אני לא יכולה להתאפק ומרימה עיניי אליו. עיניו נעוצות בי ומחפשות את העיניים שלי. אני נדהמת מהעוצמה שאני רואה בהן. יש לו מבט מהפנט אבל אינני יראה ממנו כי אני רואה בהן גם המון רגש.
"אני מסכימה," אני אומרת בשקט. אני רואה את עיניו מאירות בשמחה.
"אני יודעת שאשלם על כך מחיר. האחיות שלי לא תסלחנה לי. ואבא שלי מה הוא יאמר?" אני אומרת.
"קיבלתי את הסכמתו של אביך. זה אני שביקשתי להיפגש איתך ולקבל את הסכמתך," הוא אומר לי.
"זה לא האופן בו נעשה השידוך אצלנו," אני אומרת לו.
"אנחנו באים משני עולמות כל כך שונים," הוא אומר לי בקולו העמוק והנעים, "הייתי צריך למצוא דרך שתגשר בין שניהם. זה לא יהיה קל, אבל אני בטוח שיחד נמצא את הדרך הנכונה."
"אני יהודייה. אתה יודע?" אני אומרת לו, "אינני מוכנה לוותר על יהדותי."
"אני יודע," הוא עונה לי בחיוך. אני מנסה להבין את פשר החיוך שלו. "גם אני." עכשיו גם אני מחייכת.
"לפני שהגעתי לכאן הזהיר אותי חברי שאביך ינסה לשדך אותי לאחת מבנותיו. אמרתי לו שאין סיכוי שזה יקרה, והנה אני כאן עומד לפניך ומבקש ממך להיות אשתי. כיוון שלא האמנתי שזה יקרה לא הבאתי איתי טבעת לסמן את אירוסינו. בכל זאת קניתי לך מתנה ואני מקווה שתאהבי אותה." הוא מוציא מכיסו קופסה מרובעת שטוחה, עטופה בנייר מוזהב. "זה בשבילך, מזכרת מהיום הזה."
הוא מגיש לי אותה ומבקש: "תפתחי."
אני פותחת בידיים רועדות את סרט הזהב הדקיק ואחריו את העטיפה. אני לוקחת נשימה עמוקה ופותחת את הקופסה העשויה משי אדום. בפנים מונחים שרשרת משובצת באבני רובי אדומות ויהלומים, וזוג עגילים ארוך תואם."
נשמתי נעתקת. "זה התכשיט היפה ביותר שראיתי מימיי," אני אומרת לו נרגשת.
"הוא הראשון מיני רבים," הוא אומר לי בחיוך. "ביום שהוצגת בפני לבשת שמלה אדומה. זו הסיבה שבחרתי באבני הרובי האדומות. שתהיה לך מזכרת מהיום שבו ביקשתי מאביך את ידך."
אני נלחמת בדמעות שבעיני. המחשבה שזה היה רגע חשוב בעיניו גורמת לליבי להלום בפראות.
הוא מושיט את ידו, מוציא את השרשרת ומבקש ממני להסיט את שערי לצד. אני מרגישה את אצבעותיו נוגעות לא נוגעות בי בשעה שהוא סוגר את הסוגר של השרשרת מאחורי צווארי.
"שיהיה במזל טוב," הוא אומר לי.
"שיהיה במזל טוב," אני עונה לו.
הוא חוזר ומתיישב מולי, מוזג לי מים לכוס. "נראה לי שאת זקוקה לזה כעת," הוא אומר ומניח לפני את הכוס. הוא מוזג גם לעצמו וגומע מהמים.
"את יכולה לספר לי מה נהוג לעשות כעת שאנחנו מאורסים?" הוא שואל אותי.
המילים שלו משמיעות באזניי מנגינה נפלאה. "אני מאורסת!".
"ובכן כעת אבי יערוך מסיבה להכריז על ארוסינו. אני מניחה שהורי יציגו בפניך את הנדוניה שהם נותנים לי."
"אין צורך שתיקחי אתך כלום," הוא ממהר לומר לי, "אני אתן לך כל מה שאת צריכה."
"בבקשה אל תסרב להם. זה יעציב אותם מאד ויתפרש כהתנשאות עליהם," אני אומרת לו, "תמיד תוכל למכור את זה בלונדון. אני בטוחה שיהיו אנשים שישמחו לרכוש את מה שזה לא יהיה. בכל מקרה כיוון שאני הצעירה ביותר, לא נראה לי שנרכשו כבר הרבה דברים עבורי."
"אעשה כרצונך. את בת טובה ואשה חכמה," הוא אומר לי לרווחתי. למרות שאני תוהה מדוע אמר שאני כזו, המילים שלו משמחות אותי.
"אני מציע שנבקש מאחיך שיודיע לאביך על ארוסינו," הוא אומר לי, "זה היה ערב ארוך. לכי תנוחי ותתכונני למסיבה מחר. אני רוצה לצאת לדרך עוד יומיים. "
"כל כך מהר?" אני שואלת ומיד מתחרטת שאולי פגעתי בו. "אני מצטערת אני לא מתכוונת להישמע כפויית טובה."
"בשביל לארגן את נשואינו אני חייב לשוב ללונדון ולהגיש שם בקשה. חוץ מזה העבודה מחכה לי ואני חייב לשוב," הוא עונה לי.
"אולי טוב שכך," אני עונה לו מהורהרת, "כבר מחכה לי מקלחת רצינית מהאחיות שלי שהסכמתי להינשא לך."
"אני רוצה שתזכרי שאני איתך. אני אשמור ואגן עליך, לא אתן לאף אחד לפגוע בך בגלל ההחלטה שלך. האחיות שלך ילמדו לקבל את זה בלית ברירה."
"כן," אני עונה לו יודעת שברגע שהסכמתי איבדתי אותן.
*
המהומה בבית גדולה. עלינו לדאוג לכמות גדולה של אוכל, ואחיותיי מסרבות לעזור לי. מאז שחזרתי אמש ודבר אירוסיי נודע הן מתעלמות ממני לחלוטין. בלילה כשעליתי על מיטתי לחשה לי שרה: "בוגדת!"
מיד עם שחר אני הולכת עם אחיי לקניות בשוק. זו הדרך של האחיות להראות לי שאינן מכבדות אותי ככלה. כל הזמן מלוות אותי המילים שלו שישמור ויגן עליי וזה מה שמחזיק אותי שפויה ביום הזה.
אני חוזרת עמוסה בסלים מהשוק ונכנסת למטבח לבשל. במשך כל היום אחיותיי נכנסות למטבח בטענות שונות. "העובדה שהחלטת לחטוף לנו את החתן שלא יועד לך לא מצדיקה שארוחת הצהריים לא מוכנה בזמן," אומרת לי שרה.
"דווקא כן," אני אומרת לה, "רוצה שאגיש לך?"
"כאילו שזו בכלל שאלה?" היא עונה לי בהתנשאות.
"שרה אחותי," אני אומרת לה בקול רך, "אני לא זו שבחרה בי. אתן הוצגתן לפניו ראשונות. אין לי מושג מדוע בחר בי. אתן יודעות שלא עשיתי כלום."
שרה יודעת שאני צודקת, אבל עדיין פגועה מהדחייה. אין ספק שכולן חושבות שהארוס שלי הוא גבר מדהים, בדיוק כמו שאני חושבת.
ככל ששעות הערב מתקרבות נהיה שקט מתוח. רק אני ומאמאן שוקדות כל הזמן על הכנת האוכל.
"מאמאן את כועסת עליי?" אני שואלת.
"איך אכעס עליך קטנה שלי. שאף אחד לא ישמע, אני מבינה לגמרי את הבחירה שלו בך. אני נעצבת על ליבי כי יודעת שעוד מעט נפרד ואני אתגעגע אליך כל כך," אומרת מאמאן ומוחה דמעה בסינרה המלוכלך משלל התבלינים שהשתמשה בהם לתיבול. הקדרות המתבשלות על הגז מפיצות ריח נעים כל כך וריחן נדבק לי בשיער. מאמאן שמתקרבת לנשק אותי מריחה את שיערי. "את חייבת לסיים בקרוב. אני רוצה שתחפפי את השיער שלך. יש לי חומר מיוחד בשבילך. אני רוצה ללמד אותך איך לשטוף את שיערך. עוד מעט תהיי אשה ויש כמה דברים שאני צריכה להספיק ללמד אותך."
בחוסר רצון מובהק נענים הבנים למאמאן ודואגים לסדר את חדר האירוח הגדול, בשעה שאנחנו פונות לחדר האמבטיה בחדר של הוריי. פעמים רבות עזרתי למאמאן לקרצף את החדר הזה ומעולם לא חשבתי שאזכה לטבול בו.
מאמאן מסרקת את שערותי ורק אז מבקשת שאתפשט ואכנס לאמבט. היא לוקחת את הליפה הגדולה ומקרצפת את גופי, כפי שלא עשיתי מעולם.
"כאשר היית תינוקת הייתי מקרצפת כך את גופך וחולמת על היום הזה שבו אזכה להכינך ככלה לחתנך." היא אומרת לי. היא בוחנת את גופי העירום ואני נבוכה. מעולם לא עמדתי עירומה בפני איש בעבר. "תבטיחי לי שתלכי לטבול במקווה לפני ליל כלולותיך," אומרת לי מאמאן, "אני אלמד אותך בדיוק איך להתכונן."
מאמאן מסבירה לי כל שלב בשעה שהיא מבצעת את הניקיון על גופי. היא מורטת את גבותיי. זו הפעם הראשונה שאני חווה את זה וסקרנית כבר לראות את פני. היא בודקת ביסודיות את פני. "אני שמחה שיש לך עור כזה טוב. למזלך אינך צריכה להשקיע בו דבר."
בסיומה של המקלחת עורי חלק כמו שלא היה מעולם. אני מעבירה את ידי עליו ומרחפת מאושר. יש לי הרגשה כמו של נסיכה. אבל אני יודעת שאיני יכולה לשתף בשמחה זו אף אחד. הלילה המאושר הזה הולך להיות גם הלילה הקשה בחיי.
מאמאן מגישה לי את החלוק כדי שאתכסה בו ומושיבה אותי כדי לסרק את שערותיי.
"אין לי הרבה זמן ללמד אותך להיות כלה. אני מבקשת שתעשי כל מה שבעלך מורה לך. הוא נראה לי גבר מנוסה והוא וודאי יודע כיצד לנהוג באשה. כל מה שעליך לעשות הוא לשכב על גבך, לפסק את רגליך ולתת לו לעשות את העבודה. את יודעת שלגברים יש "משהו" בין הרגליים. כך הוא יתן לך ילדים. את חייבת לציית לו. פשוט עצמי את עינייך ותני לו לעשות את מה שצריך."
המחשבה על כך די מבהילה אותי, מאמאן כנראה מבחינה בכך. "זה לוקח כמה דקות ונגמר. אל תחשבי על זה, עדיין יש זמן. שלא תתני לו לעשות זאת לפני שיש לך תעודת נישואין ביד. גם אם ידבר במילים יפות."
מילותיו שישמור עלי ויגן עלי שבות וצפות והזיכרון של קולו הנעים גורם לי להירגע. עכשיו אני כבר חושבת רק על הפגישה שלי איתו הלילה. אני לא אתן לאף חץ מורעל לגעת בי. הגבר הזה הוא שלי ועליי להיות גאה בכך.
האורחים מתחילים להגיע והאחיות שלי ממהרות לתפוס את מקומן כדי שחלילה לא תתבקשנה לעזור בהגשת האוכל. פתאום אני קולטת שלא חשבתי מי באמת יגיש אותו. הרי מאמאן צריכה לשבת איתנו בשעת הטקס. "מאמאן מי יגיש את האוכל?" אני שואלת את מאמאן בשעה שהיא מסיימת להתארגן בעצמה.
"אל תדאגי קטנה. הלילה הזה הוא הלילה שלך. עשית די והותר. מעתה את רק צריכה ליהנות מרגעי הפרידה שלך. בקרוב יהיה לך בית משלך ותוכלי לנהוג בו כרצונך."
האורחים כבר מכונסים בחדר וכולם מחכים רק לי. אנחנו עוברות סמוך למטבח ואני מציצה פנימה. אני רואה את שכנותיה של אימי מוכנות לעזור. "שיהיה במזל טוב ובשעה טובה. כולם מדברים רק טובות על חתנך," הן אומרות וניגשות לנשק אותי.
"תזכרי שאת מאורסת עכשיו, יש לך גבר שדואג לך כעת," אומרת לי מאמאן דקה לפני שאנחנו נכנסות לחדר "היכנסי ברגל ימין," היא לוחשת לי.
אני עושה כדבריה וברגע שאני נכנסת אני מישירה מבט אליו. הוא לא רואה איש מלבדי ואני רואה בעיניו את המבט הזה שראיתי אותו לראשונה אמש, המבט שגרם לי לומר לו שאני מסכימה. הוא עומד לקום לקראתי, אבל באבא מסמן לו שישאר לשבת.
"ערב טוב באבא," אני אומרת את מה שאמרה לי מאמאן לומר, "ערב טוב חתני."
אני פונה מהם וניגשת לשבת עם הנשים. אני מרגישה את המבט שלו מלווה אותי, והלב שלי קופץ משמחה. אני לא שוכחת לרגע שאחיותיי לא שמחות בשמחתי ולכן ניגשת אל השולחן בפנים חתומות. אני עונה: "תודה," מנומס לברכות שמברכות אותי הנשים האחרות ומתיישבת. הכיסא שלי מוצב בדיוק מולו, בקצה השני של החדר. אני מגניבה אליו מבט ורואה את שפתיו מתעקלות לחיוך קטן. אני שמחה שהוא מבין את כללי הטקס ולא אומר דבר שיעורר את הזעם עליי.
המנות מתחילות להגיע לשולחן אבל אין לי כלל תאבון. "מה קרה הכלה שלנו בהריון?" לוחש בארסיות שרה, "אין לך חשק לאכול?" היא אמנם לוחשת אך מספיק בקול רם כדי שתשמע על ידי הנשים. "הרי אין הסבר אחר מדוע את נאלצת להתחתן אתו."
אני חושקת את שפתיים ומחפשת את המבט המרגיע של עיניו. כאילו הרגיש אותי הוא מסתכל עלי ונד בראשו להזכיר לי שהוא כאן. אני מחייכת חזרה ונדה לו בראשי לאות תודה. "איך זה שרק אתמול הכרנו והוא כבר מרגיש אותי?" אני חושבת לעצמי. עכשיו אני יודעת שעשיתי את הצעד הנכון, גם אם זה יעלה לי במחיר פרידה מאחיותיי.
תמה המנה העיקרית ואני מתבקשת לבוא לשבת ליד באבא. מאמאן מובילה אותי ויושבת לידי.
"הייתי רוצה לומר כמה מילים ברשותך מר זהריאן," הוא אומר ומגניב אלי מבט, "אני יודע שבתרבות שלכם לא מקובל לקחת את הצעירה בבנות לפני הבכורה, אבל רצה הגורל שלנו שליבי נכבש דווקא על ידה. אני מודה לך שאפשרת לי ללכת על פי צו ליבי ונתת לי את ברכתך לשאת אותה לאשה. אני מתחייב בפניך לנהוג בה בכבוד ולעשות אותה מאושרת."
אני מניחה יד על ליבי ומרכינה את ראשי. הוא נד בראשו בתנועה קטנה כמעט בלתי נראית, אבל אני יודעת שהוא הבין שאני אסירת תודה לו על מילותיו.
עם סיום הצגת הנדוניה שלי, מודה חתני לבאבא על נדיבותו ובכך מסתיים הטקס. מאמאן ואני שבות לשולחן שלנו.
"יש לו מזל גדול שאת הכלה שלו," אומרת שרה בקול, "גם קיבל מתנות עבורך וגם חסך לקנות לך תכשיטים."
אני מביטה במאמאן. "תראי להן בתי," היא אומרת לי בקול.
אני מסיטה את שיערי, חושפת בפניהן את העגילים הארוכים והנוצצים של אזני, ומוציאה את השרשרת שהסתרתי מתחת לשמלה ועכשיו היא נראית לעיני כל.
"אני מקווה שאתן מבינות בנות שזה לא תכשיט שנקנה בשוק, אלא אצל סוחר הזהב במרכז העיר. יש בו אבני רובי ויהלומים. גם אם מי שלא מבין גדול באבני חן יכול להבין שהתכשיטים האלה לא עלו פרוטה," אומרת להם מאמאן. אחיותיי משתתקות ולא אומרות עוד דבר.
אני מעיפה מבט לעבר חתני ורואה את החיוך המרוצה על פניו. הוא שמע את דבריה של שרה והיה מרוצה מהעובדה שהן הבינו שהאירוסין האלה הן יותר ממה שהן מנסות להציג.
עוד באותה לילה אני עוזבת את בית הוריי. מאמאן עוברת איתי למלון בו שוהה חתני. "אני חוששת שאחיותייך לא יניחו לך ולכן באבא שלח אותנו לכאן."
בבוקר חוזרת מאמאן לבית ואורזת לי את חפציי. אני מחכה לה כל אותה העת בחדרי. כעבור זמן קצר היא חוזרת. המזוודות שלך ארוזות בתי. "אחר הצהריים נשוב לבית לתה מנחה כדי שתוכלי להיפרד מכולם. ואחר כך נפרד ממך לשלום. עוד הערב את יוצאת ללונדון. אני מביטה בה מופתעת. "זה יהיה הכי טוב לכולם, אך בעיקר לך ילדתי. הבית שלך כבר לא כאן."
"אנחנו צריכות לדבר," אני אומרת למאמאן.
אמא מביטה בי בהפתעה. מקמט את מצחה ומתקרבת אליי להקשיב לדבריי.
"מאמאן, אני יודעת שהנדוניה שנתתם לי אתמול לא היתה מיועדת לי. ידוע לי שאלה דברים שנאספו עבור אחיותיי. אני נוסעת למקום שמאד שונה מכאן, מקום שיהיה עליי להשתנות בכל. הגבר לו אני נישאת הוא גבר בעל אמצעים והבטיח לדאוג לכל מחסורי. הייתי רוצה לבקש ממך שלא תכעסי עליי, אבל תחזירי את הדברים הביתה ותמסרי אותם לאחיותיי כאשר יבוא יומן להינשא."
"שירז. אל תביטי עליי מגבוה. עדיין לא הרווחת את מעמדך כאשתו. אין זה סוד שאביך אדם עשיר מאד ואין לנו בעיה לרכוש נדוניה עבור אחיותיך," עונה מאמאן בכעס.
"אתמול שאל אותי חתני לגבי מה שיהיה היום. ביקשתי ממנו שלא יסרב לנדוניה שלי כדי לא להעליב אתכם. אני יודעת היטב שרבים מהדברים נעשו בעבודת יד, הרי גם אני הייתי שותפה בהכנתם להזכירך. לכן אני גם יודעת כמה זמן לקח לאסוף כל פריט. אני מתפללת בליבי, ואמשיך לעשות זאת מידי יום, שימצאו במהרה חתנים לאחיותיי. אני עצמי אשתדל לחפש אותו בשבילן. אני מבקשת שלא תכעסי. איש לא צריך לדעת."
מאמאן מסתכלת עליי בכעס ושותקת.
"היית מעדיפה שאקח הכל איתי ולא אשתמש בזה לעולם? האם לשם כך ניתנת נדוניה רק כדי שאחרים יראו? אז הם ראו כמה אתם נדיבים כלפיי, כמה עשירה היא הנדוניה שניתנה לי. רק אני יודעת שהיא לא היתה מיועדת לי, הרי בעצמך אמרת לי לפני זמן לא רב שאת הנדוניה שלי עדיין לא התחלת להכין," אני אומרת לה, "את הרי יודעת כמה פעמים אחיותיי הציצו לארגז הנדוניה שלהן. איך יגיבו כעת אם יראו שהוא ריק. את רוצה שישנאו אותי עוד יותר."
שתיקה מעיקה משתררת בחדר.
"איש לא צריך לדעת זאת,' אני אומרת, "אני אצא לשדה התעופה עם כל שמונת המזוודות. איש לא ידע שרובן ריקות."
אני רואה שהמבט בעיניה של מאמאן מתרכך. "למרות הכל, אני מאד אוהבת את אחיותיי. הן עצמי ודמי ואעשה כל שאוכל כדי שהן תהיינה מאושרות."
סוף סוף אני רואה את ההסכמה בעיניה של מאמאן. "זה יהיה הסוד שלנו מאמאן, איש לא ידע זאת," אני אומרת ומניחה את ראשי על כתפה.
מאמאן אוספת אותי לחיקה. הדמעות זולגות על פניה ללא הפסק. היא איננה מסוגלת לדבר ואומרת לי רק "בנתי לעולם אל תשכחיני." שעה ארוכה אני חבוקה בזרועותיה. "יש לו עין טובה לבעל שלך. הוא בחר את הטובה בבנותיי."
*
בשעה היעודה אנחנו יוצאות חזרה לבית הורי. המפגש הפעם קצר. הגברים שותים תה ומשוחחים ואנחנו יושבות בקצה השני של השולחן ובעיקר שותקות. רגע לפני שאני עוזבת את בית אבי ניגשת אלי שרה ומחבקת אותי. "תמצאי גם לי בעל כזה," היא לוחשת לי.
"אעשה כמיטב יכולתי," אני עונה לה.
"תשלחי לנו תמונות שלך ביום חתונתך," היא מבקשת.
"אני מבטיחה לך אחותי," אני עונה לה בדמעות.
"סלחי לי על הכל," אומרת לי שרה.
"אני אוהבת אותך אחותי, סלחי לי גם את," אני עונה לה.
אנחנו עוזבים את הבית שבו חייתי כל חיי. אני יודעת שככל שתארך הפרידה לא אצליח לשלוט בעצמי. אינני נגשת להיפרד מחיות הבית ומקווה שאי שם בלונדון הקרה אמצא לי חבר על ארבע.
באבא ומאמאן מלווים אותי לשדה התעופה. הם מציצים מעבר לגדר ורואים את המטוס של חברת "תומפסון" חונה בחניה הצדדית. "תראי איזה מטוס יפה יש לחתן שלך," אומרת לי מאמאן, "ככה יראו החיים שלך מהיום."
באבא מסתיר את רגשותיו אבל מאמאן אינה מרפה ממני. "מי יודע אם נתראה בתי," היא אומרת לי.
"מאמאן אל תדברי כך, בוודאי שנתראה," אני עונה לה בביטחון.
אני פוגשת את חתני ליד שער היציאה. הוא לבוש חליפה שחורה, חולצה לבנה ועניבה בצבע חום נחושת שתואמת את צבע עיניו. אני נדהמת שוב מיופיו, אבל לא משהה מבטי עליו. עם הגבר הזה אני הולכת לחיות את חיי. ליבי מתמלא גאווה. אינני יכולה למצוא מילים לתאר את האושר על מה שהגורל זימן לי.
שעה מאוחר יותר אנחנו עולים למטוס המנהלים המרווח שלו. הוא מציג אותי בפני הדיילות. "זו שירז זהריאן, אשתי לעתיד. תטפלנה בה יפה," הוא אומר להן בקול סמכותי שאינני מכירה.
מעולם לא הייתי במטוס. אבל למרות זאת מבינה שהמטוס הזה הוא לא מטוס רגיל. הוא מוביל אותי לתא השינה. "אם תרצי לישון יש כאן מיטה בשבילך. אין לה מה לחשוש. הבטחתי לך שאשמור על כבודך כל עוד איננו נשואים. אני חייב לשבת לעבוד, הצטבר הרבה חומר שאני חייב לעבור עליו. אם את זקוקה למשהו הדיילות לרשותך."
אני נכנסת מבעד לדלת. הפתח אינו רחב וגופי נוגע בזרועו בשעה שאני נכנסת. ההשפעה שלו עליי היא מיידית. אני מרגישה שכולי בוערת בפנים. "סליחה אדוני," אני ממלמלת וממהרת להסיט ראשי שלא יראה את לחיי הסמוקות.
אני מרגישה שהוא משתהה ליד הדלת. איני מעיזה להסתכל עליו. אני מרגישה את מבטו נעוץ בגבי. חם לי ואני לא נושמת. "כפי שאמרתי לך שירז אני חייב לעבוד. את חופשיה לעשות ככל העולה כל רוחך." אני שומעת את הדלת נסגרת מאחורי ורק אז אני מעזה לגעת בלחיי בידיים רועדות ולנסות לכבות את האש שבוערת בהן.
אני שומעת את המנועים מותנעים ואינני יודעת מה עליי לעשות כעת. לשמחתי נשמעת נקישה על הדלת.
"מיס זהריאן, את מוזמנת לשבת איתנו בשעת ההמראה," אומרת לי הדיילת בקול נעים, "אחר כך תוכל ללכת לנוח או להשאר כרצונך. אני מוניקה ואני כאן לשרותך בכל שאלה ובקשה."
"תודה מוניקה," אני אומרת והולכת בעקבותיה.
"את מוזמנת לשבת ליד החלון," אומרת לי מוניקה, "תוכלי לצפות בארצך ממבט הציפור. אותי זה תמיד מרגש."
אני מחייכת בביישנות. אני לא יודעת איך יגיב חתני אם אספר לה שלא טסתי מעולם. בשעה שרעש המנועים מתגבר אני עוצרת את נשימתי ומשפילה את עיניי.
אני מרגישה אותו מתיישב לידי. כבר למדתי לזהות את ריח מי הגילוח שלו. "אני כאן ואני שומר עלייך," הוא לוחש לי. אני פוקחת את עיניי ומגניבה מבט לעברו. הוא מביט בי בעיניו הטובות ומחייך.
"זה כל כך ברור שמעולם לא טסתי?" אני שואלת מבוישת.
"יש עוד הרבה דברים נפלאים שלא עשית, ואני שמח להיות אתך במסע הזה לגלות אותם."
בשעה שהמטוס מאיץ על המסלול ומתחיל לנסוק מעלה אני מרגישה את ידו החמה עוטפת אותי. אני כבר לא מפחדת ומודה לו על המחוות הקטנות שלו כלפי. "תסתכלי הנה הנהר הגדול, והגשר המוביל לשוק," הוא מסביר לי את מה שרואות עיני. "עוד מעט נעבור מעל שכונת מגורייך. ביקשתי מהטייס שיסטה מהמסלול לכבודך."
בשעה שאנחנו עוברים מעל השכונה, אני מזהה להפתעתי את הרחובות. עם זאת אינני מרגישה צער. הלב שלי כבר שייך למקום אחר, לאיש הזה שידי עטופה בידו החמה, האיש שהבטיח לשמור עליי ואני מאמינה לו שכך יעשה.
ההמראה מסתיימת ומוניקה מציעה לי משקה קר לשתות. "מה תעדיפי מיס. תפוזים, לימון או תפוחים?"
"מים אם אפשר בבקשה," אני אומרת לה. היא מוזגת לי מים ומוסיפה שבעוד כשעה תוגש הארוחה. אני שמחה כאשר אני מזהה את הריחות העולים ממטבח המטוס. ריח תבשיליה של אימי גורמים לי לחייך.
"מר תומפסון אמר לי שתבשיליה של אמך הם מעדן," אומרת לי מוניקה בחיוך, "אני שמחה שנזכה לטעום אותם."
"מר תומפסון," אני חוזרת על שמו בליבי. השם שיהיה בקרוב גם שם משפחתי. אני רואה אותו יושב ליד השולחן הגדול ומרוכז בעבודתו. הוא מקליד במהירות על המחשב ומעיין בתיקים שמונחים לפניו.
"הרשי לי לברך אותך," אומר לי בשפת אימי ידידו הקרוב עומר, שהצטרף אלינו בטיסה חזרה.
"האם יש משהו שרצית לומר לי שאינו ראוי לאזני חתני?" אני עונה לו באנגלית.
"ברור שלא," ממהר עומר לענות.
"אם כך אודה לך אם תשוחח איתי באנגלית," אני עונה לו, "זו היא שפתי כעת."
"הרשי לי שוב לברך אותך לרגל אירוסיך לחברי הטוב גיא. את זכית בגבר שנשים רבות רבו עליו בלונדון," אומר עומר ובוחן את תגובתי.
"זה היה מאד נבזי מצדך," אומר לו חתני בלי להרים את עיניו מהמחשב, "ואין זה משנה כעת כיוון שאני רק שלה."
"בכל מקרה," ממשיך עומר, מתעלם מהנזיפה, " מה שרציתי לומר בעצם הוא שאני בטוח שאשתי נעימה תשמח לעזור לך להתאקלם. גם היא באה אחרי ללונדון ואני בטוח שתוכל לתרום לך מנסיונה."
"אני מודה לך," אני אומרת לו ולא מוסיפה. אמנם הוא חברו הטוב של חתני, אבל יש לי הרגשה שהוא בודק אותי ואני לא מתכוננת ליפול לידיו.
לראשונה מאז שהתחיל לעבוד מרים חתני את עיניו אליי. אני מחייכת אליו חיוך קטן כדי שידע שאני בסדר. "מיד אצטרף אליך לארוחה," הוא אומר לי.
"תבורכנה ידיך," אומר לי חתני בשעה שהוא יושב ביחידות לאכול איתי.
"מדוע את אומר זאת?" אני מתפלאת.
"אני יודע שזו את שטרחת להכין את האוכל בכל הפעמים שבאתי להתארח בבית אביך," הוא אומר לי, "אני יודע שניסית להסתיר זאת, אבל זה היה ברור לי כבר מהפעם הראשונה. ניכר שאת מבשלת באהבה. אני מעסיק בביתי, הבית החדש שלך, מנהלת משק בית שדואגת לי לארוחות. הייתי שמח אם תלמדי אותה לבשל את המטעמים מהמטבח שלכם. "
"האם זה אומר שלא אורשה לבשל?" אני שואלת בשקט, לא רוצה להכעיסו.
"אמרתי, ואני מתכוון לכך. ביתי הוא ביתך ואת רשאית לנהלו כרצונך," הוא אומר לי.
"אם כך אקח על עצמי להכין את סעודת השבת ברשותך אדוני," אני אומרת.
"כרצונך," הוא אומר, "אינך חייבת להחליט כעת. היה נעים לאכול בחברתך, אך עליי לשוב לעבודתי."
אני פורשת לחדר השינה ורגע לפני שאני חולצת את נעליי נשמעת נקישה על הדלת.
"אני יכול להיכנס?" נשמע קולו. אני קופאת כל מקומי.
"בבקשה," אני עונה לו.
"פרח לגמרי מזיכרוני. יש לי מתנה נוספת בשבילך," הוא אומר ומגיש לי קופסה עטופה בסרט אדום. אני פותחת את העטיפה, לא יודעת למה לצפות. בתוך קופסה לבנה מונח מחשב נייד בצבע לבן. מעולם לא היה לי משהו שהיה רק שלי. אני לא יכולה להסתיר את התרגשותי.
"תודה לך," אני אומרת חנוקה מדמעות.
הוא עומד ומביט בהנאה בהתרגשות שמתנתו גורמת לי. אני מפעילה את המחשב ומיד מתחילה לדפדף בו.
" יש כל כך הרבה דברים שעליי ללמוד עליך. לא ידעתי שאת בקיאה בהפעלת מחשב. הייתי צריך לדעת שילדה חכמה כמוך תדע. את יכולה לגלוש באינטרנט, הרשת שלנו נקראת "תומפסון 1".
"תודה!" אני קוראת בהתרגשות.
"נראה לי ששכחת משהו," הוא אומר.
"אני מודה לך אדוני על המתנה היקרה הזו," אני עונה לו.
"לא לכך התכוונתי," הוא אומר ומצביע על השקית.
אני מסתכלת בתוכה ויש בה שקית קטנה. בתוך השקית מונחת קופסה. אני פותחת אותה ומוציאה ממנה טלפון נייד. "הכנסתי בו את כל המספרים שלי, כך תוכלי להשיג אותי בכל שעה שתרצי," הוא אומר לי.
אני מסתכלת על הכיסוי העוטף את הנייד ורואה בו שתי אותיות: ש.ת. "שירז תומפסון," הוא אומר לי, "תתחילי להתרגל לשם החדש שלך."
בר אבידן ©
מפגש הגורלות