הזמן הנכון (סיפור קצר)

דילן

אני לא יודע מה עובר עליי היום. הבטן שלי מתהפכת. דווקא כאן. דווקא כאשר אני מתחיל סוף שבוע ארוך שאמור לפרוק ממני את כל המתחים שעברתי השבוע, דווקא כאן אני מרגיש חוסר שקט גדול.

כולם מתאספים סביב הבריכה. מגי שמנסה למשוך את תשומת ליבי בבגד ים זעיר ותנועות חתוליות, לא מצליחה לעורר בי כלום. שלא תבינו, היא יפיפיה אמיתית, והגוף שלה מושלם, אבל יש משהו שמונע ממני להתענג עליו.

אני פושט את חולצתי וקופץ למים הקרירים. המבטים האלה של הנשים, שטורפות אותי למראה הגוף השרירי שלי כבר לא מרגשים אותי.

אני מקפיד כל בוקר לפני תחילת המשמרת שלי להגיע למכון הכושר לסשן של תרגילים. עליי להיות בכושר שיא. כאשר אתה עובד בתחנת הצלה כל דקה קובעת.

אני שוחה, אבל הראש שלי לא מתרוקן ממחשבות כנראה בגלל שאני רגיל לחיות חיים עם אדרנלין גבוה כל הזמן, זה לא שאיני יודע להרגע. שנת הלילה שלי דווקא רגועה.

אני מבין שהשחייה הפעם לא תרגיע אותי ויוצא מהבריכה. מגי עוקבת במבטה אחריי, אבל אני מסמן לה בראשי שלא תבוא אחרי, בא לי להיות להיות לבד. סוף השבוע הזה אהיה מוקף בחבריי, וקצת חופש מהם לא יזיק לי כעת.

אני נכנס לווילה ששכרנו, ומרגיש גוש מעיק בבית החזה. 'אני עומד לקבל התקף לב,' אני חושב לעצמי.  למרבה הפלא אני לא נלחץ. אין בי כל פחד.

ואז מגיע לאפי ריח הבושם הכה מוכר.

'ככה זה כשהולכים להיפרד מהעולם,' אני חושב לעצמי. הזיכרון הכי מתוק של חיי עולה לנגד עיניי. בדימיוני עולה דקוטה. שנתיים לא ראיתי אותה. זו היתה הווילה שלנו, מקום החופשה האהוב עלינו. לפני שנתיים היא לא הגיעה לכאן, כי בדיוק נפרדנו. לפני שנה לא הגעתי כי קיבלתי קריאת חירום ולא יכולתי להגיע. מה הפלא שדווקא כאן היא עולה לנגד עיניי.

אני מרגיש מסוחרר. 'אם אני עומד למות לפחות אשב.' רק המחשבה שיצטרכו לנקות את הדם אחרי נפילתי גורמת לי ללכת לכיוון הספה כדי לשכב עלייה ולראות מה  יקרה.

'אז אני לא עומד למות. דקוטה באמת כאן?' נראה שהיא באמת כאן שוכבת על הספה וישנה.

היא לובשת שמלה שחורה צמודה, שאורכה מעט מעבר לברכיה. השמלה מחמיאה לגזרתה היפה. היא לא רזה מידי. אני אוהב את הקימורים שלה. גוף נשי בדיוק לטעמי. היא ישנה על גבה במין תנוחה מלאת בטחון כזו. הפנים שלה חלקות מכל דאגה, ונשימתה כל כך שקטה, ומזכירה לי שבהתחלה כשהיינו ישנים יחד הייתי בודק שהיא חיה.

"אז בגלל זה אתה חסר מנוחה. בגללה!" צועקת לעברי מגי, "בן זונה!"

אני שומע את דבריה ועדיין לא בטוח אם אני בדרך לעולם שכולו טוב, האם אני הוזה או חי את המציאות. ואילו דקוטה, בהנחה שהיא באמת כאן, ישנה לה שנת ישרים.

מגי מזנקת ממקומה ונעמדת ליד דקוטה. היא מנערת אותה בפראות. דקוטה פוקחת עין תורנית ומתמתחת כמו חתולה מפונקת, מסתובבת על הצד וממשיכה לישון.

"לא גבירתי, את לא ממשיכה לישון כאן," צועקת עליה מגי. אני לא מכיר אותה. היא מתנהגת בצורה ממש לא שפויה.

"מממ.. מה את רוצה ממני," היא ממלמלת ועיניה סגורות.

"אני רוצה שתעזבי את הגבר שלי!!" היא צורחת עליה.

"את רצינית?" היא שואלת אותה, "את רואה כאן מישהו איתי על הספה?"

"אל תשחקי את עצמך מטומטמת," היא אומרת לה בארס.

"אני מטומטמת?" היא שואלת אותה ופוקחת עיניים, "אולי תסבירי לי איך אני יכולה להתחיל עם מישהו כשאני ישנה, ועוד לבד."

מגי מסתכלת עליה ושותקת.

"את מבינה כמה מגוחכת נשמעת ההאשמה שלך," אומרת דקוטה ונעמדת. "הנה את מוזמנת לחפש פה את הגבר שלך."

כל אותו הזמן היא איננה מבחינה בי. גם איננה מרגישה אותי.

'אז זהו? אני כבר לא קיים עבורה?'  אני מרגיש דקירה בחזה. 'מה קורה איתי? אז עכשיו אני מת באמת?'

מגי מביטה לעברי. רק אז מסתובבת דקוטה ומבחינה בי.

"את טועה," היא אומרת, "הוא ואני כבר לא."

היא יוצאת מהחדר למרפסת ונשענת על המעקה.  

"את מרוצה?" אני מסנן לעברה של מגי ויוצא החוצה.

אני הולך החוצה עצבני ומתרחק מהווילה, ניזכר בדקוטה שעומדת על המרפסת וחוזר חזרה. מבט למעלה מרלמד אותי שמבטה לא מופנה לכיוון שביל הכניסה לווילה אלא נעוץ בנקודה רחוקה באופק.

אני מחליט לחזור לבריכה.

מים קרים זה מה שאני צריך כעת. אני לוגם מהם לגימות קטנות, מרגיש אותם מחליקים במורד גרוני. רק כאשר אני מרגיש שגרוני אינו יבש עוד אני נכנס שוב למים ומתחיל לשחות.

זמזום של דיבורים נשמע מסביבי מלווה בצחוקים, אבל איני מקשיב לנאמר. אני ממשיך לשחות עד שאני מתעייף. אני עוצר ונעמד ליד הקיר של הבריכה, אך לא יוצא מהמים.

עכשיו השיחות מתחדדות לי ואני יכול לשמוע על מה מדברים.

"שמעתי שדקוטה הגיעה," אומרת מישהי.

"באמת? לא ראיתי אותה."

"היא הלכה לנמנם קצת. היא הגיעה ישר משדה התעופה. נדמה לי שהייתה בניו זילנד."

"מה יש לה לעשות בניו זילנד?"

"היא נסעה בענייני עבודה עם מוריס."

"אז מה עכשיו היא ומוריס זוג?"

"מה פתאום. הם רק חברים לעבודה."

"עם מי היא הגיעה? "

"היא הגיעה לבד."

"אז אין לה מישהו?"

"לא. מאז שנפרדה מדילן היא לא יצאה עם אף אחד."

"מסכנה."

"תשמעי זה לא קל. הרי הם גרו ביחד."

"הוא המשיך מזמן עם אחרות."

"הוא זה הוא, והיא זו היא."

"היא יודעת שהוא פה?"

"מה הקשר? גם שנה שעברה היא הגיעה, וזה לא בגלל שהוא לא בא. הוא היה אמור להגיע וברגע האחרון קיבל קריאה להתייצב לעבודה."

"אני לא מאמינה שהיא שנתיים לבד."

"זה לא שהיא בת ארבעים, היא עדיין צעירה."

אני יוצא מהמים והן משתתקות. אני מניח שהן מנסות להבין מה שמעתי מהשיחה, אבל אני מתעלם מהן כאילו לא שמעתי מילה. אני לא רוצה להראות להן שמה ששמעתי מכניס אותי עוד יותר לסחרחורת של רגשות.

כל הדיבורים האלה רק מגבירים בי את חוסר השקט. אני יוצא החוצה, אפילו לא מתנגב, לובש עליי את החולצה, נועל את נעלי הספורט שלי והולך לרכב שלי. המפתחות לא עליי. הדבר האחרון שבא לי עכשיו הוא לחזור לווילה,.

אני מחליט לפנות לשביל שמוביל למסלול הריצה סביב אתר הנופש ומתחיל לרוץ. האוויר מכה על פניי, חודר לי לריאות.

'מה את עושה לי?' אני צועק כשאני מגיע לסוף המסלול. 'חשבתי שיצאת לי מהורידים. אבל לא . מסתבר שישנת שם כל הזמן. כמו שאת ישנה. שינה רגועה כזו. ואני? מה עובר עלייך כשאת רואה אותי? האם יש בך טיפת געגוע אליי? האם בגלל זה את לבד? עדיין מבכה את הקשר הזה בינינו שנגמר?'

'מעניין,' אני חושב לעצמי, 'מה היה קורה אם הייתי שומע שמדברים עליה ולא הייתי רואה אותה. האם הייתי נסער באותה מידה?'

דקוטה

אני כל כך עייפה אחרי הטיסה הארוכה מניו זילנד. אלה היו שבועות מאד קשים. הצורך לעבוד בתנאים כל כך קשים גבו את המחיר. אני מותשת. לשמחתי מוריס נוסע היום גם לכפר הנופש והוא מסיע אותי לווילה.

מבט זריז מראה לי שכולם בחוץ סביב הבריכה. אני נכנסת לוילה, נשכבת על הספה ונרדמת מיד.

אני מרגישה שמישהי מטלטלת אותי. צועקת עליי משהו בקשר לגבר שלה. קשה לי לקלוט מה היא רוצה ממני. כל שאני רוצה זה להמשיך לישון. מתברר שהיא חברה של דילן. אני קמה מהספה, עדיין לא קולטת שהוא בחדר. בא לי לברוח משם. יש לי רק דבר אחד בראש- אני רוצה לישון!

אני יוצאת למרפסת ומסתכלת על האגם. לעולם לא אשבע מהמראות האלה של המים. מה היא רוצה ממני? כבר שנתיים שלא נפגשנו. איך היא יכולה להאשים אותי במשהו?

הדבר האחרון שמתחשק לי כעת זה לשבת עם כולן ליד הבריכה. אם קודם חשבתי שישאלו אותי שאלות, עכשיו אני כבר בטוחה שאעבור ועדת חקירה שתהיה מיועדת בין השאר לאזניו של דילן. לא בגלל שהוא מתעניין בי, אלא כי זה טבען של חברותיי. לפשפש ולחקור במקומות שלא מנדבים להן מידע מרצון. אני לעומתן, כאחת שכל חייה עוטה מעטה סודיות, מתקשה עוד יותר לדבר.

שלא תבינו לא נכון. אני אוהבת אותן אהבת נפש. יש בינינו באמת חברות טובה. אבל בכל מה שנוגע לחיי הפרטיים, הן המקצועיים והן האישיים, אני מעדיפה לשמור על שתיקה.

כאשר דילן ואני נפרדנו, למרות שהייתי מוקפת משפחה ובעיקר חברות טובות, ידעתי שאת תהליך ההחלמה עליי לעבור לבד. איש לא יכול היה להרגיש את הכאב שעברתי בגופי ובנפשי.

למה נפרדנו? הייתי מעדיפה לא לדבר על כך עכשיו.

אני נושמת עמוק ונכנסת חזרה פנימה לחדר הקבוע שלי בקומה התחתונה. איש לא שם בו את דבריו ולכן חוזרת לקחת את המזוודה שלי, מניחה אותה על המיטה, מוציאה ממנה את בגד הים שלי והולכת להתלבש. אני מתעטפת במגבת גדולה שהבאתי איתי, לא שוכחת את משקפי השמש ויורדת לבריכה.

"התעוררת," קוראת לעברי גבריאל חברתי.

אני לא מספרת על התקרית שהייתה בפנים, זו שגרמה לי לסיים את שנתי נגד רצוני. "אם זה תלוי בי הייתי ישנה יומיים," אני עונה וצוחקת, "אבל לא לשם כך באתי לכאן. התגעגעתי אליכן."

"אז ספרי, איך היה עם מוריס בניו זילנד?" היא שואלת בקול רם.

'הנה מתחילה ההצגה,' אני חושבת לעצמי. "מוריס? הוא לא היה איתי בניו זילנד," אני עונה.

"אז עם מי היית?" היא שואלת, "יש מישהו שאת רוצה לספר לנו עליו?"

אני רוצה לאמר לגבריאל שהיא נשמעת כל כך מגוחכת בניסיונה לתפוס את תשומת ליבו של דילן. "מותק, הייתי בעבודה, לא בבילוי חברתי. תאמיני לי שבאתי חזרה לדירה ממוטטת כל לילה." בזוית עייני אני רואה את החיוך המרוצה על פניו של דילן. 'ממה הוא מרוצה,' אני חושבת לעצמי, 'מכך שאין לי חיים, או בגלל שאין גבר בחיי?'

"ספרי לי את מה קורה אצלך?" אני שואלת לגבריאל. שבועות שלא דיברנו. זה דווקא לא משמח אותה, אני גם יודעת למה. אבל בכל זאת, כדי להסיט את השיחה ממני אני שואלת ומביטה בה.

"את יודעת את התשובה," היא עונה לי, "למה את עושה לי את זה?"

"גם את יודעת את התשובה מותק, ועדיין שואלת אותי," אני עונה.

"את צודקת," היא עונה לי. "לפעמים אני לא שולטת בעצמי, אני חושבת ש… נו, את מבינה. אני מתנצלת."

"אין צורך. הכל בסדר," אני עונה כדי לסיים את השיחה המגוחכת הזו.

עכשיו אני כבר בטוחה שדילן מאזין לכל מילה. אני פותחת את המגבת, מתקרבת לקצה הבריכה, מורידה אותה מעליי וקופצת למים. אני מתחילה מייד בשחייה מהירה. יד רודפת יד. אני מרגישה שאין לי כח, אבל נלחמת בעצמי.

"את לא נושמת דקוטה, תנשמי," אומר לי דילן שנכנס למים.

אני מרגישה שאין לי כח. לא לשחות ולא לענות לו. הכל מסתחרר לי מול העיניים.

"דקוטה, תנשמי!" הוא אומר לי. הפעם בקול רם.

"אני מסוחררת, " אני אומרת לו. אסור היה לי לשחות כל כך מהר. אני עייפה בצורה קיצונית.

"בואי אעזור לך לצאת," הוא אומר, "את חייבת להמשיך לישון."

"אתה מבין שהאופן שחברה שלך העירה אותי לא הוסיף לי," אני אומרת.

הוא אומר משהו אבל אני לא שומעת. אני רק רואה את העיניים שלה נעוצות בי בכעס.

"אז עכשיו את משחקת אותה מתעלפת כדי שדילן יטפל בך?" היא שואלת.

"נמאס לי משניכם," אני אומרת לו בכעס, ומעיפה את ידו האוחזת בי.

דילן לא עונה. הוא מחליק את ידו מתחת לגבי, אוחז בי, מביא אותי לסף הבריכה וניגש להביא לי מגבת. הוא מחכה שאצא. אני כל כך כועסת שאני מתעלמת במופגן מהמגבת שפרושה לקראתי והולכת לחדר.

"אני לא מבין מה את מנסה להשיג בהתנהגות שלך," הוא אומר. אני בטוחה שהוא מדבר אליי אבל ממשיכה ללכת.

"אני מדבר אלייך מגי!" הוא אומר בטון קר שגורם אפילו לי, שהמילים האלה לא מיועדות אליי, להתכווץ. "מה שביני ובין דקוטה, זה ביני ובין דקוטה. זה לא שייך אלייך."

"עם מי באת לפה?" היא צורחת עליו.

"להזכירך? עם עצמי," הוא עונה לה באותו טון. הוא מאיץ את צעדיו , משיג אותי ועוטף את כתפיי הרועדות מקור במגבת. "וגם את, אל תתנהגי כמו ילדה קטנה."

"אני, להזכירך, כבר לא באחריותך. מבחירה שלך, זוכר?" אני אומרת לו בכעס וסוגרת בפניו את בדלת.

"תינוקת, זה מה שאת. את מדאיגה אותי את לא מבינה?" הוא אומר אחריי שהוא מתפרץ לחדרי.

"שנתיים לא התראינו, אפילו מילה אחת לא עברה בינינו, ופתאום אתה דואג? אני מותשת ורוצה לישון."

"זה בדיוק מה שאני רוצה שתעשי." הוא ניגש למזוודה שלי מוציא שמלת טריקו וזוג תחתונים ומגיש לי אותם. "תתלבשי," הוא אומר ומסובב אליי את הגב.

אני מביטה רגע בגבו. איך אני אמורה להגיב לכל ההתנהגות הזו שלו? כיוון שאני לא במצב לחשוב כעת אני מחליטה לא להתמודד עם כלום כרגע. אני מתלבשת ונשכבת על המיטה.

בין ערות לשינה אני שומעת את צלצול הנייד שלי. אני פוקח עין תורנית ורואה שדילן עדיין כאן. הוא מושיט יד לנייד ומקיש עליו. ״איזה חוצפן,״ אני חושבת לעצמי, אבל אז קולטת שהוא לא הסתכל כלל מי צלצל אלא רק השקיט את הצלצול.

"תשני מתוקה," הוא אומר לי.

"מתוקה" היא המילים האחרונה שאני שומעת לפני שאני צוללת שוב לשינה עמוקה, בלי יכולת להגיב אליה.

*

כאשר אני מתעוררת כבר חושך מוחלט בחוץ. אני לוקחת מתוך הרגל את הנייד. אני מרגישה רעבה. אני נזכרת שלא אכלתי כלום מאז הארוחה במטוס. אני יוצאת לחדר הגדול. אני רואה שכולם יושבים שם, אבל לא מסוגלת כעת לנהל שיחה עם אף אחד. אני הולכת לכיוון המטבח, נאבקת להשאיר את עיניי פקוחות.

אני ניגשת למקרר ובודקת מה יש בו. מבטי נופל על קערת סלט. היא עטופה בניילון נצמד ועליה כתוב בעט שחור דקוטה בתוספת פרח. הכתב הזה מוכר לי עד כאב. גם הפרח.

אני מוציאה מזלג מהמגירה ומתיישבת על הדלפק לאכול. הסלט חתוך בדיוק כמו שני אוהבת, מתובל בדיוק כמו שאני אוהבת, אפילו מקומם של הביצה הקשה החתוכה והטונה לא נפקד.

אני טורפת את הסלט כאילו שלא אכלתי כמה ימים, מסיימת את כולו וניגשת לשטוף את הקערה. אני לא מספיקה כיוון שדילן מניח לפני כוס מים ולוקח את הקערה והמזלג מידי.

"את נראית יותר טוב," הוא אומר, "דאגתי לך. "

למה הוא משתמש במילים שאסור לו להשתמש?

כשם שהוא צץ פתאום לידי כך הוא נעלם, משאיר אותי ללגום את המים בשקט. רק כאשר אני מסיימת לשתות את הכוס כולה, אני ניגשת להצטרף לחבריי.

"דקוטה, באת בזמן ,"אומר לי שון, "אם יש מישהי שיכולה לפצח את הפאזל הזה זו את."

אני מתיישבת לידו ומתרכזת מיד במשחק. כאשר אני מרימה לרגע את עיניי אני רואה את דילן יושב בחושך על הכורסה ועיניו נעוצות בי. אני יודעת כמה הוא אוהב את החידות האלה, כמה הוא מהיר מחשבה, אך משום מה הוא נמנע מלהשתתף במשחק היום.

אני זזה ממקומי, מפנה מקום לידי, משירה אליו מבט. הוא קם באיטיות ומתיישב לידי. למרות שהשארתי מספיק מקום הוא יושב מאד קרוב אליי. הוא מסתכל על הלוח ומתחיל לפתור את אחת החידות. הכל נעשה בשתיקה. שון מעיף אליו מבט אחר כך אליי ומחייך לעצמו מרוצה.

אני מרגישה את רגלו נוגעת ברגלי. בהתחלה אני חושבת לעצמי שזה בטעות. בכל זאת אני קמה, בתרוץ שאני רוצה לקחת לי כוס מים. "אם את כבר שם, תביאי לי בירה," קורא אחריי דילן.

"עוד מישהו רוצה?" אני שואלת, כדי להראות שאני מוכנה להביא לכולם ולא רק לו.

עוד שלושה זוגות ידיים מורמות באויר לסמן לי שגם הם רוצים. אני מוציאה ארבעה בקבוקים מהמקרר, מחפשת פותחן במגירה ומביאה לשולחן.

"והמים שלך?" הוא שואל.

אני לא עונה וניגשת להביא את הכוס שלי. 'למה הוא עושה לי את זה? הוא לא מבין שכולם בוחנים את ההתנהלות בינינו? אולי בגלל זה? מה הוא בעצם רוצה לשדר להם?'

המחשבות האלה מתישות אותי ואני הולכת לשבת במקום אחר ליד השולחן.

"דקוטה?" הוא שואל, "למה את יושבת שם?"

"זה משנה מאיזה צד מסתכלים על הפאזל?" אני שואלת אותו כאילו שאיני מבנה למה כוונתו.

הוא מניח את הלוח שעל פתרונו הוא עבד ויוצא החוצה.

"מה קרה לו?" שואל אותי שון.

אני מושכת בכתפי. "מאין לי לדעת?" אני שואלת.

"את באמת לא מבינה?" שואל אותי רוי. רוי הוא החבר הכי טוב של דילן.

"אני מניחה שאתה מבין," אני עונה לו, "אז תענה לשון אתה. למה כל דבר קשור אליי?"

*

'מה דילן לא מבין? הוא חושב שכל כך קל לי לראות אותו פה? ומה בכלל הסיפור שלו עם מגי. נראה שהוא בכלל לא בקטע שלה. אמנם היא בעלת גוף משגע, אבל נראה שהוא, איך לאמר, לא בדיוק מחבב אותה.'

למרות שמה שאני באמת רוצה כעת הוא ללכת ולהתחפר מתחת לשמיכה ולישון, אני נשארת לסיים את הסידרה של הפאזלים. נשארו רק שלושה ואני אוספת את כל כוחותיי ומסיימת את המשחק במלואו.

"נו מה אמרתי לכם?" אומר שון בתרועת ניצחון כאילו הוא לבדו פתר את הכל, "ידעתי שעם דקוטה ננצח בלי בעיה."

"מאד נהניתי," אני אומרת להם, "שכחתי כבר כמה כייף לשחק במשחק הזה."

ואז נשמע הצלצול הגואל שמאפשר לי סוף סוף לקום וללכת." תסלחו לי, אני אומרת להם, "זה טלפון מהעבודה."

"נו באמת דקוטה," אומרת גבריאל, "הם לא יודעים שאת בחופש?"

"באמת גבי, את חושבת שסוגרים את המשטרה רק בגלל שחוקרת יוצאת לכמה ימי חופש?" אני עונה לה.

"דבר," אני עונה לטלפון ומתרחקת מהחברי.

"מה עם הדוחות שלך?" אומר עמיתי לעבודה ג׳ון ג׳ון, "אני מבין שאת בחופש אבל העבודה כאן נמשכת."

"באמת?" אני עונה לו, "חשבתי שכל המחלקה לא מתפקדת בגלל החופש שלי."

"באמת דקוטה," עונה לי ג׳ון ג׳ון בכעס, "זה לא זמן לציניות שלך."

"הגיע הזמן שתכיר אותי, שלא לדבר על כך שתנער את האבק מהתאים האפורים שלך. כל לילה העליתי לענן דוחות, ולפני שנחתתי שלחתי לכם דוח מסכם. עליך להודות לחברות התעופה שמאפשרות שימוש באינטרנט בזמן הטיסה. מקווה שאתה מעריך את העובדה שויתרתי על שעות שינה בטיסה הארוכה הזו מניו זילנד בשביל לכתוב את הדוח. עוד שאלות?"

ג׳ון ג׳ון לא עונה. הוא אמור להכיר אותי ולדעת שכך אני מתנהלת. אף פעם לא צריך לרדוף אחריי כדי שאגיש את הדוחות.

"זה מה שחשבתי," אני אומרת, "עכשיו גש לענן ותאמר לי אם יש לך שאלות בקשר אליהם."

אני יוצאת מבעד לדלת הצדדית לכיוון הבריכה. אני נושמת מלוא ריאותיי את האוויר הקריר של הלילה. חשוך בחוץ ורק האורות סביב הבריכה דולקים. אני עוצמת את עיני ומנסה להירגע. מחשבותיי נודדות לדילן. 'האם עשיתי טעות שבאתי?' הרי לא חשבתי עליו בזמן שאמרתי לגבריאל שאבוא.

אני מהרהרת בעובדה שהרבה זמן לא חשבתי עליו. הוא כבר לא היה חלק ממני. עכשיו פתאום חזר, ולא רק שהוא נוכח כאן הוא מתנהג כאילו…כאילו… כאילו מה בעצם? אם היה לי ספק שהימצאותו לידי היא מקרית, אז מסתבר שלא. אני מנסה באמת להימנע מקשר קרוב אליו, אבל הוא לא מוותר. מה גרם לו לקום ולצאת רק הוא יודע. זה לא שיש בינינו משהו וההתנהגות שלי לא ברורה. הוא צריך להבין שאין כלום.

אני חוזרת לחדר ונכנסת להתקלח. אני חוזרת עטופה במגבת. אני לא אוהבת לישון עם פיג'מה ולכן בוחרת לי את אחת מאלה שאני מכנה חולצות השינה שלי, שהיא בעצם חולצת טריקו פשוטה רק ארוכה יותר.

אני פונה למיטה ורואה את דילן ישן בה. הוא שוכב על גבו, בתנוחה של גבר בטוח בעצמו. ידו האחת מונחת על הכר השני מזמינה אותי לשים ראשי עליה ולהצטרף אליו. אני עומדת ליד המיטה ומתלבטת מה לעשות. אני שמה לב שהוא התקלח. שיערו עדיין לח, וריח מי הגילוח שלו המוכר לי עד כאב מגיע לאפי. אחרון הספקות שהיו לי לגבי הימצאותו כאן נמוגו. הוא רוצה להיות איתי.

אני נכנסת למיטה בזהירות, משתדלת לא להעיר אותו. אני מניחה בעדינות את ראשי על ידו המזמינה ועוצמת את עיניי. אני שומעת את נשימתו משתנה. אין ספק שהוא מרגיש בנוכחותי.

אני שוכבת בעיניים עצומות וכך גם הוא. שנינו מודעים אחד לנוכחותה של השנייה אבל לא אומרים מילה. לבסוף דילן שובר את השתיקה. "אני מתגעגע אלייך. את כל כך חסרה לי."

 
אני מכירה אותו כל כך טוב הרי. דילן הוא לא גבר שמראה את רגשותיו. המילים נאמרו כעת חונקות אותי. אני מסתובבת אליו ומניחה ראשי עליו. אני שומעת את הלב שלו מגביר את הקצב. "לא ידעתי כמה אתה חסר לי עד היום," אני עונה לו.

בבת אחת נדלקת בינינו האש באותה מהירות שכבתה אז לפני שנתיים.

אני יודעת שלא אוכל לשלוט בעצמי. אני רוצה אותו בטרוף, בדיוק כמו אז. אני מתנתקת ממנו ורוצה לקום מהמיטה. "את לא הולכת ממני," הוא לוחש לי בקול חרוך. "אני רוצה אותך כל כך."

"בבקשה דילן, בוא נעצור לפני ש…" אני אומרת.

"זה לא יקרה," הוא עונה לי, "את ואני זה לנצח."

"מעניין ששנתיים לא שמעתי ממך נצח שלי," אני עונה לו בקור.

"ממה את מפחדת?" הוא שואל, "את מפחדת להודות שעשינו טעות שנפרדנו. כי אני לא. אני מוכן לעמוד על פסגת ההר ולצעוק שאני מאוהב בך."

שתיקה ארוכה עומדת בינינו. "לא הייתי עם אף גבר מאז שנפרדתי ממך. אני לא מוגנת," אני אומרת לו.

"את צריכה הגנה ממני?" הוא אומר לי, "אני לא אתן שיקרה לך משהו רע."

"נו באמת דילן," אני עונה לו חסרת סבלנות. חסרת סבלנות כי אני רוצה אותו בטרוף. "אתה יודע על מה אני מדברת. אני עלולה להכנס להריון. אני בטוחה שזה לא מה שאתה רוצה."

"אני דווקא מאד רוצה. אני רוצה שתהיי אמא של הילדים שלי," הוא אומר לי. אני לא יודעת איך להגיב. הרי זה לא משהו שאומרים למישהי רק כדי שתתמסר לך. "אני מתכוון לזה מתוקה."

אני מהססת.' מה פתאום הוא מדבר אליי כך?' אני מסתכלת עליו. המבט בעיניו מרוכך. התשוקה הבוערת שהייתה שם פינתה את מקומה לים של רגשות.

"אני אוהב אותך. את לא מבינה?" הוא אומר לי ועיניו הכחולות מטביעות אותו בתוכן.

"מה עם מגי?" אני שואלת ומתפוגגת את רגע הקסם.

"דקוטה, אני לא באתי איתה, ומה שהיא חושבת לא מעניין אותי וגם לא אותך. לא השליתי אותה אף פעם שיש בינינו משהו. כדי שלא יהיה לך ספק, לא נגעתי בה. בואי אליי, תחזרי לישון. אני אוהב אותך מתוקה. אני לא אלחץ עלייך לעשות שום דבר שאת לא רוצה."

"אתה כועס?" אני שואלת.

"לא. את לא מבינה שאני רוצה להיות איתך?" הוא עונה לי.

*

אני מותשת מהטיסה הארוכה שבה לא ישנתי בגלל העבודה ומכל הטלטלה הנפשית שגורמת לי הקירבה של דילן אליי. אם חשבתי שהתגברתי על הפרידה ממנו, זה מכה בי חזק בנקודות הכי רגישות שלי. אני עוצמת עיניים ונופלת לתוך שינה נטולת חלומות.

אני מתעוררת בבוקר. אני מגששת בידי אחרי דילן אבל הוא לא שם. אז דמיינתי אותו. עד כדי כך אני מדמיינת אותו שאני יכולה להריח את ריח מי הגילוח שלו על הכרים שלידי.

'את משוגעת,' אני ממלמלת לעצמי.

אני מתמתחת, פושטת אל ידי לצדדים, מעקלת את גבי כלפי מעלה ומרפה שוב. אני לא פוקחת עיני הולכת חצי ישנה למקלחת לצחצח שיניים. אחר כך אני פותחת את ברז המים הקרים, ממלאת את כפות ידי במים ומתיזה על פניי כדי להתעורר. רק אז אני פוקחת את עיניי ומביטה על עצמי. 'את דווקא נראית שפויה,' אני אומרת לעצמי. 

אני חוזרת לחדר ורואה את דילן יושב על הכיסא, המחשב הנייד שלו על ברכיו, עיניו נעוצות בי ועל פניו חיוך. "אם היה נדמה לך שחלמת, אז לא. אני מקווה שאת זוכרת כל מילה שאמרתי לך, כי אם לא אני אחזור על המילים עד שתביני שאני מתכוון אליהן."

אני ניגשת אליו, לוקחת את המחשב ומניחה אותו על השולחן. אני מתיישבת על ברכיו ומקיפה את צווארו בזרועותיי. אני לא מספיקה לעשות מה שרציתי והוא מקדים אותי.

השפתיים שלו על שלי ואני נסחפת בנשיקה הארוכה שהוא מעניק לי. "מתוקה שלי," הוא אומר לי, "לא סתם אני קורא לך מתוקה. לשפתיים שלך יש טעם של דבש טהור, בדיוק כמו הלב שלך."

דילן

"יפיפיה," נשמע קולה של גבריאל מעבר לדלת, "הגיע הזמן לקום. ארוחת הבוקר מוגשת על המרפסת."

דקוטה מצחקקת. "אנחנו כבר באים."

"או.- קי…" אומרת גבריאל בשעה שהיא מושכת את המילים מנסה לעכל את המילה אנחנו.

מילה אחת שבאוזניי נשמעת כמנגינה ערבה.

"מה אתה מחייך?" היא אומרת, "כי אמרתי אנחנו?"

"כן מתוקה. זה משמח אותי שאת לא מסתירה את זה."

"גם אם ארצה," היא עונה לי, "ההתנהגות שלך מרגע שהגעתי לא תאפשר זאת."

"היית רוצה להסתיר?" אני מתגרה בה.

"מה פתאום," היא עונה מיד.

"בדיוק מה שרציתי לשמוע," אני אומר, "כי אני לא מתכוון להסתיר את זה. אני רוצה שכולם ידעו שאנחנו יחד."

"כבר אמרתי לך," היא עונה, "כולם כבר יודעים. ומי שלא, גבריאל כבר תדאג לספר לו."

היא ניגשת להתלבש. הפעם אני לא מסתובב אלא נהנה להסתכל על התנועות שלה בשעה שהיא מתלבשת. היא אוספת את שערה ברישול. אני אוהב אותה ככה. התסרוקת המוקפדת שלה תמיד מסמלת עבורי את העובדה שהיא יוצאת ליום עבודה ארוך.

היא מסדרת את המיטה, פותחת את החלונות. משב רוח מרענן חודר לחדר, וקרני השמש שוטפות אותו. אני נעמד מאחוריה ומחבק אותה. "תנצרי את הרגע ," אני אומר לה, "כך נראה היום הראשון של הנצח שלנו."

"כייף לי הנצח שלנו," היא עונה לי ומלטפת את זרועותיי.

אנחנו יוצאים יחד למרפסת. אין לנו צורך לגעת אחד בשנייה ליד כולם. שפת הגוף שלנו משדרת את מה שקורה בינינו.

"את מדהימה אותי דקוטה," אומרת לה מגי, "אין לך טיפת בושה. לפחות היית מנסה להסתיר את מה שקרה ביניכם."

"את לא יודעת מה קרה בינינו מגי, וזה גם לא עניינך," עונה לה דקוטה.

"את לא יודעת מה קורה בין דילן לביני," היא עונה, "כי אם בא לו להשתעשע איתך מצידי הוא יכול."

"אני חושב שאת מתבלבלת מגי," אני עונה לה, "את לא קשורה לשום משוואה בחיים שלי."

"נו באמת מותק," עונה מגי.

"מותק? אני נראה לך מותק?" אני עונה לה.

"תראי איך שהוא משחק אותה לכבודך," אומרת לה מגי.

"מה שדילן עשה בשנתיים האחרונות זה לא ענייני," היא עונה לה. 'האם היא מפקפקת בי? האם יש לה ספקות?' אני רותח. רותח עד הרגע שהיא מסתובבת אליי וקורצת לי.

"כן מגי," אני אומר, "הייתי עם כמה נשים. אף אחת מהן לא מתקרבת להיות מה שדקוטה בשבילי. את אגב, לא היית אחת מאותן נשים, אז מספיק עם המשחק המגוחך שלך."

"אתה רשע," אומרת מגי, "אתה סתם אומר את זה בשביל למצוא חן בעיניה כדי שתוכל…"

"תוכל מה מגי?" עונה לה דקוטה, "כי אם את רוצה לדעת אם שכבנו, אז לא. ישנו יחד והיה כייף. זה הזכיר לי מי היינו ומה אני באמת רוצה בחיים שלי. דילן אגב אמר לי שבך הוא לא נגע, ויודעת מה? אני מאמינה לו. כי למה לו לשקר בקשר למשהו שקרה כשלא היינו יחד?"

"טוב, אם את מאמינה לו," אומרת מגי.

"סיימת לדון בנושא מגי." אני אומר.

מגי מעיפה בי מבט. היא מנסה לשוות לו מבט  שבין 'לא איכפת לי' ל'התנשאות,' אבל לא בדיוק מצליח לה.

אנחנו מתיישבים לאכול. אני לא רעב. אני בודק את השעה בנייד כל הזמן. "הכל בסדר?" לוחשת לי דקוטה.

"כן," אני עונה לה.

"אז למה אתה חסר מנוחה כל כך?" היא שואלת.

מה אני יכול לענות לה. שהיום הזה הוא יום כל כך מיוחד, יום שאני עומד לעשות בו משהו שלא עשיתי מעולם. "אני ממתין למעטפה," אני עונה לה.

דקוטה מסתכלת בי בחוסר אמון. מבין שנינו היא זו שמקבלת מעטפות. אני רואה שהיא מתלבטת לאמר משהו. היא צודקת. מה ללוחם אש ולמעטפות?

אני רואה את המרצדס הלבנה חונה בחניה. אני קם במהירות וממהר אליה. הנהג יוצא ממנה ומגיש לי את המעטפה. אנחנו מתחבקים. אני יודע שעיניי כל נעוצות בי כעת, אבל משתהה. אנחנו עומדים ומדברים. אין לי ספק שכולם היו רוצים לשמוע על מה כיוון שהשיחה בינינו מתארכת.

"אתה בטוח?" שואל אותי לבסוף מי שהביא לי את המעטפה, חברי דין.

"אין לי כל ספק שעכשיו זה הזמן הנכון," אני עונה לו. אני מעיף מבט למעלה. דין עושה כמוני ומנפנף לכולם בידיו.

דין סוגר את הדלת ועולה איתי חזרה למרפסת של הווילה. הוא ניגש לדקוטה ונושק לה על לחיה. "כייף לראות אותך ילדה," הוא אומר לה.

היא מחייכת אליו בביישנות. הלב שלי מלא באהבה אליה. קצינת החקירות במטה המרכזי שכולם יראים מפניה לא מתביישת להראות את הצד הרך שבה.

"אני שמח שכולם כאן איתי," אני אומר ואני אוחז בידה, "אם היו שואלים אותי מתי הזמן הנכון בשביל המילים שאני עומד לאמר לך, הייתי אומר בדיוק עכשיו. זוכרת מה אמרתי לך הבוקר? היום מתחיל הנצח שלנו והייתי רוצה לחתום את זה באופן רשמי," אני מוציא מן המעטפה את הטבעת שהביא לי דין מדירתי. "את הטבעת הזו רכשתי לפני שנפרדנו. ידעתי עמוק בלב שיום אחד היא תקשט את ידך. היום אני יודע שזה היום שתעני לי בחיוב. התינשאי לי?"

אחרית דבר

כל דבר צריך שיתקיים ברגע הנכון לו. לא רגע לפניי, לא רגע מאוחר מידיי, בדיוק ברגע הנכון. כמו חלקי פאזל שעומדים בסמוך אחד לשני. רק כאשר הם מתאימים בדיוק מוחלט, הפאזל מושלם.

לא היה לנו צורך לדבר על זה, לדקוטה ולי, לשנינו היה ברור , זה הרגע המושלם.

פורסם ב-25.6.2019