בית הסנטור אנדרסון
סאות'המפטון
הסנטור יושב בחדר העבודה הביתי שלו. כל מי שנכנס לממלכה שלו לא יכול שלא להתפעל מספריית העץ העשירה הפרושה על פני קיר שלם. לאיש אין מושג אם אכן קרא הסנטור את כל הספרים. דבר אחד בטוח, שהוא איש בעל ידע נרחב בתחומים רבים.
הסנטור שמכיר היטב את נפש האדם ידע בדיוק אלה ספרים לבחור והיכן למקם כל אחד מהם כדי להעביר את הרושם שרצה לבנות על עצמו, והוא הצליח בכך בגדול. כל מי שנכנס לחדרו התהלך בו בחרדת קודש. לכן כאשר נכנס השליח עם המעטפה בידו, לבוש בג'ינס וחולצה טריקו פשוטה ושאל אותו ישירות האם הוא הסנטור אנדרסון מבלי להניד עפעף, מבלי להביע התפעלות מהספריה המרשימה שלו, הוא הצליח לעורר בו כעס רב.
"אתה יודע מי אני?" הוא אמר לו בשפתיים קפוצות.
"אם הגעתי לביתו של סנטור אנדרסון, אני מניח שהוא זה אתה, אבל אני בכל זאת שואל," ענה לו השליח בקול בטוח.
"אתה מתחכם איתי?" ענה לו הסנטור.
"אל תיתן לעובדה שאני שליח להטעות אותך," ענה לו השליח, "בעוד שבועות אחדים אסים את לימודי התואר השני באוניברסיטה. בידי מעטפה לסנטור, האם אתה הסנטור?"
"אתה לא נראה לי חכם במיוחד, או בעל ידע במיוחד אם אתה לא יודע שאני הוא הסנטור," הוא עונה לו.
"אם כך," מודיע לו השליח, "אני מוסר בידך את המעטפה. אבקש שתחתום לי."
"ואם אסרב?" אומר הסנטור.
"אני בטוח שסנטור מכובד כמוך לא ירצה שאחזור למשרד ואומר שהיה לך חשש לחתום על מעטפה שהוגשה לך," הוא עונה.
הסנטור מעיף בו מבט זועם. הוא מבין שהצעיר הזה דחק אותו לפינה. לאחר שהטופס חתום אומר לו: "יום טוב סנטור," וממהר להסתלק מהמקום בלי לתת לו שהות לאמר לו מילה.
הסנטור מתבונן שעה ארוכה במעטפה הלבנה הגדולה הנושאת את שמו. אין לו מושג מי השולח או מה טמון בה. הוא מתחיל להריץ במוחו כל מיני השערות. הוא אינו שם לב שאינו לבד בחדר. הוא שקוע במחשבות.
הוא זוכר את האיום של הצעירונת הזו שעבדה במטה הבחירות, זו שהוא "התקרב אליה יותר מידי," לטענתה, שאמרה לו שיבוא יום והוא ישלם על כך. הוא יודע שלא עשה כלום. הוא לא מבין מה היו המניעים שלה. אולי רצתה לקטוף רגע של תהילה. הוא באמת מקווה שמה שבמעטפה אינו קשור אליה.
הוא מנסה לחשוב האם זה קשור לרשויות המס. הוא יודע שרואה החשבון התרשל בתפקידו. הוא נזכר שלא חזר אליו לבדוק אם סידר את העניינים "ההם."
הוא מתחיל להזיע. ההיגיון אומר שהכי פשוט הוא לפתוח את המעטפה ולהציץ לראות מה יש בתוכה, אבל משהו בלב אומר לו שמסתתר שם משהו שיערער את יומו. בסך הכל זה הגיוני. הרי זה דואר שהגיע במעטפה סגורה על ידי שליח.
מה זה עוד יכול להיות?
"הכל בסדר סנטור?" שואל אותו סמואל עוזרו האישי.
הוא מסתכל בו רגע כמי שנתפס בקלקלתו. "מדוע שלא היה? הוא שואל, "יש סיבה שאני אמור להיות מודאג ממנה?"
אולי סמואל יזכיר לי משהו ששכחתי, הוא חושב בליבו.
"אני לא חושב. אני מאד מרוצה מהסקרים האחרונים בקשר לתפקוד שלך," הוא עונה לו.
"נו, אז הנה אתה עונה לעצמך על השאלה," אומר הסנטור ומנסה לשוות לפניו מראה רגוע כדי שלא יחשוד בסערה שמתחוללת בתוכו.
"הכל בסדר ג'ון?" שואלת לאורה אנדרסון את בעלה בשעה שהיא נכנסת לחדר, "אתה נראה חיוור." היא מתקרבת לשולחן. היא מבחינה cמעטפה הגדולה המונחת לפניו. "מה זה?" היא שואלת ושולחת ידה לקחת את המעטפה.
"מה את חושבת שאת עושה?" הוא שואל אותה, "את לא רואה שהיא מיועדת אליי?"
"מה יש בה שגורם לך לדבר כך אליי?" היא שואלת אותו בפליאה. בדרך כלל נזהרת מאד לאורה בתגובותיה, בטח בשעה שאין הם נמצאים לבד. "סמואל תשאיר אותנו לבד," היא אומרת לעוזרו האישי של בעלה.
"אז עכשיו את מנהלת לי את העניינים?" אומר ג'ון לאשתו, "את לא חושבת שזה מאוחר מידי לשחק את התפקיד של הרעייה התומכת."
לאורה מביטה בו המומה. "מה אתה מסתיר ממני?" היא מסננת, "יש לך אישה אחרת? פשוט תאמר את זה. אומרים שהאישה היא אחרונה לדעת, אז הפעם תחסוך את זה ממני ותאמר לי מה קורה."
ג'ון מביט באשתו. היא מעולם לא העזה לדבר איתו כך. חשד מתעורר בו. "אולי במעטפה הזו יש מידע על אשתו וגבר זר?" הוא מחליט שלא משנה מה יש שם, עדיף לו לפתוח את המעטפה הזו לבד. אין הוא רוצה שהיא תראה את המבט בעיניו בשעה שיוצגו לפניו תמונות שלה עם גבר זר.
"סיימת?" הוא אומר לה, "כפי שאת רואה הגיעה אלי מעטפה מהמשרד ואני צריך לעבור על החומר. לא נראה שאחד מתפקידך כאשת סנטור, הוא לעבור על הדואר של בעלך."
לאורה הנזופה יוצאת בראש מורכן מהחדר. "אמרי לסמואל שלא אזדקק היום לשרותיו," הוא אומר לה בטרם היא עוזבת את החדר.
*
"מריה תביאי לי שני כדורי אדוויל. יש לי כאב ראש," מבקש ג'ון ממנהלת משק הבית בטלפון הפנימי.
מריה נכנסת לחדרו. בידה האחת היא אוחזת בקבוק של מים קרים ובידה השנייה את התרופות שביקש הסנטור. היא תוהה האם יש קשר לבחור הצעיר שהיה כאן קודם, לעובדה שסמואל עזב, ולכאב הראש הפתאומי של הבוס שלה.
"תרגיש טוב סנטור," היא אומרת לו בקול שכמעט אינו נשמע.
הוא פותח את החפיסה עם התרופה ומוציא לו שתי טבליות. הוא מכניס אותן אחת אחרי השנייה לפיו פותח את בקבוק המים ולוגם ממנו. הוא יושב בעיניים עצומות על כיסא העור המרווח שלו. אין לו מושג כמה זמן הוא יושב כך.
"הגיע הזמן," הוא אומר לעצמו, "קצת אומץ. תפתח ותראה מי רוצה ברעתך."
הוא ממלא חמצן מלוא ריאותיו, נושף החוצה ומנסה להשקיט את ליבו. הוא לא מצליח. בלית ברירה הוא פותח בידיים רועדות מעט את המעטפה. הוא מרוקן את תוכנה על השולחן.
מעטפה קטנה יותר, לבנה אף היא מונחת כעת על השולחן. עכשיו לפחות הוא יודע ממי המעטפה. בולטימור, סמית', אנדרסון, עורכי דין.
עכשיו הוא רותח. המיה החוצפנית הזו תובעת אותו! הוא ילמד אותה לקח שלא תשכח לעולם.
הוא קורע בפראות את המעטפה, כמעט קורע את המסמך שמונח בתוכה. הוא שם לב למעטפה קטנה נוספת, בלבן אף היא, אך הוא לא מתייחס אליה. "קודם כל נקרא את המכתב," הוא אומר לעצמו בקול רם.
ג'ון אנדרסון, סנטור
לאורה אנדרסון
מכובדיי,
נתבקשתי על ידי מרשתי, מיה (קנדי) אנדרסון, להעביר לכם את השטר המצורף במעטפה נפרדת על סך חצי מיליון דולר. הסכום הזה הוא עבור הכספים שהעברתם לידי בעלה המנוח ברנדון קנדי, וזאת לפי הרישום בספרי החברה שהיתה בבעלותו.
אני מצרף לכם את האישור על הסכום שהפקדתם אשר נמסר לי על ידי רואה החשבון.
אני מצרף לכם גם את ההסכם עליו חתמתם עם מר קנדי המנוח, ובו פטרתם אותו מכל אחריות לכספים אותם הפקדתם בידיו.
מרשתי, מיה (קנדי) אנדרסון, הורתה לי לחרוג מהנוהל הנהוג במקרים כאלה שהוא לאשר את תהליך התשלום בבית המשפט, ולשלוח לכם ישירות את השטר.
אציין, וזאת על דעתי בלבד ולא על פי הוראתה של מרשתי, שאין לכם עילה כלשהי לתבוע את הסכום האמור, היות והכספים נתנו למר קנדי על מנת להשקיע אותם במניות בעלות סיכון גבוה, כמצוין בטופס עליו חתמתם.
היות והסכום הושב לידיכם, הריני ליידע אתכם כי אין לכם עוד נגיעה בבית בבעלותה של מרשתי, והיא רשאית למכור אותו כרצונה, שכן היא חייבת לכסות את ההלוואה שלקחה כדי להחזיר את הכספים שהיה חייב בעלה המנוח.
עם פדיון השטר הינכם מאשרים שאין לכם יותר תביעות ממרשתי.
בברכה,
קית' בולטימור
עורך דין, שותף ובעלים
בולטימור, סמית', אנדרסון, עורכי דין.
ג'ון מוציא את המעטפה הקטנה ומוציא מתוכה את השטר הבנקאי. הוא מרים טלפון לבנק שהנפיק את השטר, בנק אוף אמריקה. העובדה שהוא סנטור לא עוזרת לו לאתר מי הוא האדם שביקש להנפיק את השטר. הדבר היחיד שהותר למסור ו שהשטר נמסר למשרד עורכי הדין, שאת שמו הוא מכיר היטב.
"מריה," אומר ג'ון למנהלת משק הבית בטלפון, "תבקשי מאשתי להיכנס."
לאורה פותחת את הדלת , ונעמדת בפתח, ממתינה לשמוע מה יש לג'ון לאמר לה.
"הכנסי," הוא אומר לה.
לאורה נגשת בצעדים מהססים. "ממתי הוא קורא לי חביבתי? מה הוא בטח רוצה להתגרש?" כל המחשבות האלה עוברות במוחה בשעה שהיא צועדת לקראתו ועיניה מתמלאות דמעות.
"מדוע את בוכה?" הוא שואל וממהר לקום אליה.
היא מתרחקת ממנו. "פשוט תגיד את זה," היא אומרת.
"לאמר מה?" הוא מסתכל עליה מופתע.
"את מה שאתה רוצה לאמר לי," היא עונה לו.
"בואי שבי," הוא אומר לה בקול רך שאיננה מבינה, "אני רוצה שתאמרי לי מה לעשות."
"לא," היא עונה לו בקול תקיף, "אני לא סנטור זוכר?"
"לאורה, זה לא קשור לעבודה שלי. זה קשור ל.." הוא אומר, "הנה תקראי," הוא ניגש, לוקח את המכתב בידו ומגיש לה אותו שתקרא.
"ומה אתה מתכונן לעשות?" היא שואלת.
"אני רוצה שנחליט ביחד," הוא עונה.
"אתה לא חושב שהיא לקחה את זה רחוק מידי? אני מרגישה שהיא פשוט מנתקת את עצמה מאתנו. יותר מזה, היא מרחיקה את הילדים מאתנו. אני מתגעגעת אליהם."
"תראי. בין אם מיה ידעה שנתנו כסף לברנדון או לא זה עדיין לא משנה את העובדה שחצי מיליון דולר הלך לטמיון ואני לא מתכוון לוותר על זה," אומר ג'ון.
"אז בשביל מה אתה שואל בכלל את דעתי?" עונה לו לאורה, "אני מספרת לך שהילדים חסרים לי. אין לי מושג לאיפה לקחה אותם, ואתה מתעסק בכסף. אז יש לך את השטר המחורבן הזה קח אותו ותשכח ממיה והילדים."
"את מדברת כאילו שהיא עושה לי טובה. זה כסף שלי, תכניסי את זה טוב לראש שלך," הוא עונה לה בכעס.
"זו הבחירה שלך סנטור," היא אומרת נמנעת מלקרוא לו בשמו, "עד היום עשיתי מה שאתה רוצה. אפילו איימתי על מיה שאקח ממנה את הילדים . רק עכשיו אני מבינה שהכל בגלל הכסף. איך לא ראיתי את זה קודם?"
"מה את רוצה ממני?" הוא נוהם לעברה.
"להזכירך זה אתה שקראת לי לשיחה," היא עונה לו, "לי אין מה לאמר יותר."
"מה את מציעה לאורה?" הוא שואל.
"אני רוצה לראות את הילדים," היא עונה לו, "את זה אתה יכול לארגן לי?"
"את מפליאה אותי. לא ראיתי שאת משחקת איתם כל היום," הוא עונה לה.
"מה מפליא בזה. אני סבתא שלהם, לא אמא שלהם. אין בי את הכוחות לרוץ אחריהם מרגע שהם חוזרים מהגן עד שהם הולכים לישון," היא עונה לו, "זה לא אומר שהם לא חסרים לי."
"את מבינה שהבת שלך, עורכת הדין מיה, בטח דאגה לצו הרחקה שלנו מהם," הוא אומר.
"אסתפק בכך שאראה אותם משחקים מבעד לגדר בגן. אני רוצה לדעת שהם שמחים איתה," היא עונה, "אחרי כל מה שעברו אני רוצה לדעת."
"אני אראה מה אפשר לעשות," אומר לה הסנטור.
*
קיילן
"קיילן אני צריכה אותך," אומרת לי מיה. הקול שלה רועד מעט.
"אני בא," אני אומר, סוגר מייד את המחשב שלי, וממהר לנעול את דלת המשרד. "יצאתי," אני אומר למזכירה בשעה שאני ממהר למעלית. "דברי איתי מיה, מה קרה?"
"בל הגננת התקשרה ואמרה שג'ונתן סיפר לה שראה את האוטו של הסנטור ליד הגן, היא עונה לי.
"אני כבר בדרך," אני אומר לו.
"כל כך מהר?" היא עונה לי, "לא התכוונתי ש.."
"מיה, את חשובה לי יותר מכל דבר אחר. את עוד לא מבינה את זה?" אני אומר לה. אין לי שום בעיה לאמר לה את המילים האלה. זה מה שאני מרגיש, ואני לא מתכוון לשחק איתה משחקים. אם הייתי עוצר לחשוב רגע הייתי מבין שזה לא דבר שעשיתי בעבר, אבל מי חושב כעת.
"מר היילנדר," מברך אותי השומר בכניסה. הוא כבר יודע שאני רצוי במשרד עורכי הדין ואיננו טורח להודיע על בואי. אני ניגש ישר למעלית . גם המזכירה במשרד עורכי הדין כבר מכירה אותי ומקבלת את פני בחיוך. "אתה מכיר את הדרך," היא אומרת לי.
אני רואה את צלליתה של מיה. נראה שהיא לבד בחדר. הדלת שלה סגורה ואני חוכך בדעתי האם להקיש עליה, או להכנס. אני לא מספיק להחליט כיוון שהדלת נפתחת והיא עומדת מולי, כמעט מתנגשת בי כיוון שעיניה נעוצות בתיק שבידיה.
"היי בייב," אני אומר לה והיא מרימה את עיניה.
"מיה, הריסון א'וניל מבקש לדבר איתך בקו אחד," מהדהדות לפתע מילים משולחנה של מיה.
"מה עכשיו?" היא רוטנת וניגשת לענות.
היא משאירה את השיחה על רמקול. אני לא בטוח שאני רוצה לשמוע.
"היי בייב," הוא אומר לך, "מה שלום אהובתי?"
"אם לא תחדל לדבר אליי כך, אפסיק לטפל בתיק שלך," היא עונה לו.
"את לא יכולה להכחיש שאת נמשכת אליי, ביחוד אחרי הלילה בו בילינו יחד," הוא אומר.
"אני לא יודעת איזה תרופות אתה מקבל, אבל אתה בהחלט הוזה," היא עונה לו, "אומר לך שוב. אם תמשיך לדבר אליי כך תאלץ לחפש לך משרד עורכי דין אחר, עם כל הכבוד לדן מנור."
"מה קרה? את לא רוצה שהאדון שלך ידע את האמת? הוא יודע היכן ישנת הלילה?" הוא אומר לה.
"האדון שלי, כפי שאתה קורא לו, יודע היטב עם מי ישנתי הלילה," היא עונה לו.
"אני אדאג שידע שישנת איתי," הוא אומר לה.
"חבל על השיחה," היא עונה לו, "אני ישנתי איתו במיטה שלו," היא עונה לו, "לעומת זאת אתה תצטרך לחפש לך עורך דין אחר שייצג אותך. תהיה בריא," היא אומרת ומנתקת את השיחה.
"אני מקווה," היא אומרת, "שלא האמנת לאף מילה.
אני שותק.
"קיילן, באמת."
"ברור מיה. אני אוהב אותך ויודעת שאת לא תשקרי לי," אני אומר לה וניגש לנשק אותה.
שוב מצלצל הטלפון על שולחנה. "אני חייבת לענות," היא אומרת בשעה שהיא ניתקת ממני ומלקקת את שפתיה, "זה הצלצול המיוחד של בולטימור."
גם הפעם היא משאירה את השיחה על רמקול. "מה הסיפור עם א'וניל?"
"אני לא מטפלת יותר בתיק שלו," היא עונה.
"אני יכול לדעת למה?" הוא שואל.
"בוודאי. הוא חי באיזו אשליה מטורפת שאני הבייב שלו," היא עונה, "מספר ששכבתי איתו, מדמיין שהעברתי איתו את הלילה. קית' שום דבר מכל זה אינו נכון."
"הוא ידע שאת עם קיילן," עונה לה בולטימור, "שמעתי שהמזכירה אמרה לו שאת בפגישה איתו. היא שאלה אותו האם לקחת הודעה עבורך, אבל הוא התעקש לדבר איתך. אני מניח שהוא רצה להרוס לך."
"הוא לא יצליח," היא עונה, "כיוון שאני מספרת לקיילן את הכל. קית', הייתי איתו בדייט אחד שהופסק בגלל השריפה, זה הכל. נשארתי לישון אצלו כשעתיים שבהם ישנתי ולא קרה כלום. ביום שקרה מה שקרה עם הילדים פניתי לקיילן, שזה מסביר לך מה הוא בשבילי. מה שא'וניל לא יהיה לעולם."
"אם כך אכתוב לו מכתב שחרור ואשאיר לו את התיק במזכירות. אבקש ממנו שיעדכן אותו בשם עורך הדין שבחר בו לטפל בתיק."
*
"מה אתה חושב שעליי לעשות קיילן," היא שואלת אותי, "אתה מבין שאני חוששת לילדים. אני מקווה שהסנטור לא מתכנן לחטוף אותם ממני. בסופו של דבר לא אמרתי מילה רעה לילדים עלי הוריי. אני מרגישה אובדת עצות."
"את באמת מאמינה שהם יכולים לקחת אותם ממך?" שואל קיילן.
"כשאתה שואל אותי, זה באמת לא נשמע הגיוני. אבל לאמר לך שאני בטוחה? לא," היא עונה לה.
"את מבינה שלהוציא נגדם צו הרחקה זה צעד קיצוני," אני אומר לה, "יהיו לכך השלכות."
"למרות מה שעשו לי, אני לא מחפשת להלחם איתם. אבל למה יש לי הרגשה כזו שמשהו לא טוב עומד לקרות," היא אומרת לי.
היא ניגשת לכסאה ומתיישבת. היא מניחה את ידה על בטנה.
"את בסדר?" אני שואל אותה בדאגה. את קצת חיוורת.
"יש בפינה מקרר, אתה מוכן להביא לי מתוכו בקבוק מים?" היא מבקשת.
אני ניגש ומביא לה בקבוק. אני מסובב את המכסה ומקרב את פיית הבקבוק לפיה. היא לוגמת לגימה קטנה אבל מיד מרחיקה אותו ממנה. "יש לי סחרחורת," היא לוחשת. אני נזכר שראיתי על השולחן ליד המקרר קערה עם שוקולד merci . אני ניגש ומביא אחד, מסיר את העטיפה ואומר לך: "תאכלי." היא לוקחת ממני את השוקולד ומתחילה לנגוס בו. אני רואה את הצבע על פניה משתנה שוב לצבען הרגיל.
"אני פוחדת," היא אומרת לי, "נכון שתשמור עלינו?"
*
סנטור אנדרסון
אין הרבה שאנשים שאני בוטח בהם. סמואל הוא אחד הבודדים שכן.
"הילדים הוחזרו לגן הקודם שלהם," הוא מיידע אותי לאחר שביקשתי ממנו שיברר לי היכן הם. אני קורא ללאורה, לא משתף אותה במידע שבידי, ומבקש מסמואל שיסיע אותנו לשם. אני לא רוצה שהנהג הקבוע שלי ביל יידע על כך. אני לא רוצה שאיש ידע על זה.
אנחנו נוסעים כשעה וחצי. לאורה שותקת. דווקא מתאימה לי השתיקה שלה כעת. אני מעיין במסמכים שעליי לקרוא, למרות שאני לא מרוכז בהם. אין לי כל חשק להמשיך את השיחה ההיא שהתרחשה בחדר העבודה שלי.
אנחנו מגיעים לגן בדיוק בשעה שהילדים בחצר. לאורה לא שולטת בעצמה ומתפרקת ברכב. אני לא אחד שמביע בקלות את הרגשות שלו. אני לא יודע איך להגיב. אני מושיט יד לגעת בה אבל אינני מסוגל. אני מביט בילדים שמשחקים עם חבריהם בחצר. אין ספק שג'ונתן ילד אמיץ. הוא מטפס על הסולמות הגבוהים ביותר וגולש במגלשה ללא כל פחד. הוא מזכיר לי את מיה. גם כאשר חששה ממשהו, מעולם לא הראתה שהיא פוחדת. אני רואה גם שהילדים כרוכים אחריו. אין ספק שהוא מנהיג את כולם, וכולם רוצים למצוא חן בעיניו. כל כך דומה לה, כל כך לא דומה, לשמחתי, לאבא שלו.
ואז אני מבין. מיה אולי דומה ביופייה לאמא שלה, אבל היא העתק שלי. הרבה יותר מאחיה. אני מרגיש שמשהו בי נסדק. הרצון שלי להילחם בה מכניס אותי לספקות.
"זהו," אומרת לאורה, "ההפסקה נגמרה. הילדים נכנסו פנימה. אפשר לנסוע."
"שמעת את אשתי סמואל," אני אומר, "קח אותנו הביתה."
"תודה ג'ון," אומרת לי לאורה, מפנה עיניה לחלון ולא מוציאה עוד אף מילה עד שאנחנו מגעים הביתה.
אנחנו נכנסים בשתיקה הביתה. לאורה עולה במדרגות לחדר השינה ואילו אני נכנס לחדר העבודה שלי.
"סנטור?" שואל אותי סמואל.
"בקש ממריה שתכין לך משהו לאכול," אני אומר לו, "אני צריך כמה דקות לעצמי."
אני נכנס לחדר ומתיישב ליד השולחן. רק אז אני מבין באיזה מתח הייתי שרוי.
אני עוצם את עיניי ויושב כך זמן מה. צלצול של מסרון מקפיץ אותי. אני לוקח את הנייד בידי ופותח את ההודעה:
הריסון או'ניל:
מצוי בידי מידע בעל ערך רב על בתך מיה.
אני מתלבט מה לעשות.
"מדבר הסנטור אנדרסון," אני אומר בשעה שאני מחייג אליו.
"תפגוש אותי בסניף סטארבקס בצומת הרחובות.." אומר או'ניל.
"אם כל הכבוד לך או'ניל," אני אומר לו, "אני סנטור ולא נפגש במקומות כאלה."
"אם כך אבוא לביתך," הוא אומר.
"לביתי? אתה חצוף. אני אשלח לך כתובת להיכן להגיע," אני אומר לו.
שעה אחרי.
אני נפגש איתו במקום שקבעתי.
"דבר," אני אומר. אני מודע לכך שיתכן שמישהו מקליט את השיחה בינינו.
"אתה יודע שמיה חיה עם קיילן היילנדר. אני בטוח שאתה יודע שהוא בעל אמצעים רבים," הוא אומר ובוחן את השפעת מילותיו על שלי. אני מעיף מבט מעבר לכתפו של או'ניל היכן שיושב סמואל. הוא מסמן לי בראשו לשלילה. מסתבר שאין מי שמקשיב לשיחה שמנהלת בינינו.
אני עדיין זהיר ושוקל את מילותיי. מה שאו'ניל לא יודע הוא שאני הוא זה שמקליט אותה.
"מה אתה רוצה לאמר לי בזה?" אני שואל.
"אתה גבר חכם. אני לא חושב שאני צריך להסביר לך שמיה משחקת את עצמה חסרת כל בשעה שהיא חיה ברווחה על חשבונו של קיילן."
"ואם זה נכון אז מה זה קשור אליך?" אני שואל אותו.
"אני יודע שמיה חייבת לך …שלושה מיליון דולר," הוא אומר.
למה שמיה תאמר למישהו שהיא חייבת לי שלושה מיליון בשעה שהיא חייבת הרבה פחות? אני חושב לעצמי.
"אני מוכן להעיד בבית משפט על כך שהיא התוודתה בפניי שזה הסכום שהיא חייבת לך," אומר או'ניל.
"ומה יצא לך מזה?" אני שואל אותו.
"אני אהיה גלוי איתך. היא לא היתה ישרה איתי. היא ניסתה לסחוט ממנה כספים. אחרי שהנכס שלי נשרף היא הבינה שאני מסובך כעת ולכן פנתה לקיילן," הוא אומר לי.
"בוא אנסח אחרת את שאלתי. כמה כסף אתה רוצה?" אני שואל אותו.
"אני נראה לך סחטן?" הוא אומר ועוטה על פניו הבעה של נעלב. ברור לי שזו הצגה.
ועדיין אני ממשיך לשתף פעולה איתו. "אם כן למה אתה עושה את זה?" אני שואל אותו.
"כי אני לא רוצה שהיא תפגע בעוד אנשים כפי שפגעה בך. קיילן הולנדר צריך לדעת שיש לו נחש ארסי בבית," עונה או'ניל.
"אני מבין," אני עונה לו וקם ללכת, "תודה על המידע. עזרת לי מאד להחליט מה עליי לעשות," אני אומר לו.
"שמחתי לעזור," אומר או'ניל וחיוך מרוח על פניו. אם רק היה יודע מה עובר לי כעת בראש.
*
מיה
"סבא סנטור בא היום לגן," אומר לי ג'ונתן את מה שאני כבר יודעת , "למה הוא לא בא לאמר לנו שלום."
"ואולי זה לא היה הוא?" אני שואלת, מנסה להרוויח זמן.
"אני מכיר את הרכב שלו. יש לו דגל קטן עם כוכבים," הוא מתעקש, "הוא כועס עליי?"
"לא," אני עונה לו. שוב אני מרגישה שאני מסוחררת. "איך אני אמורה להתמודד עם זה?"
"מיה מה קרה?" לוחש לי קיילן בשעה שאני הולכת בצעדים כושלים לרכב.
"ג'ונתן חושב שהוא ראה את הסנטור עם הרכב שלו," אני עונה לו.
"למה שיחשוב משהו כזה?" הוא שואל אותי, משתף איתי פעולה.
"הוא אמר שהוא מזהה את הדגל על הרכב שלו," אני אומרת. אני סקרנית לדעת מה ג'ונתן מרגיש אבל לא רוצה לפתוח איתו בשיחה שאיני יודעת לאן תתגלגל.
"אני לא ראיתי," אומר לי מרק, "אני שיחקתי בחול לא ראיתי שום רכב ברחוב."
אנחנו נוסעים בשתיקה. הבנים מפטפטים ביניהם, אבל אני לא שומעת דבר.
כאשר אנחנו מגיעים הביתה אני פועלת כאוטומט. אני חולצת את נעליהם, מרוקנת את החול, מורידה את הגרביים ומנקה את כפות רגליהם. אני עושה את כל הפעולות האלה אבל הראש שלי מרוקן.
קיילן ניגש לפתוח את הדלת ומוליך אותם למטבח. אני נשרכת אחריו. גם כאן אני פועלת כאוטומט. אני מורידה את הקערות מהארון, מגישה ללסלי על מנת שתמזוג להם ולקיילן את האוכל, מוציאה את בקבוקי המים וממלאת אותם מחדש. אני לא שוכחת למלא גם לקיילן כוס מים קרים.
"תסלחו לי," אני ממלמלת ועולה לחדר השינה. אני סוגרת אחריי את הדלת ונכנסת למקלחת.
אני פותחת את הרוכסן של החצאית ונותנת לה ליפול על הריצפה. אני מתקרבת לאסלה, מתכופפת לעברה ומקיאה את נשמתי.
אני מושיטה יד לידית של האסלה על מנת לרוקן את המים . בקושי רב אני מצליחה להפעיל אותה. אני לא מסוגלת לנקות אותה כעת וצונחת על הריצפה לידה. אני מותשת.
אני ממלמלת מילים בלתי נשמעות כאשר אני מרגישה את ידיו של מלטפות אותי. הוא לוקח מגבת רטובה ומנגבת את פני. הוא מגיש לי כוס עם שטיפת מי פה ואומר לי: "תשטפי את הפה ותרגישי יותר טוב."
אני עושה כדבריו והטעם המר שבפי נעלם. עדיין אין לי כח לקום. הוא מניף אותי בזרועותיו , מרים אותי ולוקח אותי למיטה.
"תשני," הוא אומר לי, "אני אהיה עם הילדים."
אני שוקעת שבשינה עמוקה.
המשך יבוא…
בר אבידן
מאמינה באהבה
.