לפעמים
אתה לא יודע
שחסר לך משהו
עד שאתה מוצא אותו.
ב.א.
ליב
אני לא יודעת מה גרם לי להסתובב לכיוון הדלת ברגע המסויים הזה.
"ליב את מקשיבה לי?" אומרת לי מישל.
"אהה," אני עונה לה, "מקשיבה לכל מילה." רק שהעיניים שלי עדיין נעוצות בדלת. או אם לדייק בגבר שעומד שם מוקף באנשים. הוא גבוה, לובש חולצת בד לבנה וג'ינס כחול כהה.
"אז הוא בכל זאת הגיע," פולטת מישל.
"מסתבר שכן," אני רוצה לענות, אבל שותקת.
לשבריר שניה המבט שלו נעוץ בי, עיניו בוערות לתוך שלי. לשבריר שניה, כיוון שאני מפנה מבטי חזרה למישל. לשבריר שנייה, כי נדמה שגם הוא.
"תמשיכי את הסיפור. אמרת שדיוויד נסע ו…?"
"עזבי," היא אומרת, "בואי ניקח לנו משהו לשתות."
אני שמה לב שמישל הופכת להיות חסרת מנוחה. היא מעיפה מבטים לעבר הגבר הזה. "את בסדר מישל?" אני שואלת אותה.
"כן…כן בטח," היא עונה.
אנחנו ניגשות אל הבר. אני מזמינה וודקה לימון. הברמן מקשט לי את הכוס בקליפת לימון מגולגלת. איני רואה מה מישל הזמינה לעצמה כיוון שהיא לוקחת את הכוסית ומרוקנת את כולה לתוכה בבת אחת. "היי מישל, לאן את ממהרת?" אני שואלת.
היא מניחה את הכוסית לפני הברמן ומסמנת לו בראשה שהיא רוצה עוד אחת. אני לא מכירה אותה. ממתי היא שותה כך. האם זה קשור לגבר הזה?
"מישל, לאט לך. מה עובר עליך?" אני שואלת.
"אני לא רוצה להיות פה," היא עונה לי.
"אז בואי נלך," אני אומרת לה. לי בטח שלא איכפת ללכת. זו מסיבה של החברה
בה היא עובדת. אני מכירה רק אחת מעמיתותיה לעבודה, כך שזה לא באמת חשוב לי להיות
פה. אני מצטערת שהיא לא הכינה אותי מראש שזה מה שהולך לקרות. הייתי מתכננת את
צעדיי לו ידעתי. אני לא מעזה לשאול אותה האם זה קשור אליו. אני מפחדת שהיא תתפרץ
עליי, וזה הדבר האחרון שאני רוצה שיקרה כעת, ביחוד אם זה הוא הגורם לכך.
"נראה לך?" היא אומרת, "שאני אראה למישהו שאני בורחת?"
"מה איכפת לך ממישהו כאן," אני אומרת לה.
"ראית איך הוא הסתכל אליי? העיניים שלו בערו לתוכי. מה הוא חושב לעצמו?" היא אומרת.
הייתי משוכנעת שהמבט שלו היה מופנה אליי. אני רגילה למבטים כאלה, ולא חשבתי לרגע שהוא מופנה למישל. מבחינה אחת אני שמחה שאינני צריכה להתמודד איתו, מצד שני אני לא לגמרי בטוחה שמישל צודקת. זה היה בהחלט נראה שעליי הסתכל. מה שזה לא יהיה, כל העניין הזה מביך.
"יש לך משהו איתו?" אני שואלת.
"מה פתאום," היא עונה מיד, "גברים כמוהו לא מסתכלים על אחת כמוני."
"ומי זו בדיוק אחת כמוך?" אני שואלת מתעלמת מהאמרה "גברים כמוהו," שגם אותה אינני מבינה.
"נו באמת ליב. אני לא כמוך. אני לא….נו…בררנית עם גברים," היא עונה לי, "כל הבא ברוך הבא."
"נו באמת מישל. מי שישמע אותך כעת יחשוב שאת מרבה להיות עם גברים," אני עונה לה. היא מכעיסה אותי.
"ואולי בגלל זה," היא עונה לי.
אני ממש לא מבינה אותה. "בגלל זה מה?" אני שואלת.
"אולי בגלל שלא הרבה גברים מתחילים איתי, מי שכן זוכה בכל
הקופה," היא עונה. אני לא רוצה לאמר לה שהיא סותרת את עצמה כל הזמן.
אני רוצה להסביר לה שאם שכבה עם ארבע גברים כל חייה, זה לא הופך אותה לבחורה זולה. אבל אני מבינה שאין לי עם מי לדבר. ואולי, אני חושבת, זה מה שהיא רוצה שיחשבו עליה, זה מה שהיא משדרת.
פעם אחת בלבד הייתי במשרד של מישל, וגם זה לזמן קצר. היחידה שאני מכירה מהמשרד זו מולי. אני רואה אותה עומדת בפינת החדר. "הנה מולי, בואי נלך לאמר לה שלום," אני אומרת. אני יודעת שמישל אוהבת את מולי. היא אישה חביבה ממושקפת ושמנמונת. בטח לא אחת שתכבוש את עיניו של הגבר הזה.
"בטח," היא אומרת ועיניה מבריקות פתאום, "למה לא?"
אני הולכת אחריה, מנסה להבין מה גרם לשינוי במצב הרוח שלה.
"היי מישל," אומרת מולי, "ואת ליב אם זכרוני איננו מטעה אותי."
"כן," אני אומרת לה.
"את זוכרת אותי? אני אחותו של מייקל," אומרת מולי ומצביעה, איך לא? על הגבר הזה שגורם למישל להיות כל כך חסרת סבלנות.
נו באמת, איך יכולתי לדעת? הם כל כך שונים. לו היו שואלים אותי לא הייתי מאמינה שהם אחים. "אני מכירה אותך בתור מולי," אני אומרת לה, "רק מולי, לא אחות של ."
"ובכל זאת את זוכרת את שמי," היא עונה לי וחיוך רחב מתפשט על פניה.
"ליב כזו, היא רואה מישהו דקה וכבר זוכרת הכל עליו." אני מבינה שהיא רוצה שמולי לא תתלהב ממני יתר על המידה, אבל מצד שני היא גורמת לה להיעצב. אני מניחה שמולי רגילה להיות בצל של אחיה. "למה את עושה את זה מישל?" אני חושבת בליבי. אני רוצה לאמר לה שהיא טועה ודווקא הידידות עם מולי יכולה לעזור לה.
אני עומדת לצידן ושותקת. נותנת להן לדבר, אבל מחשבותיי נודדות. אני מרימה את עיניי ורואה שוב אותו נועץ בי עיניים. הפעם אין ספק שעלי הוא מסתכל. אני מסיטה מיד את מבטי. רק זה חסר לי שמישל תראה את זה. היא עוד תאשים אותי שפיתיתי אותו.
אחרי זמן שאינני יכולה להעריך אותו אוחזת מישל בידי. "בואי נסתלק מכאן, מיציתי את המסיבה הזו."
אני שמחה שבאנו במונית כיוון שבשעה שמולי ומישל דיברנו שתיתי עוד כוסית וודקה ואני מרגישה אותה זורמת בדמי.
מישל יוצאת לפני. אני ניגשת לשים את הכוסית שבידי על הדלפק של הבר. כשאני הולכת לכיוון היציאה עקב הנעל שלי נתקל במשהו דביק. אני מתכופפת להסיר את מה שנדבק לי לעקב וזורקת לפח.
אני עומדת בפתח הדלת רגלי האחת כבר מעבר לסף כאשר אני מרגישה יד חזקה לופתת לי את הזרוע. "ולאן את חושבת שאת הולכת?"
"סליחה?" אני אומרת לו נדהמת.
"לא זכור לי שהרשתי לך ללכת."
"אתה חצוף," אני אומרת לו ומושכת ממנו את ידי בפראות. הוא לא מרפה.
"אני לא יודעת מי אתה," אני אומרת, "אבל עדיף לך שתעזוב את ידי ברגע זה."
"ואם לא?" הוא שואל בטון מבודח.
אני לא עונה
ורק מנסה שוב למשוך את ידי ממנו.
"ראיתי שדברת עליי עם אחותי," הוא אומר לי.
"בין המילים הבודדות שלי עם אחותך לא דיברתי עליך," אני עונה לו, "האחות שחושבת שאיש לא זוכר אותה אם היא לא אומרת שהיא אחותך."
"באמת?" הוא שואל מופתע ומרפה מאחיזתו בי.
"אתה מוזמן לשאול," אני אומרת לו ומזדרזת לצאת.
"היי, אני לא יודע את שמך," הוא קורא אחריי.
ואז חוזרת לקראתי מישל.
"אז לכן התעכבת," היא קוראת לעברי בכעס, "את כזו צבועה ליב . חיכית להזדמנות שלא אהיה לידך ונתת לו את מספר הטלפון שלך. את דוחה אותי."
אני מביטה בה לרגע, חושבת אם לענות לה וממהרת ללכת משם, משאירה אותה עומדת מולו. אני לא מקשיבה לדברים שמתנהלים, אם בכלל, ביניהם. זה לא מעניין אותי.
*
"ליב, יש לך שוב שיחה ממישל, אולי תעני לה כבר?" אומרת לי רוז המזכירה שלי, "היא ממש מתחננת בפניי שתדברי איתה. היא על סף בכי."
ואז מגיעים הפרחים ממנה עם כרטיס שכתוב עליו "סליחה."
"חלה טעות בכתובת," אני אומרת לשליח של חנות הפרחים. אני רושמת את שמה של מישל וכתובת משרדה, נותנת לשליח שטר של מאה דולר ואומר לו שאת העודף ישמור לעצמו. "זה בשבילך על שטרחת להגיע לכאן," אני אומרת ונותנת לו שטר נוסף של עשרים דולר.
"את רצינית?" אומרת לי רוז שעוקבת אחרי השליח שיוצא עם זר הפרחים בידו, "את ממש רעה."
"את לא מכירה את הסיפור של מישל ושלי," אני אומרת לה, "לו ידעת היית נוהגת כמוני."
יש לי פגישה עם לקוח עשיר, כזה שחושב שכולם צריכים לנשק את השטיח שעליו הוא צועד. צעיר שירש הון מהוריו ומתנהג כאילו כולם נולדו לשרת רק אותו. שקלתי לא לקבל עליי את הפרויקט שלו, אבל כאשר ראיתי את דירתו החלומית המשקיפה על ההיי פארק, החלטתי שכן.
אי אפשר לפספס את כניסתו למשרד. יש מין שקט מלאכותי בשעה שהוא נכנס אליו.
"מיס פלמר," הוא אומר ומניד את ראשו. הוא מתיישב על הכורסה בפינת ההסבה ומישיר מבטו אליי.
"הקדמת מר מוזס. מייד אתפנה אליך," אני אומרת לו בלי להניד עפעף. אני לא מנסה לחנך אותו, רק להבהיר לו שזמני נתון עדיין ללקוח אחר. "רוז תציעי למר מוזס משהו לשתות."
אני חוזרת להביט על המסך עליו מוצגת התוכנית של משפחת דליוני. אני שומרת את השינויים בתיקייה, ושולחת עותק להדפסה.
רוז עסוקה בהכנת הקפה של מר מוזס שנותן לה הוראות מדויקות איך הוא רוצה את הקפה שלו. "בכוס זכוכית עם ידית, בלי הרבה קצף, רבע כפית סוכר, וחלב דל שומן."
אני עוצרת מעצמי לא לחייך. "הוא נשמע כמו בחורה," לוחשת לי רוז בשעה שהיא באה לקחת ממני את התיק של דליוני.
"יבואו לקחת את זה עוד חצי שעה. יש כאן את כל התיקונים שלדעתי יש לבצע. אם יש שאלות שישלחו לי אותן במייל," אני אומרת לה.
"זה לא יכול היה לחכות?" אומר לי מר מוזס בשעה שאני באה להתיישב לידו.
"לו היית בא בזמן," אני עונה לו ומעיפה מבט לשעון הקיר הגדול שתלוי מעל שולחני, "שזה עוד רבע שעה, היית מוצא אותי ממתינה לך."
"זמני יקר מאד," הוא אומר.
"גם שלי. הוא מתוזמן היטב כדי להעניק לכל לקוח את מירב תשומת הלב," אני עונה.
הוא היה צריך לדעת שאני לא מאלה שמתרשמים מעושרו המופגן בחליפות שלושת החלקים היוקרתיות שלו, או רכב הספורט המפואר עד גיחוך איתו הוא שועט ברחובות ניו יורק.
אני מורידה את המסך מהתקרה, מעלה את התכנית של הדירה מהתיקייה בה היא שמורה והיא מופיעה במלוא הדרה למול עיניו של מר מוזס. הוא משתדל לא להראות את שביעות רצונו. זה לא כל כך מצליח לו. אני מעמידה פנים שאני לא רואה.
"הרשמת אותי," הוא אומר לי לבסוף, "היה שווה לחכות."
*
מישל
זה מגיע לי.
אתם וודאי חושבים איזו חברה זו ליב. אולי אני צריכה לספר לכם איזו חברה אני שתבינו שלא אותה אתם צריכה לשפוט לחומרה.
יודעים למה התנפלתי על ליב אז במסיבה? כי זה מה שאני הייתי עושה אם הייתי במקומה. זה מה שאני עשיתי כאשר ליב הכירה לי את ג'יימי. האם היא יודעת? אין לי מושג.
אין זו הפעם הראשונה שאני מבקשת מליב להתלוות אליי. היא לא תודה בזה, אבל היא יודעת שאני עושה זאת כי היא מושכת אליה את כל הגברים השווים. מה הפלא שמייקל אוקלנד נשבה בקסמיה. הרי היה לי ברור שעליה הוא מסתכל. איך לא?
פעם לא יכולתי להבין איך זה שאני הבלונדינית בעלת העיניים הכחולות, מחווירה ליד ליב בעלת השיער החום ועיני הדבש. אחר כך הבנתי שמה שקורן מתוכה החוצה הוא שעושה את כל ההבדל.
היא האישה הכי מפרגנת בעולם. אבל גם לה יש גבולות ואני חציתי אותם בדריסה.
עם זאת, אני בהלם כאשר זר הפרחים ששלחתי אליה, מונח על שולחני. "את מישל מגרוי?" שואל אותי השליח.
"כן," אני עונה ודמעות חונקות אותי. אני מפשפשת בתיקי בניסיון כושל לחפש אחרי ארנק הכסף כדי לתת לו תשר.
"אין צורך גבירתי," הוא עונה לי, "התשר שולם מראש."
אני לא יודעת מדוע מכל האנשים בעולם בחרתי ללכת למולי. אני מבקשת רשות להיכנס למשרדה.
"כנסי יקירה," היא אומרת לי, "את בסדר?"
אני עומדת מולה ושותקת.
היא קמה משולחנה מתיישבת באחד הכיסאות ומורה לי בידה לשבת על השני. "עכשיו ספרי לי למה העיניים היפות שלך עצובות."
"אוי מולי, אני כזו רעה," אני אומרת לה ופורצת בבכי.
"ממה שאני יודעת עליך, האמרה הזו נראית לי מוגזמת. ספרי לי מה קרה," היא אומרת לי. אמנם אנחנו בנות אותו גיל, אבל היא נראית לי פתאום כמו אמא.
"זו ליב," אני אומרת לה, "פישלתי איתה בגדול," אני אומרת.
היא מסתכלת עליי בפליאה. "ליב?" אבל אז אני רואה שהמבט בעיניה משתנה.
"על מה את חושבת?" אני שואלת אותה.
"זו לא הבחורה שהיית איתה במסיבה? נראיתן לי מאד קרובות," אומרת מולי.
"כן," אני אומרת, "אני התנפלתי עליה בגלל.." אני מפסיקה את דבריי.
"אני בטוחה שהייתה לך סיבה טובה, לא כן?" היא שואלת.
"את לא תביני," אני אומרת לה, "סליחה שהפרעתי לך."
"אני לא יודעת מה קרה ביניכן, אבל אם את רוצה לנסות לתקן את זה תני לי את מספר הטלפון שלה."
"ומה תגידי לה?" אני שואלת.
"אני לא אומר לה כלום," היא עונה.
אני מביטה מנסה להבין למה היא מתכוונת. איך לא חשבתי על זה? זה בשביל אח שלה.
"אני לא יכולה," אני עונה, "אני חייבת לקבל את רשותה."
"לכי תשיגי אותה," עונה לי מולי.
אני מביטה בה המומה. אני לא מבינה למה זה באמת כל כך חשוב לה. ברור לי שליב לא תהיה מעוניינת בקשר הזה. הוא לא הטיפוס שלה. היא אחת שגברים כאלה ממש לא עושים לה את זה.
עם זאת, אני מחליטה שאם ניתנה לי ההזדמנות לצאת בשליחות הבוסית, מדוע שלא אנצל זאת?
"אני יוצאת לפגישה," אני אומרת למזכירה ונכנסת לקחת את התיק והמפתחות ממשרדי. אני מכבה את המחשב ונועלת את הדלת.
"עם מי הפגישה?" שואלת המזכירה.
"להתראות," אני אומרת לה ולא מספקת תשובה. היא רוצה לענות משהו אבל מבינה שממני לא תקבל תשובה.
אני יורדת לחניון כדי לקחת את הרכב. כמו תמיד אני לא זוכרת היכן חניתי. כל יום אני אומרת לעצמי שכדי שאשתמש באפליקציה שמזהה את מספר החניה, וכל יום אני בטוחה שאזכור. אני מאד לא מרוכזת ועכשיו עוד יותר.
אני מודה על צבע החרדל המכוער של הרכב שלי, צבע שבחרתי כי לא היה צבע אחר מהרכב שרציתי. זה מה שבסופו של דבר עוזר לי לזהות אותו בתוך ים המכוניות בקומה החניה.
כדי להגיע למשרד של ליב אני צריכה לחצות את הגשר לברוקלין ולנסוע לכיוון לונג איילנד. ליב הסבירה לי שבחרו במקום הזה פשוט מהסיבה שהבניין הזה הוא בבעלות המשפחה של השותפה שלה אייבורי, וגם מהסיבה שהוא סמוך לאזור התעשיה שבו נמצאות רבות מחנויות הרהיטים איתן הן עובדות.
אני מנסה לנסח את המילים שאומר לה. רק כאשר אני חוצה את הגשר אני נזכרת שאת זר הפרחים ששלחה לי השארתי במשרד על השולחן. הפרחים בטח משוועים כעת למים. אני מרימה טלפון למזכירה. "השארתי זר פרחים על השולחן, קחי אותו ושימי אותו באגרטל על השולחן בלובי. רק אל תשכחי להוציא את הכרטיס המצורף לו." זה מה שחסר לי, שיקראו מה שכתוב בו.
אני חוככת בדעתי מה להביא לה. קפה? זה לא רעיון טוב כי הרי יש לה מכונת קפה משוכללת במשרד. מכונה שבה טוחנים את פולי הקפה הטריים ומכיני מהם קפה משובח.
מאפים? גם כאלה יש מי שדואג שיהיו כל יום. שוקולד?
שום רעיון יצירתי לא עולה במוחי. אני נאנחת. בכל מקרה זה כבר מאוחר כי עוד כמה דקות אני נכנסת לרחוב של המשרד שלה.
"תאמרי לה שמישל מבקשת לראות אותה," אני אומר למזכירתה רוז.
"אני מצטערת היא נמצאת עם לקוח," עונה רוז.
"אני מבינה שהיא מסננת את השיחות שלי ולא רוצה לדבר איתי, אבל אני מבקשת שתאמרי לה שאני כאן," אני אומרת לרוז.
רוז מקישה משהו על המקלדת מפנה אליי את מסך המחשב. "תראי בעצמך."
אני רואה את לוח הזמנים להיום של ליב. שמות הלקוחות מוסתרים, אבל השעות של הפגישות שלה הצבועות בצבעים שונים, מראות לי שרוז לא משקרת.
"אני מניחה שהפגישה תסתיים עוד רבע שעה כיוון שהלקוח הקדים," אומרת לי רוז, "את מוזמנת לקחת לך בינתיים משהו לשתות. יש קפה או משקאות קרים במקרר."
אני מרגישה הקלה. יחסה של רוז מלמד אותי שליב לא אסרה עליה לתת לי להיכנס. או בעצם, יותר גרוע, היא לא אמרה לה כלום עליי כיוון שלא חשבה שאגיע לכאן אי פעם שוב.
כך או כך, לא נותר לי אלא להמתין.
אני קמה והולכת להכין לי קפה. יש כאן שפע של טעמים, פרט למכונה שטוחנת פולי קפה טריים. אני בוחרת לי קפוצ'ינו, מחממת לי חלב וממתיקה במקל של סוכר. תמיד אהבתי את המקלות האלה עטופי הסוכר שטובלים בקפה. הכנת הקפה מעסיקה אותי דקות ארוכות.
אני חוזרת ללובי בדיוק כשהלקוח יוצא. אין לי ספק שהוא גבר עשיר. בניגוד לליב, גברים כאלה מסחררים אותי. אני נועצת בו מבטים בלי לשים לב. הוא סוקר אותי ומעניק לי מבט מזלזל.
אני נזכרת במילים של אמא שלי: "תדאגי להראות תמיד מיליון דולר, מי יודע את מי תפגשי היום." ברגע זה אני כל כך מתחרטת שלא שמעתי לה. אני מביטה על מכנסי הג'ינס שלי וחולצת הטריקו. בהחלט לא מראה מרשים.
אבל אז אני רואה את ליב. היא לבושה במכנסי ג'ינס וחולצת טריקו עם ההדפס: "השטן לובשת לולולמון." אין ספק שהיא נראית מיליון דולר. מה שגורם לי לפלוט אנחה בקול רם מידי. מה שמסב את תשומת ליבה של ליב אליי.
"שלום מישל," היא אומרת לי ופונה למשרדה.
אני לא יודעת אם לבוא בעקבותיה או לא. "אני פה," אני חושבת לעצמי, "מה כבר יש לי להפסיד? שליב תגיד לי לכי מפה?"
אני נכנסת לחדר וסוגרת אחריי את הדלת.
"ליב אני ממש מצטערת," אני אומרת לה. אני מחפשת את המילים.
ליב לא ממתינה שאמשיך. "תגידי מה חשבת לך שהתנפלת עליי שם? תעני לי בכנות. את ראית אותי פעם מפלרטטת עם גבר לעיניי כולם?"
"ראיתי איך שהוא הסתכל עלייך. נמלאתי קינאה. לכל מקום שאת מגיעה כולם נאספים סביבך. ואני מה שלא אעשה, ואני לא חושבת שאני לא יפה, אני לא מצליחה לגרום לראשים להסתובב בגללי."
"בואי נתחיל מזה, שזו הסיבה שאת מזמינה אותי לא פעם לבוא איתך. הרי את בעצמך אמרת שאני עם הבטחון שלי פותחת בפנייך דלתות. לכן אינך יכולה להעלות זאת כטעון," אומרת ליב, "אם את מרגישה שאני מפריעה לך מדוע את מזמינה אותי מלכתחילה?"
היא צודקת. הרי אמרתי לה זאת בפרוש.
"לא פעם נתתי לך עצות איך להשתפר, אבל את עקשנית," היא ממשיכה, "אז מה את רוצה."
"את צודקת, אני באמת עקשנית," אני מודה בפניה.
"את מבינה שההתנפלות שלך עליי הפעם פגעה בי. כי לו היית שומעת מה נאמר שם היית מבינה שאני לא מעוניינת בגבר הזה."
"זה בגללי?" אני שואלת.
"לא זה בגללו," עונה ליב, "אני לא אוהבת גברים שחושבים שהאישה היא רכוש שלהם והם יכולים לצוות עליה מה לעשות."
אני לא אומרת לה שהייתי מוכנה להיענות לכל גחמה של מייקל אוקלנד.
"הוא מעוניין בך," אני אומרת לליב.
"סליחה?" היא אומרת לי, "מאיפה זה בא לך?"
"אחותו ביקשה שאתן לה את מספר הטלפון שלך," אני אומרת לה, בוחנת את תגובתה.
"את רואה? בדיוק על זה אני מדברת. מדוע שתסכימי בכלל," עונה לי ליב, "כשגבר מעוניין באישה הוא יעשה הכל כדי להגיע אליה בכוחות עצמו. לא יחפש קיצורי דרך. הגבר הזה רוצה רק להשתעשע ואני לא כלי משחק."
"רק שתדעי שלא נתתי לה," אני אומרת בהצטדקות.
"ובכל זאת הופעת פה," עונה ליב.
"אז זהו שזה לא נכון," אני עונה לה, "ניצלתי את העובדה לדבר איתך בזמן שמולי חושבת שנסעתי אליך בכדי לקבל את רשותך לתת לה את מספר הטלפון שלך ."
"אז את לא רוצה את אישורי לתת את מספר הטלפון שלי?" שואלת ליב.
"את לא כמוני," אני עונה לה, "אם היית רוצה שידע אותו היית דואגת לכך בעצמך."
"סוף סוף למדת," היא אומרת לי וניגשת לחבק אותי.
"מתי תלמדי שאת שווה יותר," היא מביטה בי ונאנחת, "את אישה יפהפיה, חכמה ומצחיקה. אני רוצה שתראי אותך כפי שאני רואה. את לא באמת צריכה אותי כדי שיראו מי את."
"אז אנחנו שוב חברות?" אני שואלת.
"שוב? מעולם לא הפסקנו להיות," היא עונה לי.
*
מייקל
אני לא רגיל שאישה מגיבה אלי כך. בעצם הייתי צריך לאמר שאני לא רגיל לכך שאישה לא מגיבה אליי. לא למבט, לא למילים.
אני יודע שלא ארגע עד שאדע מי היא. הדרך הקלה כמובן היא לבקש את פרטיה מהעובדת שלי, מישל. אם יש דבר שלעולם לא אעשה הוא לערב את עובדי בחיי הפרטיים.
אני מנסה לשכוח אותה, אבל היא צצה ועולה שוב במחשבותיי. מה יש בה שאין באחרות?
אני חושב על הנשים שאני נמשך אליהן. מה שמוגדר כ"טיפוס שלי." רזונת, בלונדינית, עיניים כחולות.
כשאני חושב על זה אני מבין כמה שטחי זה להגדיר לעצמך מה אתה אוהב. הרי היופי החיצוני לא אמור להיות זה שקובע. ואולי זה מה שמשך אותי לאישה המסתורית הזו. העומק שראיתי בעיניה. לא, אין לה עיניים בצבע ים, אלא דווקא חומות, בהירות כאלה, כמו צבע של שקד. כמה עומק היה במבט הזה, כמעט טבעתי בו. ידעתי שאם אסתכל בה לזמן ממושך יפלו החומות סביב ליבי, ואת זה אני לא יכול להרשות לעצמי. בטח לא ליד העובדים שלי.
אני שקוע עמוק בעבודה. אני מרוכז בנתונים שעולים על המסך שלפניי. מולי נכנסת לחדרי. "היי," היא אומרת לי בקול מבויש.
אני מחשיב את מולי כאחות לכל דבר, למרות שאיננה אחותי בדם. לא צריך להיות גאון גדול כדי לראות זאת. אין בה שום פרט שיכול לקשר אותה למשפחת אוקלנד. רבים טועים לחשוב שאנחנו תאומים. המדהים הוא שבאמת נולדנו באותו יום. רק שמולי נולדה לחברה טובה של אימי שנהרגה עם בעלה כשהיא היתה בת מספר שבועות. לאימי שהייתה מטופלת בתינוק, כלומר אני, לא היה בכלל ספק שלאמץ אותה הוא הדבר הנכון לעשות.
בגיל מאד צעיר סיפרה אימי למולי את האמת, ובאותה נשימה אמרה לה שאיננה מצטערת לרגע על ההחלטה ההיא לאמץ אותה, וכי היא בת שלה לכל דבר. אני אוהב אותה מאד, למרות השוני הרב בינינו.
לכן כאשר היא נכנסת לחדרי, למרות שאני מאד עסוק, אני מתפנה מייד אליה.
"מה שלום אחותי היפה הבוקר?" אני שואל אותה.
"הייתה לי שיחה מעניינת היום עם מישל," היא אומרת לי.
"מה עכשיו? אני חושב לעצמי, "למה זה צריך לעניין אותי?" לפעמים אני חושב לעצמי שאחותי לא יודעת להבדיל בין עיקר לטפל.
"אתה בטח חושב למה אני באה לספר לך את זה," היא אומרת לי להפתעתי, "אז ככה. מישל באה להתייעץ איתי בקשר למשהו שקרה לה עם ליב," היא אומרת לי בעיניים נוצצות.
אני לא רוצה לשאול מי זו ליב, כי השיחה הזו לא באמת מעניינת אותי.
"ביקשתי ממני שתביא לי את מספר הטלפון של ליב," היא ממשיכה לאמר לי.
"אחותי משכינת השלום," אני אומר לה בחיבה, "יש לך לב ענק ורחום. את צריכה ללמוד להגן עליו."
"אתה לא קולט, נכון?" היא שואלת.
"עכשיו איבדתי אותך לגמרי," אני אומר.
"אתה לא יודע מי זו ליב?" היא שואל.
"אין לי שמץ של מושג. לא זוכר ששמעתי את השם זה אי פעם," אני עונה לה.
"אולי לא בשם, אבל ראיתי איך הסתכלת עליה," היא אומרת.
"מולי את מוכנה להפסיק לדבר אליי ברמזים?" יש לי מלא עבודה. אני מתחיל לאבד את סבלנותי.
"בתור מישהו מבריק, אתה יכול להיות כזה טיפש לפעמים," היא אומרת לי, "ליב היתה במסיבה שלי. ראיתי איך הסתכלת עליה. ראיתי גם שדיברת איתה כשעמדה לעזוב."
"אז קוראים לה ליב," אני אומר לעצמי כאשר אני מבין סוף סוף על מה היא מדברת.
"אז מה אמרת בקשר אליה?" אני שואל. אני לא רוצה לגלות יותר מידי התלהבות לגביה.
"כבר אמרתי לך. ביקשתי ממישל את הטלפון שלה," היא אומרת.
אוי אחותי. למה עשית מעשה כל כך טיפשי. "למה? אמרת לה שאני רוצה אותו?" אני שואל.
"לא אמרתי, אבל אני חושבת שהיא הבינה," עונה לי מולי, "היא אמרה שאיננה יכולה לתת בלי לבקש את רשותה."
רווח לי. הדבר האחרון שאני רוצה הוא שמישהו ידע בכלל מה עבר לי בראש כשראיתי אותה. "וטוב שכך. ממתי אני צריך שמישהו ייתן לי מספר טלפון של אישה שאני מעוניין בה. הרי לו הייתי רוצה הייתי משיג אותו בעצמי." אני לא אומר לה שלא היה לי מושג איך למצוא אותה, ביחוד שלא ידעתי את שמה.
"בכל מקרה," היא אומרת רגע לפני שהיא בורחת מהחדר לאחר שהבינה שעשתה טעות, "אמרתי לה שתלך לבקש את רשותה."
אוי מולי אחותי היקרה, מה אני כבר יכול לצפות ממנה. הרי היא חושבת כמו אישה. ואחותי ידועה כרומנטיקנית ללא תקנה.
עכשיו אני כבר לא מסוגל לעבוד. לא בגלל שאני ממתין לקבל את מספר הטלפון, אלא בגלל שמישל מבינה ממולי שאני מעוניין בליב.
*
חודש עבר..
ליב
"בואי איתי לסוף שבוע," מבקשת ממני מישל, "אמנם זה סוף שבוע שאורגן על ידי החברה, וכמעט כולם מגיעים לשם, אבל דווקא בגלל זה יהיה לנו זמן לעצמנו."
"איך בדיוק?" אני שואלת אותה.
"כאשר יוצאת קבוצה קטנה את מרגישה מחוייבת להתערבב איתה כל הזמן," היא אומרת, "וכשכולם באים אז נוכל לחמוק לנו לעיר, לטייל בין החנויות. את הרי מכירה היטב את האזור הזה של לייק ג'ורג', יש בו חנויות כייפיות כאלה."
"יודעת מה? למה לא בעצם. אבל הפעם בלי משימות, ממש חופש," אני אומרת, "ואני רוצה חדר לבד."
אני יושבת במשרד עד שעת לילה מאוחרת כדי לסיים את המשימות שלי. שאלתי את מישל למה לא נתנה לי התראה מראש, והיא ענתה שלא ידעה איך לבקש ממני לבוא, ביחוד שזה קשור לנופש עם החברה שלה. אני מאמינה שהיא למדה את השיעור שלה.
אני חוזרת הביתה מותשת אך מרוצה. כל התיקים שלי סגורים, ולכל אחד מהם שלחתי הערות לרוז. עכשיו מה שנותר לי הוא לאפות למישל את עוגת יום ההולדת האהובה עליה. כן מישל לא שכחתי שזה יום הולדתך. המתנה שלה כבר מונחת עטופה על השידה בחדר הארונות שלי.
היות ואנחנו נוסעות מחר, שזה בעצם עוד כמה שעות, אני מחליטה לעשות מאפין במקום עוגה אחת גדולה, שיהיה נוח יותר לקחת איתנו. בשעה שהתבניות נאפות בתנור אני נכנסת לחדר הארונות ובוחרת לי מספר סטים של בגדים ושני בגדי ים. אני מצטערת על כך שלא הספקתי לקנות בגדי ים שלמים. אינני בטוחה שארצה לחשוף את גופי עם הביקיני שלי, אבל בכל זאת לוקחת אותם.
אני בוחרת לי כמה זוגות סנדלים, ומוסיפה ברגע האחרון זוג נעלים בעלות עקב גבוה בצבע ניוד שמתאים לכל בגד.
אני יודעת שארזתי יותר מידי, אבל אני עייפה ולא יכולה להחליט מה לקחת ומה לא.
אני ניגשת להוציא את המגשים מהתנור ולקשט את המאפין בשלל צבעים, כיאה למאפין יום הולדת. אני אורזת אותם בתבניות מיוחדות ולא שוכחת לצרף את הנרות ועליהם המספרים שלוש ואפס. אני מחייכת לעצמי. לא להאמין היא כבר בת שלושים! זה נראה לי מספר כל כך גדול וכל כך רחוק מגילי עשרים ושש.
אני נכנסת להתקלח ונכנסת למיטה לכמה שעות שינה מתוקות.
השעון המעורר מעיר אותי. אני מתמתחת. אני פוקחת עין תורנית ונזכרת. נוסעים היום ללייק ג'ורג'.
*
איכשהו זו תמיד אני שנוהגת, זו תמיד נסיעה ברכב שלי. לפעמים אני צוחקת על מישל ואומרת לה שיש לה ארבע שנות נהיגה יותר ממני ולכן היא צריכה לנהוג, אבל איכשהו זה תמיד חוזר אליי.
דווקא היום אני עייפה ואין לי חשק לנהוג. אם לא די בכך משום מקום צצות גם מלאני ודברה חברות של מישל מהעבודה ש"לא היה להן איך להגיע."
כך אני מוצאת את עצמי נוסעת על הכביש המהיר צפונה וסביבי לול של תרנגולות פטפטניות שנראה שכולן סובלות מבעיות שמיעה, שכן שלושתן צועקות בקולי קולות. אני מנסה לשים מוסיקה, אבל מישל מכבה אותה. "באמת ליב אי אפשר לשמוע כך."
אני תוהה האם זו הצגה שהיא עושה ליד חברותיה לעבודה, או שבין לילה גדל בטחונה העצמי. כך או כך אני מתחרטת שבאתי. אני מרגישה מנוצלת. "לפחות התעקשתי שיהיה לי חדר לבד," אני חושבת לעצמי. אני שמחה שלקחתי איתי את קורא הספרים והוא טעון בכמה ספרים שאני רוצה לקרוא.
אני מגבירה את קצב הנהיגה. אני רוצה כבר להגיע. משום מקום מגיע רכב שנוהג בפראות וברגע האחרון אני מסובבת את ההגה ומונעת תאונה. הבנות משתתקות באחת. את יתרת הנסיעה הן מעבירות בשתיקה. אנחנו מגיעות למלון ומלאני ודברה יוצאות מהרכב.
"אני שמחה שאת נהגת," אומרת לי מישל, "אני לא יודעת מה היה קורה אם אני היתה זו שנהגה."
אני מוציאה את התיקים שלי מתא המטען והולכת לכיוון הקבלה. אני מרגישה כעת את השרירים שלי שקפאו בזמן שהתאונה כמעט וקרתה. בלובי מצטופפים כולם סביב מלאני ודברה שמספרות בהתרגשות איך ניצלו כעת מתאונה קטלנית.
אני מתרחקת מהן, ניגשת לפקיד הקבלה ומקבלת את המפתח לחדר שלי.
"כיוון שהחדר הוזמן רק אתמול, וביקשת חדר פרטי, אין לי אפשרות לשכן אותך באגף עם כולם. אני ממש מתנצל," הוא אומר לי. הוא לא יודע כמה המילים שלו משמחות אותי, "אבל יש בכך פיצוי כי האגף ההוא הינו של הדירות המשודרגות, רק שממך לא נגבה תוספת מחיר."
אני מעיפה מבט לעברה של מישל ורואה שהיא עם חברותיה עסוקה בדיבורים על מה שקרה.
"יש לכם אורחת בשם מישל מגרוי. היא הגיעה איתי אך עדיין לא לקחה את המפתח שלה," אני אומרת לפקיד הקבלה, "יש לי בקשה. יש לה יום הולדת והכנתי לה את המאפין שהיא אוהבת. שים לה את זה בחדרה. אתה מזומן להתכבד באחד," אני אומרת לו כשאני רואה את המבט שלו בשעה שהוא לוקח ממני את התבניות.
אני עולה לחדרי. הוא צדק. החדר הזה בהחלט משודרג. אני ניגשת לחלון. לשמחתי הוא משקיף על החצר האחורית שם ממוקמת הבריכה. המראה שלה נראה לי מפתה מאד ואני לא יכולה לחכות לרדת להשתכשך במימיה הצלולים. בכל זאת אני מחליטה לסדר קודם את הבגדים שלי בתוך הארון. כאשר אני מסיימת אני בוחרת לי בגד ים, לובשת עליו שמלת טריקו אוורירית ויורדת לבריכה.
אני שמחה לגלות שהחברים של מישל עדיין לא הגיעו ושקט יחסי שורר סביב הבריכה. אני מתיישבת על סף הבריכה וטובלת את רגליי במימיה הנעימים. בריזה נעימה מלטפת את פניי ואני מרגישה את שריריי מתחילים להתרפות.
*
מייקל
חבריי ואני הגענו לכאן ערב קודם. כמה ימים צפופים בנופש עם החברה הם לא בדיוק החופש האידאלי, אבל לא אני זה שקבע זאת. את הלילה העברנו חבריי ואני בפאב המקומי, בשתייה ובהאזנה ללהקת הבית שניגנה שירי בלוז בדיוק לפי טעמי. מזכיר לי את ניו אורלינס במשהו.
כאשר חזרתי לחדרי עברתי על המיילים שלי. לשמחתי לא היה שום דבר שדרש טיפול כך שיכולתי להתרווח מול מערכת הקולנוע המפנקת של הסוויטה שלי ולצפות בסדרות האהובות עליי, כמו כל צעיר בגילי.
בשעה האחרונה כולם מתחילים להגיע ולכן אני מעדיף להישאר בחדרי. אמנם אני מנכ"ל החברה, אבל לשמחתי אני לא המארח. אני מרתיח מים כדי להכין לי קפה ויוצא בינתיים למרפסת להשקיף על הנוף. מבטי נמשך לבריכה. אני לא רואה את פניה אבל יודע שזו היא. ליב פה!
אני מחליף בזריזות את המכנס לבגד ים ויורד למטה.
אני מסתכל סביב הבריכה, אבל היא איננה. האם דמיינתי אותה?
אני מוריד מעליי את החולצה וניגש להניח אותה על אחד מכיסאות הנוח הפזורים מסביב ואני קולט אותה. אז היא כן כאן, לא חלמתי אותה. היא רואה אותי ונרתעת לאחור.
"את באה לשחות?" אני שואל אותה, כאילו זה מובן מאליו שהיא תבוא לשחות איתי.
היא מושכת בכתפיה שאינה רוצה. אני מניח לה. אני מתכונן להיכנס למים אבל אז ניגש אליי אחד מעובדי המלון ואומר לי שהתעוררה בעיה והמציל לא הגיע ולכן אסור להיכנס למים. "המציל השני בדרך, ויגיע תוך חצי שעה," הוא אומר לי.
"אם כך תיידע את כולם שאסור להגיע לבריכה," אני אומר לו.
אני ניגש אליה. "נאמר לי שצריך לפנות את הבריכה כי אין מציל," אני אומר לה, "בואי נלך מפה." אני מושיט לה את ידי. היא מתכווצת ונרתעת לאחור.
"אני מצטער על איך שהתנהגתי," אני אומר לה, "אני מבטיח לך שאין לי כוונה לפגוע בך."
היא מרימה את עיניה אלי. אני רואה את החשש.
"את בטוחה איתי. אני מבטיח לך," אני אומר מופתע ממה שאני רואה, "בואי נלך לטייל בטיילת. עוד מעט המקום יהיה פה מוצף באנשים. קצת שקט לפני לא יזיק לנו."
בשעה שהיא קמה מתרוממת מעט השמלה שלה וחושפת את החלק התחתון של בגד הים שלה. אין לי ספק שזה בגד ים בגלל פרחיי המגנוליה המצויירים על הבד השחור שלו.
"תקשיב," היא אומרת לי ושותקת.
"אני מקשיב לך," אני עונה לה.
"עזוב, זה מסובך," היא עונה.
"יש לך גבר בחייך?" אני שואל.
"לא מה פתאום," היא עונה מיד. אני קצת מתפלא על תגובתה הקיצונית ועל בחירת המילים שלה.
"עוד מעט המקום יהיה פה מוצף באנשים," אני חוזר על מילותיי.
"אני לא רוצה שתחשוב שאני," היא אומרת ומשתתקת.
"את לא צריכה לדבר," אני אומר ומסמן לה בידי לצאת לפני דרך השער האחורי של החצר, כדי שאיש לא יראה שחמקנו החוצה.
"את מכירה את האגם?" אני שואל.
"בטח," היא עונה, "זה מקום קסום, יש בו אוירה מאד מיוחדת."
"יש מקום שאת אוהבת במיוחד?" אני שואל.
"כן, אבל הוא נמצא מהצד השני של האגם. צריך להפליג אליו עם אחת המעבורות," היא אומרת.
"אם כך לשם נלך," אני אומר לה.
היא הולכת לצידי על המדרכה המובילה למזח. "היי ליבי מה שלומך מתוקה," קוראת לעברה בעלת חנות תכשיטים, "בואי תראי את היצירות החדשות שלי."
"לא הבאתי איתי את התיק שלי," היא עונה לה, "וגם אני לא לבד."
"ממתי כסף זו בעיה?" היא אומרת לה, "אני בטוחה שלבחור הנחמד שלך לא יפריע אם תציצי קצת בחנות, נכון ידידי הצעיר?"
אני משתדל לא לחייך. הבחורה שמדברת איתי היא להערכתי בת עשרים ושתיים, עשרים ושלוש, אולי עשרים וארבע. אני חושב לעצמי שאיני יודע בת כמה ליב.
"בטח ליבי, בואי נמצא לך תכשיט יפה," אני אומר לה.
"שתדע לך ידידי הצעיר," אומרת לי המוכרת, "שליבי אוהבת יותר מכל צמידי רגל."
"אם כך עלינו למצוא לה אחד כזה," אני עונה לה באותה רצינות בה היא מדברת איתי.
"ידעתי שתבין אותי," היא עונה. הפעם משמיטה את הכינוי ידידי הצעיר.
המוכרת מוציאה צמיד משובץ בצדפים. "נכון הוא מהמם?" היא שואלת את ליב. היא לא מחכה, מתכופפת, ועונדת אותו לרגלה.
"תתחדשי ילדונת זה מתנה ממני, בגלל שאת כזו מקסימה ואני אוהבת אותך," היא אומרת.
"מה פתאום סאנדיי, זו הפרנסה שלך ואני לא יכולה לקבל מתנות," עונה לה ליב.
"בואי לא נעמיד פנים ליבי. את יודעת שהחנות הזו לא היתה מתקיימת אם לא היית מושיטה לי עזרה. את חושבת שאני לא יודעת שהמחיר שלקחת ממני עבור העיצוב הוא מגוחך, שלא לאמר שאינו מתקרב למחירון שלך? אז תגידי תודה יפה ותעשי אותי מאושרת וגם אותך."
"אני לא אוהבת את התרגיל הזה," אומרת ליב, "מה שעשיתי עשיתי בלי לחכות לתמורה."
"נכון שזה כייף לקבל מתנה בלי לצפות? אז תהני לך ליבי ותמשיכי לעזור לאנשים כמוני," היא אומרת ומדביקה לה נשיקה רטובה על הלחי, אותה היא ממהרת למחוק. "קצת התלהבתי," היא אומרת נבוכה.
"החבר שלך נמצא במרינה?" שואלת ליב.
"כן," היא עונה, "את רוצה לנסוע לשם?"
"כן," עונה לה ליב.
"אני שמחה שאת לא נוסעת לבד," עונה לה סאנדיי, "אתה נוסע איתה, נכון?"
"כן," אני עונה ותוהה למה הכנסתי את עצמי.
"אני באמת לא יודעת מה יקרה שם," אומרת ליב מה שמגביר את המיסתורין אצלי, "כשנהיה שם תבין. אני מקווה שלא תשנה את דעתך עליי."
המשך יבוא…
בר אבידן מאמינה באהבה