ויליאם
כאשר סוניה מודיעה לי שיש לי שיחה אני כועס. איך היא לא מבינה שאני לא רוצה לדבר כעת עם אף אחד.
"זו מייגן," היא אומרת לי.
"תעבירי לי את השיחה," אני מבקש. אני לא יודע מה לצפות. מה עוד יש לה עוד לירות עליי?
"למה לא סיפרת לי שהפסדת את הפרויקט של בית החולים?" היא שואלת מיד.
"בגללך," אני עונה לי, "בדיוק בגלל שלא רציתי שתחשבי שאני רוצה שתחזרי לעבוד מתוך מניע אגואיסטי. רציתי כי אני….. לא משנה בכל מקרה את לא מאמינה לאף מילה שכתבתי."
"הבנתי," היא אומרת ומנתקת. בלי שלום, בלי הסבר.
מה שבא לי לעשות כעת זה לגרוף את כל הניירת הפזורה על שולחני, ולהעיף אותה לכל עבר, בא לי לשבור משהו, בא לי לצעוק. "איך את לא מרגישה כמה אני אוהב אותך??"
אני לא עושה דבר מכל אלה. אני ניגש לחלון הגדול, פותח אותו, ומתכופף מעט לשאוף אויר. דבריה של סבתא מרי מהדהדים בראשי: "היא חוט הזהב שלך."
אם הייתי צריך עד היום לקחת נשימה עמוקה, אני כבר לא יודע עוד כמה כמויות של סבלנות אני צריך עוד לאגור בי.
אני עושה את הדבר היחיד שירגיע אותי כעת. אני מצלצל לאבא שלי. "בוא נלך לשבת אצל אלברט," אני אומר לו.
"אני יכול להתפנות עוד רבע שעה," הוא אומר לי, "בוא לאסוף אותי."
"אני יוצא לישיבה מחוץ למשרד אהיה איתך בקשר מחר," אני אומר לסוניה.
אני נוסע לאסוף את אבא. "מיגן התקשרה היום ושאלה לגבי הפרויקט בבית החולים. מצד אחד נשמעה כועסת שויתרתי עליו, מצד שני אמרה לי רק הבנתי וסגרה."
"ומה אתה חושב שזה אומר?" שואל אבא.
"אני לא יודע. אני מנסה להבין מה זה אומר מרגע שהסתיימה השיחה," אני אומר לאבא.
"בוא ננתח את כל מה שקרה מאז שמיגן חזרה," הוא אומר, "אבל קודם נשב לאכול."
אנחנו מתיישבים ואבא מזמין לנו דגים. אני מעופף במחשבותיי. אני נועץ מבטי במים ומנסה לא לחשוב על כלום.
הטלפון בכיסו של אבא מצלצל. הוא עונה ומדבר. אני לא שומע את תוכן השיחה. אני גם לא שומע שאבא מדבר אליי.
"בילי," הוא נוגע בי בידי, "אתה לא שומע שאני מדבר אליך?"
"סליחה אבא, אני לא מרוכז. המחשבות שלי נדדו, אפילו לא יודע לאיפה."
"תתקשר אליה," אומר לי אבא.
"אתה יודע שאין לי את הטלפון שלה. אמרתי לך שהיא ניתקה אותו," אני עונה לו בעצב.
"בילי, אתה ממש מדאיג אותי. הנה הטלפון שלה תתקשר אליה," הוא אומר לי ומראה לי את המסרון ששלחה לו מרי.
"ומה אומר לה? אני מטורף עליך, לא יכול לתפקד בלעדייך, אבל מבין שאותך זה לא מעניין?" אני שואל בטון ממורמר.
אבא מניח את ידו על שלי. "בוא נתחיל שוב את השיחה הזו. מרי התקשרה. מיגן מחפשת אותך. היא השאירה את מספר הטלפון שלה וביקשה שתתקשר."
אני לוקח ממנו את במספר ומחייג. "כן מיגן," אני אומר לה.
"איפה אתה?" היא שואלת.
"אני אצל אלברט," אני עונה.
"מותר לי לשאול האם אתה לבד?" היא שואלת. אני מרגיש את הרעדה בקולה.
"אני עם אבא שלי. רק איתו," אני עונה לה. בא לי לצעוק לה מה את חושבת שאני נמצא פה עם מישהי??
"אתה מכיר את חברת הפרסום של מק'ארתור?" היא שואלת.
"מכיר היטב," אני עונה לה, "אנחנו מתחרים." הלב שלי נופל. היא מצאה עבודה אחרת.
"בדיוק," היא עונה לי, "תבוא לקחת אותי מהבנין שלהם." היא מנתקת את השיחה.
"מייגן ביקשה שאבוא לקחת אותה. היא לא הסבירה יותר דבר," אני מעדכן את אבא.
אני נכנס לרכב ונוסע לכיוונה של מיגן. בהיסח הדעת אני שם מוסיקה שקטה ומאיץ את הרכב. אמנם אני נוסע ברחובות העיר אבל אני לא מתחשב במהירות המותרת דחוף לי להגיע אליה. אני רואה אותה עומדת מרחוק על המדרכה מחוץ לבנין. היא לובשת חצאית מעטפת. הרוח מעיפה אותה וחושפת את ירכה. היא ממהרת להסתיר אותה. הרגליים הבלתי נגמרות שלה גורמות לגופי להגיב. אני מכבה מיד את המחשבות האלה. "היא לא שלך!" אני ממלמל לתוך חלל הרכב הריק.
אני מגיע מול הבנין, מעיף מבט במראות ועושה סבוב פרסה במקום, למרות הפס הלבן. אני עוצר את הרכב ליד המדרכה. אני מתכוון לצאת ולפתוח לה את הדלת, אבל היא לא מחכה ונכנסת לבד.
"היי," היא אומר בקלות ביישני. כל התוקפנות שלה כלפי נעלמה פתאום.
"שלום מיגן," אני עונה לה. אני עצור, לא רוצה לחשוף את הסערה הגדולה שבתוכי, זו שמקשה עליי לנשום.
ואז מצלצל הטלפון.
על הצג מופיע שמו של פרופסור מיכאלוב. "טרופר, עכשיו שמיגן שוב בעיר תשיג אותה ותמשיך את הפרוייקט." הוא מדבר במהירות. נשמע מאד לחוץ. מיגן מסמנת לי באצבעה לשלילה.
"אני מצטער פרופסור מיכאלוב, הצוות של מיגן עובד כבר על פרויקט אחר ויש להם דד ליין רציני מאד," אני ממציא לו תשובה, לא מבין מה מנסה מיגן לומר לי.
"אתה לא יכול לעשות לי את זה," הוא אומר לי.
"שלחתי מייל לוועדה שלכם שאני מאשר את בקשתך להפסיק את ההתקשרות בנינו," אני אומר לו.
"מה פתאום? לא הבנת אותי. זה לא מה שאמרתי," הוא אומר.
השיחה מופרעת על ידי שיחה ממתינה שנכנסת. מיגן מסמנת לי שזו היא בטלפון.
"תסלח לי יש לי שיחה חשובה. דבר עם הוועדה שלך," אני אומר וסוגר.
"אתה לא מאמין איזה שחקן הוא," היא אומרת בכעס, "הוא הגיע עם כל החומר למק'ארתור עוד לפני שדיבר איתך. אני מניחה שמזה זמן מה כבר עובדים שם על החומר שלך. איך שהוא נודע לו שאני עובדת שם והוא רצה להיפגש איתי הבוקר כדי שאמשיך לעבוד על הפרויקט," היא אומרת לי.
אני מעיף מבט לעברה. בולע את הרוק. היא עובדת עבור המתחרה שלי.
"אמרתי לו שבשום פנים ואופן אסור לי לעבוד על הפרוייקט הזה כיוון שעבדתי עליו בפרסומאים," היא ממשיכה, "אולי זו הסיבה שהתקבלתי לעבוד שם, כי ידעו שעבדתי עליו, אין לי מושג."
"את רוצה שאסיע אותך להיכן שהוא," אני שואל.
"מה יש לך? אמרת שאתה סועד אצל אלברט אז לאיפה אתה חושב שאני רוצה שתסע כעת," היא אומרת לי, "סע כבר מצפצפים לך. וחוץ מזה אני מתה מרעב. לא אכלתי כלום מאתמול."
"את ממשיכה לדבר איתי על עבודה מיגן," אני אומר לה.
"אתה מבין שאני לא מסכימה שתוותר על הקמפיין בגללי?" היא אומרת לי.
"את לא מבינה," אני עונה לה ומשתתק.
אנחנו מגיעים למסעדה של אלברט אני מחנה את האוטו מיגן נשארת לשבת חגורת בחגורת הבטיחות. אני מגרד את הראש, מנסה להבין אותה. כל כך קשה לי לא לגעת בה.
אני מקיף את הרכב וניגש לפתוח לה את הדלת. "בואי," אני אומר לה ומושיט ידי לעזור לה לצאת.
היא לא נעזרת בי ואני מפנה לה את הדרך.
"לא הבנתי למה קראת לי לחזור לעבודה. חשבתי שזה גלל הפרויקט. אני טעיתי. אני מבינה את זה," היא אומרת לי.
אני נשאר לעמוד. ידיי דחופות כעת עמוק בכיסי. "אז כדי שלא יהיו בינינו יותר אי הבנות," אני אומר לה, "למה בקשת להיפגש איתי כעת?"
היא מסתכלת עליי רגע כאלו שאלתי שאלה הכי מטופשת. "רציתי שתדע שפרופסור מיכאלוב חיפש תרוץ כדי לקחת ממך את הפרוייקט. עכשיו זה בידיך אם אתה רוצה להלחם בו על כך או לא. אני בטוחה שבבית החולים לא יודעים על כך. אני בטוחה שהוא מקבל כספים מתחת לשולחן עבור המהלך הזה."
"ובשביל זה ביקשת שאקח אותך לאלברט. זה לא יכול היה לחכות לסיום יום העבודה?" אני שואל אותה.
"אתה מבין שסירבתי כעת להמשיך לעבוד על הפרוייקט. אינני יודעת מה יהיו המהלכים הבאים. אין ספק שמק'ארתור לא ירצה לוותר על קמפיין בסדר גודל שכזה," היא אומרת.
"מדוע איכפת לך. הרי אינך עובדת עבור הפרסומאים או עבורי יותר" אני אומר לה. אני כבר מתחיל להבין.
"קוראים לזה נאמנות מקצועית. זה שאינני עובדת עבורך יותר זה לא אומר שאני צריכה לראות דבר כזה מתרחש לנגד עיני ולשתוק," היא עונה.
"אני אשאל את זה אחרת, מיגן," אני אומר לה, "את מתכוננת להמשיך לעבוד אצל מק'ארתור?"
"אין לי מושג אם יסכים להשאיר אותי אחרי שיחת הבוקר," היא עונה לי.
"אני חושב שכדי שתחזרי לרכב," אני אומר ונכנס בעצמי, "הנאמנות המקצועית שלך היא למק'ארתור. זו היתה טעות מצידך לבוא לספר לי את זה."
"אין צורך," היא אומרת לי, "אני אמצא את דרכי חזרה בעצמי."
"את
יכולה למסור לבוס שלך שאין בדעתי להילחם איתו על בית החולים," אני אומר לה.
אני עוקב במבטי אחריה. אני רואה שהיא הולכת לכיוון הכביש אבל משנה כיוון ופונה לטיילת. אני נשאר זמן ארוך ברכב ורואה אותה מתיישבת על אחד הספסלים ומתחילה לבכות. "אני לא אתן לה להשפיע עליי יותר," אני מחליט.
אני עומד להיכנס כאשר שוב מצלצל הטלפון שלי. קולו ההיסטרי של פרופסור מיכאלוב ממלא את חלל הרכב. "מר טרופר, אנחנו חייבים לדבר," הוא אומר לי, "עשית טעות חמורה עם המייל שלך."
"בעצמך אמרת שמיגן היא התנאי להמשך הפרויקט ומיגן לא חזרה לעבודה. מה רצית שאעשה?" אני שואל אותו. למרות השיחה שלי עם מיגן קודם שלא היה בה שוב דבר אישי, אני לא רוצה לפגוע בה ולחשוף את מה שסיפרה לי. אם בחרה לעבוד אצל מק'ארתור, אני לא אהיה זה שיהרוס לה.
"אם יתקשרו אליך מהועדה תאמר להם שזו היתה אי הבנה. ברור לך?" הוא אומר בהרמת קול.
אני לא מספיק לענות לו שלא ידבר אליי בטון כזה, כאשר מישהו מבית החולים מתקשר אלי. "יש לי שיחה ממתינה, אני חייב לענות," אני אומר לו.
"מעניין שתמיד כשאנחנו מדברים אתה.." הוא אומר אבל אני מנתק את השיחה ועונה לשיחה בהמתנה.
"ויליאם טרופר מדבר," אני עונה.
"מדבר פרופסור סילבר," הוא אומר לי, "לא מובן לי כל הקטע של חוזה הפרסום שנחתם איתכם," הוא אומר לי, "רק אתמול נעשתה העברה בנקאית של מאתיים אלף נוספים. האם אתה מתכוון לסחוט מאתנו כספים מעבר למה שסוכם?"
"השימוש שלך במילה סחיטה לא מקובל עליי," אני עונה לו, "אני מציע שתבדוק לאיזה חשבון הועבר הכסף, כיוון שלחשבון החברה שלי לא עבר סנט אחד." בכל מקרה אחר הרי הייתי בודק לפני שאני עונה. ברור לי שהכסף עבר למק'ארתור.
"הנה העברה לפני. הכסף הופקד בחשבון," הוא מקריא לי את מספר החשבון.
"תבדוק בטובך," אני אומר לו, "למי שייך החשבון הזה. אתה יכול לבדוק בחוזה עליו אני חתום האם זה מספר החשבון של החברה שלי."
"אני לא מבין באיזה משחק אתה משחק. פרסום החוצות אמור לעלות היום ואני לא מבין על מה אנחנו מתווכחים," הוא עונה לי.
"אני ממתין שתבדוק בקשר לחשבון הבנק," אני עונה לו.
לאחר שתיקה קצרה הוא חוזר לדבר איתי. "אתה יכול להסביר לי למה הכסף הועבר לחברת מק'ארתור חברה לפרסום?"
"אולי תגיד לי אתה," אני עונה לו, "חברת מק'ארתור היא חברה מתחרה שלי ואין לי שום קשרי עבודה איתה. אתה רואה מי חתום על ההעברה?" אני שואל למרות שאני משער מה התשובה.
את השיחה מפריעה שיחה ממתינה מפרופסור מיכאלוב. אני נותן לצפצופים להפסק וממתין לתשובתו.
"כמו תמיד, פרופסור מיכאלוב," הוא עונה.
"אם כך, אני מציע שתשאל אותו מדוע אם כן נעשתה ההעברה למק'ארתור, ואיך בכלל יש בידיו את מספר חשבון הבנק שלהם," אני אומר, "ועכשיו תסלח לי אני באמצע פגישת עבודה. מאחר שאינני עובד עוד עבורך אני מחוייב ללקוח החדש שלי שמזמנו גזלתי מספיק זמן."
אני מרים עיניי ומחפש את מייגן. היא לא פה. אני מתקשר אליה. חשוב לי שתדע שלא שרבבתי את שמה לשיחה. הטלפון שלה מנותק.
אני חוזר לאבא. "איפה מיגן?" הוא שואל מביט לעבר הדלת לראות אותה נכנסת.
"היא בסך הכל רצתה לתת לי מידע על בית החולים. הפרויקט הועבר לחברת מק'ארתור היכן שהיא עובדת," אני אומר בקול חסר רגש. הרי זה בדיוק מה שהיה.
"ולא דיברה איתך שום דבר אישי, לא דיברה עליכם?" הוא שואל בפליאה.
"הבנת נכון אבא," אני אומר.
"אז החזרת אותה לעבודה," אומר אבא.
"לא, הייתי עסוק בדרמות מבית החולים. הם גילו שהכסף עבר למק'ארתור, ושפרופסור מיכאלוב מעורב בזה. לא יכולתי לומר להם שמיגן מסרה לי את המידע. השארתי אותה נקייה מחוץ לכל הסיפור."
"אני חושב שכדי שהיא תדע זאת," אומר אבא.
"לשם מה? הרי זה לא ישנה דבר," אני עונה, "ניסיתי להתקשר אליה אבל הטלפון שלה מנותק."
"תתקשר לעבודה שלה," אומר לי אבא, "אני מבין שאתה מוותר על הקמפיין. במצבך הכלכלי אתה יכול להרשות לעצמך הכל. אין זה אומר שעליה אתה צריך להפסיק להילחם."
"אבא אולי תרפה מהנושא. אתה עדיין שבוי בסיפור אהבה המופלא שלך עם אמא. תשלים עם זה שמיגן לא רוצה אותי. מה גרם לה לספר לי מה שסיפרה אין לי מושג." אני מרגיש מובס. אני מרגיש שנסחפתי בגלל הסיפור של הוריי להאמין שיהיה סוף טוב לסיפור בינינו.
אבא לא מרפה ממני. "תתקשר לעבודה שלה," הוא מבקש ממני. הפעם בטון רך.
אני מחפש את מספר הטלפון של מק'ארתור חברת פרסום ומתקשר. "אפשר לדבר עם מיגן או'סליבן?" אני מבקש.
"היא לא עובדת פה יותר," עונה לי הטלפנית. אני יוצא מדעתי.
אני מרים טלפון לסבתא מרי. "אני יכול לבוא אליך?" אני שואל.
"תבוא לתה מנחה בארבע וחצי," היא עונה לי, "אתה יכול להזמין גם את אבא שלך."
"מרי הזמינה אותנו לתה מנחה," אני אומר לאבא.
"אתה מתכונן ללכת?" הוא שואל.
"זו בכלל שאלה?" אני עונה לו בשאלה.
*
אבא ואני יושבים בחדר האורחים הנעים של מרי. היא יושבת מולי רגועה ומחייכת אלינו.
"מזג אויר נפלא היום," היא אומרת, "האביב מורגש בכל מקום. הגשמים העזים שירדו גרמו לדשאים לשנות את צבעם לירוק חזק. ממש תענוג לעיניים. גם הצבעונים כבר מבצבצים ועוד מעט יתמלא הגן במרבדים צבעוניים. לא פלא שעונת החתונות מתחילה בקרוב."
אני שותק. אני יודע שאני לא אהיה ביניהם. אני לא חושב שאוכל אי פעם לתת את הלב שלי למישהי אחרת.
"את זוכרת שסיפרת לי את הסיפור על חוט הזהב?" אני אומר לבסוף.
"כן בילי," היא קוראת לי בחיבה. רק שהיום השם הזה מכאיב לי מאד.
"הבנתי היום שזה לא מספיק שאני אוחז בקצה אחד, אם אין מי שתאחז בו בצד השני," אני אומר לה.
"אתה יודע. מאז שנפגשנו התרשמתי ממך מאד. אין ספק שלהקים חברה בסדר גודל כשלך זה עניין ראוי להערצה. ברור שהכשרון והחוכמה שלך הם שבנו אותה. מדוע אינך מנצל זאת גם לחייך האישיים?" היא שואלת.
"תסבירי לי," אני אומר, "אינני מבין את כוונתך."
"מאפין באה אליך עם מידע שאסור היה לה למסור לך. מידע שיכול היה לעלות לה במקור פרנסתה. התגובה שלך לא הראתה כל הערכה למה שעשתה למענך. כל מה שעניין אותך הוא שהיא מדברת על עבודה. כן ויליאם, עניין אותה להציל את העסק שלך. חשבת למה? מה ייצא לה מזה? הרי איננה עובדת עבורך יותר." סבתא מרי מפסיקה לדבר ולוקחת לגימה ארוכה מספל התה שלה.
"אתה שוכח איך מאפין עזבה את העבודה. מה המילים האחרונות ששמעה ממך. אז נכון כתבת לה מכתבים, שרק אחד אגב היא קראה וקישרה את זה לרצונך להחזיר אותה לעבודה. אתה מבין שדברים לא נעשים מעליהם. אם היא חשובה לך אתה צריך להסביר לה מה קרה, מה אתה מרגיש. מה אתה רוצה ממנה," אומר לי סבתא.
"אני מרגיש אבוד, אני מרגיש שאני לא יכול לנשום בלעדיה," אני אומר.
"אתה מסוגל ליותר מזה. אתה לא חושב שמגיעה לה התנצלות ממך. לא רק שדיברת אליה כמו שדיברת. היא באה אליך במצוקה, התחננה לדבר איתך. ואתה, שמת את העסק במקום ראשון. למה שתאמין לך?" אומרת מרי. המילים שלה נתקעות בי כמו סכין בלב.
"אני לא יודע איך לתקן את מה שקלקלתי," אני אומר לה.
"אני לא יכולה לעזור לך בזה. היה חשוב לי שתבין," אומרת סבתא מרי.
אני מבין שאין טעם שאכתוב לה עוד מכתב. אני חייב לעמוד מולה ולהיות מסוגל לומר לה את המילים.
"אני לא יודע מאיפה להתחיל. אין לי את הכתובת שלה, הטלפון שלה מנותק, אפילו את העבודה עזבה."
"אחוז בחוט הזהב שלך ותן לו להוביל אותך אליה, אם אכן היא זו שאוחזת בו. אם לא תצא למסע הזה לעולם לא תדע," היא אומרת לי.
אני מודה לה על האירוח. רגע לפני שאני הולך אני מסתובב חזרה. "מיהרתי לשלוח לך חזרה את הטבעות של מיגן. אני יכול לקבל אותן חזרה?" אני מבקש.
"אני לא יודעת אם מיגן תסכים להקשיב לך. עדיף שהן תחכנה לה כאן," היא אומרת, מה ששוב תוקע לי חץ בלב.
אני מוריד את אבא במלון האורכידאה שם קבע פגישה עם חבריו.
אני חוזר למשרד ומחנה את הרכב בחניון. אני יורד לפארק. אני מטייל בשביליו ורוצה לסדר את המחשבות שמתרוצצות לי בראש. לבסוף אני נכנס לבית הקפה של בן. בית הקפה "שלנו."
בן מצביע לי על השולחן הפינתי ואני קופא. מיגן יושבת שם ומולה גבר צעיר, לבוש חליפה יוקרתית והשניים מנהלים שיחה בשקט.
"גש אליה," הוא אומר לי.
"אני לא רוצה להפריע לה," הוא אומר לו.
"היי מיגן," הוא קורא לעברה, מתעלם מבקשתי.
מיגן מסתובב וקולטת אותי במבטה. היא מסמנת לי לגשת.
"ד"ר רובינסקי, תכיר זה הבעלים של חברת הפרסומאים," היא מציגה אותי בפניו.
היא חוזרת להתיישב ואני נשאר לעמוד. "נעים מאד ויליאם טרופר," אני מציג את עצמי.
"לא היה לי מושג מה שקורה," אומר לי ד"ר רובינסקי, "אנחנו רואים בחומרה רבה את התנהגותו של פרופסור מיכאלוב. אני יכול להבטיח לך שנקרא לו לשימוע. אשריך שיש לך עובדים כאלה שנלחמים כך עבורך."
"שב," אומרת לי מיגן, "אלא אם כן אתה רוצה לשתות את הקפה עם עוגת השוקולד שהזמנתי לך בעמידה."
"הזמנת לי," אני חוזר על דבריה.
"סבתא מרי אמרה לי שתגיע לכאן," היא אומרת.
"אבל לא אמרתי," אני מתחיל לומר, אבל מבין שזה לא הפורום לדבר על כך.
"היא ידעה שתדע איפה אני," היא אומרת בפשטות כאילו זה הדבר הכי מובן מאליו.
"מעניין מה עוד אמרה לך," אני ממלמל בלי לשים לב שדברי נשמעים.
"היא הזכירה משהו לגבי ארוחת ערב אצל אלברט," היא אומרת וממשיכה לדבר עם ד"ר רובינסקי.
אני מתיישב לידה. לוגם מהקפה ומנסה להתרכז במה שקורה פה.
מייגן ממשיכה לדבר. "ד"ר רובינסקי, אנחנו לא יכולים להתערב בעניינים הפנימיים שלכם. הפרסומאים היא חברת פרסום שלקחה על עצמה לקדם את בית החולים באמצעות פרסום. אני חושבת שאנחנו לא צריכים להוכיח את עצמנו. אתם מקבלים משוב על הצלחת הפרסום בדיוק כמונו. אין לי שום בעיה עם העובדה שבחרתם להתנתק מאתנו. ברור לך שהעובדה שנעדרתי מהעבודה לא השפיעה על הקמפיין שלכם. בידיה של חברת מק'ארתור הצעות לתכנית עבודה עתידית שלנו. אני בטוחה שהם יעשו עבודה נפלאה כעת שכל החומר לעוס בידם. לנו אין שום עניין להמשיך לעבוד איתכם. אני מצפה שתכבדו את מה שחתמתם עליו ותעבירו לחברה את יתרת התשלום כפי שהתחייבתם בחוזה."
"אין שום דבר שאוכל לומר כדי לשנות את דעתך?" הוא אומר בייאוש.
"כפי שאמרתי לך מצידינו הגשנו לכם את כל מה שדרשתם. העובדה שבחרתם שהמבצע של הפרוייקט האחרון יהיה מישהו אחר, ואני מניחה שאף שלמתם לו על כך, איננה משנה את העובדה. אני רק מבקשת להבהיר לך ששלטי החוצות יורדו בסוף החודש כפי שסוכם, ולגבי החדשים תצטרכו למצוא מקום חדש כיוון שלוחות הפרסום הם בבעלותנו."
מיגן מסיימת לדבר. היא מעיפה לעברי מבט קצר. "יש לך מה להוסיף מר טרופר?"
"אני חושב שאמרת כל מה שהיה צריך להאמר," אני אומר.
היא דוחפת לעברי את הצלחת עם עוגת השוקולד. היא לוקחת את הכפית שלה, טועמת ממנה. "מממ… מושלמת, בדיוק כמו שאתה אוהב."
אני לא יודע איך להתנהג. מה היא מצפה ממני. "צודקת כרגיל," אני אומר לאחר שאני טועם ממנה.
"מר טרופר, אני מבין מה מיגן אומרת לי אבל אני רוצה שנמצא דרך לתקן את זה," אומר ד"ר רובינסקי.
"אתה כנראה לא הבנת. לקחת תכניות עבודה של משרד פרסום ולמסור אותו למשרד פרסום אחר זה דבר שלא יעשה. יש בזה לא רק דרכי פעולה לגבי הפרויקט שלכם, אלא מסירת ידע שלנו למתחרים. אתם גרמת לנו נזק ועוד נשקול את צעדינו. מסור בבקשה את דברינו לוועדה שלכם ותדאג שמה שהתחייבתם לשלם לנו ישולם במלואו."
מיגן מבקשת מדן את החשבון.
"עלינו ללכת," היא אומרת לד"ר רובינסקי, "כפי ששמעת סבתא שלי רוצה להפגש אתנו."
ג'יין קמה, אוחזת את ידה בידי ומשלבת את אצבעותיה. "יום טוב לך." היא אומר לד"ר רובינסקי ומושכת אותי החוצה. "איך הייתי?" היא שואלת אותי בשעה שאנחנו חוצים את הכביש.
"היית נהדרת," אני אומר לה.
"בוא נלך לפארק," היא אומרת ומושכת אותי לכניסה לפארק. היא עוזבת את ידי לרגע אבל מיד זרועה מקיפה את מותניי. "אני מקשיבה לך," היא אומרת לי בשקט, "אני יודעת שנראה לך שעזבתי בפזיזות את ניו יורק. לו היית מקשיב לי כשהתחננתי כך בפניך, אולי כל זה לא היה קורה. אתה מבין שאחרי כל כך הרבה חודשים שחשבתי שהחזרתי את השליטה על חיי, והופיע שוב העניין של ההטרדה המינית, הייתי נסערת. הייתי כל כך זקוקה לך. אני…"
"מיגן," אני קוטע, "חשבתי שאמרת שאת מקשיבה לי."
"אני שותקת," היא עונה לי.
"את מבינה אותי כל כך טוב שלא חשבתי שלא תביני שאני משחק בפני רוג'ר ומרגו. מיד אחר כך מיהרתי אליך ונעלמת כבר. יצאתי מדעתי. ניתקת את הטלפון שלך. היה לי ברור שאת לא רוצה לשמוע ממני יותר. ואז התפרסמו התמונות שלך עם דניאל שאחז בידך."
"אבל, אתה לא מבין זה לא כך," אומרת מיגן.
"אני יודע," אני אומר לה ברוך, "אני יודע. אבל כאשר זה פורסם לראשונה כעסתי עליך מאד ועם זאת בערתי מקנאה. אותו ערב ביליתי עם מישהי. מעשה שאני מתחרט עליו עד עכשיו."
"תתקן לי את זה," היא מבקשת.
"אני לא יכול למחוק את מה שעשיתי. אני רק יכול לבקש שממך שתסלחי לי," אני אומר לה.
"זה לא מה שאני רוצה לשמוע," היא אומרת לי בדמעות.
"מיגן, השם שלך הוא היחיד שאי פעם תפס מקום בלב שלי והוא שם לנצח, גם אם תאמרי לי שאת לא רוצה אותי. את האהבה של החיים שלי. כמוך יש רק אחת. את האחת שנועדה בשבילי. אני מרגיש בקצות אצבעותיי שאני אוחז בך, ואת מה את מרגישה?"
"אתה רואה בילי, כשאתה רוצה אתה יודע להגיד בדיוק מה שאני צריכה לשמוע," היא אומרת לי ומניחה ראשה על הלב שלי.
"אני אמרתי את המילים האלה כל הזמן מיגן, את לא רצית לשמוע. תבטיחי לי שתמיד תדברי איתי, אל תנחשי. תשאלי בדיוק כמו שעכשיו." אני אומר לה.
"בוא נחליט שאתה פשוט תאמר לי כל הזמן כמה אתה אוהב אותי, בדיוק כמו לפני כל מה שקרה, ואני אהיה מאושרת מכך."
אני עומד לנשק אותי אבל אז מצלצל הטלפון שלי ומיד שלה.
"נו מתי אתה בא?" שואל אותי אבא.
"נו מתי את באה?" שואלת אותה סבתא מרי.
"מיד אחרי שאגמור לנשק אותה," אני עונה, "ותאמר זאת גם לסבתא מרי."
"אני לא מאמינה," מצייצת לידנו סוניה לעובדת אחרת שלי, "תראי מר טרופר ומיגן מתנשקים באמצע הפארק. ידעת שהם מנהלים רומן בסתר?"
ניגן ניתקת ממני. "למה את חושבת כך?" שואלת אותה מיגן.
סוניה נבוכה. היא משפילה את מבטה. לו יכלה היתה נמלטת משם.
"ויליאם ואני מאורסים. לא שמת לב לטבעת?" היא שואלת ומראה לה את אצבעה הריקה. "אוי, שכחתי עוד פעם אותה אצל סבתא…."
"סבתא מרי תביא אותה איתה, אני בטוח," אני אומר לה, "מה שמזכיר לי שהיא מחכה לנו. סוניה אנחנו לא חוזרים היום למשרד, נתראה מחר."
"אנחנו.. את מאמינה?" לוחשת סוניה בשעה שהן מתרחקות מעט מאתנו.
המשך יבוא…
בר אבידן
מאמינה באהבה