תראי מה עשית לי," אני אומר לה, בשעה שאני עומד מול הראי לסדר את שערי שלי שליב פרעה בשעה של שכרון חושים. אני מצביע על סימן המציצה שטבעה בי על כתפי.
"קצת נסחפתי," היא אומרת בביישנות, "מה אתה לא מבין? הרגשתי שאני חייבת למצוא דרך להחניק את הקולות שעמדו לבקוע מגרוני. אני חושבת שכל המלון היה שומע אותנו עושים אהבה."
"מממ…זה בהחלט גורם לי לצפות בכיליון עיניים לכך שאביא אותך לביתי. הבית מוקף גן גדול ואיש לא שומע מה נעשה בתוכו. אני עוד שאשחרר את הפנתרה שכלואה בתוכך," אני אומר לה ומחייך.
אני יודע שהיא שומעת את דבריי. אבל היא לא מגיבה, שכן היא מחפשת משהו בעיניי.
"מה?" אני שואל אותה.
"אמרת שאתה רוצה שנדבר," היא אומרת לי.
אני גומר לרכוס את כפתורי חולצתי ומתיישב. הגיע התור שלי לפתוח בפניה את הלב.
*
"קת'רין היתה עורכת דין במשרדינו. לא הייתי מאוהב בה" אני אומר לך מיד, "אף פעם לא הייתי עד שפגשתי אותך. היא היה האישה הנכונה בשביל גבר כמוני שלא ידע מהם רגשות. היא היתה אישה מבריקה, היה נעים לשוחח איתה. החלק הגופני היה סביר. אני ידעתי שאני זקוק ליותר, אבל לא התעקשתי. לאמר לך שהיית נאמן לה עד הסוף? אז לא." אין לי ספק שעם ליב זה לא יהיה כך.
"כאשר היא נכנסה להריון הסתייגתי בהתחלה, אבל אחר כך התרגשתי מהרעיון להיות אבא. היום אני מבין שרק זה מה שהלהיב אותי בה. לא הרצון להיות בעלה." אני מפסיק את דבריי. אני רוצה לראות את השפעתם עליה.
היא קולטת אותי מיד. מתיישבת לרגלי ומקיפה אותי בזרועותיה.
" ואז היא לא רצתה להתחתן, וגם לא רצתה את התינוק. הרגשתי נבגד, הרגשתי כשלון. היתה בכך מין אמירה שאני לא ראוי להיות האבא של הילדים שלה, אני הגבר שאף אחת לא מסרבת לו. זה היה בלתי נתפס מבחינתי. ואז ראית אותה בכל אישה שפגשתי. בכולן, חוץ ממך. ההתנהגות שלי כלפייך במסיבה היתה השריד האחרון של ההתנהגות הזו. הבנתי מיד שטעיתי. שאת אחרת. ידעתי שאני צריך לבוא אלייך מוכן. את פרח נדיר.
עכשיו כשסוף סוף מצאתי אותך אני אעשה הכל כדי לא לטעות."
"אני לא יכולה להסביר את זה במילים. הרי רק עכשיו הכרנו, ואני מרגישה שאני איתך חיים שלמים. לא זוכרת רגע אחד בלעדייך," היא אומרת לי את המילים שאני כל כך זקוק לשמוע.
"אני רואה בך את העתיד שלי. את מעצימה אותי באופן שאני אפילו לא יכול לתאר לך," אני אומר לה.
היא מביטה בי בפליאה. "אני ראיתי את העוצמה שבך מהרגע הראשון שפגשתי בעיניך."
"את ראית מה שרציתי שתראי. את הפכת את זה לממשי," אני אומר לה.
ואז נשמע צלצול בנייד שלה.
היא לא מתפלאת מסתבר לראות את המסרון ממישל. "כמה זמן אני צריכה לחכות לך?"
"אם חשבתי מקודם לחכות עם החשיפה של יחסיי איתך, את מבינה שזה לא עומד לקרות. לא איכפת לי יותר מאיש." אני אומר לה, "רק ממך."
היא מתקרבת אליי ונושקת לי ברכות על שפתיי. "ההחלטה בידייך."
"לצערי יש לי משהו שאני צריך לסיים," אני אומר לה, "תרדי למטה, אני אצטרף אלייך."
*
ליב
אני בוחרת את השמלה השחורה הארוכה, נועלת את נעלי העקב והולכת להתאפר.
אני בוחנת שוב ושוב את הופעתי. יותר מתמיד חשוב לי להראות טוב. אני מסתכלת על פני במראה בשעה שאני מתאפרת. הן זוהרות. אני מצלמת את עצמי ושולחת תמונה לאבא.
ליב פלמר:
יוצאת למסיבה.
נתראה מחר.
באהבה,
ליב
אני יורדת לאולם הגדול. "סוף סוף באת," רוטנת מישל, "כמה זמן אני צריכה לחכות לך."
"מה הסיפור מישל?" אני שואלת אותה ברוגע, "הרי כל היום לא התעניינת מה קורה איתי."
"הנחתי שאת ישנה, או קוראת ספר או.. לא יודעת. מה עובר עליך פתאום. את הרי ידעת שכל חבריי לעבודה יהיו כאן," היא עונה לי חסרת סבלנות.
"זו לא את ששכנעת אותי לבוא כי כשיש הרבה אנשים לא צריכים לתת תשומת לב לאחדים? או אולי התבלבלתי," אני אומרת לה.
"נו מה זה משנה. את פה וזהו," היא עונה לי.
"זה מאד משנה מישל. את יודעת מה המשמעות של לייק ג'ורג' בשבילי, ובכל זאת לא טרחת לראות אם אני בסדר," אני עונה לה.
היא מסתכלת עליי ורוצה לענות אבל אז נכנסים מייקל ושאר חברי ההנהלה. "אז בגללו את עצבנית? מה חשבת שהוא לא יהיה פה?" היא אומרת לי בארסיות.
מייקל ניגש לנגני הלהקה ואומר להם משהו. צלילי שירה של איטה ג'יימס "לבסוף" ממלאים את האולם. לא סתם הוא ביקש מהם לשיר אותו.
"בואי," הוא אומר בקול רם ומושיט יד לעברי. אני צועדת לעברו. מבטיי כולם נעוצים בי, והם מפנים לי את הדרך. הוא אוחז בידי ומוביל אותי למרכז הרחבה.
*
למחרת בצהריים אנחנו יושבים על המרפסת הגדולה של מרטין ודיליה. הגברים מפטפטים ביניהם. אני עומדת עם דיליה במטבח ומשקיפה עליהם. אנחנו לא יכולות לשמוע מה הם מדברים כיוון שדלתות הזכוכית סגורות כדי לשמור על הקור בבית.
"איזה כייף שאת כאן," אומרת לי דיליה, "תראי את אבא שלך. לרגע לא זהיתי אותו כשהוא בא אמש עם העוגה."
"דיברנו המון על מה שקרה בלילה ההוא," אני אומרת לה.
"אוי ליבי, אני כל כך מצטערת שלא דיברתי קודם. אני יכולה לתאר לעצמי איזו אשמה נשאת על גבך כל השנים האלה."
"לא הרגשתי ראויה. רציתי למות, אבל ידעתי שאבא שלי תלוי בי. את יודעת שלא שמעתי אף פעם מאמא שלי מאז שעזבה?" אני אומרת לה. מאיפה זה באת לי פתאום?
"אמא שלך," היא נאנחת, "הכי עצוב הוא שדווקא בין שניהם היא הפחות יציבה. היא התחתנה עוד פעמיים. פעם אחרונה ששמעתי עליה היא שוב התגרשה. מה עם האחים שלך ממש אין לי מושג. אני אולי לא צריכה לאמר לך זאת, אבל ברור שהם לא של אבא שלך. הרי הוא היה מעבר לים."
אנחנו ממשיכות להכין את האוכל ודיליה משנה את הנושא. היא מעדכנת אותי מה קורה עם חבריי לכיתה. "אני מבינה שפגשת את בילי," היא אומרת לי, "אין לך מושג כמה שאלו אותי על הגבר שלך. כמובן שרק הפלאתי בשבחיו."
אני מעיפה מבט אל הגבר שלי. האחד שהצליח לנפץ את כל החומות ולגעת לי בלב. הוא מספר משהו לאבא ואז קורה משהו שחשבתי שלא אזכה לעולם עוד לראות. אבא שלי צוחק! אבל לא סתם צוחק. הוא כל כך צוחק שהוא אוחז את בטנו מרוב צחוק. אני רואה שהוא מנסה לאמר משהו אבל נחנק מצחוק. לבסוף הוא נרגע ואומר משהו למייקל ואז אני רואה את מייקל צוחק, והצחוק הרועם שלו ממלא את הבטן שלי במלא מלא פרפרים.
פתאום הוא מסובב ראשו אליי ואני רואה את שפתיו אומרות לי: "אני אוהב אותך."
| At last My love has come along My lonely days are over And life is like a song At Last – Etta James |
אני מאמינה גדולה באהבה.
יודעת שהיא קיימת, אני חיה אותה יום יום.
לאלה שעדיין מחפשים אותה, האמינו בה, היא עוד תגיע.
בר אבידן
מאמינה באהבה