מיה
עורך הדין סטרטון מביט בי במבט מזלזל. הוא כל כך בטוח שאינני עוסקת בעריכת דין, והוא נחוש בדעתו להוכיח זאת בעזרת הרישומים בלשכת עורכי הדין. הוא מעלה את התכנה של עורכי הדין, רושם את שמי ומקיש. הוא אפילו לא ממתין שהמידע עליי יעלה ומסובב את המסך אליי ואומר: "תראי במו עינייך."
"אה," אני אומרת, "לזה אתה מתכוון."
אני מצביעה לקיילן שיראה מה כתוב שם. "אתה מבין?" אני אומרת לו ומתחילה להקריא בקול רם את הכתוב:
שם: מיה אנדרסון
משרד:בולטימור, סמית', אנדרסון.
משרה: שותפה
אחוז מניות בחברה: 30%
הערות: בתאריך… הוגשה בקשה להעברת מניות לק. בוליטמור
בתמורה של מאתיים חמישים אלף דולר.
הבקשה נמחקה.
"אבל חשבתי ש…" מתחיל לגמגם עורך הדין סטרטון.
"הבנת יפה," אני אומרת לו, "אני שותפה פעילה בחברה. אם יש לך ספק תברר בבית משפט. הגשתי שם הבוקר כמה צווים לאישור השופט."
עורך הדין מביט חסר אונים בסנטור. לזה הוא לא ציפה.
"מסתבר שזה לא הדבר היחיד שאינך יודע עליי. אולי גם יש כמה דברים שאינך יודע על מרשך, אך אין זה מתפקידי ללמד אותך," אני אומרת. "אם לא הייתי מקבלת הערב את המכתב מכם לא היית רואה אותי יותר לעולם. אבל אתה אינך יודע שובע סנטור, " אני פונה לאבי, "אני עורכת דין שלוחמת על הצדק. לא אהסס להילחם גם בך. ונתחיל בכך שגזלת ממני את רכושי ללא כל בסיס משפטי. אתה ביקשת את זה."
אני מסמנת בראשי לקיילן שסיימתי את דבריי. "ערב טוב לכם. נתראה בבית משפט."
"את לא תעזי," יורה לעברי הסנטור, "אני אפשיט אותך מכל מה שיש לך. את שוכחת שאני סנטור מכובד במדינה הזו."
"אתה מאיים עליי?" אני עונה לו ברוגע, "כי כך זה בדיוק נשמע. אתה גם לא מהסס לחשוף את העובדה שבצע כסף הוא המניע אותך."
אני מביטה בקיילן. הוא עומד לידי זקוף ופניו לא מסגירות דבר. אני נוגעת קלות בידו והוא נוגע בי ברפרוף כמעט בלתי נראה.
"זה אתה ששוכח סנטור שאתה צריך לשמור על התדמית של סנטור מכובד. זה אתה ששוכח שאני בתך הביולוגית ויודעת עליך דברים שאיש לא יודע. ולא, אני לא מאיימת עליך לחשוף אותם. אני לא כמוך. אמנם איבדתי את הכבוד כלפייך, אבל לא איבדתי את שלי."
"בוא נלך," אני אומרת לקיילן, "בבית הזה אין לי מה לחפש יותר."
"לא כל כך מהר," אני שומעת את קולה של אמי, "תגידי מה חשבת לעצמך בשעה שנטשת את הילדים שלך פה?"
"שלום אמא," אני אומרת את המילה אמא בהדגשה. "לפי מיטב הבנתי את הסבתא של הילדים שלי. האם חשבת על ילדיי בשעה שגזלת ממני את הרכוש שלי? האם חשבת היכן ילכו ילדיי לישון באותו לילה כאשר לאמא שלהם לא נשאר אפילו סנט אחד? האם את חושבת שבגלל שהתרסקתי כלכלית איבדתי את המח שלי גם? את חושבת שאינני יודעת שברנדון לא היה חייב לכם סכום בשווי הבית אלא הרבה פחות? אז בבקשה ממך חיסכי ממני את ההרצאה שלך. אם מישהו נטש את הילדה שלו זו את. אפילו לא הצעת לי לבוא לגור בבית שלכם. שאזכיר לך כמה חדרים יש באחוזה הגדולה שלכם?"
אמי משתתקת. היא לא רגילה שאני עונה לה.
"את רואה את הגבר הזה שלצידי? הוא קיבל אותי לביתו כעובדת ניקיון. לשם שלחת את הבת שלך, אשתו של סנטור עשיר ומכובד, רק כדי לא לתת לי מיטה לישון בה. אם עולה בדעתך לחשוב שהוא עשה זאת כדי לקבל ממני הטבות במיטתו, אז לא. כאשר הייתי זקוקה למישהו שיתמוך בי נפשית, הוא היחיד שעלה בדעתי לפנות אליו."
"הוא הציג אותך כבת זוגו," אומר הסנטור.
"וכזו אני," אני עונה, "הוא העוגן שלי. הוא קיבל אותי לביתו. אותי ואת ילדיי."
"אני מבינה שהיו לכם הוצאות בגין התקופה הקצרה שילדיי שהו אצלכם, " אני ממשיכה "אני חוזרת שוב על בקשתי. אמרו לי מה הסכום שאתם רוצים ממני עבור השרות הזה. אני שוב אומרת שאם תחליטו להילחם בי לא אהסס לירות חזרה."
"אני חושב שמיצינו פה," אומר לי קיילן, אוחז בידי ומוביל אותי החוצה.
"סנטור מכובד," הוא אומר לי בשעה שאנחנו נכנסים לרכב, "איזו צביעות."
אני מתקשרת למיסיס מרקס. "הכל בסדר עם הבנים?"
"כן מיה. הם ישנים כמו מלאכים," היא עונה לי.
"אנחנו בדרך חזרה," אני אומרת לה, "נתראה בקרוב."
*
קיילן
אני מעריץ את מיה על העמידה הזקופה שלה מול הסנטור. זה לא פשוט להבין שההורים שלך, שאמורים להיות המקום הכי מוגן שלך, עומדים נגדך. ובגלל מה? בגלל כסף? נו באמת, הרי הם אנשים מאד עשירים. אני חושב על כך שהוא אפילו לא הציע לה לשבת. זה כל כך בלתי נתפס.
אני מביט בה. עיניה נעוצות בנקודה בלתי מוגדרת מבעד לחלון. הנייד בכיסה מצלצל. היא נאנחת. "זה שוב הריסון," היא אומרת, "חשוב לי שתדע שהיינו בדייט. אחרי השריפה ישנתי אתו מעט. לא שכבתי אתו. לא היה בינינו כלום. הוא גבר מקסים בעיניי. אבל אם כאשר הייתי במצוקה פניתי אליך זה אומר משהו, לא כך?"
"אם את מרגישה שאת רוצה לתת לקשר אתו סיכוי, זה בסדר. הבנתי מה אני מרגיש אליך, אבל זה לא מחייב אותך. אני מבטיח לתת לך בית כל עוד תרצי."
"אתה רציני?" היא שואלת.
"לגמרי," אני עונה לה. לא קל לי לאמר את מה שאמרתי אבל אני שם אותה בראש.
"לא לזה התכוונתי קיילן," היא אומרת, "אחרי שאמרתי לך שאליך פניתי, זו בכלל שאלה במי הלב שלי בחר?"
"בכל מקרה, את לא יכולה להשאיר אותו כך באוויר. את חייבת לדבר איתו," אני אומר לה. "אני יודע שכאשר תדברי איתו תדעי את התשובה. אני מקווה בליבי שהיא עדיין תחשוב שאני הוא הנכון בשבילה.
היא נאנחת. "למה הכל כל כך מסובך?"
"אני אוריד אותך במשרד שלך," אני אומר לה, "הרכב שלך עדיין חונה בחניון. אני אסע הביתה ואשחרר את מיסיס מרקס. אני אהיה עם הילדים."
"אתה הכועס עליי?" היא שואלת ולא מביטה בי.
"למה שאכעס?" אני שואל.
"אתה מרגיש שאני מנצלת אותך?" היא שואלת ומסתכלת עלי.
"מיה מאיפה באות לך השאלות האלה?" אני עונה לה.
"פעם לא פקפקתי בכלום," היא עונה לי ומבטה שוב מופנה לחלון. אני רואה את השתקפותה ועיניה עצובות כל כך. כמה הייתי רוצה לגעת בה, להרגיע אותה. אני יודע שאני צריך לתת לה להתמודד לבד.
אנחנו נוסעים בשתיקה את שארית הדרך עד לרכב שלה. היא יורדת מהרכב ואומרת לי: "נתראה."
אני חוזר הביתה לבד. שקט גדול שורר בו. אני רואה שמיסיס מרקס יושבת מול הטלוויזיה וצופה בפרק של NCIS כמעט בלי קול. היא איננה מרגישה שנכנסתי ואני חומק למעלה. אני פונה במסדרון לחדר בו ישנים הילדים. דלתם פתוחה ואני ניגש להביט בהם. אני מביט בתנוחה שהם ישנים בה. פשוקי איברים, מקרינים שלווה ובטחון. הם דומים לה להפליא. זה משמח אותי. לא הייתי רוצה לראות את דמותו של גבר זר ניבטת מהם.
על הכרית ליד כל אחד מהם יש בובה פרוותית, אך הם אינם מחבקים אותה. הם משרים עלי רוגע באופן שלא היכרתי.
אני יורד חזרה למטה. "ערב טוב מיסיס מרקס חזרתי הביתה, את יכולה ללכת."
היא קופצת ממקומה נבוכה וממהרת לחפש את השלט כדי לסגור את הטלוויזיה. "לא שמעתי שנכנסת אדוני," היא אומרת לי בהתנצלות.
"חלצתי את נעליי בכניסה," אני אומר לה, "לא פלא שלא שמעת." אני לא משתף אותה בעובדה שהספקתי לבלות זמן מה לצידם של הילדים.
"איפה מיה?" היא שואלת פתאום כשהיא רואה אותי לבד.
"הורדתי אותה במשרד," אני עונה לה, "נסענו ברכב שלי לפגישה ולכן היתה צריכה לחזור לאסוף את שלה."
"אתה בטוח שזה בסדר שאשאיר את הילדים אתך?" היא שואלת.
"בטח," אני עונה לה, "מיה תגיע בקרוב." כך אני אומר לה ובעצם אינני בטוח מתי זה יקרה. ביני לבין עצמי אני מודה שאינני יודע איך תסתיים הפגישה ביניהם. אולי כשתראה אותו יתעוררו בה שוב הרגשות כלפיו. אני רוצה שתהיה מאושרת, אבל רוצה שזה יקרה איתי. אני בעצמי מופתע מהמחשבות שלי.
אני מלווה את מיסיס מרקס לדלת. אין כל סימן למיה. אני נזכר שאין לה מפתח. אך נזכר גם שהיא זוכרת את קוד הכניסה. אני ניגש למטבח ומוזג לי כוס מים קרים. אני חושב על כך שלא אכלתי כלום היום. אני פותח את המקרר ורואה שיש עדיין כמות נכבדה של פסטה עם קציצות ברוטב עגבניות אותם הכינה מיה לילדים. אני מוציא צלחת מהארון וממלא אותה במנה גדושה של פסטה. אני מכניס את הצלחת למיקרו. כל אותה עת אני קשוב. אני משתוקק לשמוע את מיה נכנסת.
אני מעיף מבט בשעון. לפי זה שעדיין לא הגיעה הביתה היא בטח בחרה להיפגש איתו. אני מודע לזה שאני דחפתי אותה לעשות זאת, ובכל זאת הייתי כבר רוצה שהיא תהייה פה.
אני לוקח איתי את הקערה וניגש לשבת מול מסך הטלוויזיה. הערב אין משחק כדורסל. הרפטורס מטורונטו מובילים על הגולדן סטייט מקליפורניה 3:1 ואני סקרן לראות איך יהיה המשחק הבא. חבל שהלילה הם לא משחקים, זה בהחלט היה מסיח את דעתי מהמחשבות שמתרוצצות לי בראש. אני לא מרבה להסתכל בתוכניות טלוויזיה ואני מוצא את עצמי מעביר תחנות ולא מוצא מה לראות. לבסוף אני חוזר למטבח, מתיישב על הדלפק ומסיים את האוכל שלי. עדיין אין סימן למיה. אני שוטף את הצלחת והמזלג ומניח אותם לייבוש. לרגע אני מתלבט האם להכין לי משהו חם לשתות. אני יודע שאיך שאני מרגיש כעת, אני זקוק יותר לוויסקי. אני מוותר עליו כיוון שעליי להיות עירני למקרה שהילדים יתעוררו.
אני מחליט לעלות לחדרי. אני עובר שוב דרך החדר בו ישנים הילדים. הם ישנים שנת ישרים. פניהם השלוות מעלות חיוך על פניי. הם באמת מתוקים.
אני נכנס לחדר השינה פושט את בגדי, נשאר עם תחתונים בלבד, נשכב על המיטה ונרדם.
אני עדיין עטוף בחלום כאשר אני מרגיש את מגע ידיה על פניי. אני מדמיין או שהיא באמת מלטפת את לחיי? אני עדיין בעיניים עצומות. היא מניחה לרגע את ראשה על החזה שלי. כאילו רוצה להרגיש את הלב שלי. אני משתדל להרגיע את עצמי, כיוון שהלב שלי מגיב מיד והדופק שלי מאיץ את פעימותיו. ואז אני מרגיש את שפתיה מרפרפות על שלי. בתחילה בעדינות ואחר כך נצמדות אלי מעט. אני מבין שאני כנראה לא חולם אותה אלא שהיא באמת פה.
"הייתי חייבת להרגיש אותך," היא לוחשת לי ומושכת את עצמה לישיבה. היא מתיישבת מולי, מקרבת את רגליה אליה ומשלבת אותן לישיבה מזרחית. היא לובשת חולצת טריקו רחבה. אני קולט שזו חולצה שלי. ברור הרי באה לכאן בלי כלום.
רגליה מפוסקות מעט והצבע האדום של תחתוניה נגלה לנגד עיניי.
אני יודע שבכל מצב אחר הייתי מזנק ממקומי, אוחז בה, משכיב אותה על גבה, וכובש אותה בסערה. אבל לא היום, לא איתה. אני מרגישה שהיא צריכה לדבר.
*
טקסס
אני מודה שאני מבולבל. כאשר נפגשתי עם מיה לארוחת ערב האוירה בינינו היתה נינוחה. זה הרגיש לי כאילו אנחנו יחד כבר הרבה זמן. גם כל מה שקרה בלילה והעובדה שבאה לישון איתי נתנו לי לחשוב שמשהו אמיתי מתפתח בינינו.
"קרו הרבה דברים " היא כתבה לי, "אני עסוקה עם הילדים שלי. אהיה אתך בקשר בימים הקרובים."
"אני יכול לעזור?" שאלתי.
"תודה. יש מי שעוזר לי," היא ענתה לי.
מה אני אמור להבין מזה? אני מרגיש שהיא חומקת לי בין הידיים. סוף סוף מישהי שמצליחה לעורר בי עניין. זה די מעצבן.
"אתה פנוי?" היא שולחת לי הודעה.
אני חושב מה לענות לה. האם להעמיד פנים שאני עסוק כעת או פשוט להיפגש ולשמוע מה יש לה לאמר. אולי היא במצוקה וזקוקה לעזרה? אני מחליט לא לשחק איתה ועונה לה: "כן."
"בוא נפגש," היא כותבת לי, "אני רוצה שנדבר."
אנחנו קובעים להיפגש בבית קפה קטן. אני מקדים אותה. הפעם אני לא מחכה לה בחוץ, אלא משקיף על הרחוב מתוך בית הקפה. אני רואה אותה מתקרבת. אני שם לב לפי מה שהיא לובשת שהיא לא באה מהעבודה. היא כל כך יפה!
היא נכנסת לבית הקפה ומאתרת אותי מיד. היא ניגשת ונושקת לי נשיקה קלילה על הלחי, ידידותית כזו. אני כבר מבין הכל. הפנים שלה משדרים שהיא מאד עייפה.
"מה תשתי?" אני שואל אותה.
"רק מים," היא עונה לי, "הייתי כעת בפגישה שהייתה לי מאד קשה. אני לא מסוגלת להכניס כלום לפה."
"יש משהו שאני יכול לעשות כדי להקל עליך?" אני שואל.
"לא," היא עונה ונעצבת. היא בורחת לי לרגע לעולם אחר.
אני מזמין קפה עבורי. אני לעומתה מרגיש שאני חייב לשתות משהו להמיס את המועקה שבי. ברור לי שמשקה חריף הוא לא אופציה כעת.
"לקחתי היום את הילדים אליי," היא אומרת לי.
"זה נפלא," אני אומר, מתעלם ממראה פניה המתוחים.
"כן," היא אומרת, "הגיע הזמן שיהיה להם שוב בית נורמלי."
"הם לא היו אצל הוריך?" אני שואל. כי זה הרי מה שסיפרה לי.
"כן," היא נאנחת, "זה מאד מסובך."
היא מניחה ידה על זרועי. "אתה גבר מקסים. אם היו שואלים אותי בלילה אם אני רואה אותך בעתיד שלי, הייתי עונה: ללא ספק. אבל היום, כאשר נחתו עליי בשורות לא פשוטות, לא היה לי ספק למי עליי לפנות. אתה מבין שזה לא היית אתה. אני לא רוצה להשלות אותך. אני רוצה שתדע זאת, לפני שיתפתח משהו יותר רציני בינינו."
"ואותו אחד, את רואה אותו בעתיד שלך?" אני שואל.
"הוא ההווה שלי. אם זה תלוי בי הוא יהיה גם העתיד שלי," היא עונה לי, "אין לי דרך עדינה יותר לאמר לך את זה."
"אני תמיד אהיה כאן בשבילך אם תזדקקי לי," אני עונה לה.
"אני יודעת," היא אומרת, "אני כל כך מצטערת."
"אל תצטערי," אני אומר לה, "אני שמח בשבילך." הרי אין טעם לאמר לה כמה אינני שמח בשבילי. זה ברור לי שמבחינתה העניין סגור.
*
מיה
אני יודעת שאני חייבת לדבר עם טקסס. אני חייבת לחזור אל קיילן נקיה. אני מקווה שהוא מי שאני מרגישה. שהוא ל באמת כפי שאמר לא מרגיש מנוצל בשעה שהוא שומר על הילדים. אני רוצה להתחיל איתו נכון. בלי הסתרות, בלי משחקים. אני מחליטה, למרות שאינני יודעת מה באמת הוא מרגיש לגביי ולגביי המצב הזה שגררתי אותו לתוכו. אני יודעת רק מה אני מרגישה. ובגלל מה שאני מרגישה אני מוציאה את הנייד ומתקשרת לטקסס. "בוא נפגש," אני אומרת לו, "אני רוצה שנדבר."
*
אחרי השיחה עם טקסס אני נוסעת לסופר שפתוח סביב השעון. אני עוברת בין המדפים שבמחלקת ילדים. הכעס על כל מה שקרה עם הוריי גואה בי. ככל שאני חושבת יותר על השבועות האחרונים, כך אני מבינה שאין לי מה לחזור אליהם ולקחת את הדברים של הילדים. אני עוברת בין המדפים בטרוף ואוספת מכל הבא ליד. עד מהרה עגלת הקניות שלי מפוצצת בבגדים.
אני עוצרת רגע לנשום. אני עוברת שוב על הבגדים ומחליטה בכל זאת להשאיר את כולם. אני עוברת גם במחלקת הצעצועים ומוסיפה לעגלה כמות נכבדה של מכוניות.
אני חוזרת לביתו של קיילן. שעות עברו מאז שהוא הוריד אותי ליד המשרד כדי שאקח את הרכב שלי. רק אור אחד פועל, זה שמאיר את הלובי בכניסה. כל הבית חשוך. אני עולה בשקט לחדר שבו ישנים ג'ונתן ומרק. השלווה על פניהם מרגיעה אותי. אינני יודעת איך עברו עליהם הלילות בבית הוריי. אין ספק שהם היו מאד מאושרים לראות אותי ועוד יותר לשמוע שמהיום לא נפרד שוב. גם כאשר השכבתי אותם לישון, אחרי שהתפרעו במקלחת כאילו לא התקלחו ימים רבים, חשבתי על כך שאני בספק אם סיפרו להם סיפור לפני השינה. הם דרשו עוד אחד ועוד אחד. אמנם לא לקחתי דבר מבית הוריי, אבל את סיפורי הלילה טוב שלהם אני זוכרת בעל פה.
אני מניחה את המכוניות על השידה בחדרם, מניחה את שקיות הבגדים בצד והולכת לחדרו של קיילן.
שלא כהרגלו, הדלת פתוחה. אני מניחה שזה כדי לאפשר לו לשמוע את הבנים. הוא שוכב על הגב, במין תנוחה כזו שמלמדת על בטחונו העצמי הרב. פלג גופו העליון חשוף והוא שוכב רק עם תחתונים. אני נכנסת לחדר הארונות שלו, בוחרת חולצת טריקו לבנה ולובשת אותה.
אני נשכבת לידו. אני נוגעת קלות בלחיו. לא יודעת מה גורם לי לעשות זאת. אני מניחה את ראשי על חזהו, שומעת את פעימות ליבו. ליבו מגיב מיד למגעי. אני מתרוממת מעט ומרפרפת בשפתי על שלו, ולבסוף מעמיקה מעט את המגע לכדי נשיקה.
אני מבינה שכעת הוא ער. "הייתי חייבת להרגיש אותך," אני לוחשת לו ומושכת את עצמי לישיבה.
אני אוספת את רגליי אליי ויושבת ישיבה מזרחית. אני קולטת שמבטו נמשך למה שהחולצה לא מסתירה, אבל הוא שולט בעצמו ולא מגיב.
"מה השעה?" הוא שואל.
"חזרתי מאוחר," אני אומרת לו, "אני רוצה להסביר לך למה."
"את לא חייבת לי הסברים," הוא אומר לי.
אני מתעלמת ממה שאמר. "נפגשתי עם טקסס. הסברתי לו שכאשר הייתי במצוקה חשבתי עליך ולא עליו. כמובן שלא אמרתי לו מי אתה. זה לא משנה לגביו. רק הבהרתי לו שלא יקרה בינינו כלום, כלומר ביני לבינו."
אני נותנת למילים שלי לשקוע. מצפה לתגובה, אבל הוא שותק.
"אחר כך בילית שעות בסופר. קניתי לבנים בגדים ומכוניות. החלטתי לא לחזור לביתו של הסנטור ולקחת את הדברים שלהם . סידרתי להם את המכוניות בחדר כך שיראו אותן כשהם יקומו."
"ואז באת לישון איתי," הוא אומר.
"אני יודעת שהייתי צריכה לשאול אותך, אבל ישנת," אני אומרת כמעט בלחש.
"את לובשת את החולצה שלי, מתגנבת למיטה שלי, מנשקת אותי. מה חשבת שיקרה?" הוא שואל. הוא מביט בי במבט שאינני יודעת לפענח.
"אני לא חשבתי, פעלתי מתוך רגש," אני עונה. אני כבר מבינה שהוא לא אוהב את ההתנהגות שלי.
"אני שמח לשמוע," הוא עונה לי, "ועכשיו כדאי שתלכי לישון." הוא קם מהמיטה והולך לכיוון חדר האמבטיה.
אני כזו טיפשה. מה חשבתי לעצמי? אני יוצאת מהחדר שלו והולכת לכיוון החדר של הבנים.
רגע לפני שאני נכנסת הוא אוחז בי. "מה את חושבת שאת עושה?" הוא שואל אותי.
"אני הולכת לישון," אני עונה לו, "הרי זה מה שאמרת לי לעשות."
"את שמעת אותי אומר לך ללכת לישון במקום אחר?" הוא שואל ועיניו בוערות לתוך שלי.
"הלכתי לשירותים," הוא אומר לי, "לא עזבתי אותך. אז אם לא הבנת. אני מבקש שתבואי לישון איתי."
"אתה קמת מהמיטה וחשבתי" אני אומרת.
אני פונה לחדר השינה.
"מיה, אני נמשך אלייך בטירוף. אני יודע שאם לא תלכי לישון, לא אוכל לעצור בעד עצמי. המגע של שפתייך על שלי הבעיר אותי. אני מנסה לשלוט בעצמי."
הוא עומד קרוב אליי, אני מריחה את שרידי מי הגילוח שלו, אני שומעת את נשימתו הכבדה. אף פעם, גם לא בימי נישואיי, לא הרגשתי כך. אני מגיעה למיטה, נשכבת עליה ומושכת אותו אליי. שפתיי נצמדות לשלו, אך הפעם זה בתשוקה גדולה. שום דבר לא יכול לכבות את האש שבוערת בינינו. לא נותר לנו אלא להכנע לה.
*
"מאמי, מאמי," אני שומעת את קולותיהם של ג'ונתן ומרק, "איפה את מאמי?"
אני מזנקת מהמיטה. רק אז אני שמה לב שאני עירומה לגמרי. אני ממהרת להתלבש. אני מעיפה מבט מהיר בנייד שלי לראות מה השעה. אני נושמת לרווחה. רק זה חסר לי שמישהו מצוות העובדים יראה אותנו שוכבים ערומים במיטה.
אני מכסה את קיילן. "אל תלכי," הוא ממלמל ותופס את ידי.
"הבנים התעוררו," אני אומרת , "הם לא יודעים היכן אני."
"אני באה!" אני קוראת לעברם ויוצאת מחדר השינה לכיוון החדר שלהם.
"מאמי! תראה כמה מכוניות יש פה! מותר לנו לשחק איתן?" שואל ג'ונתן.
"ברור," אני עונה להם, "הן שלכם."
"יש!" צועק ג'ונתן ורץ לבחור לו מכונית.
"רגע אדוני הצעיר," אני אומרת, "מה עם נשיקת בוקר טוב למאמי?"
הוא נעצר על מקומו. חושב לרגע לאיפה ללכת וחוזר אלי. "אני אוהב אותך מאמי," הוא אומר ורץ לקחת מכונית.
"עדיין מאד מוקדם," אני אומרת להם, "אני מבקשת שתהיו בשקט. קיילן ישן עדיין."
"לא ידעתי איפה את," אומר לי מרק ומתכרבל עליי.
"בואו אראה לכם היכן אני ישנה," אני אומרת להם ומצביעה על הדלתות הגדולות של חדר השינה של קיילן. "הבטחתי לכם שלא אעזוב אתכם לעולם."
"סבתא אמרה שאת לא רוצה אותנו והיא צריכה למצוא לנו בית אחר," אומר ג'ונתן. הוא תולה בי מבט.
"סבתא דיברה שטויות. אני בחיים לא ויתרתי ולא אוותר עליכם. הייתי צריכה לסדר כמה דברים ועכשיו אין איש שיפריד בינינו."
אני יושבת על השטיח בחדרם וצופה בהם משחקים בהתלהבות עם המכוניות שלהם. הם נראים לי שמחים, אבל מידי פעם מעיפים מבט לראות שאני כאן.
"מאמי, קיילן עכשיו אבא שלנו?" שואל ג'ונתן.
מה אני יכולה לענות לילד בן ארבע וחצי ששואל אותי שאלה פשוטה שהתשובה עליה לא פשוטה בכלל. "רק אתמול הגעתם לכאן. בוא נתחיל בזה שנרשום אתכם לגן," אני עונה לו את התשובה היחידה שעולה בראשי.
"קיילן תראה מה מאמי קנתה לנו! בוא תראה יש לי כבאית גדולה," קורא ג'ונתן. רק אז אני רואה שהוא עומד שעון על המשקוף ומתבונן בנו.
סומק עולה על לחיי. כמה זמן הוא עומד שם?
"ולי יש ג'יפ של כבאי אש," אומר לו מרק ומראה לו את הג'יפ שלו. "בוא אני אבחר לך גם אחד." הוא אוחז בידו של קיילן ומוביל אותו לשידה.
"אני חושב שאקח לי את הג'יפ עם הגלשן על הגג," אומר קיילן.
"וואו," אומר מרק בהתפעלות, "איזה ג'יפ יפה."
"אתה רוצה שנתחלף?" שואל קיילן.
"לא, זה שלך. אני רוצה שתשחק איתנו," עונה מרק.
קיילן מתיישב ומשחק איתם שעה ארוכה.
"תראו תראו מי פה," קורא רוברט שעומד בפתח החדר. האם היינו כל כך שקועים במשחק עם הבנים או שמא הוא באמת התגנב בשקט, "ממש אידיליה משפחתית."
"ומה הבעיה בכך?" שואל אותו קיילן. הקול הקר שלו בהחלט מבהיר לו שהוא לא מרוצה מההערה שלו.
רוברט מעיף לעברי מבט עוין. קיילן קולט את המבט הזה. "תפנים," הוא אומר לו, "זו הבחירה שלי." הוא קם ממקומו על השטיח ונעמד מול רוברט.
"אני רק מקווה שאתה יודע מה שאתה עושה," אומר לו רוברט בארסיות.
"אני בהחלט יודע," הוא עונה לו, "וזה לא הדבר היחיד שאני יודע רוברט."
רוברט מביט בו ומנסה להבין למה הוא מתכוון.
"אני חושב שאתה מבין אותי," הוא אומר לו.
אין לי מושג על מה הוא מדבר. נראה לי שגם לרוברט אין. ואולי אני טועה?
אני קמה וניגשת לסדר את הבגדים של הבנים בשידה. הדבר האחרון שאני רוצה זה לאמר לרוברט מה אני חושבת עליו באמת.
קיילן יוצא מהחדר ואני נשארת עם רוברט לבד. הוא מתקרב אליי ומסנן: "אני לא אתן לך לעשות לסחוט מהאדון כספים."
אני רוצה לענות לו אבל קיילן שב לחדר. "הנה השטר על סך עשרת אלפים דולר ששלחת לי. אני מבקש שתחזירי אותו לבנק שלך. כפי שאמרתי לך אינני יכול לקבל אותו ממך בשעה שלשנינו ברור שזה לא החוב שלך." רוברט מחוויר. הוא רוצה לברוח מהחדר אבל קיילן חוסם את הפתח כך שהוא נשאר לכוד ביני לבינו.
"אז מה רוברט. אתה עדיין חושב שזו מיה שסוחטת ממני כספים?"
המשך יבוא…
בר אבידן
מאמינה באהבה